לקחת גוי מקרב גוי

כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ: הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱלֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי: אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ: (דברים ד לג-לה).1

 

רמב"ן דברים פרק ד פסוק לב

"כי שאל נא לימים ראשונים" – יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על עבודה זרה ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה, כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם, שהשמיעך קול אלהים מדבר מתוך האש, למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו. ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים שלא תעבדו לזולתו. והנה הראית בעיניך כל זה, לדעת כי ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו. כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים, ודבריו כולם שמעת מתוך האש … ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד, תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל, ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת.2

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויהי פרשה ו

"ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", כצפור שהיא נתונה ביד אדם שאם יכבוש ידו מעט מיד הוא חונקה, שנאמר: "נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים הפח נשבר ואנחנו נמלטנו ואומר עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם וגו' " (תהלים קכד ו-ח).3 וכאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה, שנאמר: "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי". שאין תלמוד לומר גוי מקרב גוי, אלא כאדם שהוא שומט את העובר ממעי הפרה.4 ואומר: "ואתכם לקח ה' ויוצא אתכם מכור הברזל וגו' " (דברים ד כ).5

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קיד

"בצאת ישראל ממצרים". ראה מה כתיב: "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד לד). אמר ר' ירמיה בשם ר' חייא: משל לגבור שירד למלחמה, או לנצח או להינצח.6 לכך נאמר: "ובמלחמה" (שם). אמר ר' אחא בשם ר' יונתן: מהו "גוי מקרב גוי"? כאדם שהוא שומט את העובר מתוך מעי הבהמה בזמנו.7 כך הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שנאמר: "גוי מקרב גוי", כענין שנאמר: "והקרב והכרעים" (ויקרא א יג) – למדנו צער לנשמט.8 ומניין אף לשומט, שנאמר: "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (דברים ד כ), כאדם שהוא נוטל את האש מתוך הכור שלא בצבת ושלא בסמרטוטין, כביכול כן עשה הקב"ה לישראל.9

שמות רבה כה ו, פרשת בשלח

בשר ודם, בשעה שמבקש לבנות פלטין משהוא בונה את התחתונים אח"כ הוא בונה את העליונים. אבל הקב"ה אינו כן, אלא משברא את העליונים ברא את התחתונים. בשר ודם, בזמן שהוא מבקש ליקח לו עבד אם יש עליו עוררים אינו לוקחו. אבל הקב"ה אינו כן אלא אומר: "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי"…. בשר ודם, תלמיד טוען פנס לפני רבו והקב"ה אינו כן: "וה' הולך לפניהם יומם"10 … בשר ודם, העבד טוען את רבו והקב"ה אינו כן אלא: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" (שמות יט ד). בשר ודם, הרב ישן והעבד עומד על גבו, והקב"ה אינו כן אלא הקב"ה שומר ישראל, שנאמר: "לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים קכא ד).11

ויקרא רבה פרשה כג סימן ב

"כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (שיר השירים ב ב) – רבי אליעזר פתר המקרא בגאולת מצרים. מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלה ללוקטה, כך היתה גאולתן של ישראל קשה לפני הקב"ה ליגאל. זהו שכתוב: "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד לד) – אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים.12 אם כן, לא הייתה נותנת מדת הדין לישראל שייגאלו ממצרים לעולם!13 אמר ר' שמואל בר נחמני: אילולי שאסר הקב"ה עצמו בשבועה לא נגאלו ישראל לעולם.14

רות רבה פתיחתא א

… "שמעה עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך, אלהים אלהיך אנכי" (תהלים נ ז). … א"ר יוחנן: "שמעה עמי" – לשעבר, "ואדברה" – לעתיד לבוא. "שמעה עמי" – בעולם הזה, "ואדברה" – בעולם הבא. כדי שיהא לי פתחון פה בפני שרי אומות העולם שעתידין לקטרגם לפני ולומר: ריבון העולמים, אלו עובדין עבודת כוכבים ואלו עובדין עבודת כוכבים. אלו גִּלו עריות ואלו גִּלו עריות, אלו שפכו דמים ואלו שפכו דמים. אלו יורדין לגן עדן ואלו יורדין לגיהנם? אותה שעה סניגרון של ישראל משתתק. אומר לו הקב"ה: נשתתקת ואין אתה מלמד סניגוריא על בני? חייך שאני מדבר בצדקה ומושיע את בני. באיזו צדקה? ר' אליעזר ור' יוחנן. חד אמר: בצדקה שעשיתם את עולמי על שקבלתם את תורתי, שאילו לא קבלתם את תורתי הייתי מחזיר אותו לתוהו ובהו.15

שיר השירים רבה פרשה ו סימן ה

ר' יודן בשם ר' חמא ברבי חנינא ורבי ברכיה בשם ר' אבהו: כתיב: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ כו). אילו נאמר: ואבדיל את העמים מכם – לא היתה תקומה לשונאי ישראל,16 אלא: "ואבדיל אתכם מן העמים", כזה שהוא מברר הרעה מהיפה, שוב אינו חוזר ומברר. אבל המברר היפה מן הרעה, שוב חוזר ומברר.17 כך, אילו נאמר: ואבדיל את העמים מכם – לא היתה תקומה לשונאי ישראל, אלא נאמר: "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" – לשמי לעולם. אמר רבי אחא: מכאן שאמר הקב"ה לאומות העולם שיעשו תשובה ויקרבם תחת כנפיו.18

בראשית רבה מד יט, פרשת לך לך

"וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי" (בראשית טו יד) – אמר ר' חלבו: היה לו לומר: "גם את הגוי", מאי "וגם"? אלא "גם" הוא מצרים, "וגם", לרבות ארבע מלכויות.19

"דן אנכי" – ר' אלעזר בשם ר' יוסי בר זמרא: בשתי אותיות הללו הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו, ושאם יעשו תשובה, גואלן בשבעים ושתים אותיות, שאמר ר' יודן: מ"לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" עד "מוראים גדולים" (דברים ד), אתה מוצא שבעים ושתים אותיות של הקב"ה. ואם יאמר לך אדם: שבעים וחמשה הם! אמור לו: צא מהם "גוי" שני שאינו מן המנין.20 ר' אבין אמר: בשמו גאלם, ששמו של הקב"ה שבעים ושתים אותיות.21

מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת בא פרק יב סימן ב

"החודש הזה לכם" – חידוש זה לכם, שמיום שנברא העולם לא חיבבתי אומה ולקחתי גוי מקרב גוי, אלא לכם אני מחדש. הדא הוא דכתיב: "החודש הזה לכם". דבר אחר: החודש הזה לכם – חשבונן של חדשים, שמיום שבראתי את עולמי הייתי מחשב חדשים ומעבר עוברים, מיכן ואילך מסור בידכם ואין אתם מסורים בידו.22

מסכת מגילה דף י ע"ב – יא ע"א

רבי יונתן פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "וקמתי עליהם וגו' והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה' " … רבי שמואל בר נחמני פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס" … רבי יהושע בן לוי פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא: "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם… כן ישיש להרע אתכם" .  רב מתנה אמר מהכא: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרבים אליו". רב אשי אמר מהכא: "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי וגו' ".23

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קז

דבר אחר: "יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר ומארצות קבצם".24 כשם שהציפור הזה נתון ביד הצייד, אם מבקש המיתו, ואם מבקש חייהו, כך ישראל היו ביד מצרים משוקעים, שנאמר: "וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג ח). וכן הוא אומר: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" (שם יד ל).25 אמר ר' אבא בר כהנא בשם רבותינו: כעובר שהוא נתון במעי הבהמה. וכשם שהרועה נותן ידו ושומטה ממעיה, כך עשה הקב"ה לישראל ממצרים להוציאם, שנאמר: "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי" (דברים ד לד), אמר ר' אייבו בשם ר' יוסי בן זימרא: כשם שהזהבי הזה פושט את ידו ונוטל הזהב מן הכור, כך הקב"ה הוציא את ישראל מיד מצרים, שנאמר: "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (דברים ד כ).26

אמר הקב"ה לישראל: כשהייתם במצרים הייתם מפוזרים וכנסתי אתכם לשעה קלה לרעמסס. ועכשיו אתם מפוזרים בכל הארצות. וכשם שקבצתי אתכם לשעבר כך אני אקבץ אתכם לעתיד לבוא, שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם … וּמֵאִיֵּי הַיָּם: וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ: (ישעיה יא יא-יב). לכך נאמר: "ומארצות קבצם".27

 

שבת שלום

שנזכה לראות בנחמת ציון, גאולת ישראל ובנין ירושלים

מחלקי המים

עדכון אחרון: 28/10/2018

הערות שוליים

  1. שני המאורעות הגדולים שעם ישראל מצטווה לזכור הם: מעמד הר סיני ויציאת מצרים. מאורעות שאירעו ב"ימים הראשונים" שמסקנתם היא אחת: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", נושא עליו כבר זכינו לדון בדברינו אין עוד מלבדו בפרשה זו בשנה האחרת. הפעם, נתמקד בביטוי "לקחת לו גוי מקרב גוי" המתאר את יציאת מצרים כתהליך שבו עם נוצר מתוך עם או שמא עם נפרד מעם, בפעולה של לקיחה, היא לשון הגאולה הרביעית "ולקחתי".
  2. בשיטת רמב"ן, פסוקי התורה שהבאנו לעיל הם 'דרישת המחויבות' העמוקה של עם ישראל לקב"ה, לא פחות מעשרת הדברות וקריאת שמע ישראל. אתה, עם ישראל, ראית (או הוראית) מה שלא ראה אף עם אחר, שמעת (או הושמעת) מה שלא שמעה אף אומה אחרת. נגלית לך השכינה במעמד הר סיני, הולידה ועיצבה אותך כעם, ולפיכך יש לך מחויבות עמוקה ושליחות גדולה שאינך יכול להתכחש להם. באופן דומה הולכים גם פרשנים דוגמת הדר זקנים על הפסוק שאומר: "ואם תאמר: מפני מה הקפיד הקב"ה עלינו יותר משאר אומות? לפי שעשה לך מה שלא עשה לשאר אומות. כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. כלומר שאל לדורות ראשונים אם נעשה כך לשום אומה שבעולם". ורבינו בחיי בן אשר מפרש: " ... שאין אומה ולשון חייבין להקב"ה כמו שאתם חייבין לו, ואם תשאל על ימים ראשונים תמצא שלא קירב הקב"ה שום אומה זולתכם". והוא מוסיף שם: "מדרך השכל כל נברא חייב לעבוד בוראו ולשבח אותו", אבל לעם ישראל יש מחויבות מיוחדת. כל האומות: "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים", אבל עם ישראל: "כי גבר עלינו חסדו". ועל כל זה יש להעיר שבעוד שיציאת מצרים חוזרת ונזכרת בסידור התפילה שוב ושוב, אין אזכור ברוב (כל?) תפילותינו של מעמד הר סיני! והוא עניין נכבד שדנו בו במקצת בדברינו עשרת הדברות בסידור בפרשת יתרו.
  3. סדר הפסוקים בנוסח תהלים שבידינו הוא שונה: "בָּרוּךְ ה' שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם: נַפְשֵׁנוּ כְּצִפּוֹר נִמְלְטָה מִפַּח יוֹקְשִׁים הַפַּח נִשְׁבָּר וַאֲנַחְנוּ נִמְלָטְנוּ: עֶזְרֵנוּ בְּשֵׁם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ". כך או כך, נפש האדם נמשלת לציפור (כאילו מקננת בגוף האדם), ראה אבות דרבי נתן נוסח ב פרק לה: "משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו: שמור את הציפור לבני. אמר המלך לעבדו: אם משמר אתה את הציפור - נפשך אתה משמר. ואם מאבד אתה את הציפור - נפשך אתה מאבד ... אותו העבד על מה שישמור הוא אומר: נפשו הוא משמר. על מה שיאבד הוא אומר: נפשו הוא מאבד. כך הקב"ה אומר לישראל בני אם אתם משמרים את התורה נפשכם אתם משמרים ואם אתם מאבדים את התורה נפשכם אתם מאבדים". ועל הביטוי ציפור או צִיפָּר הנפש, שהוא חלק רגיש בגוף האדם שמכה חזקה בו יכולה לגרום למוות, ראה גמרא בבר קמא צ ע"ב, ברש"י ובמפרשים שם וכן במילונים.
  4. שני דימויים יש כאן: ציפור שנמלטה מהמלכודת ולידה של תינוק הפרה, והמילה נמלטה כמו המלטה כמו נשמטה. וכל הבקי קצת בבעלי חיים ומשק חקלאי יודע שלידת וולדות בעלי החיים איננה תמיד קלה ויכולה להיות קשה וממושכת (ואפילו להסתיים במות האם). הביטוי "שומט את העובר" בא להראות שבמקרה זה לפחות, יציאת בני ישראל הייתה בדרך של נס (ה"מסות" שבפסוק?, ראה פירוש רבי בחיי בן אשר על הפסוק) ונראתה כקלה ופשוטה, אבל הפסוקים לעיל: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ ... הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ", באים לומר שמה שאולי נראה כפשוט וקל לצופה מהצד, הייתה לידה קשה ומסובכת. והכפריים היושבים לפני הדרשן מבינים בדיוק למה הוא מכוון.
  5. המשך המדרש בפסוק: "ויוצא אתכם מכור הברזל" מחזיר אותנו לפרשת השבוע, קרוב למדי לפסוקים שהבאנו לעיל. מפסוק זה מתבקש דימוי שלישי של צירוף כלי בכור הברזל שאיננו במכילתא. השלמה זו עושה המדרש הבא, שייתכן מאד שהוא משמר את המשך הדימוי של כור הברזל, שנשמט משום מה במכילתא.
  6. ראה דברינו, אמנם בהקשר קצת אחר, או נצחת או נצחתי בפרשת יתרו.
  7. הנה "תוספת קטנה" ראשונה של מדרש תהלים שמן הסתם בנוי ע"ג המכילתא, אבל מוסיף ומרחיב וכאמור, אולי משמר את המדרש המקורי. "בזמנו"! השמטת העובר הייתה בדיוק ברגע הנכון, ברגע האחרון, לפני שהדברים ילכו ויסתבכו. רגע לפני שעם ישראל שוקע לגמרי בטומאת מצרים.
  8. נראה לנו שאת הפסוק: "והקרב והכרעיים" יש להשלים: "והקרב והכרעיים ירחץ במים" וזה דימוי מאד חזק ו'צבעוני' (שאולי לא כולם יאהבו) שהוצאת גוי מתוך גוי היא כמו להוציא את האברים הפנימיים ביותר של הבהמה. בין עובר ובין קרב וכרעיים, יש לשטוף היטב במים את מה שיצא או הוצא. ראה יחזקאל טז ו-ט: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: ... וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ וָאֲסֻכֵךְ בַּשָּׁמֶן", שהם משקל כנגד לדבריו הקשים שם בתחילת הפרק: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ". עד כאן צערו של הנשמט. מכאן ואילך ממשיך המדרש לצערו של השומט ולכור הברזל שהמכילתא הזכיר ולא המשיך.
  9. וההמשך שם בדימוי חוזר של מוטיב הבליעה על בסיס הפסוק בתהלים קכד ג: "אזי חיים בלעונו". הדימוי השלישי של כור הברזל מעביר את הדגש לקב"ה ומסלק את התמונה הפשוטה יחסית של שני הדימויים הראשונים. השומט, הקב"ה שהוציא את בני ישראל, לא רק פתח את ידו הקפוצה של פרעה על מנת שהציפור תצא – בדימוי הראשון; לא רק לכלך ידיו בדם של לידה היוצרת חיים חדשים – בדימוי השני; אלא הכניס את ידו לתוך הכור הבוער, בלי צבת ובלי סמרטוטים (אולי משל לגאולה הישירה בלי שליח ובלי שרף או מלאך) וכביכול נכוותה ידו.
  10. ואברהם הלך והאיר לפני הקב"ה, בראשית רבה ל י. בדברינו נח ואברהם בפרשת נח.
  11. מדרש זה מצוי בפרשת המן, על הפסוק: "הנני ממטיר לכם לחם מהשמים" (שמות טז ד), ועל רקע זה הוא מונה את שבח מעשי הקב"ה בהשוואה למעשה בני האדם, החל ממעשה בראשית וכלה בנפלאות יציאת מצרים והמדבר. מה שמעניין אותנו היא הפיסקה על לקיחת עבד שיש עליו עוררין. אם יש למישהו טענות כנגד העבד העומד למקח בשוק, טענות בַּעָלוּת או טענות שאינו טוב, בני אדם לא ייקחו אותו. אע"פ כן, המלך בוחר בו ולוקח אותו (לקיחה גם מלשון מקח), והנמשל לעם ישראל ולקב"ה ברור.  מה הם העוררין שיש על עם ישראל במצרים? טענות בעלות של המצרים עליהם? טענות על התדרדרותם הרוחנית והפיסית? כך או כך, הקב"ה מתעלם מטענות וערעורים אלה ולוקח את עם ישראל לו לעם. ובאשר למשפט הסיום של המדרש, מי ישן ומי ער ושומר, ראה בראשית רבה עח א במאבק יעקב והמלאך: "ר' מאיר אומר: מי גדול? השומר או הנשמר? ממה שכתוב:  כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך (תהלים צא), הוי: הנשמר גדול מן השומר". ושם עוד דימויים של נושא ונישא ושל משלח ומשתלח.
  12. ראה איך התגלגל המשפט האחרון בילקוט שמעוני תהלים רמז תתטז: " ... הדא הוא דכתיב: או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי - עם מקרב עם אין כתיב כאן, אלא גוי מקרב גוי, שהיו אלו ערלים ואלו ערלים וכו' ". (ובפסיקתא דרב כהנא ה הלשון הוא: "אומה מתוך אומה"). נראה שבעקבות לשון חז"ל ש"גוי" הוא נוכרי, תמה המדרש איך זה מכונה עם ישראל "גוי" ולא "עם" ומסקנתו שאכן בני ישראל היו כגויים במצרים. אבל במדרשים הקדומים, "גוי" הוא כל עם שהוא, גם עם ישראל, ככתוב: "שני גויים בבטנך" (בראשית כה כג, שבראשית רבה סג ז הפך ל"שני גיאי גויים, רבי ואנטונינוס"), "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", דברי הימים א יז כא ועוד, כלשון המקרא ולא כלשון חכמים. וכל אחד מהמדרשים, הקדום והמאוחר, יקרא את דברי הקב"ה לאברהם: "וגם את הגוי אשר יעבודו" במשקפיים שלו.
  13. הדוגמאות שמביא הדרשן, בפרט בלורית וכלאיים, מעוררות חשד שהוא התכוון יותר לדורו מאשר ליוצאי מצרים. אבל בהזדמנויות אחרות כבר הבאנו מדרשים רבים שישראל היו שקועים במ"ט שערי טומאה ועובדי עבודה זרה במצרים (ראה דברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא). והיכן ההבטחה לאבות?
  14. רק בזכות השבועה שנשבע הקב"ה, היא ההבטחה לאבות, נגאלו בני ישראל ממצרים. והמדרש ממשיך שם מסיים בפסוק שלנו שמכיל את השם הגדול בתוך שבעים ושתיים אותיותיו, נושא שנראה גם להלן בבראשית רבה. כאן, בנקודה זו, חשובה לנו ההשוואה עם הגויים: "אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית וכו' ", מוטיב שחוזר במדרשים רבים במילים דומות: שיר השירים רבה ב ב, בפסיקתאות להלן, מדרש תהלים טו ועוד. זו המשמעות הקשה של הירידה למצרים, אין הבדל בין בני ישראל והמצרים, מה שאולי נותן משמעות נוספת לכל הפסוקים במכות מצרים שהקב"ה הפלה בין בני ישראל ובין המצרים, בין בכורות אלה לבכורות אלה. ראה שכל טוב (בובר) שמות יב פרשת בא: "לפי שהיו ישראל מניחין את המילה כדמוכח בספרי או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי (דברים ד לד), מלמד שלא מלו ישראל במצרים, כדי למצוא חן בעיני מצרים, לפיכך הפך לבם לשנוא אותם להתנכל בעבדיו". ופירוש חזקוני לפסוק: "לקחת לו גוי מקרב גוי, שאף אתם הייתם גויים כמוהם כדכתיב: "ואומר אליכם איש גלולי עיניו השליכו". לשם התגעגעו בני ישראל בתלונותיהם במדבר, כפירוש רבי בחיי בן אשר במתאווים, במדבר יא: "אשר נאכל במצרים חנם ... והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב: (דברים ד, לד) "גוי מקרב גוי", כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם". וכבר הארכנו כאמור בעניין זה בדברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא, כולנו גרים בשבועות ואולי עוד.
  15. כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו בימי שפוט השופטים במגילת רות וכאן נביא רק הדרוש לעניינינו בקצרה. מוטיב "הללו והללו" חוזר גם לאחר גאולת מצרים, בעת שעם ישראל יושב על אדמתו! כאן כבר אי אפשר "לקחת גוי מקרב גוי", כאן אנחנו אחרי הלקיחה, אחרי ההמלטה החד-פעמית של יציאת מצרים. בארץ ישראל אין יותר ניסים כמו במצרים ובמדבר. כאן, או שהעם היושב בארצו יקח את עצמו מתוך עצמו ויתקן את דרכיו, או חו"ח ייצא שוב בגלות ויילקח הגוי מארצו. ראה דברינו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען בפרשת אחרי מות על הדילמה הקשה בין תרבות מצרים ותרבות כנען (שנוצלו ע"י משה לסניגוריה על חטא העגל, שמות רבה מג ז). אבל כאן אנחנו לאחר מתן תורה. יש לעם את תורת החיים שלו. לפיכך, עומדת לעם ישראל הזכות ו"הצדקה שעשיתם את עולמי על שקבלתם את תורתי". ראה מוטיב זה גם במקבילה במדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור טו ושם התיקון הוא יום הכיפורים: "כך ישראל, כל עבירות שמתקלקלין בהן כל ימות השנה, אין נתפשים עליהם, לפי שיום הכפורים מכפר להם, שנאמר: כי ביום הזה יכפר עליכם (ויקרא יו ל)". נחזור לפרשה שלנו.
  16. לעם ישראל, לשון סגינהור.
  17. במלאכת בורר הלכות שבת למדנו שהאיסור הוא לברור את הפסולת ("הרעה") מתוך האוכל ("היפה"), אבל אוכל מתוך הפסולת, מותר (וכבר הרעישו מחמירים עולמות על הוצאת עצמות הדג או העוף לפני האכילה או אפילו מהפה). ראה שבת עד ע"א דברי רב המנונא, רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכות יב-יג, שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שיט.
  18. המשל במדרש תואם את הלכות בורר בשבת, אבל מטיעון קצת אחר. אילו הייתה ההפרדה של עם ישראל משאר האומות נעשית בדרך של הוצאת האומות והשארת ישראל, לא הייתה לעם ישראל תקומה משתי סיבות. אחת, משום שאם הוצא מישהו בטעות, אי אפשר שיחזור, והשנייה, שאין פתח לגירי צדק וחסידי אומות העולם להצטרף ל"יפה". מי שהוצא החוצה - אין לו דרך חזרה. לא חוזרים למיין את מה שהוצא ובודקים שמא יש שם "יפה" שראוי להחזירו - ה"מברר הרעה מהיפה, שוב אינו חוזר ומברר". לפיכך, ההפרדה הייתה בכיוון הנגדי. עם ישראל הובדל מכל העמים ולא הם ממנו, על מנת שתמיד תהיה אפשרות לחזור על הפעולה - לחזור לאנושות הרחבה ולברור ממנה, להבדיל ממנה, את מי שלא נכלל בפעולת ההפרדה הראשונה, את כל גירי הצדק וחסידי אומות העולם שרוצים להצטרף לעם ישראל, גם את האנוסים שנאלצו לצאת אל "הרעה" ומקשים לחזור אל "היפה". כי: "המברר היפה מן הרעה, שוב חוזר ומברר". כך נראה להבין מדרש זה, בפרט לאור דברי רבי אחא. כאן, לא מצאנו את אזכור הפסוק "לקחת לו גוי מקרב גוי", אבל זו בדיוק אותה התנועה כמו "ואבדיל אתכם מכל העמים". ראה בהמשך פרשה ו בשיר השירים רבה את המשל של ר' שמואל בר נחמן על הפרדס שמסר המלך לבנו: "בזמן שבנו עושה רצונו, היה המלך מחזיר ורואה איזו נטיעה יפה בעולם, והיה עוקרה ומביאה ושותלה בתוך אותו הפרדס, ובזמן שלא היה בנו עושה רצונו, היה המלך רואה איזו נטיעה יפה בתוך הפרדס ועוקרה".
  19. מה שלא רק מטיל ייאוש שנכונו לעם ישראל עוד ארבע גלויות ומלכויות (ואח"כ באה החמישית, היא מלכות ישמעאל שגם אברהם לא ראה והיא ע"י צאצאיו), אלא אולי גם נותן תקווה, שהקב"ה ידון גם אותם בסוף.
  20. "הגוי" של מצרים.
  21. ראה מקבילה באבות דרבי נתן נוסח א פרק יג: " ... אף הקב"ה אמר מעט ועשה הרבה, שנאמר: ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. לא אמר לו אלא בדלי"ת ונו"ן, אבל באחרונה כשפרע הקב"ה משונאיהם של ישראל לא פרע אלא בשבעים ושתים אותיות, שנאמר: או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים ובמוראים גדולים (דברים ד לד)". מסורת היא שהשם המפורש הוא בן שבעים ושתיים אותיות ונרמז בפסוק זה כמו גם בשלושה פסוקים סמוכים הקשורים גם הם בגאולת מצרים, שכל אחד מהם מכיל ע"ב אותיות, שמות יד יט-כא: : וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". אפשר לראות את הצורך בשימוש בשם המפורש לגאולה כחיסרון של עם ישראל. מספיקות היו שתי אותיות לגאולה: דל"ת ונו"ן (שגם על זה יש מן הסתם לעוסקים בתורת הסוד מה לומר), אבל משום שהיה זה מעשה כה קשה של לקיחת גוי מגוי, נדרש כוחו של השם המפורש. אלא שמדרש בראשית רבה אומר באופן ברור: "ושאם יעשו תשובה, גואלן בשבעים ושתים אותיות", משמע שעשו תשובה וזה לשבחם של בני ישראל.
  22. מדרש זה מביא בתמצית את מוטיב הקשר בין הלקיחה של גוי מתוך גוי ובין מצוות קידוש החודש, מוטיב שנדרש בהרחבה בפסיקתא דרב כהנא ה ובפסיקתא רבתי טו, שניהם על פרשת החודש הזה לכם שהבאנו בשבת החודש. ראה שם בפרט הדימויים השונים של מסירת חישוב לוח השנה, כמלך שמסר לבנו את שעונו (אורלוגין), טבעתו, שומרה, אוצרות המלך, נרתיק רפואות ועוד. נראה שבלקיחה של גוי מתוך גוי אנו זקוקים לכל האמצעים הנ"ל. ולשעון השולט על הזמן, יותר מכולם. "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי" (ריה"ל).
  23. בדפים אלה של הגמרא במסכת מגילה מובאות הצעות רבות של אמוראים כיצד לפתוח את הדרשה בפורים, על מגילת אסתר, מענייני דיומא. כל חכם והצעתו מפסוק אחר במקרא. מכולם, בולטת פתיחתו של רב אשי מהפסוק בפרשתנו "לקחת לו גוי מקרב גוי". אין הוא היחיד שמדמה את נס פורים ליציאת מצרים, ראה שם למשל את פתיחתו של רב חנינא בר פפא על האש בימי נבוכדנצאר והמים בימי פרעה. אבל רב אשי הגדיל מכולם! ראה פירוש מהרש"א על גמרא זו: "או הנסה אלהים וגו'. דימה גאולתן בימי מרדכי ואסתר לגאולתן במצרים ... כן היה גאולתן אז כי נהפך הפור לפורינו שהם חשבו להשמיד וגו' את כל היהודים, בו בדבר נדונו ... והיינו: הנסה אלהים לקחת גוי מקרב גוי גו' - להיות גוי זה תחת הגוי אשר חשבו עליהם רעה". מהרש"א אולי מרכך קצת את השוואה שעושה רב אשי בין יציאת מצרים ונס פורים, בפירוש שהוא נותן לפסוק של מידה כנגד מידה, אבל עדיין ניתן לשאול: האם יהודי בבל באמת מדמים את נס פורים ליציאת מצרים? נכון שגם שם הייתה התחלה של התבוללות בגויים המקומיים ונס פורים גרם להפרדה וחזרה של יהודים לכור מחצבתם. ראה הפסוק במגילה: "ורבים מעמי הארץ מתייהדים וכו' ". אבל האם זו באמת יציאת מצרים? אם באמת כך, מה משמעות נס פורים? מה כעת הייעוד ומה המטרה? להישאר בגלות הנוחה, לתמרן בין הגויים וליישם עליה את הפסוקים של פרשתנו? וארץ ישראל היכן היא? אולי לא בכדי באו דרשות חז"ל על מעין קבלת תורה מחודשת בימי מרדכי ואסתר: "קיימו וקבלו". רק שם נעלמה 'מודעה רבה לאורייתא' (שבת פח ע"א). ורבי יהודה הנשיא מחד גיסא מקדיש מסכת שלימה לפורים ולמגילה (מה שאין בחנוכה) ומצד שני נוטע נטיעה בפורים. ראה דברינו לא מאסתים ולא געלתים בפרשת בחוקותי, על היחס המשתנה לקיום חיים יהודיים בגלות במרוצת הדורות.
  24. אנחנו חוזרים למדרש המכילתא ותהלים בהם פתחנו, הפעם מדרש תהלים על פרק קז שהוא הבסיס לאמירת ברכת הגומל. ראה דברינו ברכת הגומל ביום העצמאות.
  25. גם כאן אפשר שמדרש תהלים המאוחר משמר נוסח קדום יותר או משביח ומוסיף משלו. אם מדרש המכילתא פותח בפסוק משירת הים: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", ומדרש תהלים לעיל פותח בפסוק: "בצאת ישראל ממצרים" (הפרק שהוא דורש), בא מדרש זה ופותח בפסוק ההצלה הראשון שבספר שמות, דברי הקב"ה למשה בסנה. פסוק ממנו משתמע הצורך הדחוף להציל את עם ישראל.
  26. עד כאן כמו המכילתא ומדרש תהלים קיד בהם פתחנו.
  27. אולי כנגד דרשת רב אשי לעיל, בא מדרש זה להדגיש שהפעם הבאה בא יתקיים: "לקחת גוי מקרב גוי", תהיה הגאולה והעלייה לארץ ישראל, לא ההצלות פורתא הזמניות בחוץ לארץ. המדרש גם מדגיש שהלקיחה "גוי מקרב גוי" לוותה בתחילתה בפעולה כלל לא פשוטה של כינוס הפזורות השונות, כבר במצרים, למקום אחד ממנו ניתן לצאת כגוי אחד בארץ. ומה שהיה נכון למצרים, נכון שבעתיים בקיבוץ גלויות האחרון בו עם ישראל התפזר בכל קצוות העולם, בקהילות ותרבויות וארצות שונות ומרוחקות מאד זו מזו. נראה שאין טוב ממדרש זה לסיים בו דף בפרשת ואתחנן-נחמו. זכה דורנו לראות לקיחות הרבה של קהילות ישראל מקרב הגויים בהם התפזרו וכינוסם לא רק במחנות מעבר דוגמת רעמסס במצרים, אלא בארץ ישראל. ויקויים בנו המשך הפסוקים שם בישעיהו: "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת  אֶפְרָיִם: ... וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".