- הנחש שאמר לחוה: "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע" צדק, אפוא. חוה אומרת לו שהאיסור לאכול מ"העץ אשר בתוך הגן" כרוך בעונש מוות: "פן תמותון". בדומה למה שהקב"ה אמר לאדם. אבל הנחש אומר לה שהסיבה לאיסור איננה המוות כי אם ידיעת הטוב והרע, מה שכעת מתברר כנכון. אבל נכון גם שידיעת הטוב והרע קשורה בנושא המוות דרך עץ החיים. ואנו לא נכנס לנושא המורכב של חטא עץ הדעת טוב ורע (זה שמו המלא), אופן השתלשלות העניין, הקשר עם המוות ומה היה בדיוק היה האיסור ומה החטא (ומה היה העץ) ושאר שאלות נכבדות, ראה מורה נבוכים חלק ב פרק ל. אנו מבקשים להתמקד בנושא ידיעת הטוב והרע, שהיא כל כך נכבדה עד שהקב"ה בעצמו מכריז על מי שיודע להבחין בין טוב ורע שהוא "כאחד ממנו".
- זה הציווי המקורי לאדם (לפני בריאת האשה) שמדגיש את נושא המוות, אבל גם את ידיעת הטוב והרע, שהרי הקב"ה מכנה בפירוש את העץ המיוחד הזה "עץ הדעת טוב ורע". איננו יודעים מה בדיוק אמר אדם לחווה, אבל כאמור היא מכנה אותו סתם "העץ אשר בתוך הגן" והנחש הוא שאומר לה שמדובר בעץ שאכילה ממנו מעניקה לאוכֵל את ידיעת הטוב והרע. הקשר בין ידיעת טוב ורע ובין המוות הוא בעיקרו שלילי, ככתוב: "כי ביום אכולך ממנו מות תמות", אבל גם חיובי בחיבור לעץ החיים. מי שיודע טוב ורע יוכל כעת גם לזהות את העץ השני, את עץ החיים ולחיות לעולם. נתמקד כאמור בנושא ידיעת הטוב והרע, אשר יסודה בסיפור גן העדן. איזה מן אדם הוא שאינו יודע טוב ורע, ואיך ניתן לבוא בדרישות של ציות והבנה לאדם כזה?
- ראה בראשית רבה ח א שאדם הראשון מילא את כל חללו של העולם: "והיה מוטל מסוף העולם ועד סופו ... מלוא כל העולם בראו, מן המזרח למערב ... מצפון לדרום ... ואף בחללו של עולם". וכבר: "טעו מלאכי השרת ובקשו לומר לפניו קדוש", עד שהוצרך הקב"ה "להפיל עליו תרדמה וידעו הכל שהוא אדם" (שם סימן י). אז כעת נאמר שגם בדעת טוב ורע שווה הַיָצוּר ליוצרו?! ואכן ר' עקיבא מתקומם, אבל פפוס (פפייס) יכול לענות לו שמדובר רק בחשש שהמלאכים יטעו.
- תשובת רבי עקיבא לפפייס היא חלשה. האם מזה חשש הקב"ה? שהאדם יהיה כמלאך? מאימתי יש למלאכים ידיעת טוב ורע?
- מדרש זה מצוי גם בבראשית רבה כא ה ובמכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דויהי פרשה ו אך בנוסח שונה בתכלית: "דרש ר' פפוס: הן האדם היה כאחד ממנו - כאחד ממלאכי השרת. אמר ר' עקיבא: דייך פפוס! אמר ליה פפוס: ומה אתה מקיים הן האדם היה כאחד ממנו? אלא הקב"ה נותן לפניו שני דרכים אחד של מות ואחד של חיים ובחר לו דרך המות". ר' פפייס או פפוס לא מציע שהאדם הוא כאלהים, כמו שמשתמע בדרשה לעיל, אלא רק כמלאכי השרת וגם על זה סונט בו ר' עקיבא: דייך פפוס! (הוא ר' עקיבא שטבע את המשפט התמציתי "הכל צפוי והרשות נתונה", אבות פרק ג משנה טו, ראה פירוש המשניות לרמב"ם על משנה זו). ההבדל בין שני הנוסחים הוא בהבנת הפסוק: "הן האדם היה כאחד ממנו" ולמי הקב"ה אומר דברים אלה. במכילתא ובבראשית רבה הקב"ה אומר זאת למלאכים ו"ממנו" הוא בלשון רבים, ראה רד"ק על הפסוק הראשון: "שיתף עצמו יתברך עם המלאכים כמו שאמר בצלמינו כדמותנו". אך בשמות רבה הקב"ה אומר זאת בלשון יחיד וכביכול על עצמו (השווה עם "כי חזק הוא ממנו" שאומרים המרגלים). נוסח שמות רבה המאוחר הלך צעד גדול בתעוזתו של פפייס ויש לדון הרבה בהשוואת שני נוסחים אלה. לעניינינו, ידיעת הטוב והרע היא כח הבחירה שניתן לאדם, יכולתו כיצור תבוני לשקול, להחליט ולקחת אחריות. ראה דברינו על כח הבחירה בפרשת ראה, ושם הדגשנו את "לפנים משורת הדין", היינו שהקב"ה נותן לאדם את כח הבחירה, אבל בה בעת גם "ממליץ", מחנך ומורה דרך לבחור בטוב ובישר. אך יש לשאול, איזה כח ויכולת שיקול דעת היו לאדם קודם האכילה מעץ הדעת? מה חסר ל"צלם אלהים" שבבריאה הראשונה?
- נעשה אחנחתא "קלה" לעיון ברש"י ונשוב לכח הבחירה בהמשך. נראה שרש"י לא נבהל מדברי ר' עקיבא, ומוכן לאמץ את פירושו של ר' פפוס בגרסת שמות רבה, שאכן ידיעת הטוב והרע של האדם מעמידה אותו כמשתווה יחסית (כביכול) לקב"ה – זה יחיד בעליונים וזה יחיד בתחתונים. ואם כעת עוד יחיה לעולם, אזי באמת יטעו בו הכל. וגם אם איננו במוחלט כאלהים, די לנו בכך שהיצורים האחרים יחשבו כך ויטעו בו ושהוא יטעה בעצמו (וכבר היו שליטים שהאהילו את עצמם ונביאי ישראל מוחים על כך, יחזקאל כח ב, שם כט ג ועוד). ראה שוב הערה 3 שהמלאכים טעו והקב"ה הוצרך להטיל תרדמה על אדם הראשון. רש"י זה, הוא פירוש יפה לשיטת ר' פפוס ולא ברור מדוע הוא עצמו דוחה את המדרשים ואומר בסוף דבריו: "ויש מדרשי אגדה, אבל אין מיושבין על פשוטו". מעניין, אילו מדרשי אגדה דוחה שם רש"י.
- רמב"ם ממשיך בקו של המדרש (הגם שלא מצטט אותו) שמדובר בכח הבחירה. ובלשונו הקצרה של רד"ק מחכמי פרובאנס ומממשיכי קו המחשבה של רמב"ם בנושאים רבים: "לדעת טוב ורע - כי האל נתן לו הבחירה". ראה גם דברי רמב"ם בשמונה פרקים (הקדמתו לפירושו למסכת אבות), פרק ח: " ... ויפעל פעולות בחיריות, אין כופה לו עליהן ולא מונע לו מהן. כמו שבאר בספר האמת ואמר, מבאר זה הענין: הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע וכו'. וכבר ביאר התרגום הפירוש, ששיעורו אמנם הוא: ממנו לדעת טוב ורע וכו'. רצונו לומר, שהוא היה אחד בעולם, כלומר מין שאין מין כמותו שישתתף עמו בזה הענין אשר הגיעו, ומה הוא? שהוא בעצמו מנפשו ידע הטובות והרעות, ויעשה איזו מהן שירצה, ואין מונע לו מזה". האסמכתא שמביא רמב"ם לכוח הבחירה, בשני מקורות אלה, היא מהפסוק שלנו שנאמר בהקשר של גירוש האדם מגן עדן וחטא עץ הדעת. ואנו ממשיכים את שאלתנו לעיל וכופלים ומשלשים אותה: כיצד זה נולד הכח החשוב ביותר בחיי אדם שהוא הבסיס לכל ציווי התורה, שכר ועונש וכו' מתוך חטא שעונשו גירוש? כיצד ניתן לצוות למי שאין לו עדיין כח בחירה? מה חסר ל"צלם אלהים" שבבריאה הראשונה?
- מהיד החזקה ופירוש המשנה, נמשיך בשיטת רמב"ם, היישר למורה הנבוכים. העתקנו כאן את הנוסח שנמצא בתקליטור השו"ת של בר-אילן ותקנו עפ"י נוסח הרב דוד קפאח שבהוצאת מוסד הרב קוק. ייתכן שיצא קצת 'יצור כלאיים' והרוצה לדייק יעיין בנוסחאות המדויקות והמוגהות כמו הרב קפאח ומיכאל שוורץ (הוצאת אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג).
- איך זה ייתכן, שואל אותו איש חכם (רמב"ם עצמו?) שכפרס על אי-ציות למצוות הבורא, יקבל האדם את המתנה הנשגבה ("השלמות העצומה" בלשונו) של שכל, כח בחירה וידיעה להבחין בין טוב ובין רע? ואנו שואלים: איך יצור שהיה נטול כל אלה, בכלל חטא? איך בכלל יכול היה להמרות את פי הקב"ה? ומה משמעות ציווי ואזהרה ליצור כזה?
- ברור, אומר רמב"ם שאדם הראשון בבריאתו המקורית, היה יצור תבוני, ויש מספיק פסוקים המעידים על כך בבראשית פרקים א ו-ב עוד קודם חטא עץ הדעת. אלא ששכלו ידע להבחין בין אמת ושקר, בין עובדות אובייקטיביות, אבל לא בין טוב ורע, בין תופעות מוסריות. זו תמצית דבריו להלן.
- פה צריך רמב"ם להסביר לנו איך יצור שהיה מושלם מבחינה שכלית, אבל חסר ידיעת "המפורסמות", היינו הטוב והרע המוסרי (הנורמות?), איך יצור כזה התפתה אחרי "תאוותיו הדימיוניות ותענוגות החושים"? מאיפה באו אלה לו? בהכרח שגם באדם המושלם שכלית שעליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלהים", יש יצר פנימי! האם זהו ה"מעט"?
- עכשיו שחטא, אומר רמב"ם, יש לאדם את "המפורסמות", את העולם היצרי והחושי וידיעת הטוב והרע, אבל נשללה ממנו הידיעה השכלית המושלמת שהייתה לו בידיעת האמת והשקר בעת שנוצר בצלם אלהים (ואכן בימינו הרלטיביים והפוסט-מודרניים, "הכל יחסי" ואין אמת מוחלטת). דברים אלה של רמב"ם, ההבחנה בין המושכלות למפורסמות והירידה ברמת המושכלות בעקבות החטא, הם קשים להבנה וודאי שלא ירדנו עד סופם ונותרנו נבוכים. נראה שגם חכמי הדורות התקשו בהבנתם וחלקו עליו, כדברי אברבנאל, למשל, בבראשית פרק ב: "ואף שנפרש עץ הדעת טוב ורע על ידיעת המפורסמות כדרך הרב המורה, עדיין תישאר השאלה: ואיך אסרו הקב"ה בהחלט? כי הנה האדם כפי טבעו וכפי חברת האשה והבנים ואנשי מדינתו, יצטרך בהכרח לדעת ההנהגה הפרסומית בטוב והרע והשכל המעשי הוא מהנפש המדברת ואיך מרחיקהו השם". אברבנאל מזכיר לנו שציווי התורה לאדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וכו' ", נאמרים עוד בפרק א מיד לאחר בריאת האדם! איך ימשול וישלוט בעולם בלי ידיעת "המפורסמות"? (ורמב"ם אולי יענה שיש הנהגת עולם ב"מושכלות" וקשה לנו להבין זאת כי אנחנו האדם לאחר האכילה מעץ הדעת טוב ורע). הדברים מורכבים, אבל דבר אחד נראה לנו ברור ואולי זו תמצית כל דברי רמב"ם: דווקא עכשיו, לאחר חטא האכילה מעץ הדעת, כאשר האדם הוא יותר יצור ייצרי ופחות שכלי, הקב"ה כביכול חושש "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם". אדם שִׂכְלִי מושלם, יכול לחיות חיי נצח. לא אדם ייצרי. ובכך מתחברים הדברים לשיטת אבן עזרא ורמב"ן שמדגישים את יצר המין כפי שנראה להלן.
- ראו בראשית רבה יז ד על תהליך קריאת השמות לכל חי (ולאדם ולקב"ה עצמו), מובא בדברינו מקרא שמות במקרא בפרשת ויצא. אבל אבן עזרא מתכוון מן הסתם לפסוק במקרא, בראשית ב יט: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ". שימו לב למיקום הפסוק בין הציווי לאדם שלא לאכול מעץ הדעת טוב ורע ובין חטא האכילה שבפרק ג.
- היינו שגם חוה ידעה בדיוק באיזה עץ מדובר ומהו האיסור (שימו לב מתי ניתן לחוה שמה "חוה" – לאחר הגירוש מגן עדן). ולנחש, אמרה מה שאמרה. פירוש אבן עזרא זה הוא על הפסוק השני שהבאנו בראש דברינו, היינו בעת הציווי (האזהרה) של הקב"ה שלא לאכול מעץ הדעת ולא על הפסוק הראשון שהבאנו שהוא לאחר המעשה. לא ייתכן, אומר אבן עזרא, שהקב"ה יצווה על מישהו שאין בו דעת ציווי כלשהוא, ופשיטא שהאדם ש"מלא דעת היה" ושבחוכמתו הרבה ידע לתת שמות לכל היצורים, הבין את הציווי שלא לאכול מעץ הדעת, "וחכם גדול היה" עוד לפני שאכל מהעץ. אז מה פירוש: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" כעת? מה חכמה נוספה לאדם לאחר שאכל מעץ הדעת? אבן עזרא מנדב לנו משפט אחד קצר וסתום: "רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע". מהו אותו "דבר אחד" שנוסף לו כעת? האם סמך אבן עזרא על כך שהקורא מכיר את דברי רמב"ם לעיל על התאוות והנאות החושים הגשמיים? למי שלא הבין את לשונו הקצרה של אבן עזרא או לא מכיר את דברי רמב"ם במורה נבוכים לעיל, יבוא רמב"ן ויבאר זאת בהמשך, כפי שעשה לא אחת לפירושי אבן עזרא (ראה למשל פירושו בויקרא טז ד כשהוא רכיל מגלה סודו של אבן עזרא). כך או כך, אבן עזרא על הפסוק הראשון שהבאנו ממלא פיו מים ובוחר בפירוש דקדוקי בענייני "פתח גדול ופתח קטן" וגם מפירושו בפרק ב פסוק ט, האזכור הראשון בתורה של עץ הדעת, לא נושענו. ראה איך הוא מדקדק שם שיש להוסיף "דעת" ולקרוא לעץ הדעת טוב ורע: "עץ הדעת – דעת טוב ורע". האם מכאן ניתן ללמוד משהו?
- בדרך זו הלכו פרשנים נוספים, שמדובר ביצר המין, ויש לה בהחלט סמך בפשט המקרא, כפי שמרחיב ומסביר רד"ק בפירושו לפסוק השני שהבאנו למעלה, בראשית ב יז: "וידיעת הטוב והרע פירשו המפרשים ידיעת המשגל, כי פרי העץ ההוא הוליד באדם תאות המשגל. וטוב הוא המותר, ורע הוא האסור. ואדם הראשון מלא דעת היה להבחין בין טוב לרע, אלא שלא היתה בו תאות המשגל. והראיה, כי אחר שאכלו אמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". כעת גם יובן המשפט הסתום בדברי אבן עזרא לעיל: "רק דעת טוב ורע בדבר אחד לבדו לא ידע", שדבר אחד זה הוא יצר המין. וכפי שמסביר גם אברבנאל בפירושו לבראשית פרק ב: "לפי שהאדם שלם נברא בפעולות שכלה ולא היה ג"כ חסר ההכנה לפעול המשגל ותאותו, כמו שכתב הראב"ע שלא היה חסר רק טוב ורע בדבר אחד לבדו שרצה בזה על המשגל". ביצר המין יש הרבה טוב אבל גם חו"ח הרבה רע כפי שהוא ממשיך ואומר שם: "כי הנה גם ממנו היה יודע כל הצריך לשלמותו וקיומו. אבל היה הדעה הזה פרטיי בטוב ורע המשגל והיא א"כ ענין המצוה לאדם שלא ירדוף אחרי שטיפת תאותו בזימה". לרעיון של קישור ידיעת הטוב והרע עם יצר המין, יש גם סמך במדרש בראשית רבה כא ה שמנסה גם להתמודד עם הפסוק: "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" וזו לשונו: "היא דעתו של רבי ברכיה בשם רבי חנין שאמר: כל זמן שהיה אדם היה כאחד, וכיון שנטלה ממנו צלעתו - לדעת טוב ורע". אבל רמב"ן עצמו שאולי היה בין הראשונים להעלות פירוש זה, לא מקבל אותו. והוא ממשיך שם ואומר (בקטע שהשמטנו): "ואיננו נכון אצלי, בעבור שאמר: והייתם כאלהים יודעי טוב ורע (להלן ג ה). ואם תאמר כחש לה, הנה ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (להלן ג כב)". ההשוואה של ידיעת טוב ורע כאלהים, אומר רמב"ן, איננה מאפשרת העמדתה על יצר המין. וגם אם הנחש אמר זאת וכיחש בזה לחווה ואין זו האמת, הנה התורה חוזרת ואומרת זאת מפי ה': "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע " וכבר אמרו חכמים שבעניין זה, דיבר הנחש אמת. ראה הערה 1 לעיל.
- ומה היה האדם לפני האכילה מעץ הדעת לפי זה? אוטומט כמו כוכב בשמים? חסר כל כח רצון? הרבה פחות ממה שהציע רמב"ם בהפרדה בין המושכלות למפורסמות. הזה הוא "צלם אלהים" המצווה לרדות בבריאה ולמשול בה? ועיקר הבעיה: איך האוטומט הזה "פועל האמת" שאינו משנה את תפקידו ואין לו רצון וחפץ, איך התפתה לאכול מעץ הדעת ולעבור על ציווי קונו? מאיפה נולדה הפעולה הרצונית שלו לאכול מפרי העץ? מה בכ"ז היה שם בתוך "מי שעושה רק מה שטבעו בתולדות לעשות" שבגינו גם נענש? ראה הערה 12 לעיל שגם על דברי רמב"ם אפשר לשאול שאלה זו.
- מין רק לשם קיום הבריאה והבאת צאצאים לעולם בלי שום יצר ותשוקה. גם אין במי לבחור, אדם אחד ואשה אחת בכל העולם.
- אז מה קורה כאן? חזרנו אל יצר המין, אלא שכעת מנסה רמב"ן להעביר סכין חדה בין הבחירה כמידה אלוהית ובין הבחירה כמידה אנושית על כל כיעורה ומגרעותיה (לצד מעלותיה לפעמים). כך או כך, נראה שרמב"ן חוזר אל "אמרו המפרשים" בהם פתח, שמדובר בידיעת טוב ורע של יצר התאווה, החימוד והמין שהם שגוזרים על האדם חיי שעה ומונעים ממנו חיי נצח כפי שכבר ראינו ברמב"ם לעיל. יצר המין והמוות כרוכים האחד בשני - "צבת בצבת עשויה". וכבר מלאה ספרות העולם במוטיב מרכזי זה, שפרשת בראשית וחטא אכילת עץ הדעת הם לו המקור הראשון (ביהדות לפחות). ואולי לא בכדי נחתמו עשרת הדברות בדיבר העשירי: "לא תחמוד"! ועדיין דברי רמב"ן צריכים הסבר ונשמח לשמוע הצעות.
- משה רבנו כשכתב את התורה בערוב ימיו.
- כך הוא גם במדרשים מאוחרים דומים כמו מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ב, מדרש תדשא (מובא באוצר המדרשים איינזשטיין עמוד 477) ועוד. בדומה לשיטת אבן עזרא לעיל שלא ייתכן שאדם הראשון לא היה בעל כושר שיפוט של טוב ורע מתחילת ברייתו, ולא כשיטת רמב"ם ולא רמב"ן. לא היה בעץ שום דבר מיוחד. שום תכונה מיוחדת שכשאוכלים אותה היא נותנת לאדם תבונה וידיעה שלא היו בו קודם. עץ ככל העצים. ולא היה בציווי הקב"ה שום דבר מעבר לניסיון אם יעמוד אדם הראשון בציווי ומטרה חינוכית "לצרף את הבריות". הכל מתחיל ונגמר באדם, שהיו לו את כל הכלים הדרושים ולא עמד בניסיון. ואז, לאחר מעשה, כותב משה בספר התורה, כבר בפרק ב פסוק ט: "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע " – אבל הכל בדיעבד ולאחר מעשה. הקב"ה לא יצר שום עץ מיוחד, הוא נקרא כך על שם סופו שבגינו נודע הרע והטוב. גם האמירה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע" מדברת על העבר. תכונותיו של האדם מתחילת ברייתו היו "בצלמנו וכדמותנו" וכך ניתן היה לצפות שיימשך. רק כעת לאחר שעבר על הציווי, התממשו נטיותיו לבחור ברע וכעת יכול משה לכתוב בתורה שהעץ היה מבחן הטוב והרע הראשון בעולם. גם לשון הפסוק: "הן האדם היה" מדבר על העבר - כבר היה בעל התכונות האלה ורק כעת שחטא, עולה הבעיה של "וחי לעולם". ויש שמדקדקים שאלה גם דבריו של ר' עקיבא לר' פפוס שהבאנו בראש דברינו. ראו גם שמות רבה (שנאן) פרשה ב: "כל מי שכתוב בו היה - מתוקן לכך. הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע (בראשית ג) - מתוקן לכך היה". האם פירוש זה נותן הסבר שלם?
- הנה לנו גישה הפוכה בתכלית. לפי מדרש זוהר זה (ראה שם בהרחבה), האדם נוצר מראש כבן תמותה, מעצם יצירתו מן האדמה, ובלי יצר רע ויכולת עשיית הרע. הוא נצטווה לאכול מעץ החיים על מנת להתגבר על "מן האדמה" שבו ולהישאר יצור נצחי שיודע אך טוב, כמו האדמה. במקום זה הוא אכל מהעץ האחר, עץ הדעת טוב ורע שממנו נצטווה שלא לאכול. בכך גם נפתח לצד הרע של העולם ושל עצמו וגם מנע מעצמו חיי עולם. ראה איך פירוש זה מתמודד עם הקושי הפרשני בפסוק: "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". ביום שתאכל מעץ הדעת, במקום לאכול מעץ החיים, תגורש ולא תוכל יותר לתקן את "מן האדמה" שבך ולא תוכל לשוב ולאכול מעץ החיים. דברי הקב"ה: "וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם" הם בדיעבד שאכל מעץ הדעת. לכתחילה, רצה הקב"ה שהאדם יאכל מעץ החיים! השילוב של ידיעת טוב ורע יחד עם חיי נצח הם בלתי אפשריים בכל השיטות וזו נקודה חשובה למחשבה ולעיון נוסף.
- המדרש מחזיר אותנו בכל כוחו הדרשני למוטיב כח הבחירה! והכל מקדמת דנא. גן עדן לא היה איזה מקום עלום ושונה מהעולם שאנחנו מכירים. כבר שם היו כל הדילמות וכל הבחירות העומדות בפני האדם כפי שאנחנו מכירים מחיינו אנו. כבר שם מי שרצה לבחור בדרך החיים – יכול היה. ומי שרצה לבחור בדרך הטוב או הרע – יכול היה. כבר שם צווה האדם לנהוג ולא אחרת, להישמר ולדעת להגביל את עצמו. בדומה לפסוק "לעובדה ולשומרה" שהיה עוד בגן העדן, לפני הגירוש, ולא לאחריו. ראה דברינו לעובדה ולשומרה בפרשה זו. אז אם לא זכינו להישאר בגן העדן ההוא, נשתדל לבנות את גן ה' לעובדה ולשומרה, בו יש לנו יכולת בחירה בחיים ובין טוב לרע כל ימי חלדנו עלי אדמות.