- שני המאורעות הגדולים שעם ישראל מצטווה לזכור הם: מעמד הר סיני ויציאת מצרים. מאורעות שאירעו ב"ימים הראשונים" שמסקנתם היא אחת: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" – ראו דברינו אין עוד מלבדו בפרשה זו בשנה האחרת. הפעם, נתמקד בביטוי "לקחת לו גוי מקרב גוי" המתאר את יציאת מצרים כתהליך שבו עם נוצר מתוך עם או שמא עם נפרד מעם, בפעולה של לקיחה, היא לשון הגאולה הרביעית "ולקחתי".
- בשיטת רמב"ן, פסוקי התורה שהבאנו לעיל הם 'דרישת המחויבות' העמוקה של עם ישראל לקב"ה, לא פחות מעשרת הדברות וקריאת שמע ישראל. אתה, עם ישראל, ראית (או הוראית) מה שלא ראה אף עם אחר, שמעת (או הושמעת) מה שלא שמעה אף אומה אחרת. נגלתה לך השכינה במעמד הר סיני, הולידה ועיצבה אותך כעם, ולפיכך יש לך מחויבות עמוקה ושליחות גדולה שאינך יכול להתכחש להם. באופן דומה הולכים גם פרשנים דוגמת הדר זקנים על הפסוק שאומר: "ואם תאמר: מפני מה הקפיד הקב"ה עלינו יותר משאר אומות? לפי שעשה לך מה שלא עשה לשאר אומות. כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. כלומר שאל לדורות ראשונים אם נעשה כך לשום אומה שבעולם". ורבי בחיי בן אשר מפרש: " ... שאין אומה ולשון חייבין להקב"ה כמו שאתם חייבין לו, ואם תשאל על ימים ראשונים תמצא שלא קירב הקב"ה שום אומה זולתכם". והוא מוסיף שם: "מדרך השכל כל נברא חייב לעבוד בוראו ולשבח אותו", אבל לעם ישראל יש מחויבות מיוחדת. כל האומות: "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים", אבל עם ישראל: "כי גבר עלינו חסדו". ועל כל זה יש להעיר שבעוד שיציאת מצרים חוזרת ונזכרת בסידור התפילה שוב ושוב, אין אזכור ברוב (כל?) תפילותינו של מעמד הר סיני! כבתנ"ך, כך גם בסידור התפילה. והוא עניין נכבד שדנו בו במקצת בדברינו עשרת הדברות בסידור בפרשת יתרו.
- סדר הפסוקים בנוסח תהלים שבידינו הוא שונה: "בָּרוּךְ ה' שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם: נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ: עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". כך או כך, נפש האדם משולה לציפור (כאילו מקננת בגוף האדם), ראו אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לה: "משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו: שמור את הציפור לבני. אמר המלך לעבדו: אם משמר אתה את הציפור - נפשך אתה משמר. ואם מאבד אתה את הציפור - נפשך אתה מאבד ... אותו העבד על מה שישמור הוא אומר: נפשו הוא משמר. על מה שיאבד הוא אומר: נפשו הוא מאבד. כך הקב"ה אומר לישראל בני אם אתם משמרים את התורה נפשכם אתם משמרים ואם אתם מאבדים את התורה נפשכם אתם מאבדים". ועל הביטוי ציפור או צִיפָּר הנפש, שהוא חלק רגיש בגוף האדם שמכה חזקה בו יכולה לגרום למוות, ראו גמרא בבא קמא צ ע"ב, ברש"י ובמפרשים שם וכן במילונים.
- שני דימויים יש כאן: ציפור שנמלטה מהמלכודת ולידה של תינוק הפרה, והמילה נמלטה כמו המלטה כמו נשמטה (מילט את נפשו). וכל הבקי קצת בבעלי חיים ומשק חקלאי יודע שלידת וולדות בעלי החיים איננה תמיד קלה ויכולה להיות קשה וממושכת (ואפילו להסתיים במות האם). הביטוי "שומט את העובר" בא להראות שבמקרה זה לפחות, יציאת בני ישראל הייתה בדרך של נס (הם ה"מסות" שבפסוק?, ראו פירוש רבי בחיי בן אשר על הפסוק) ונראתה כקלה ופשוטה, אבל הפסוקים לעיל: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ ... הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ", באים לומר שמה שאולי נראה כפשוט וקל לצופה מהצד, הייתה לידה קשה ומסובכת. והכפריים היושבים לפני הדרשן מבינים בדיוק למה הוא מכוון.
- המשך המדרש בפסוק: "ויוצא אתכם מכור הברזל" מחזיר אותנו לפרשת השבוע, קרוב למדי לפסוקים שהבאנו לעיל. מפסוק זה מתבקש דימוי שלישי של צירוף כלי בכור הברזל שאיננו במכילתא. השלמה זו עושה המדרש הבא, שייתכן מאד שהוא משמר את המשך הדימוי של כור הברזל, שנשמט משום מה במכילתא.
- ראו דברינו, אמנם בהקשר קצת אחר, או נצחת או נצחתי בפרשת יתרו.
- שאחרי כל המסות האותות והמופתים, יציאת עם ישראל ממצרים והפיכתו לעם, לוותה גם במלחמה.
- הנה "תוספת קטנה" ראשונה של מדרש תהלים שמן הסתם בנוי ע"ג המכילתא, אבל מוסיף ומרחיב וכאמור, אולי משמר את המדרש המקורי. "בזמנו"! השמטת העובר הייתה בדיוק ברגע הנכון, ברגע האחרון, לפני שהדברים ילכו ויסתבכו. רגע לפני שעם ישראל שוקע לגמרי בטומאת מצרים.
- נראה לנו שאת הפסוק: "והקרב והכרעיים" יש להשלים: "והקרב והכרעיים ירחץ במים" וזה דימוי מאד חזק ו'צבעוני' (שאולי לא כולם יאהבו) שהוצאת גוי מתוך גוי היא כמו להוציא את האברים הפנימיים ביותר של הבהמה. בין עובר ובין קרב וכרעיים, יש לשטוף היטב במים את מה שיצא או הוצא. ראו יחזקאל טז ו-ט: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: ... וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן", שהם משקל כנגד לדבריו הקשים שם בתחילת הפרק: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ". עד כאן צערו של הנשמט. מכאן ואילך ממשיך המדרש לצערו של השומט ולכור הברזל שמדרש מכילתא הזכיר ולא פיתח.
- וההמשך שם בדימוי חוזר של מוטיב הבליעה על בסיס הפסוק בתהלים קכד ג: "אזי חיים בלעונו". הדימוי השלישי של כור הברזל מעביר את הדגש לקב"ה ומסלק את התמונה הפשוטה יחסית של שני הדימויים הראשונים. השומט, הקב"ה שהוציא את בני ישראל, לא רק פתח את ידו הקפוצה של פרעה על מנת שהציפור תצא – בדימוי הראשון; לא רק לכלך ידיו בדם של לידה היוצרת חיים חדשים – בדימוי השני; אלא הכניס את ידו לתוך הכור הבוער, בלי צבת ובלי סמרטוטים (אולי משל לגאולה הישירה בלי שליח ובלי שרף או מלאך) וכביכול נכוותה ידו. אבל הביטוי "נוטל את האש מתוך הכור" דורש עיון נוסף: האם הכוונה לכלי שהותך באש שהוא מוצא מתוך הכור, או שמא האש היא שמוצאת ואז זה דימוי שונה לחלוטין.
- ואברהם הלך והאיר לפני הקב"ה, בראשית רבה ל י. בדברינו נח ואברהם בפרשת נח.
- מדרש זה מצוי בפרשת המן, על הפסוק: "הנני ממטיר לכם לחם מהשמים" (שמות טז ד), ועל רקע זה הוא מונה את שבח מעשי הקב"ה בהשוואה למעשה בני האדם, החל ממעשה בראשית וכלה בנפלאות יציאת מצרים והמדבר. מה שמעניין אותנו היא הפיסקה על לקיחת עבד שיש עליו עוררין. אם יש למישהו טענות כנגד העבד העומד למקח בשוק, טענות בַּעָלוּת או טענות שאינו טוב, בני אדם לא ייקחו אותו. אע"פ כן, המלך בוחר בו ולוקח אותו (לקיחה גם מלשון מקח), והנמשל לעם ישראל ולקב"ה ברור. מה הם העוררין שיש על עם ישראל במצרים? טענות בעלות של המצרים עליהם? טענות על התדרדרותם הרוחנית והפיסית? כך או כך, הקב"ה מתעלם מטענות וערעורים אלה ולוקח את עם ישראל לו לעם. ובאשר למשפט הסיום של המדרש, מי ישן ומי ער ושומר, ראו בראשית רבה עח א במאבק יעקב והמלאך: "ר' מאיר אומר: מי גדול? השומר או הנשמר? ממה שכתוב: כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צא), הוי: הנשמר גדול מן השומר". ושם עוד דימויים של נושא ונישא ושל משלח ומשתלח.
- ראו איך התגלגל המשפט האחרון בילקוט שמעוני תהלים רמז תתטז: " ... הדא הוא דכתיב: או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי - עם מקרב עם אין כתיב כאן, אלא גוי מקרב גוי, שהיו אלו ערלים ואלו ערלים וכו' ". (ובפסיקתא דרב כהנא ה הלשון הוא: "אומה מתוך אומה"). נראה שבעקבות לשון חז"ל ש"גוי" הוא נוכרי, תמהָ המדרש איך זה מכונה עם ישראל "גוי" ולא "עם" ומסקנתו שאכן בני ישראל היו כגויים במצרים. אבל במדרשים הקדומים, "גוי" הוא כל עם שהוא, גם עם ישראל, ככתוב: "שני גויים בבטנך" (בראשית כה כג, שבראשית רבה סג ז הפך ל"שני גיאי גויים, רבי ואנטונינוס"), "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", דברי הימים א יז כא ועוד, כלשון המקרא ולא כלשון חכמים. וכל אחד מהמדרשים, הקדום והמאוחר, יקרא את דברי הקב"ה לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבודו" במשקפיים שלו.
- הדוגמאות שמביא הדרשן, בפרט בלורית וכלאיים, מעוררות חשד שהוא התכוון יותר לדורו מאשר ליוצאי מצרים. אבל בהזדמנויות אחרות כבר הבאנו מדרשים רבים שישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ועובדי עבודה זרה במצרים (ראו דברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא). והיכן ההבטחה לאבות?
- רק בזכות השבועה שנשבע הקב"ה, היא ההבטחה לאבות, נגאלו בני ישראל ממצרים. והמדרש ממשיך שם מסיים בפסוק שלנו שמכיל את השם הגדול בתוך שבעים ושתיים אותיותיו, נושא שנראה גם להלן בבראשית רבה. כאן, בנקודה זו, חשובה ההשוואה עם הגויים: "אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית וכו' ", מוטיב שחוזר במדרשים רבים במילים דומות: שיר השירים רבה ב ב, בפסיקתאות להלן, מדרש תהלים טו ועוד. זו המשמעות הקשה של הירידה למצרים, אין הבדל בין בני ישראל והמצרים, מה שאולי נותן משמעות נוספת לכל הפסוקים במכות מצרים שהקב"ה הפלה בין בני ישראל ובין המצרים, בין בכורות אלה לבכורות אלה. אפליה לצורך ההפרדה. ראו שכל טוב (בובר) שמות יב פרשת בא: "לפי שהיו ישראל מניחין את המילה כדמוכח בספרי או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד), מלמד שלא מלו ישראל במצרים, כדי למצוא חן בעיני מצרים, לפיכך הפך לבם לשנוא אותם להתנכל בעבדיו". ופירוש חזקוני לפסוק: "לקחת לו גוי מקרב גוי, שאף אתם הייתם גויים כמוהם כדכתיב: "ואומר אליכם איש גלולי עיניו השליכו". לשם התגעגעו בני ישראל בתלונותיהם במדבר, כפירוש רבי בחיי בן אשר במתאווים, במדבר יא: "אשר נאכל במצרים חנם ... והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב: (דברים ד, לד) "גוי מקרב גוי", כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם". וכבר הארכנו כאמור בעניין זה בדברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא, כולנו גרים בשבועות ואולי עוד.
- כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו בימי שפוט השופטים במגילת רות וכאן נביא רק הדרוש לעניינינו בקצרה. מוטיב "הללו והללו" חוזר גם לאחר גאולת מצרים, בעת שעם ישראל יושב על אדמתו! כאן כבר אי אפשר "לקחת גוי מקרב גוי", כאן אנחנו אחרי הלקיחה, אחרי ההמלטה החד-פעמית של יציאת מצרים. בארץ ישראל אין יותר ניסים כמו במצרים ובמדבר. כאן, או שהעם היושב בארצו יקח את עצמו מתוך עצמו ויתקן את דרכיו, או חו"ח ייצא שוב בגלות ויילקח הגוי מארצו. ראו דברינו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען בפרשת אחרי מות על הדילמה הקשה בין תרבות מצרים ותרבות כנען (שנוצלו ע"י משה לסניגוריה על חטא העגל, שמות רבה מג ז). אבל כאן אנחנו לאחר מתן תורה. יש בכך צד לחומרא, אבל גם לקולא. יש לעם את תורת החיים שלו. לפיכך, עומדת לעם ישראל הזכות ו"הצדקה שעשיתם את עולמי על שקבלתם את תורתי". ראו מוטיב זה גם במקבילה במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור טו ושם התיקון הוא יום הכיפורים: "כך ישראל, כל עבירות שמתקלקלין בהן כל ימות השנה, אין נתפשים עליהם, לפי שיום הכפורים מכפר להם, שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא יו ל)". נחזור לפרשה שלנו.
- לעם ישראל, לשון סגינהור.
- במלאכת בורר הלכות שבת למדנו שהאיסור הוא לברור את הפסולת ("הרעה") מתוך האוכל ("היפה"), אבל אוכל מתוך הפסולת, מותר (וכבר הרעישו מחמירים עולמות על הוצאת עצמות הדג או העוף לפני האכילה או אפילו מהפה). ראו שבת עד ע"א דברי רב המנונא, רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכות יב-יג, שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיט.
- המשל במדרש תואם את הלכות בורר בשבת, אבל מטיעון קצת אחר. אילו הייתה ההפרדה של עם ישראל משאר האומות נעשית בדרך של הוצאת האומות והשארת ישראל, לא הייתה לעם ישראל תקומה משתי סיבות. אחת, משום שאם הוצא מישהו, קשה מאד להחזירו. והשנייה, שאין פתח לגירי צדק וחסידי אומות העולם להצטרף ל"יפה". מי שהוצא החוצה - אין לו דרך חזרה. לא חוזרים למיין את מה שהוצא ובודקים שמא יש שם "יפה" שראוי להחזירו - ה"מברר הרעה מהיפה, שוב אינו חוזר ומברר". לפיכך, ההפרדה הייתה בכיוון הנגדי. עם ישראל הובדל מכל העמים ולא הם ממנו, על מנת שתמיד תהיה אפשרות לחזור על הפעולה - לחזור לאנושות הרחבה ולברור ממנה, להבדיל ממנה, את מי שלא נכלל בפעולת ההפרדה הראשונה, את כל גירי הצדק וחסידי אומות העולם שרוצים להצטרף לעם ישראל, גם את האנוסים שנאלצו לצאת אל "הרעה" ומקשים לחזור אל "היפה". כי: "המברר היפה מן הרעה, שוב חוזר ומברר". כך נראה להבין מדרש זה, בפרט לאור דברי רבי אחא. כאן, לא מצאנו את אזכור הפסוק "לקחת לו גוי מקרב גוי", אבל זו בדיוק אותה התנועה כמו "ואבדיל אתכם מכל העמים". ראו בהמשך פרשה ו בשיר השירים רבה את המשל של ר' שמואל בר נחמן על הפרדס שמסר המלך לבנו: "בזמן שבנו עושה רצונו, היה המלך מחזיר ורואה איזו נטיעה יפה בעולם, והיה עוקרה ומביאה ושותלה בתוך אותו הפרדס, ובזמן שלא היה בנו עושה רצונו, היה המלך רואה איזו נטיעה יפה בתוך הפרדס ועוקרה". וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו ואבדיל אתכם להיות לי בפרשת קדושים.
- מה שלא רק מטיל ייאוש שנכונו לעם ישראל עוד ארבע גלויות ומלכויות (ואח"כ באה החמישית, היא מלכות ישמעאל שגם אברהם לא ראה והיא ע"י צאצאיו), אלא אולי גם נותן תקווה, שהקב"ה ידון גם אותם בסוף.
- "הגוי" של מצרים.
- ראו מקבילה באבות דרבי נתן נוסח א פרק יג: " ... אף הקב"ה אמר מעט ועשה הרבה, שנאמר: ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. לא אמר לו אלא בדלי"ת ונו"ן, אבל באחרונה כשפרע הקב"ה משונאיהם של ישראל לא פרע אלא בשבעים ושתים אותיות, שנאמר: או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמוראים גדולים (דברים ד לד)". מסורת היא שהשם המפורש הוא בן שבעים ושתיים אותיות ונרמז בפסוק זה כמו גם בשלושה פסוקים סמוכים הקשורים גם הם בגאולת מצרים, שכל אחד מהם מכיל ע"ב אותיות, שמות יד יט-כא: : וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". אפשר לראות את הצורך בשימוש בשם המפורש לגאולה כחיסרון של עם ישראל. מספיקות היו שתי אותיות לגאולה: דל"ת ונו"ן (שגם על זה יש מן הסתם לעוסקים בתורת הסוד מה לומר), אבל משום שהיה זה מעשה כה קשה של לקיחת גוי מגוי, נדרש כוחו של השם המפורש. אבל במדרש בראשית רבה מד יט הנוסח הוא: "בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ושאם יעשו תשובה גואלן בשבעים ושתים אותיות", אז אם נגאלו בשבעים ושתיים, אין זה אלא לשבחם של בני ישראל שעשו תשובה.
- מדרש זה מביא בתמצית את מוטיב הקשר בין הלקיחה של גוי מתוך גוי ובין מצוות קידוש החודש, מוטיב שנדרש בהרחבה בפסיקתא דרב כהנא ה ובפסיקתא רבתי טו, שניהם על פרשת החודש הזה לכם שהבאנו בשבת החודש. ראו שם בפרט הדימויים השונים של מסירת חישוב לוח השנה, כמלך שמסר לבנו את שעונו (אורלוגין), טבעתו, שומרה, אוצרות המלך, נרתיק רפואות ועוד. נראה שבלקיחה של גוי מתוך גוי אנו זקוקים לכל האמצעים הנ"ל. ולשעון השולט על הזמן, יותר מכולם. "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי" (ריה"ל). ראו דברינו כי עבדי הם בפרשת בהר.
- בדפים אלה של הגמרא במסכת מגילה מובאות הצעות רבות של אמוראים כיצד לפתוח את הדרשה בפורים, על מגילת אסתר, מענייני דיומא. כל חכם והצעתו מפסוק אחר במקרא. מכולם, בולטת פתיחתו של רב אשי מהפסוק בפרשתנו "לקחת לו גוי מקרב גוי". אין הוא היחיד שמדמה את נס פורים ליציאת מצרים, ראו שם למשל את פתיחתו של רב חנינא בר פפא על האש בימי נבוכדנצאר והמים בימי פרעה. אבל רב אשי הגדיל מכולם! ראו פירוש מהרש"א על גמרא זו: "או הנסה אלהים וגו'. דימה גאולתן בימי מרדכי ואסתר לגאולתן במצרים ... כן היה גאולתן אז כי נהפך הפור לפורינו שהם חשבו להשמיד וגו' את כל היהודים, בו בדבר נדונו ... והיינו: הנסה אלהים לקחת גוי מקרב גוי גו' - להיות גוי זה תחת הגוי אשר חשבו עליהם רעה". מהרש"א אולי מרכך קצת את השוואה שעושה רב אשי בין יציאת מצרים ונס פורים בפירוש שהוא נותן לפסוק של מידה כנגד מידה, אבל עדיין ניתן לשאול: האם יהודי בבל באמת מדמים את נס פורים ליציאת מצרים? נכון שגם שם הייתה התחלה של התבוללות בגויים המקומיים ונס פורים גרם להפרדה וחזרה של יהודים לכור מחצבתם. ראו הפסוק במגילה: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים וכו' ". אבל האם זו באמת יציאת מצרים? אם באמת כך, מה משמעות נס פורים? מה כעת הייעוד ומה המטרה? להישאר בגלות הנוחה, לתמרן בין הגויים וליישם עליה את הפסוקים של פרשתנו? וארץ ישראל היכן היא? אולי לא בכדי באו דרשות חז"ל על מעין קבלת תורה מחודשת בימי מרדכי ואסתר: "קיימו וקבלו". רק שם נעלמה 'מודעה רבה לאורייתא' (שבת פח ע"א). ורבי יהודה הנשיא מחד גיסא מקדיש מסכת שלימה לפורים ולמגילה (מה שאין בחנוכה) ומצד שני נוטע נטיעה בפורים. ראו דברינו לא מאסתים ולא געלתים בפרשת בחוקותי, על היחס המשתנה לקיום חיים יהודיים בגלות במרוצת הדורות.
- אנחנו חוזרים למדרשי מכילתא ותהלים בהם פתחנו, הפעם מדרש תהלים על פרק קז שהוא הבסיס לאמירת ברכת הגומל. ראו דברינו ברכת הגומל ביום העצמאות.
- גם כאן אפשר שמדרש תהלים המאוחר משמר נוסח קדום יותר או משביח ומוסיף משלו. אם מדרש מכילתא פותח בפסוק משירת הים: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", ומדרש תהלים לעיל פותח בפסוק: "בצאת ישראל ממצרים" (הפרק שהוא דורש), בא מדרש זה ופותח בפסוק ההצלה הראשון שבספר שמות, דברי הקב"ה למשה בסנה. פסוק ממנו משתמע הצורך הדחוף להציל את עם ישראל.
- עד כאן כמו המכילתא ומדרש תהלים קיד בהם פתחנו.
- אולי כנגד דרשת רב אשי לעיל, בא מדרש זה להדגיש שבפעם הבאה בה יתקיים: "לקחת גוי מקרב גוי", תהיה הגאולה והעלייה לארץ ישראל, לא ההצלות פורתא הזמניות בחוץ לארץ. המדרש גם מדגיש שהלקיחה "גוי מקרב גוי" לוותה בתחילתה בפעולה כלל לא פשוטה של כינוס הפזורות השונות, כבר במצרים, למקום אחד ממנו ניתן לצאת כגוי אחד בארץ. ומה שהיה נכון למצרים, נכון שבעתיים בקיבוץ גלויות האחרון בו עם ישראל התפזר בכל קצוות העולם, בקהילות ותרבויות וארצות שונות ומרוחקות מאד זו מזו. נראה שאין טוב ממדרש זה לסיים בו דף בפרשת ואתחנן-נחמו. זכה דורנו לראות לקיחות הרבה של קהילות ישראל מקרב הגויים בהם התפזרו וכינוסם לא רק במחנות מעבר דוגמת רעמסס במצרים, אלא בארץ ישראל. ויקויים בנו המשך הפסוקים שם בישעיהו: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם: ... וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".