לא תעשוק

לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: (ויקרא יט יג).1

לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: (דברים כד יד).2

וְקָרַבְתִּי אֲלֵיכֶם לַמִּשְׁפָּט וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר בַּמְכַשְּׁפִים וּבַמְנָאֲפִים וּבַנִּשְׁבָּעִים לַשָּׁקֶר וּבְעֹשְׁקֵי שְׂכַר שָׂכִיר אַלְמָנָה וְיָתוֹם וּמַטֵּי גֵר וְלֹא יְרֵאוּנִי אָמַר ה' צְבָאוֹת: (מלאכי ג ה).3

אבן עזרא ויקרא פרק יט פסוק ב

אל כל עדת בני ישראל  – אמר להם, שגם יש מצות אחרות אם לא תשמרום תגורשו מן הארץ והם עשרת הדברים הנזכרים … ואת שבתותי תשמרו – זכור את יום השבת … איש אמו ואביו תיראו הוא דבור כבד את אביך ואת אמך … לא תעמוד על דם רעך – דבור לא תרצח … גם לא תגנבו, ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תעשוק את רעך – כנגד השלשה הנשארים.4

ספרא קדושים פרשה ב5

"לא תעשוק את רעך", יכול אפילו אמר איש פלוני גיבור הוא והוא אינו גיבור, איש פלוני חכם והוא אינו חכם, איש פלוני עשיר והוא אינו עשיר? תלמוד לומר: לא תגזול, מה הגזל מיוחד שהוא של ממון אף עושק דבר של ממון, ואיזה זה? הכובש שכר שכיר.6

"לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". אין לי אלא שכר האדם שכר הבהמה והכלים מנין, שכר הקרקעות מנין? תלמוד לומר: "לא תלין פעולת" – כל דבר.7

"עד בוקר" – אינו עובר עליו אלא עד בוקר הראשון. יכול אפילו לא בא ולא תבעו? תלמוד לומר "אתך", לא אמרתי אלא שלא ילין אתך לרצונך.8 יכול אפילו המחהו אצל החנוני ואצל השולחני יהי עובר עליו? תלמוד לומר: "אתך" לא ילין, "אתך" לרצונך.9

"לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר", אין לי אלא שכיר יום שהוא גובה כל הלילה, שכיר הלילה שגובה כל היום מנין? תלמוד לומר: "ביומו תתן שכרו".10

ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רעח

"לא תעשוק שכיר עני ואביון" (דברים כד יד), והלא כבר נאמר: "לא תגזול" (ויקרא יט יג), מה תלמוד לומר "לא תעשוק"?11 מלמד שכל הכובש שכר שכיר עובר משום ארבעה לאוים: משום בל תעשוק ובל תגזל ובל תלין פעולת שכיר,12 ומשום ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש.13

מכלל שנאמר: "ואליו הוא נושא את נפשו", אין לי אלא מלאכה שהוא עושה בנפשו, מלאכה שאין עושה בנפשו מנין? גרדי וסורק מנין? תלמוד לומר: "לא תעשוק", מכל מקום.14

אין לי אלא עני ואביון, מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר: "לא תעשוק" – מכל מקום, אם כן למה נאמר עני ואביון? ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם.15

"מאחיך", ולא מאחרים. "או מגרך", זה גר צדק … "בשעריך", זה גר תושב.16 אין לי אלא שכר אדם, שכר בהמה שכר כלים מנין? תלמוד לומר: "אשר בארצך" – כל שבארצך. סליק פיסקא

מסכת בבא מציעא דף קיא עמוד א

איזה הוא עושק ואיזהו גזל? אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב – זה הוא עושק. יש לך בידי ואיני נותן לך – זה הוא גזל. … אמר רב ששת: נתתיו לך – זהו עושק, יש לך בידי ואיני נותן לך – זה הוא גזל. … אמר אביי: לא שכרתיך מעולם – זה הוא עושק, נתתיו לך – זה הוא גזל. … רבא אמר: זה הוא עושק זהו גזל, ולמה חלקן הכתוב – לעבור עליו בשני לאוין.17

אבן עזרא ויקרא פרק יט

לא תעשוק את רעך – בסתר. ולא תגזול – בגלוי בחזקה.18

רמב"ם הלכות שכירות פרק יא הלכות א-ב

מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו, שנאמר: "ביומו תתן שכרו". ואם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה, שנאמר: "ולא תבוא עליו השמש" … אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים, חייב ליתן בזמנו. ואם איחר לאחר זמן עובר בלא תעשה. וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בלא תעשה.

כל הכובש שכר שכיר, כאילו נטל נפשו ממנו, שנאמר: "ואליו הוא נושא את נפשו". ועובר בארבע אזהרות ועשה: עובר משום בל תעשוק ומשום בל תגזול ומשום לא תלין פעולת שכיר ומשום לא תבוא עליו השמש; ומשום ביומו תתן שכרו וכו'.19

רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ד

איזה הוא עושק? זה שבא ממון חבירו לתוך ידו ברצון הבעלים, וכיון שתבעוהו כבש הממון אצלו בחזקה ולא החזירו. כגון שהיה לו ביד חבירו הלואה או פקדון או שכירות והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, ועל זה נאמר: "לא תעשק את רעך".20

איכה רבה פרשה א סימן כח

גלתה יהודה, מעוני, על שאכלו חמץ בפסח, כמה דאת אמרת: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" (דברים טז ג). דבר אחר: מעוני – על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, כמה דאת אמרת: "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו" (דברים כד). דבר אחר: מעוני – על שעשקו שכר שכיר, כמה דאת אמרת: "לא תעשוק שכיר עני ואביון" (שם), דבר אחר: מעוני – על שגזלו מתנות עני כמה דאת אמרת: "לעני ולגר תעזוב אותם".21

מלבי"ם ויקרא פרשת קדשים סימן כט

"לא תעשק את רעך", מצאנו פעל עושק על התוספת והיתור, כמ"ש הרד"ק: (ישעיה לח) ה' עשקה לי ערבני, פירוש עניני תוספת ויתור שיוסיף ימיו. וכן בבבא מציעא (נב ע"א) עשיק לגבך, שהוא מענין יתור. וכן במדרש קהלת (פסוק וארא את כל העשוקים) – ר' בנימין פתר קריא בחניפי תורה. סבורין כל עמא שהוא קרין ולית הוא קרין, תנויי ולית הוא תנויי. עטיף גולתיה ותפילין ברישיה … מבואר מדבריהם שעיקר שם עושק בא על היוקר והתוספת יותר ממה שהיא באמת. ומזה נשתלשל על כובש שכר שכיר שמשיב לו שהכסף שרוצה הוא יותר ממלאכתו ושיפעל לו עוד כדי שיוי השכר.22

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 25/01/2017

הערות שוליים

  1. ראה ההקשר הרחב יותר מסביב לפסוק שבחרנו לדון בו: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה': לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'". לכאורה, כל פסוק עומד בפני עצמו, כמו בפרשות אחרות של מצוות רבות כמשפטים וכי תצא; ובכל זאת, יש כאן הקשר רחב וכולל של מצוות ואיסורים שעיקרם בין אדם לחברו, אך קשורים לסמכות מגבוה ובין אדם למקום.
  2. חזר העניין ונשנה בספר דברים משנה תורה וגם שם יש לראות את ההקשר הרחב: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא". "לא תעשוק" בפרשתנו נשמע קרוב יותר לדיני גניבה וגזל, בעוד ש"לא תעשוק" של ספר דברים מדבר ישירות בדיני שכר, שהרי לצד האיסור של "לא תעשוק" יש שם גם מצוות עשה: "ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש". למען הדיוק גם בפרשתנו העניין קשור בשכר עבודה כמו שמדגיש החצי השני של הפסוק: "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". שם, בדברים, בלשון עשה וכאן בלשון לא תעשה; ובין שניהם נראה שכבישת שכר עבודה היא עיקר עניין העושק. ויש לשאול כאן שתי שאלות. האחת, מה המיוחד בלא תעשוק אחרי שהוזהרנו כבר על הגזילה, הגניבה, הכחש וכו', מה תורף מצווה זו? והשנייה, האם ספר דברים מוסיף מצווה על זו שבפרשתנו או רק חוזר, מבאר ומחזק את המצווה שיסודה בפרשה שלנו?
  3. בדומה לתורה, כך גם בנביא, בפרק החותם את נבואת מלאכי, נביאים אחרונים, סוף הנבואה בישראל. הוא הפרק שאנחנו קוראים בהפטרת שבת הגדול. ובדברינו על גסות הרוח בפרשת מצורע הבאנו את הברייתא הבאה ממסכת דרך ארץ פרק המינין: "בשביל ארבעה דברים נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון: על עושקי שכר שכיר, ועל כובשי שכר שכיר, ועל פורקי עול מעל צואריהם ונותנין על גבי חביריהם, ועל גסות הרוח כנגד כולן". שים לב להבחנה הלשונית של הברייתא בין עושקי שכר שכיר ובין כובשי שכר שכיר. הראשון, פשוט גוזל, מרמה או מתכחש לחלוטין ואילו השני דוחה ודוחה עוד ועוד עד שהשכיר מתייאש ממנו. כך נראה לנו לומר מדעתנו. אבל בגמרא ובמרבית המקורות נראה שעושק וכובש הם אותו הדבר ומוטיב הדחייה בלך ושוב הוא שמייחד את עניין העושק.
  4. שלשה הנשארים הם: לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד. ראה דברינו עשרת הדברות בפרשת קדושים, שם דנו בנושא עשרת הדברות השזורים בריבוי המצוות שבפרשתנו. ושם הבאנו את מדרש ויקרא רבה כד ה, שהוא אולי הראשון להזכיר מוטיב זה, ואלה דבריו: " ... לא תגנוב - וכתיב הכא: לא תגנובו ולא תכחשו. לא תענה ברעך עד שקר - וכתיב הכא: לא תלך רכיל בעמך. לא תחמוד בית רעך - וכתיב הכא: ואהבת לרעך כמוך". אבן עזרא, שאולי ראה את ויקרא רבה ואולי לא, חוזר על מוטיב זה ומשנה בו מעט: לא תגנבו, ולא תכחשו ולא תשקרו ולא תעשוק את רעך שבפרשתנו – הם כקבוצה אחת כנגד הקבוצה: לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר ולא תחמוד שבעשרת הדברות. וביתר דיוק בהקשר שלנו: לא תעשוק הוא כנגד לא תחמוד שבעשרת הדברות, כפי שמדייק מאוחר יותר גם פירוש תולדות יצחק, דודו של מרן ר' יוסף קארו, על הפסוק. בכך הוא מתגבר על הבעיה של המדרש שלא מצא מקבילה של לאו כנגד לא תחמוד והוצרך ל"ואהבת לרעך כמוך" שאיננו לאו. ואולי קדם לכולם מדרש תנחומא (בובר) סימן ג בפרשתנו האומר בפירוש: "בדברות כתיב: לא תחמוד (שמות כ יג), וכאן כתיב: לא תעשוק את רעך ולא תגזול (ויקרא יט יג)". וסיום דבריו שם: "למה אמר לו הקב"ה לומר את הפרשה הזו בכינוס? שכל הדברות כלולין בתוכה, לכך נאמר דבר אל כל עדת בני ישראל".
  5. תמכנו יתדותינו הפעם בשני מדרשי הלכה: ספרא (תורת כהנים) בפרשתנו וספרי דברים. מהם נסתעף למשנה בבא מציעא פרק ט, לתוספתא בבא מציעא פרק י; ולעיקר, שהוא הסוגיה בגמרא בבא מציעא דפים קי-קיא ממנה נרבה לצטט.
  6. בדיני אונאה (הונאה) יש אונאת דברים לצד אונאת ממון. ראה דברינו על אונאת דברים בפרשת בהר. כאן, אומר הספרא, אין דבר כזה. כאן מדובר בממון ממש ולא בדיבורים. ולא בכדי מוזכר בפסוק לא תגזול בצמוד ללא תעשוק. ולהלן נתמקד בקשר שבין שניהם: עושק וגזילה אם הם עניין אחד ורק חזרה לשונית או שני עניינים שונים (ומשלימים).
  7. ראה גם מסכת בבא מציעא פרק ט משנה יב: "אחד שכר אדם ואחד שכר בהמה ואחד שכר כלים יש בו משום ביומו תיתן שכרו ויש בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. אימתי? בזמן שתבעו; לא תבעו - אינו עובר עליו". אנחנו נוטים להתמקד בשכר עבודה, בעושק השכר של מי שפעל בגופו, אפילו הסתכן תוך כדי העבודה, כפי שנראה, וכעת מתכחשים לו. אבל בגלל המילה "פעולת" שהוסיפה התורה, אנו למדים גם על שכירות של כלים, בהמה ורכוש. בכלכלה של ימינו יש נטייה להבדיל בין שכירות כפיים ובין השכרת רכוש וכלים (ומכונות וציוד). אלה הראשונים, מזוהים עם מעמד הפועלים הנמוך ואילו האחרונים מזוהים עם מי שצבר ציוד ורכוש וגוזר ממנו דיווידנדים. צריך כנראה לחזור ולחיות את כלכלת המשנה והתלמוד על מנת להבין עניין זה.
  8. לרצונו של בעל הבית ובניגוד לרצונו של השכיר שמצפה לקבל את שכרו.
  9. ראה פירוש קהתי על המשנה (שבהערה הקודמת): "המחהו אצל חנווני – מסר לו בעל הבית המחאה לחנווני בסכום המגיע לו. או אצל שולחני – או שמסר המחאה לשולחני, המחליף ופורט מעות, שייתן לו מעות. וקיבל עליו החנווני או השולחני ליתן לו". ובגמרא בבא מציעא קיב ע"א: "אימתי? בזמן שתבעו, לא תבעו אינו עובר עליו. תנו רבנן: לא תלין פעולת שכיר. יכול אפילו לא תבעו - תלמוד לומר: אתך, לדעתך. יכול אפילו אין לו - תלמוד לומר אתך, שיש אתך. יכול אפילו המחהו אצל חנוני ואצל שולחני - תלמוד לומר אתך - ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני". מכאן שגם בכלכלה דאז היו שטרות מסחר (המחאות) והיו מוסדות פיננסיים (שולחני) שיכולים לשכלל את אופן מתן תשלומים והתחייבויות. וגם למדנו שבעל הבית אינו תמיד עשיר-קפיטליסט ולפעמים באמת "אין לו".
  10. ראה פירוט הנושא בגמרא בבא מציעא דף קי ע"ב, ונראה שרש"י על הפסוק בפרשתנו (ויקרא יט יג) מסכם היטב את הנושא: "לא תעשוק - זה הכובש שכר שכיר ... עד בוקר - בשכיר יום הכתוב מדבר, שיציאתו מששקעה החמה, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל הלילה. ובמקום אחר הוא אומר (דברים כד טו) ולא תבוא עליו השמש, מדבר בשכיר לילה, שהשלמת פעולתו משיעלה עמוד השחר, לפיכך זמן גיבוי שכרו כל היום, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות". צריך גם להתחשב בבעל הבית שאולי צריך למכור את מה שייצרו הפועלים על מנת שיוכל לשלם להם את שכרם (בקטיף וקציר למשל). מדובר בכלכלה יומית (הגם שבמשנה, בבא מציעא פרק ט משנה מוזכרות אפשרויות של "שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע"), בה גם בעל הבית ששוכר פועלים, אין הכסף תמיד מצוי בכיסו והוא צריך זמן "לבקש מעות". ונראה לנו להוסיף, שמתן 12 שעות (יום או לילה) להבאת השכר ע"י בעל הבית, נובעת, בין השאר מהכלכלה היומית. אם, למשל, מדובר בשכיר יום שמתייצב כל בוקר לעבודה ובעל הבית לא השלים את שכרו מסוף היום הקודם, משקיעת החמה, ועד תחילת היום הבא, הנץ החמה, והפועל מתייצב ליום המחרת, הרי זה כאילו בעל הבית מבקש ממנו לעבוד יום נוסף ללא תשלום. כמו בימינו שאם משכורת החודש הקודם לא שולמה עד תאריך מסוים בתחילת החודש הבא (עפ"י חוק דומני עד ה- 9 בחודש), רשאים העובדים לשבות ולא להמשיך לעבוד. וכך כמובן גם בפועל (משמרת) לילה.
  11. מדרש זה הוא על הפסוק השני הבאנו לעיל, בספר דברים, אבל נראה שיותר ממה שהוא שואל על החזרה של "לא תעשוק" בשני המקורות שהבאנו לעיל, ויקרא ודברים, הוא שואל על הפסוק בויקרא, בפרשה שלנו, למה צריך איסור נוסף של "לא תעשוק"? הרי זה בכלל גזל? ראה דיון בגמרא בבא מציעא סא ע"א מדוע צריך שהתורה תאסור גם על לקיחת ריבית, גם על הונאה וגם על גזל: "למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית, לאו בגזל, לאו באונאה?" הלוא כולם שורש אחד להם כולם שורשם מלא תגנוב של עשרת הדברות (כולל ריבית!).  זו אגב שיטה חוזרת במקומות רבים בגמרא, להראות מצד אחד שיש מכנה משותף (מוסרי-דתי) לאיסורים דומים, אך מצד שני, בהיבט המעשי, יש אבחנות דקות והתורה מדקדקת בהם! התשובה אגב בגמרא בבא מציעא שם, הנוגעת לנושא שלנו, היא שבאמת יכולים היינו ללמוד "לא תגזול" מהשילוב של איסור ריבית ואיסור אונאה, אבל הוא נאמר כאן (כאן הוא האזכור היחידי בתורה של "לא תגזול"), על מנת לחייב את העושק בשני איסורי תורה: לא תגזול ולא תעשוק. ומכאן נתחבר להמשך הקריאה בספרי.
  12. לא תגזול במקרא, בל תגזול בלשון חכמים וכן לא יראה – בל יראה, לא תשחית – בל תשחית, לא תכלה – בל תכלה ועוד.
  13. כבר לא רק שני לאווים אלא ארבעה. ובעצם גם "עשה" אחד. אז אולי בקריאה מדוקדקת יש כאן חמישה לאווים ולפי הכלל של לאו הבא מכלל עשה. ראה מנגד הנוסח בתוספתא בבא מציעא פרק י הלכה ג: "הכובש שכר שכיר עובר משום חמשה לוין: משום בל תעשק ובל תגזול ובל תלין ולא תבוא עליו השמש". כאן הוא מציין "חמישה", אבל מונה רק ארבעה. וכבר עסקו רבים וטובים בהגהות מקורות אלה ונראה שהסיכום המדויק הוא בגמרא בבא מציעא קיא ע"א: "מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, ועשה: משום בל תעשוק את רעך, ומשום בל תגזל, ומשום בל תעשוק שכיר עני, ומשום בל תלין, ומשום ביומו תיתן שכרו, ומשום לא תבוא עליו השמש". חמישה לאווים (שמות) ומצוות עשה אחת. שים לב שהוא מונה את לא תעשוק של ויקרא ולא תעשוק של ספר דברים כשני איסורים שונים.
  14. ראה בבא מציעא קיב ע"א: " ... לכדתניא: ואליו הוא נושא את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה - לא על שכרו?". גרדי (אורג) וסורק (צבעי) הם דוגמא למלאכות שבהן העובד אינו "נושא את נפשו" – אינו מסתכן (כ"כ) בעבור השכר שהוא זקוק לו, מלאכות של מומחים-אומנים, לפיכך היינו חושבים שעושק השכר בהם הוא חמור פחות, בא הכתוב ואומר: לא תעשוק! בכל מקרה ובכל מצב. באותה מידה יכול היה לתת את התשובה שהגמרא שם נותנת: "דבר אחר: ואליו הוא נושא את נפשו - כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו". הדרשה על הסיכון, איננה מעקרת את פשט הפסוק שנשיאת הנפש היא הציפייה לשכר. ראה איך רש"י מפרש את הפסוק עפ"י הגמרא: "ואליו הוא נושא את נפשו - אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן". ולעומתו אבן עזרא שם: "הוא נושא את נפשו – להתפרנס ממנו. על כן השכיר את עצמו".
  15. ובגמרא בבא מציעא קיא ע"ב משמע גם להלכה: "להקדים עני לעשיר" ומסבירים המפרשים שאם אין לו כעת מעות עבור כולם, משלם תחילה לשכירים העניים. וראה שם עוד דין: "להקדים עני לאביון" ומסבירה הגמרא שהאביון אמנם מצבו קשה מהעני ("מעונה מעוני" רש"י שם) ו"צריך טפי", אבל הוא אינו מתבייש לתבוע את המגיע לו בעוד שהעני מתבייש ואינו נדחף, לפיכך יש להעדיף אותו. ראה לעיל הצורך שהשכיר יתבע את בעל הבית. עוד על העושק לעני בהשוואה לעשיר ראה פרשני המקרא. רש"י בדברים כד יד שמחדד את התוספת של לא תעשוק שבספר דברים: "לא תעשק שכיר - והלא כבר כתוב, אלא לעבור על האביון בשני לאוין: לא תעשוק שכר שכיר שהוא עני ואביון, ועל העשיר כבר הוזהר (ויקרא יט יג) לא תעשוק את רעך". ולעומתו פירוש רמב"ן בדברים שם: "לא תעשוק שכיר עני ואביון - ידבר הכתוב בהוה, שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם. וכן אם כסף תלוה את עמי את העני עמך (שמות כב כד), וכן לגר ליתום ולאלמנה יהיה (להלן פסוק יט), שהם העניים ברוב. וכן בהרבה מקומות ידבר בהוה, כמו לא תחסם שור בדישו (להלן כה ד), לא תחרש בשור ובחמור יחדיו (לעיל כב י). ובספרי (תצא קמה) אמרו, אם כן למה נאמר עני ואביון, ממהר אני ליפרע על ידי עני ואביון יותר מכל אדם. ודרשו מגרך - זה גר צדק, לעבור עליו בשני לאוין". דיבר הכתוב בהווה, היינו במציאות השכיחה.
  16. איסור לא תעשוק חל גם על הגר, גר תושב ובוודאי גר צדק שהוא כישראלי לכל דבר, אלא שנחלקו חכמים על אילו מתוך ריבוי הלוואים ומצוות העשה שראינו לעיל עוברים אצל גר תושב. ראה למשל תוספתא בבא מציעא פרק י הלכה ד: "גר ותושב עובר משום בל תעשוק ומשום ביומו תתן שכרו". ובמשנה בבא מציעא פרק ט משנה יב: "גר תושב יש בו משום ביומו תיתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". ראה גם מחלוקת אמוראים בנושא בגמרא בבא מציעא קיא ע"ב. ובמסכת גרים פרק ג הלכה א: "איזהו גר תושב? כל שקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי מאיר, רבי יהודה אומר כל שקיבל עליו שלא להיות אוכל נבילות ... ועוברים עליו משום בל תונה ובל תעשוק ובל תלין פעולת שכיר". אבל באגדה הדברים חמורים בהרבה כולל עושק של גוי. ראה אליהו רבה (איש שלום) פרשה טז: "אמר לי: רבי, מעשה היה בי שמכרתי לגוי ארבעה כורים של תמרים, ומדדתי לו בבית אפל מחצה על מחצה. אמר לי: אתה ואלהים אשר בשמים יודע על מדה שאת מודד לי. מתוך שמדדתיו לו חסרתיו שלש סאין של תמרין. לאחר מיכן נטלתי את המעות ולקחתי בהן כד אחד של שמן, והנחתיו במקום שמכרתי התמרים לגוי. נקרע הכד ונשפך השמן והלך לו. אמרתי לו: בני, הכתוב אומר, לא תעשוק את רעך (ויקרא יט יג), רעך הרי הוא כאחיך, ואחיך הרי הוא כרעך - הא למדת, שגזל הגוי גזל, ואין צריך לומר אפילו של אח. ומתוך שהקב"ה ראה את בני אדם בעונותיהן שהן עושקין וגוזלין וחומסין זה בזה, חזר ופירש בקבלה על ידי יחזקאל בן בוזי הכהן: אָבִיו כִּי־עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא־טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה־מֵת בַּעֲוֹנוֹ (יחזקאל יח יח)". ראה מקבילה לסיפור זה בילקוט שמעוני תורה פרשת צו רמז תקד.
  17. נראה שמסקנת הגמרא היא כשיטת רבא שגזל ועושק הם עניין אחד, כפי שעולה גם מהסוגיה בגמרא בבא מציעא סא ע"א שהבאנו בהערה 4 ופירוש רמב"ן בהערה 15 לעיל: "לעבור עליו בשני לאוין". אבל נראה שדעת אמוראים רבים: רב חסדא, אביי ורב ששת, לא נוחה מכך והם מחפשים הסבר להבדלים בין עושק ובין גזל. ראה היפוך בשיטותיהם שלדעת רב ששת טענה שכבר נתתי לך, בשקר ובכחש, זהו עושק ואילו לדעת אביי זה גזל. ולשיטת רב חסדא שעושק זה לדחות בלך – תחזור מחר, יש לי – אין לי וכו' מצאנו סמך מדיון אחר בגמרא שם בדף קי עמוד ב, בהגדרת איסור "בל תשהא" שמקורו במשלי פרק ג פסוק כח: "אַל־תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ". ועניין זה של בל תשהא (תשהה) שמחליף אחרי פקיעת זמן התשלום את איסור התורה לא תלין, דורש לימוד ועיון נוספים.
  18. אבן עזרא כפרשן-פשטן המקרא מוצא הבדל בין עושק ובין גזל ומציע שעושק הוא בסתר שבהקשר הנדון נראה שהוא שוב בדרכים עקלקלות, בדיבורים מתוחכמים, באמתלאות שונות וכו', בדומה למה שראינו והצענו לעיל. מקריאה בפסוקי המקרא מצאנו שהצמד עש"ק – גז"ל מופיע במספר רב של מקומות וקשה לדעת אם הוא חזרה לשונית או מציג שתי פעולות שונות. ראה למשל לשון התורה בויקרא ה כא: "וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ־בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת־עֲמִיתוֹ", משמע פעולות שונות, וכך גם בהמשך הפרק שם: "וְהֵשִׁיב אֶת־הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת־הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת־הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת־הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא". (ראה דברינו וכיחש בעמיתו בפרשת ויקרא). אך לעומתם, ראה לשון ירמיהו כא יב: "דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְהַצִּילוּ גָזוּל מִיַּד עוֹשֵׁק". ודומה הפסוק מיחזקאל יחי ח שכבר ראינו לעיל: "אָבִיו כִּי־עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וכו' ". וגם מצאנו שאבן עזרא עצמו רואה בשתיהן פעולה אחת בפירושו לדברים ה טז: "ומלת 'חמד' בלשון הקודש מתפרשת לשני טעמים: האחד - גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס. וכך ולא יחמוד איש את ארצך (שמות לד כד) ... והטעם השני - לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל". בטעם הראשון, גזל ועושק ולקיחה בכח הם הכל אחד, בניגוד לפירושו כאן.
  19. כך הוא בהלכות שכירות. ובספר המצוות מונה הרמב"ם את מצוות עשה ר: "והמצוה המאתיים היא שצונו לתת שכר השכיר ביומו ולא יאחרהו ליום אחר והוא אמרו יתעלה (שם) ביומו תיתן שכרו. ודין מצוה זו שיהיה שכיר יום גובה כל הלילה ושכיר לילה גובה כל היום כמו שנבאר במצות לא תעשה (רלח). וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשלמות בפרק תשיעי ממציעא ושם התבאר שזה מחוייב בכל שכיר בין גוי בין ישראל, מצות עשה לפורעו בזמנו". ובמצוות לא תעשה רל"ח הוא כותב ומשלים: "היא שהזהירנו מדחות השכיר ושלא לאחר שכרו אצלנו והוא אמרו (קדושים יט) לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר. וזה אם היה שכיר יום הנה הוא גובה כל הלילה לאמרו עד בקר. ואם היה שכיר לילה הנה זמן פריעתו כל הלילה וכל היום ולא תבוא השמש קודם שיפרעהו וכו' ".
  20. וכך זה בדיני גזלה ואבידה. עושק כאן הוא במובן הכללי של גזלה ואי החזרת אבידה או פיקדון או כל דבר אחר שנמסר לאדם בנאמנות (אפוטרופסות מן הסתם גם) ויסודו בפסוק: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול". ושוב גם בספר המצוות במפורט במצות לא תעשה רמז: "והמצוה הרמ"ז היא שהזהירנו מהחזיק במה שאצלנו בעין שהתחייבנו בו ושלא לעכב אותו ולא נתנהו. והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) לא תעשוק את רעך. וזה שהגנבה היא לקיחת מה שאצל אחר בתחבולה ובסתר והוזהרנו מהפועל ההוא באמרו (שם) לא תגנובו כמו שבארנו (מ' רמד). והגזל הוא לקיחת מה שאצל אחר באונס והכרח ובמריבה כמו שיעשו הגוזלים בדרכים, והוזהרנו מזה הפועל גם כן באמרו לא תגזול [מ' רמה]. והעושק הוא שיהיה לזולתך אצלך דבר בעין רוצה לומר שקבלת עליך ובאמונתך ממון ותחזיק בו ולא תתנהו לו באונס או בלא אונס אבל בדחיה ורמיה. הוזהרנו גם כן מזה הפועל באמרו לא תעשוק". שים לב להבחנה הפנימית כאן בין גזלה לעושק, כח מול ערמומיות, אונס מול דחיה ורמיה ובסתר (אבן עזרא לעיל). אבל ההפרדה המרכזית של הרמב"ם היא בין שני "לא תעשוק": זה ששייך לדיני שכירות ומסתמך על הפסוק: "לא תעשוק שכר שכיר" שבספר דברים ונלוית לו גם מצוות עשה של: "ביומו תיתן שכרו"; ובין זה שבפרשתנו ששייך לדיני גזלה ואבידה ויש בו רק מצוות לא תעשה: "לא תעשוק את רעך ולא תגזול". אלא שהפרדה זו אינה פשוטה. תחת "לא תעשוק" של ספר דברים השייך לדיני שכירות הכלליים, הרמב"ם מכניס גם הלכות שכירות רכוש, חכירה, משכון, דיני שומרים ועוד. אז איך זה מתחבר עם הפסוקים הנרגשים שם: "בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ וְלֹא יִקְרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא"? ומנגד, את "לא תעשוק" של ספר ויקרא, אנו צריכים לחצות לשניים. החצי הראשון של הפסוק "לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" מדבר על עושק כללי ומתקשר יפה לפסוקים שלפניו: "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ", אבל החצי השני: "לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר", הוא דין בתחום הלכתי אחר של דיני שכירות. ראה איך במצווה ר שהבאנו בהערה הקודמת, הרמב"ם מדגיש שכבישת שכר השכיר היא רק דוגמא אחת של גזל ועושק בכלל, אבל מאריך בייחודיות שלה. והדברים צריכים עיון נוסף, כולל מה עשו בעלי ספרי מצוות אחרים ואכמ"ל.
  21. אפשר תמיד לראות בגלות, חורבן וכו' עונש משמים על מעשיהם הרעים של בני האדם. ואפשר גם שאולי הקב"ה לא מתערב בכל מעשי בני האדם ולא מפעיל עליהם עונש חיצוני, אלא המעשים עצמם גורמים לגלות. כאשר שכבה מסוימת בעם כובשת את שכר השכיר הבסיסי, עושקת את הדלים ולא נותנת להם "תילוי ראש", החברה מתפוררת ונהרסת מעצמה. מה המזור? מה התרופה? אומר מדרש איכה רבה באותה פרשה סימן כג: "רבי יהודה ברבי סימון ור' איבו ורבנן אמרי, לפי שחטאו מאל"ף ועד תי"ו, מתנחמין מאל"ף ועד תי"ו. וכן את מוצא שכל נבואות קשות שנתנבא ירמיה על ישראל הקדים ישעיה ורפאן. ירמיה אמר: איכה ישבה בדד, ישעיה אמר: ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה. ירמיה אמר: בכה תבכה בלילה, ישעיה אמר: בכה לא תבכה חנון יחנך. ירמיה אמר: גלתה יהודה מעוני, ישעיה אמר: ונפוצות יהודה יקבץ". נחמות ישעיהו. אבל אולי הרפואה המונעת הטובה ביותר לגלות מעושק ומעוני שנתן לנו ישעיהו הוא בפסוק הבא: "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי־לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא־תִקְרַב אֵלָיִךְ" (ישעיהו נד יד).
  22. פתחנו במדרש ספרא (תורת כהנים) ונסיים במלבי"ם (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, מאה 19, מזרח אירופה) שעיטר מדרש זה, כמו מדרשי הלכה אחרים על התורה, בפירושו התורה והמצווה. עושק הוא ייתור, אומר מלבי"ם, הוא תוספת. אלא שתוספת זו עשויה להיות לרעה, לא תוספת השנים שחזקיהו התפלל להם וזכה, אלא תוספת כסף הנובעת מחמדנות. עושק שכר השכיר, אולי אפילו טוב יותר, כבישת שכר השכיר, באה מכך שהשוכר דורש עוד עבודה, תוספת עבודה, עבור השכר שנקבע מראש. עיכוב השכר ביום למחרת, כפי שהראינו לעיל, שווה לדרישה שהפועל השכיר ימשיך לעבוד בשכר שנקצב לאתמול. העושק הוא ייסוף העבודה או טענה של בעל הבית לפועל שהוא, הפועל, דורש ייסוף של כסף יחסית לעבודה שעשה. הכל בא מהחמדנות כפי שהצבענו בפתח דברינו על הקשר שבין עשרת הדברות ופרשת קדושים. הדיבר המסיים את עשרת הדברות, שהוא אולי מקור כולם, הוא "לא תחמוד". והוא ששקול כנגד "לא תעשוק" כפי שראינו במדרש תנחומא בסוף הערה 4.