פרשות השבוע

מים ראשונים: ספר בראשית נפתח בהבטחה הגדולה: "לך לך אל הארץ אשר אראך ואעשך לגוי גדול ואברכך וכו' ". שוב ושוב חוזרת הבטחת הארץ והזרע לשלושת האבות: לאברהם בהליכתו לארץ, ליצחק במניעת ירידתו מן הארץ, וליעקב בצאתו לגלות בחרן ובחזרתו משם. ספר בראשית פותח בהבטחות גדולות אלה, ומסתיים באפס יהודים (עברים) בארץ המובטחת ושישה 'קברי אבות'. יוסף ואחיו עולים לקבור את יעקב בארץ, הם רבים עם עשו על הקבורה במערת המכפלה, נפתלי קופץ למצרים להביא את הקושאן (בראשית רבה צז כא), יוסף פוקד את המקום בו נמכר ומברך "שעשה לי נס במקום הזה" (מדרש תנחומא ויחי יז), וכולם חוזרים אחרי שבעת ימי האבל שהרשימו את כל יושבי הארץ, למצרים, כאילו היא כעת ביתם ומולדתם. "אבל כבד זה למצרים", אומרים תושבי ארץ כנען על קבורת יעקב ואף מנציחים את האירוע בנתינת שם למקום. נראה שרמב"ן, אולי יותר מכל פרשן אחר, שזכה בערוב ימיו לעלות לארץ ישראל, ולכתוב מחדש מקצת מפירושו לתורה באווירה של ארץ ישראל,¹ חש היטב במוטיב הגלות שטמון בין דפי ספר בראשית שתחילתו בהבטחה כה גדולה וסופו ירידה לגלות מצרים בה עם ישראל כמעט ואבד (ראו דברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא).

 

בראשית פרק יב פסוק י – פרשת לך לך, ירידת אברהם למצרים

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו. והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא.²

רמב"ן בראשית טו יב – ברית בין הבתרים

"והנה אימה חשיכה גדולה נופלת" – דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות, כי מצא הנביא³ בנפשו אימה, ואחר כך בא בחשכה, ואחר כך גדלה החשכה, ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו, כמשא כבד תכבד ממנו. אמרו (בראשית רבה מד יז): אימה – זו בבל. חשיכה – זו מדי שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית, גדולה – זו מלכות אנטיוכוס, נופלת עליו – זו אדום.⁴

רמב"ן בראשית פרק כו פסוק א – גלות יצחק היא גלות בבל

"מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם" – אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם (פרקי דר"א כו), ועל כן ימנה הכתוב ממנו, כי מה צורך להזכיר זה.⁵ והנכון בעיני כי זה להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים, ושם עשה לו השם כבוד גדול. ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו: "אל תרד מצרימה".⁶

וטעם המניעה אמרו רבותינו (בראשית רבה סד ג) אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדי לך. ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד, כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם, ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו. אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות, כי גלה ממקומו בעל כורחו והלך אל ארץ אחרת. והנה היה גלותו ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו, וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים.⁷

רמב"ן בראשית כו כ – בארות יצחק רמז לבית ראשון, שני ושלישי

"ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו" – יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשווה.⁸ אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק … כמו שאמר (ירמיה יז יג) מקור מים חיים את ה'. וקרא הראשון "עשק", ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה "שטנה", שֵׁם קשה מן הראשון, והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) … "כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם".⁹ וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה. והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד. וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מא ז) ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.¹⁰

פרשת וישלח, בראשית לב ד – עשו הוא גלות אדום¹¹

נכתבה הפרשה הזאת להודיע כי הציל הקב"ה את עבדו וגאלו מיד חזק ממנו, וישלח מלאך ויצילהו. וללמדנו עוד שהוא לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה בכל יכולתו. ויש בה עוד רמז לדורות כי כל אשר אירע לאבינו עם עשו אחיו, יארע לנו תמיד עם בני עשו. וראוי לנו לאחוז בדרכו של צדיק שנזמין עצמנו לשלשת הדברים שהזמין הוא את עצמו: לתפילה ולדורון ולהצלה בדרך מלחמה, לברוח ולהינצל, וכבר ראו רבותינו הרמז הזה מן הפרשה הזאת כאשר אזכיר (להלן לב ט, לג טו).¹²

אל עשו אחיו ארצה שעיר – … וכבר תפסוהו החכמים על זה. אמרו בבראשית רבה (עה ג): "מחזיק באזני כלב מתעבר על ריב לא לו" (משלי כו יז).¹³ אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: "כה אמר עבדך יעקב"! ועל דעתי גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום, כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א ח) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כו טז), והיא היתה סיבת נפילתם בידם, וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק סה).¹⁴

בראשית מו א פרשת ויגש – יעקב מרגיש וחושש מגלות מצרים

… אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק, שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפילה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן.¹⁵

בראשית מו ב – השם יעקב מסמל את הגלות

"ויאמר יעקב יעקב" – אחר שאמר לו השם לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, היה ראוי שיקראנו בשם הנכבד ההוא. וכן הוא נזכר בפרשה הזאת שלושה פעמים. אבל קראו יעקב לרמוז כי עתה לא יָשׂוֹר עם אלהים ועם אנשים ויוכל. אבל יהיה בבית עבדים עד שיעלנו גם עָלֹה, כי מעתה הגלות תתחיל בו. וזה טעם: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו" (פסוק ח), כי בשם בני ישראל יבואו שמה, כי יפרו הבנים וירבו ויגדל שמם וכבודם, אבל יעקב הוא עתה ברדתו שם.¹⁶

בראשית פרק מז פסוק כח – תחילת פרשת ויחי

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה – כבר הזכרתי (לעיל מג יד) כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית (דניאל ז ז) רומי הרשעה. כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם, ויעקב ירד שם מפני הרעב, וחשב להינצל עם בנו בבית אוהב לו, כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו. והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען, כמו שאמרו (לעיל מז ד) לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען. והנה לא עלו, אבל ארך עליהם הגלות, ומת שם ועלו עצמותיו, וזקני פרעה ושריו העלוהו, ועשו עמו אבל כבד.¹⁷

וכן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה. ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים: "יבשו עצמותינו נגזרנו לנו".¹⁸ ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו ונחיה לפניו.¹⁹

רמב"ן בראשית מח כב – דברי נחמה

ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך – אחרי שבירך את בני יוסף ועשאם שני שבטים, חזר על יוסף ואמר לו: הנה אנכי מת, והיה אלהים עמכם בגלות להציל אתכם מכל צרה, ותפרו ותרבו מאד, וישיב אתכם אל ארץ אבותיכם לנחול אותה, ואני כבר נתתי לך בארץ ההיא החלק האחד אשר בידי לתת, והוא חלק הבכורה, להיותך בו יתר על אחיך מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי.²⁰

 

חזק חזק ונתחזק

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים 1: מסוף הספר, נחזור אל תחילתו. ראו דברי רמב"ן בהקדמתו לפירושו לתורה: "ועתה דע וראה מה אשיב שואלי דבר בכתיבת פירוש התורה. אבל אתנהג כמנהג הראשונים להניח דעת התלמידים יגיעי הגלות והצרות הקוראים בסדר בשבתות ובמועדים ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים וליודעים חן". האם בפירושים אלה שהבאנו חשב רמב"ן "להניח דעת התלמידים יגיעי הגלות והצרות" ולשובב נפשם היגיעה ולמשוך לבם בדברים נעימים לשומעים? לאן נעלמו כל דברי הסוד ("על דרך האמת") שרמב"ן משבץ בפירושו לתורה לא מעט פעמים? ראו המשך פירושו שם שהוא מזהיר את כל מי שינסה לסבור סברה או לחשוב מחשבות "מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה". בפירושי רמב"ן על הגלות שלקטנו בדף זה, קשים ככל שיהיו, אין שום "סתרי תורה", אלא דברים פשוטים וגלויים, אם רק נאבה ולא נירא מלקרוא את ספר בראשית הוא ספר הישר, בלי כחל ושרק. אולי גם בהשפעת דברים אלה, עשה רמב"ן מעשה בערוב ימיו ועלה לארץ. ראו שוב דברינו פיתוחי חותם בפרשת תצוה, בסוף הדף שם.

מים אחרונים 2: רמב"ן, כידוע,  מפרש את תוכחת ספר ויקרא (פרשת בחוקותי) על גלות בית ראשון, ואת תוכחת ספר דברים (פרשת כי תבא) על גלות בית שני. להלן קטע מפירושו מסוף הספר, דברים כח מב, שם הוא חוזר על מוטיב הקיום בגלות: " … אבל אחרי היותנו בגלות בארצות אויבינו, לא נתקללו מעשה ידינו ולא אלפינו ועשתרות צאננו ולא כרמינו וזיתינו ואשר נזרע בשדה. אבל אנחנו בארצות כשאר העמים יושבי הארץ ההיא, או בטוב מהם, שרחמיו עלינו. כי ישיבתנו בגלות היא בהבטחה שאמר לנו: "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלהיהם" (ויקרא כו מד). וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית". ראו דברינו לא מאסתים ולא געלתים לכלותם בפרשת בחוקותי.