לאחוז בקרנות המזבח

מים ראשונים: הביטוי "לאחוז בקרנות המזבח" השגור היום בפינו, הוא ביטוי מושאל במשמעות של מתעקש ועומד על דעתו גם בנימוקים שונים ומשונים, או גם מי שנאחז בכוח במשרה או תפקיד מסוים ולא מוכן לפנותו. אבל הביטוי המקורי הוא שונה, כפי שנראה, והוא: מי שמבקש על נפשו באמצעות היאחזות בדבר קדוש.

וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: (שמות כא יד).1

וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּח: (מלכים א ב כח).2

 

אבן עזרא שמות פרק כא פסוק יד

ואם עשה בזדון, בערמה, עד שהרגו הוא או אחר,3 אפילו שינוס אלי להימלט, קחוהו מעל מזבחי וימות. וזה הפך הפסוק הראשון,4 כי בעבור שהשם אנה לידו, שם לו מקום לנוס שם. וההורג בזדון אין לו מקום לנוס, כי ממקום קדוש ילקח למות, וטעם מזבחי – מקום קדוש.5

רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה6

הלכה יב: המזבח קולט, שהרי נאמר בהורג בזדון: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא יד), מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח. לפיכך, ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם, הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו.7

הלכה יג: אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו. אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג, או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו – אינו נקלט.8

הלכה יד: וכל מי שקלטו המזבח, אין מניחין אותו שם אלא מוסרין לו שומרין ומגלין אותו לעיר מקלטו. במה דברים אמורים? במחויב גלות. אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות, או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפילו היה זר – הרי זה ניצל. ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם, אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד.9

במדבר רבה פרשה כג סימן יג

"ונס שמה הרוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה יא).10 בשגגה – ולא בזדון. ואם יהרוג בזדון ויאמר: בשגגה הרגתי, ויהא בורח לערי מקלט, אמר הקב"ה: אפילו בורח ונכנס במזבח שלי – הרגו אותו, שנאמר: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". ומי היה זה שברח למזבח ונהרג? יואב, שנאמר: "וְהַשְּׁמֻעָה בָּאָה עַד יוֹאָב כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מלכים א ב כח).11

אתה מוצא שהיה יואב חכם גדול בתורה וראש סנהדרין, שנאמר: "יושב בשבת תחכמוני ראש השָלִישי" (שמואל ב כג ח), ולא היה יודע שכתוב בתורה: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא), שהלך והחזיק בקרן המזבח?12 אלא אמר: הרוגי בית דין אין נקברים בקברות אבותיהם, אלא הם לעצמם.13 מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברות אבותי … "ויאמר לא כי פה אמות …. ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו … ". (מלכים א ב ל-לא).14

ולמה נהרג?15 שכן צוהו דוד אביו: "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה" (מלכים א ב ה). אתה מוצא בשעה שכתב דוד ליואב: "הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונקה ומת" (שמואל ב יב טו), עשה כך ונהרג. נתקבצו כל ראשי החיילים על יואב להרגו, שהיה (אוריה) ראש הגיבורים, שכך כתיב בו: "אוריה החתי – כל שלשים ושבעה" (שמואל ב כג לט). הראה להם את הכתב.16 לפיכך כתיב: "את אשר עשה לי יואב בן צרויה" … – "אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וכו' " (מלכים א ב ה). לפיכך כתיב: "ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע ומחזיק בפלך ונופל בחרב וחסר לחם" (שמואל ב ג כט). – 17  עמד דוד וקלל את יואב וידעו כל ישראל שלא היה מדוד ונתפייסו. וצוה לשלמה בנו שיהרוג אותו, שהיה יואב בן אחותו של דוד והיה מבקש להביאו לעולם הבא.18 כיון שבקש שלמה להרוג אותו, אמר יואב לבניהו: לך אמור לשלמה: אל תדינני בשני דינין. אם תהרגני – טול מעלי הקללות שקללני דוד אביך. ואם לאו, הנח אותי בקללות. מיד: "ויאמר לו המלך עשה כאשר דבר ופגע בו וקברתו".19

א"ר יהודה: כל הקללות שקלל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד. "זב" – מרחבעם בן שלמה … "מצורע" – מעוזיהו … מחזיק בפלך" – מאסא … "ונופל בחרב" – מיאשיה … "חסר לחם" – מיהויכין … 20

תלמוד ירושלמי מסכת מכות פרק ב הלכה ו

… ואני אומר לא מזבח קולט ולא גגו קולט … איך לך קולט, אלא שש ערי מקלט בלבד.21 ואיפשר יואב דכתיב ביה: "תחכמוני ראש השלישי" היה טועה בדבר זה? א"ר תנחומא: לסנהדרין ברח, כהדא דתני: הרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין, הרוגי מלכות נכסיהן למלכות.22 אמר יואב: מוטב שאיהרג בבית דין ויירשוני בני ואל יהרגיני המלך ויירשני. כד שמע שלמה כן. אמר: לממונו אני צריך? מיד והסירותי דמי חנם – אין ממונו חנם.23

" וישלח ביד בניהו ויפגע בו וימיתיהו ויקברוהו בביתו במדבר" – וכי מדבר היה ביתו? אלא ללמדך שכיון שמת יואב שר צבא ישראל נעשו ישראל כמדבר … 24

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו – מס' דבחדש פרשה יא ד"ה ואלה המשפטים

"ואלה המשפטים אשר תשים" – נמצינו למדין שסנהדרין באין בצד מזבח. אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: "וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח" (מלכים א ב כח).25

שבת שלום

משפטים תשימו, שקלים תרימו, אדר תברכו ומחר תחדשו26

מחלקי המים

מים אחרונים: הפרשן שמסכם יפה את כל העניין, ומשלב את פרשנות המקרא עם דרשות חז"ל הוא רד"ק (ר' דוד קמחי, פרובנס, 1160-1235) בפירושו למלכים א פרק ב, בפרט פסוקים כח ול. מקצת מדבריו הנכוחים והטובים הבאנו, אך לא מצאנו מקום לכולם והצמא למים זכים ממעיינות פרובנס אשר בדרום צרפת, יעיין בפירושו שם.

עדכון אחרון: 04/02/2018

הערות שוליים

  1. "יזיד", אומר בעל הטורים המתמקד בפירושו על מקבילות במקרא (במסורה בלשונו), יש רק עוד אחד: נביא שקר "אשר יזיד לדבר דבר בשמי" (דברים יח כ), שהוא, אומר בעל הטורים, כהורג לחברו. "בערמה", יש לנו רק עוד אחד בפרשת הגבעונים אשר עשו בערמה (יהושע ט ד). אלא שההורג נפש בערמה ריחק עצמו מעדת ישראל ומה לו שיבוא כעת למזבח שהוא סמל לשלום (שופטים ו ד אצל גדעון, מדרש תנחומא צו ו וכן רבים), אבל הגבעונים שבערמה קרבו עצמם לעדת ישראל, זכו להיות חוטבי עצים ושואבי מים. ראה דברינו הגבעונים בפרשת ניצבים. ואנו, אולי נזכה לחלק קצת מים שיעלו לרצון על שולחן השבת שהוא כמזבח.
  2. ובפרק הקודם (מלכים א א נ) יש עוד מישהו שהחזיק בקרנות המזבח: "וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" ושני המקרים נראים קשורים, שכן יואב שמחזיק בקרנות המזבח עושה זאת, בין השאר, משום שתמך בהמלכת אדוניהו. כך עולה בפירוש מהפסוקים שם. אבל עם יואב יש לדוד (ולשלמה) חשבון נוסף, ארוך יותר. והתוצאה לכאורה שונה, שהרי אדוניה, לאחר שהחזיק בקרנות המזבח (מיד לאחר המלכת שלמה), מורשה ללכת לביתו ואילו יואב מומת במקום. אך התוצאה הסופית לא שונה וגם אדוניה מומת בסופו של דבר. ראה כל הפרשה במלכים א פרקים א ו- ב, כינון מלכותו של שלמה.
  3. גם אם עשה בערמה ושלח מישהו אחר? זו כוונת אבן עזרא? יש שליח לדבר עבירה? יש פתח לשפוט את ראשי הפשע, שולחי שכירי החרב ולדון אותם כמו הורג במזיד? אם לא טעינו בהבנת קטע זה של אבן עזרא, חידוש גדול יש כאן!
  4. הפסוק הקודם המדבר על רוצח בשגגה: "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה".
  5. ובפירוש רס"ג: "מעם מזבחי – אפילו מעם מזבחי תקחנו למות". וחזקוני מוסיף: "מעם מזבחי – וכל שכן מערי מקלט". כפשוטו, פסוק זה בא להדגיש את חטאו החמור של רוצח במזיד (או בערמה), בניגוד לרוצח בשגגה ש"האלהים אינה לידו", ולומר שאין לו כפרה ובוודאי לא מפלט במקום קדוש. ואין המזבח, אומר אבן עזרא, אלא סמל לכל מקום קדוש אחר. הפרשנים האחרים, רש"י רמב"ן, רשב"ם, לא טרחו לפרש את הפסוק שלנו, שעניינו אולי פשוט ואינו דורש ביאור (ראה רש"י שהולך בכיוון אחר לגמרי של שליח בית דין ורופא שהמיתו בשעת מילוי תפקידם). אך באמת, יש כאן "ענין קטן" לברר והוא, שבין השיטין אנו שומעים שהיה כנראה מנהג קדום שהתורה נלחמת בו, שרוצחים נמלטים למקום קדוש ומוצאים שם מקלט קבוע או זמני ודוחים או מעכבים את עשיית הדין. על ענין זה, בעיני המקרא והמדרש, נתעכב מעט. וכרגיל, איננו מתיימרים להקיף את הנושא ולבארו עד תום.
  6. פתחנו בפן ההלכתי של הנושא כפי שסוכם ע"י הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש, ספר נזיקין. אך אין הדברים פשוטים כלל ועיקר והלכות אלה הן קשות ומורכבות. ראה פרשני הרמב"ם ומקורותיו. ואנו נפשט את הדברים ונתמקד במה שיובילנו למדרשי האגדה שהם מנת חלקנו ועניינינו.
  7. כאן הדברים פשוטים. המזבח הוא מעין עיר מקלט זמנית, אולי למי שלא הספיק להגיע לאחת מערי המקלט ואין רשות לגואל הדם לפגוע בו. ומן הסתם יקחו את הרוצח בשגגה משם אל אחת מערי המקלט. אך בשום פנים ואופן לא יציל המזבח את ההורג בזדון.
  8. כאן בא הרמב"ם (הכל בעקבות הגמרות, בראשן מסכת יומא פה ע"א ומסכת מכות יב ע"א) ולכאורה מגביל מאד את דבריו שבהלכה הקודמת. האם כל הדין של קליטת המזבח לרוצח בשגגה הוא לכהנים בעבודתם? וכבר התקשו בכך מפרשי הרמב"ם ושברו קולמוסין רבים על כך. אחת האפשרויות היא שכאן עובר הרמב"ם, בלי שהוא מפרט, לדבר על רוצח במזיד. ההלכה הקודמת מדברת בשוגג והיא לכל אדם ואילו כאן מדובר במזיד והיא דין מיוחד בכהנים. ראה הגמרא ביומא פה ע"א: "נענה רבי עקיבא ואמר: וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות. מעם מזבחי - ולא מעל מזבחי". ואם כך, הרי לנו חידוש גדול שגם רוצח במזיד אם הוא כהן בשעת עבודתו, ניצול לפי שעה (לאחר עבודתו ברור שהוא יילקח אחר כבוד לדין, כפי שהרמב"ם מסביר בהלכה הבאה). כאילו לרגע אחד, דוחה עבודת הקודש את עשיית הדין. ראה כל השקלא וטריא בין שמירת שבת, פיקוח נפש וקדושת השבת בגמרא סנהדרין לה ע"ב, יבמות ז ע"א ועוד. שים לב גם לדברי הרמב"ם "בשעה שנהרג" מהם משמע שמדובר ברצח בתוך בית המקדש, רצח תוך כדי עבודת הקודש. ראה יומא כג ע"א: "תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר: כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים".
  9. בהלכה זו אומר הרמב"ם שני דברים. בראשון, הוא חוזר לדין הורג בשגגה ומסביר שקליטתו היא זמנית ובסופו של דבר הוא ישא את עונשו בעיר המקלט. שם מקומו ולא בבית המקדש. בחלק השני, מחדש הרמב"ם חידוש גדול של דין של מי שבורח מהמלכות, או אפילו מבית דין ששופט עפ"י הוראה שעה ולא בדין תורה רגיל שהוא דומה למלך. גם אדם כזה יכול להיאחז במזבח והוא ניצל (אלא אם הוא אכן רוצח שניתן לדונו בפני בית דין, בהליך משפטי רגיל ולא בהוראת שעה, שאז לא תעזור לו אחיזתו במזבח). עד מתי? כמה זמן יישאר בבית המקדש? אם איננו טועים, דין זה של הרמב"ם הוא חידוש שלו ואין לו מקור בחז"ל. מקורו, כך נראה, בפסוקי התנ"ך המספרים על בורחים מהמלכות, אדוניהו ובעיקר יואב שנראה להלן. יואב אמנם טעה, כפי שהגמרא אומרת (ירושלמי ובבלי מכות שנביא להלן) וגם לא ניצל, אבל המקרה שלו, הוא כנראה, המקור לחידוש זה של הרמב"ם. ואולי באמת אדוניהו הוא מקור טוב יותר. ראה פירוש רד"ק מלכים א ב כח: "כי הנה אדניהו מרד והנה מחל לו שלמה שאמר לו לא יפול משערת ראשו ארצה. כן מחל גם כן לעוזריו. וכששמע שהרג (את) אדניהו ושגרש אביתר מהיות כהן פחד על עצמו וינס אל אהל ה' ששם הי' הארון בירושלים והחזיק בקרנות המזבח להימלט שם".
  10. פרשת ערי המקלט שבסוף ספר במדבר, פרשת מסעי. ראה דברינו משה וערי המקלט בפרשת ואתחנן.
  11. הבאנו את הפסוק בשלמותו על מנת להראות שעפ"י פשט הפסוק, שלמה דן את יואב כמורד במלכות, בכך שסייע לאדוניהו. יש בפסוק גם השוואה לחומרת מעשה יואב: במרד אבשלום שָׁמָרְתָּ אמונים למלכות דוד ואילו אצל אדוניהו, חָצִיתָּ את הקווים.
  12. כאן משמע שחטאו של יואב היה הרצח, הריגה בעורמה, של אבנר ועמשא, כפי שהמדרש מביא בהמשך וכפי שדוד אומר בפירוש בצוואתו לשלמה: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו".
  13. ראה מסכת סנהדרין פרק ו משנה ה: " ... ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות היו מתוקנין לבית דין, אחת לנהרגין ולנחנקין ואחת לנסקלין ולנשרפין".
  14. ראה הפסוקים שם במלואם: "וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה' וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ צֵא וַיֹּאמֶר לֹא כִּי פֹה אָמוּת וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי: וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי". ופירוש רד"ק לפסוק ל שם: "לא כי פה אמות - אמר כן כדי להעניש שלמה לפי מחשבתו שיהרגהו במזבח ה' ... ומה שאמר: לא, כי פה אמות, לא אמר אלא לחיי שעה להאריך בחייו עד שילך בניהו לשלמה וישוב. ועוד בדבריהם ז"ל וכי יואב שהיה חכם גדול וראש סנהדרין שנאמר: יושב בשבת תחכמוני, לא היה יודע שכתוב בתורה כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות שהלך והחזיק בקרנות המזבח? והלא הוא הרג אבנר ועמשא בערמה! ושלמה שלח להוציאו משם ולדונו בבית דין. אלא אמר יואב: הרוגי בית דין אין נקברין בקברי אבותיהם אלא הם לעצמן. מוטב לי שאמות כאן ואקבר בקברי אבותי. וזהו שאמר: לא, כי פה אמות. ולדעת בעל זה הדרש, בא טעם 'וקברתו' יפה, כלומר: פגע שם בו כדבריו וקברתו בקברי אבותיו".
  15. כאן מתחילה סיבה שלישית לחטאו של יואב. הדרשן פותח בפסוק ששייך לסיבה הקודמת, אך מקצר בו ומפתח כאן רעיון שונה לגמרי! "אשר עשה לי יואב בן צרויה" – יש בין דוד ויואב חשבון נוסף ואחר לגמרי ממה שהורגלנו לחשוב.
  16. החיילים של אוריה שראו שיואב נתן פקודת נסיגה שהפקירה את מפקדם וגרמה להריגתו, התקוממו על יואב והוא נאלץ להראות להם את הכתב, היינו את פקודתו של דוד להפקיר את אוריה. בכך גילה יואב את סודו של דוד והפר את אמונו. זה אולי כתב האישום הכי חמור של דוד בפרשת אוריה ובת שבע וסוד שיואב החזיק שיכול להכתים את מלכותו של שלמה שנולד מקשר זה!
  17. בקטע זה שבין שני המק"פים חוזר הדרשן לסיבה השנייה של הריגת אבנר ועמשא וגם הקללות שקלל דוד את יואב שהיו לאחר הריגת אבנר. שם, בתחילת ספר שמואל ב, באמת ניתן היה להאשים את יואב שחרחר מלחמה בין בית שאול ובית דוד ופחד שדוד ימנה את אבנר שר הצבא במקומו, כחלק מהברית שהוצעה לו (ע"י אבנר) לאיחוד יהודה וישראל תחת שלטונו. אבל מיד חוזר הדרשן לעיקר הדרשה שהיא על החלק הראשון של הפסוק: "אשר עשה לי יואב בן צרויה", אשר קשור בפרשת אוריה וגילוי הסוד שדוד ציווה להרגו במלחמה. והדרשן לא מהסס "לשאול" את הקללות שקלל דוד את יואב בגין הריגת אבנר, לעניין שלנו.
  18. דוד דואג לעולם הבא של יואב אחיינו. שתהא מיתתו כפרתו ויזכה לחיי נצח.
  19. יואב "זכה" אפוא לפחות להסרת הקללות שקלל אותו דוד
  20. נראה לנו שמדרש זה הוא מהחמורים ביותר שנאמרו על דוד. הרצחת (את אוריה) וגם ירשת (את בת שבע אשתו) וגם הכחשת (את כתב דין המוות שהוצאת על אוריה) וגם קללת את שר הצבא שנאלץ להתגונן נגד מרד חיילים שבא בעקבות הפקרת אוריה בשדה הקרב. אותו שר צבא שאולי היה איש קשה ותקיף (שמואל ב ג לט), אבל עמד לצדך בכל מלחמותיך וברגעיך הקשים ביותר: כשנרדפת ע"י שאול, כשנסת מפני אבשלום בנך כששבע בן בכרי מרד עליך ועוד. אותו שר צבא, ראש הסנהדרין לפי חז"ל, שניסה למנוע ממך מלמנות את עם ישראל ללא צורך, אך אתה לא שמעת ובאה מגפה על עם ישראל (שמואל ב פרק כד). ובידי מי אתה, דוד, מפקיד את צו ההריגה של יואב אחיינך? בידי הבן שנולד מבת שבע שאת בעלה הרגת! הוא האיש המתאים לקחת נקמת גילוי "סוד אוריה"?
  21. פרשני הירושלמי (פני משה) מסבירים שהכוונה כאן היא שהמזבח לא קולט בדומה לעיר מקלט ולא יכול לבוא במקומה. אין הוא תחליף לגלות בעיר המקלט ובודאי לא מפלט לרוצח בזדון. זו הצלה רגעית ולכן תמיהה על יואב שבחר לאחוז בקרנות המזבח. והרד"ק שהבאנו בהערה 14 לעיל, נותן תשובה יפה לשאלה זו.
  22. ראה תוספתא סנהדרין פרק ד הלכה ו: "הרוגי בית דין נכסיהם ליורשיהם הרוגי מלך נכסיהם למלך".
  23. השווה עם נוסח הבבלי על הטעויות שעשה יואב, מסכת מכות יב ע"א: "אמר רב יהודה אמר רב: שתי טעויות טעה יואב באותה שעה, דכתיב: וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח (מלכים א ב כח), טעה - שאינו קולט אלא גגו, והוא תפס בקרנותיו; טעה - שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים, והוא תפס מזבח של שילה. אביי אומר: בהא נמי מיטעא טעה, טעה - שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, והוא זר היה". עפ"י הבבלי, יואב, כפשוטו של מקרא, החזיק בקרנות המזבח ממש, אלא שטעה בהלכות קליטת המזבח. עפ"י הירושלמי, לעומת זאת, מזבח כאן הוא במובן סימבולי. לא מזבח ממש, אלא סנהדרין שמשולה למזבח. האם הירושלמי בא לנטרל את כל הדין של אחיזה בקרנות המזבח שמקורו, כך אמרנו בתחילת דברינו במנהג קדום שהתורה מנסה לעקור? אי אפשר לרוץ לבית המקדש, למקום עבודת הקודש, ולחשוב ששם יהיה מפלטו של רוצח, בשגגה ובוודאי בזדון. המקלט האמיתי הוא דין התורה: גלות בעיר מקלט לרוצח בשגגה ודין עונש מוות לרוצח בזדון. לתוך עולם הלכתי זה, מתפרצת דמותו של שלמה וכוחם של מלכי בית דוד שעושים דין לעצמם ולא נותנים למי שיש להם חשבון איתו, גם את הזכות להישפט בבית משפט עפ"י דין תורה. גם לא למי שהוא בעצם ראש הסנהדרין. ואם הבעיה היא שהממון ילך ליורשים (ראה ההבדל בין השיקול פה של העדפת בית דין ובין השיקול של מדרש במדבר רבה לעיל של העדפת מיתה בידי המלכות, בין קבורה לירושה) – אין שלמה צריך לממונו של יואב. שילך הממון ליורשיו ובלבד שבית דוד יקח את נקמתו ויסגור את חשבונותיו עם אויביו שהיו פעם אוהביו ומגיניו.
  24. ומה יצא לנו מכל החשבון המפותל של דוד ומה שעשה שלמה שהרג את יואב? בית דוד נענשו ועם ישראל חזר לתקופת המדבר.
  25. ובפרשתנו, משפטים - מס' דנזיקין פרשה ד, חוזרת המכילתא על דברים אלה: "מעם מזבחי תקחנו למות, למות ולא לדון ולא ללקות ולא לגלות. - מעם מזבחי תקחנו למות, נמצינו למדין שסנהדרין בצד המזבח; אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: וינס יואב אל אהל ה' ויחזק וגו' ". ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כא פסוק (יד): "וכי מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח? ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות. ומנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? תלמוד לומר: מעם מזבחי תקחנו למות. הא אם יש מזבח - אתה ממית, ואם לאו - אי אתה ממית". מטרת כל הדרשות האלה היא למצוא סימוכין לכך שבית הדין הגדול ישב בסמוך למקדש. אלא שאגב אורחא, אנו למדים שיואב לא ברח למזבח ממש, אלא לסנהדרין, כשיטת הירושלמי. ואם כך, שלמה שציווה לבניהו לפגוע בו, פגע גם בסמכותו וכוחו של בית הדין (ובהלכה שקבע הרמב"ם, ראה לעיל). שלמה עושה כרצונו באלה שבעיניו הם מורדים במלכות ונוהג בשיטת: "מלך לא דן ולא דנים אותו", אלא דא עקא שהלכה זו נאמרה על מלכי ישראל ולא על מלכי בית דוד (סנהדרין יט ע"א).
  26. דף זה נכתב בשנת תשס"ז בה פרשת משפטים הייתה גם פרשת שקלים ומברכים חודש אדר שחל ביום ראשון. שילוב זה אגב, איננו כל כך נדיר.