כְּבַד פה וּכְבַד לשון, עֲרַל שפתיים

וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֹא־שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: (שמות ו י-יב).1

שמות רבה פרשת שמות, פרשה א סימן כו

"ויגדל הילד" … היה גדל שלא כדרך כל הארץ. "ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן" – היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה, הכל מתאווים לראותו. מי שהיה רואהו, לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול … והיו שם יושבים חרטומי מצרים ואמרו: מתייראים אנו מזה שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להורגו מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהם, אמר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה אחת זהב וגחלת. אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והרגו אותו. ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו ושלח ידו ליקח הזהב. ובא גבריאל ודחה את ידו ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.2

ספרי במדבר פיסקא קלח

ר' אלעזר בן עזריה אומר: בארבעה מקומות בקש משה לפני הקב"ה והשיבו על שאלותיו. כיוצא בו אתה אומר: "וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות ו יב) אמר לפניו: הודיעני נא אם אתה גואלם ואם לאו. עד שהשיבו המקום על שאלותיו, שנאמר: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו" (שם א). כיוצא בו  אתה אומר: "ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה" (במדבר יב יג), שאין תלמוד לומר "לאמר", מה תלמוד לומר לאמור"? אמר לפניו: הודיעני נא אם אתה רופא אותה אם לאו. עד שהשיבו הקב"ה על שאלתו, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים" (שם יד). כיוצא בו אתה אומר: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג  כג), שאין תלמוד לומר "לאמר", מה תלמוד לומר "לאמור"? אמר לו: הודיעני אם אכנס לארץ אם לאו. עד שהשיבו המקום: "ויאמר ה' אליו רב לך" (שם כו). אף כאן, שאין תלמוד לומר "לאמר", מה תלמוד לומר "לאמור"? אמר לו: הודיעני נא אם ממנה אתה עליהם פרנסים ואם לאו. עד שהשיבו המקום: "קח לך את יהושע בן נון".3

מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויקרא סימן ד

… ומשה ברח מן השררה. בשעה שאמר לו הקב"ה: "לכה ואשלחך אל פרעה וגו' " (שמות ג י), – "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" (שמות ד יג). אמר ר' לוי: שבעת ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לשלחו, והוא משיבו: "שלח נא ביד תשלח", שנאמר: "ויאמר משה אל ה' לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד י). א"ל הקב"ה למשה: חייך, סופך לילך. כיון שהלך ואמר: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי וגו' " (שמות ה א), אמר אותו רשע: "מי ה' אשר אשמע בקולו" (שם שם ב). התחיל משה אומר: אני כבר עשיתי שליחותי. הלך וישב לו. אמר לו הקב"ה: ישבת לך? "בוא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו" (שמות ו יא). על כל דבור ודבור: לך אל פרעה, השכם בבוקר. ללמדך שהיה בורח מן השררה.4

רש"י שמות פרק ד פסוק י

כבד פה – בכבידות אני מדבר, ובלשון לעז בלב"ו [גמגמן].5

רשב"ם שמות פרק ד פסוק י

כי כבד פה וכבד לשון אנכי – איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל, שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן, דכתיב:"וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן־אָדָם לֶךְ־בֹּא אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם: כִּי לֹא אֶל־עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל: לֹא אֶל־עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא־תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם וגו' " (יחזקאל ג ד-ו).6 וכי איפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים. ואין לחוש לספרים החיצונים.7

פסיקתא דרב כהנא פיסקא טז – נחמו

"אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהיך שמן ששון מחביריך" (תהלים מה ח) … ר' עזריה בשם ר' יודה בר' סימון פתר קריה בישעיה. אמר ישעיה: מטייל הייתי בבית תלמודי ואשמע את קול ה' אומר: "את מי אשלח ומי ילך לנו" (ישעיה ו ח), אמר: שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס. א"ר פנחס: למה נקרא שמו עמוס? שהיה פסילוס בלשונו.8 אמרו: הניח הקב"ה את כל עולמו ולא הישרה שכינתו אלא על הדין פסילוסא, על הדין קטיע לישנא.9

מדרש תנחומא פרשת דברים סימן ב

… בוא וראה, כשאמר הקב"ה למשה: "לך ואשלחך אל פרעה". אמר לו משה: בִּייָא אתה מעביר עלי!10 "לא איש דברים אנכי". אמר לו: שבעים לשון עומדין בפלטרין של פרעה, שאם יבוא אדם אחד ממקום אחר, מדברים עמו בלשונו. ואני הולך בשליחותך, והם בודקין אותי לומר שאני שלוחו של מקום, וגלוי לפניהם שא"י11 להשיח עמהם, אין שוחקין עלי לומר: ראו שליח של מי שברא העולם ואת כל הלשונות אינו יודע לשמוע ולהשיב?! הוי: בייא, "לא איש דברים אנכי".12

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ו

השיב משה ואמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אני נביא בן נביא מספק ספיקות נכנסתי לדבריך. פרעה רשע בן רשע ומצרים מרודים בני מרודים, היאך יכנסו לדברי? א"ל: אתה דבר בלשון הקודש כמלאך, ואהרן אחיך ידבר בלשון מצרי, שנאמר: "ראה נתתיך אלהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך" (שמות ז א)13 … השיב משה ואמר לפני הקב"ה: אתה אומר לי לך הוציא ששים ריבוא בני אדם מתחת סבלות מצרים ומתחת שיעבודן של מצרים, אִילו על ק' בני אדם או על ק"ק בלבד אתה אומר לי הדבר, עדאין קשה לי מאד. אילו חתרתי בהם שנה או שתים לפני הדבר, כבר היה הדבר עשוי.14 אלא מאחר ששיעבדו בהן מאתים ועשר שנים, עכשיו יאמר לי פרעה: מי שֶׁעָבְדוֹ עָבָד עשר שנים ולא מיחה בו כל בריה, יבוא אחר ויוציאו מתחת ידו? או מי שעבד הכרם עשר שנים ולא מיחה בו כל בריה, יבוא אחר ויוציאו מתחת ידו? ריבונו של עולם, כבדים ומכובדים דברים הללו שאתה אומר לי: "כי כבד פה וכבד לשון אנכי".15

מדרש תנחומא פרשת דברים סימן ב

"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" (דברים א א) – אמרו ישראל: אתמול אמרת: "לא איש דברים אנכי" ועכשיו אתה מדבר כל כך! אמר ר' יצחק: אם אתה, חייך, שְׁנֵה את התורה והתרפא.16 משה כבר למד את כל התורה: "במדבר בערבה מול סוף". זהו שאומר הכתוב: "אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם כִּי־נִבְקְעוּ בַמִּדְבָּר מַיִם וּנְחָלִים בָּעֲרָבָה" (ישעיה לה ו).17

18

"הן אני ערל שפתים" (שמות ו ל) – אמר לו הקב"ה: והרי אדם הראשון שלא לִמְדוֹ בריה, מנין היה יודע שבעים לשון? שנאמר: "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים וכו' " (בראשית ב כ)19 – "שֵׁם" לכל הבהמה אין כתיב כאן, אלא: "שֵׁמוֹת", ואתה אומר: "לא איש דברים אנכי"! בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבעים לשון: "באר את התורה הזאת לאמר".20 הפה שאמר: "לא איש דברים אנכי" אמר: "אלה הדברים". והנביא צווח ואומר: "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם", למה? "כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה", לכך נאמר: "אלה הדברים אשר דבר משה".21

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה עמוד 368

"הן קרבו ימיך למות", אמר משה לפני הקב"ה: בלשון ששיבחתי אותך בפני ששים רבוא ואמרתי להם: "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו' " – בלשון הזה אתה גוזר עלי מיתה? א"ל הקב"ה: לא כן, אלא כשם ששלחתיך אל פרעה מלך מצרים להוציא בני מתחת ידיו אמרת לי: "הן אני ערל שפתים" ועדיין "הן" שמורה לך! וכשם ששיבחת אותי כנגד ששים ריבוא ואמרת: הן לה' אלהיך השמים וגו', כך אני מעלה אותך ראש על חמישים וחמישה ריבוא צדיקים גמורים, מִנְיָן ה"ן, בתוך גן עדן, אחר מיתתך.22

שבת שלום

מחלקי המים

עדכון אחרון: 30/11/2016

הערות שוליים

  1. וחוזרת טענה זו של משה בהמשך הפרק, בפסוק ל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה". וכל זאת, לאחר שכבר בפרשה הקודמת, בסירובו המתמשך לקבל על עצמו את השליחות במעמד הסנה, אומר משה: "בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל־עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד־פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד י). שלוש פעמים חוזר משה על המגבלה שלו כאיש כבד פה, גם אחרי שהקב"ה עונה לו: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי־יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה': וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם־פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" (שמות ד יא-יב) וגם אחרי שנאמר לו שאהרון אחיו יהיה לו לפה (שמות ד טז). ולא נתעכב על עניין סירובו של משה אם נהג כשורה או לא, שהרי המקרא אומר: ויחר אף ה' במשה וכו' (שמות ד יד). רק נעמיק בביטוי "כבד פה", "כבד לשון", "ערל שפתיים" ודומיהם בהקשר עם משה ואולי גם מעבר לו.
  2. זו האגדה על משה כבד הפה שרבים מאיתנו ספגו בילדותם – מבחן הזהב (בנוסחאות אחרות אבן יקרה, אודם) והגחלת. ראה נוסח נוסף שלה באוצר המדרשים (אייזנשטיין) ויושע עמוד 149, שם מספר משה את האירוע בגוף ראשון ומציין אותו כאחת מהתשועות שעשה לו הקב"ה: "וכשהייתי בן שלש שנים הלבישה אותי בת פרעה בגדי צבעונין ושגרה אותי לאביה, וכשראה אותי פרעה שהייתי נאה לקחני בחיקו, ונטלתי הכתר מעל ראשו ושמתי אותו בראשי. והיו יושבין לפניו כל חרטומי מצרים וחכמיה ואמרו לו: תינוק זה שנטל הכתר מעל ראשך ונתנו בראשו, מתיראין אנו שלא יהא אותו שעתיד להוציא מלכות זו מידך. מהם אומרים להרגני בחרב ומהם אומרים לשרפני, עד שענה אחד מהם ויתרו שמו, ואמר תינוק זה אין בו דעת, אלא אם רצונך אומר לפניך דבר אחד, ישימו לפני הילד הזה דינר זהב וגחלת של אש, אם ישלח ידו ויקח הדינר תדע שיש בו דעת ותעשה ממנו משפט, ואם ישלח ידו ויקח הגחלת תדע שהוא נער ואולת קשורה בלבו ותניחהו. כששמע פרעה ועבדיו דבר זה כשר הדבר בעיניהם ויעשו כן, ושמו הדינר והגחלת במזרק אחד, ואני רציתי ליטול הדינר, ובא גבריאל ודחף ידי לתוך הגחלת ונטלתיה והכנסתיה לתוך פי, ובשביל זה אני ערל שפתים". באשר ליתרו, לא ברור אם הוא מסמל כאן את האיש הטוב שניסה להציל את משה, או שמא ניסה להכשילו. אך מה שברור הוא, בחיבור האגדה והמקרא, שיתרו זכה במשה כבד הפה כחתן לביתו. וכשפגש אותו במדין נזכר או לא נזכר באירוע בארמון פרעה. באשר לפרעה, הילד שהיה מנשק ומחבק ונכווה בפיו, לא בא כנבואת החרטומים ליטול את כתרו, אבל בא ליטול את סמכותו וכוחו להמשיך לשלוט בעבדיו העברים. ובאשר למשה, אפשר שההיסוס לקבל על עצמו את השליחות והסירוב להתייצב לפני פרעה, קשורים במאורע הטראומתי שעבר כילד ושעשה אותו כבד פה וכבד לשון. מה אני מתבקש, חושב משה, לחזור לאותו ארמון ועם אותו המום?
  3. כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו יפקוד ה' איש על העדה בפרשת פנחס וכאן רק נחזור על מה שקשור לנושא שלנו. המדרש מרכז את ארבעת המקרים במקרא בהם משה פונה לקב"ה בלשון: ויאמר, וידבר, ויצעק וכו' עם התוספת "לאמור". תוספת זו היא לכאורה עזות פנים שהרי "לאמור" מצוי בד"כ בכיוון ההפוך, בדברי ה' אל משה או בני ישראל "לאמור". ומתוך הארבעה, שניים הם קשים יותר משום שהם מתחילים במילה "וידבר" שהוא לשון בוטה וקשה: "אין וידבר אלא לשון עז" (ילקוט שמעוני מטות רמז תשפה, רש"י שמות לב ז ועוד). ומשניהם, הדיבור של משה, בפרשת פנחס שם מצוי מדרש זה, בדאגה למינוי היורש, הוא לכאורה קשה יותר: "וידבר משה אל ה' לאמר". זאת, הן בגלל המילה "אל" והן בגלל הסימטריה ההפוכה עם הפסוק השכיח: "וידבר ה' אל משה לאמר" (ספרנו 70 כאלה בתורה). וכדברי מדרש ספרי זוטא בפרשת פנחס סימן טו: "אין בכל התורה כולה 'וידבר משה אל ה' לאמר' אלא כאן". אבל לנו נראה שזו שבפרשתנו קשה עוד יותר. אמנם הלשון כאן הוא: "וידבר משה לפני ה' לאמר" – "לפני" משמע רך יותר מאשר "אל", אבל זה שבפרשת פנחס בא כעניין חדש ועצמאי, ואילו כאן, באים דברי משה בתגובה לדברי ה' אליו. בפסוק הקודם יש דיבור חזק וברור למשה, ולא בפעם הראשונה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: בֹּא דַבֵּר אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ". ומשה עונה בדיבור משלו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר" וחוזר ומזכיר את עובדת היותו ערל שפתיים. "וידבר" כנגד "וידבר". זאת ועוד, הרי דברים אלה כבר נאמרו ע"י משה בסנה, אז מדוע הוא חוזר ומזכיר אותם שוב כאן? האם הניסיון הלא טוב עם בני ישראל ובהופעתו הראשונה לפני פרעה בסוף פרשת שמות, המחיש למשה שאכן כבדות פיו היא בעוכריו? ומה עם הבטחת הקב"ה שאהרון יהיה לו לפה? ננסה להתחקות אחר המדרשים והפירושים לכבדות הפה של משה ואולי נמצא פנים רכות ומאירות יותר.
  4. בין שליחות אחת לשנייה, בין דיבור לדיבור, משה כל הזמן עוצר ואף פעם לא חושב שהשליחות היא ג'וב לכל החיים – בורח מן השררה במלוא מובן המילה. ועל כך כבר עמדנו בדברינו הקריאה למשה ובדברינו דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית בפרשת ויקרא. אך כאן, נראה שיש למדרש זה גם משמעות בהקשר לנושא שלנו ובהקשר לדיבור הקשה שראינו במדרש הקודם. האזכור החוזר בפרשתנו של כבדות הפה וערלות שפתיו של משה, היא תוצאה של שליחות חוזרת וחדשה. השליחות הראשונה, זו שמשה הסכים לה מדלית ברירה ואשר לוותה בהבטחות הקב"ה: כי אהיה עמך, ואנכי אהיה עם פיך, אהרון יהיה לך לפה ועוד, שליחות זו הסתיימה בעיני משה. הוא עשה את שליחותו. הוא כעת יושב בצד. כאשר בא אליו הקב"ה ומצווה עליו להמשיך בשליחות, שזו מהות פרשתנו בהשוואה לפרשת שמות מהשבוע שעבר, חוזר ומזכיר משה את כבדות לשונו והפעם גם עם הוכחה בשטח שהנה זה לא עזר. הנה פרעה לא שמע אליך ואלי וגם בני ישראל שבתחילה שמעו, נשמטו והלכו להם והתייאשו. משמע שהדיבור שלי, אומר משה, הוא הבעיה. ועכ"פ, אינו עובד. אגב הדגש על ענוותנותו של משה שתמיד בורח מהשררה, נראה שמדרש זה מסביר יפה את החזרה של משה על כבדות פיו ולשונו. וגם מציג את פרשת וארא מול פרשת שמות - את השליחות השנייה מול הראשונה ואת הפֶּסֶק ביניהן. ועדיין לא הסברנו מה היא כבדות הפה והלשון של משה, מהי עורלת הלשון.
  5. נעשה אתנחתא במדרשים ונפנה מעט אל פרשני המקרא. רש"י מבין שכבדות הפה והלשון הוא בפשטות מום פיסי. ראה דבריו גם על ערל שפתיים בפרשתנו: "ערל שפתים - אטום שפתים". אפשר לקשר זאת עם המדרשים על ארבע העורלות: באוזן, בפה, בלב ובגוף (בראשית רבה מו ב ורבים). ראה גם תנא דבי אליהו פרקי הירידות (איש שלום) פרשה ב: "אמר לפניו: ריבונו של עולם, הלא אמרת לי ג' וד' פעמים! אני אין בי כח, אני פגום בלשוני". אבל נישאר בפרשני המקרא ונצרף את פירוש אבן עזרא לרש"י ואלה דבריו: "גם מאז דברך מעת דברך, כמו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (שמות ה, כג), כי לא סר כובד לשונו, רק נשאר כאשר היה. והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון, כי הוא אומר ב' דברים: כבד פה, וכבד לשון. ועוד, נלמוד מתשובת השם מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם, שאינו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד. וזהו טעם אנכי אהיה עם פיך והוריתיך, אמר שיורנו אשר ידבר מלות, שאין שם מאותיות הכבדות על פיו". וכך גם פירוש רבינו חננאל שמסביר מה היה בדיוק המום של משה: כבד פה - "שלא היה צח הדיבור באותיות זשרס"ץ שהן אותיות השיניים". וכבד לשון: "גם לא באותיות הלשון שהן אותיות דטלנ"ת". וכך נראה שגם מבין רמב"ן שאמנם לא מפרט מה בדיוק היה המום של משה, אבל אומר דברים ברורים בפירושו לשמות ד י: "ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו. והנה משה מרוב חפצו שלא ילך, לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים".
  6. הקב"ה שולח את יחזקאל לדבר אל עם ישראל שאת שפתם הם מבינים והוא את שלהם, ולא אל הגויים שאין הוא בקי בשפתם (ועדיין בני ישראל לא ישמעו אליו, כפי שהוא ממשיך שם, אך זה משום שהם: "חִזְקֵי־מֵצַח וּקְשֵׁי־לֵב הֵמָּה" ולא משום שהם לא מבינים אותו). מקור זה ביחזקאל הוא האזכור היחיד בכל המקרא, חוץ ממשה, של כבדות לשון ורשב"ם מסתמך עליו להוכיח את שיטתו.
  7. דווקא רשב"ם שבמקומות רבים דבק בפשט המקרא גם כנגד דברי חז"ל, נצמד הפעם לכך שבדברי התנאים והאמוראים לא נזכר עניין כבדות הלשון של משה, הוא מתעלם מהמדרשים שבהם נזכר עניין זה, כגון שמות רבה שמשה נכווה בלשונו, ומייחס את כל עניין גמגומו של משה לספרים חיצוניים. פרשני רשב"ם מפנים כאן לספר ימי הביניימי דברי הימים של משה, ספר שבמקום אחר, בפירוש לאשה הכושית שמשה לקח (במדבר יב א), מקבל רשב"ם כמקור לגיטימי. על סתירה זו ברשב"ם יעמדו החוקרים, לנו חשוב פירושו כאן שחס וחלילה לומר על נביא שה' ידעו פנים אל פנים וקיבל מידו את התורה שהיה מגמגם. (למה בעצם לא? האם זה קשור למעלות של הנביאים כשיטת הרמב"ם במורה נבוכים ובשמונה פרקים?). וגם חזקוני בפירושו לפסוק מצטרף לשיטת רשב"ם ואומר: "כי כבד פה, לפי שברחתי ממצרים בקטנותי ועכשיו בן שמונים שנה אנכי וכבר שכחתי לשון מצרי. אבל אהרן לא זז משם ויודע לשונם". משה שכח לדבר מצרית באופן רהוט וצח. זה כל העניין. אבל גם זה במדרשים שלהלן ורשב"ם לא רואה בהם סיוע או לא רצה או לא הכיר אותם.
  8. ובמקבילה בויקרא רבה פרשת צו, פרשה י סימן ב: "שהיה עמוס בלשונו".
  9. האם לא הכיר רשב"ם את המדרש הזה? אם לא את פסיקתא דרב כהנא, אז לפחות את המקבילה בויקרא רבה?! אמנם, אמרו חכמים בגמרא נדרים לח ע"א: "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן ממשה". וכן בדומה בגמרא שבת צב ע"א: "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה", וגם שם הלימוד הוא ממשה, אבל מי אמר שלא על אדם בעל מום או מכוער? ראה הדיון בגמרא נדרים נ ע"ב בין בת הקיסר לרבי יהושע בן חנניה: תורה מפוארה בכלי מכוער!
  10. נראה שחסר כאן הציטוט מהמקרא: "בי אדוני" שאותו הוא בא לפרש. בי אדוני כפשוטו הוא לשון בקשה והכנעה. ואם דרשה, הרי לנו שכל טוב שאומר: "בי הסרחון נתלה שאני כבד פה ואיני כדאי להיות שלוחך". אבל מדרש זה מעדיף לקשר את "בי" למילה היוונית בייא. הפירוש הבסיסי של בייא, עפ"י Jastrow הוא מס - מס דרכים, אך המשמעות הכללית של המילה היא עוול או חמס. בייא אתה מעביר עלי – אתה עושה לי עוול. ראה בראשית רבה צג סימן ו: "בי אדוני - בִּיָא אתה מעביר עלינו" – דברי יהודה בנאומו ליוסף בתחילת פרשת ויגש. וכן בשמות רבה כז ט: " ... נתמנה אדם בראש ונטל טלית ...כל טורח הצבור עליו. אם ראה אדם מעביר בִּיָא על חברו או עובר עבירה ולא ממחה בידו, הוא נענש עליו. ביטוי זה שכיח למדי בספרות חז"ל.
  11. איני יודע, או איני יכול.
  12. וכן הוא במדרש אגדה (בובר) שמות פרשת שמות פרק ד סימן י: "לא איש דברים אנכי, אמר לו: יודע אני כי ע' לשונות בפלטון של פרעה. שאם יבוא שליח מאיזה מקום שיהיה, משיחים עמו בלשונם. ואני הולך בשליחותך, והם בודקין אותי לומר שאם אני שלוחך גלוי וידוע לפניך שאיני יודע להשיח עמהם". ובקטעי מדרשים - גניזה (מאן) יג. דרשה שלמה ממדרש ילמדנו עמוד קב: "אמר משה לאלקים: ריטורס שעומדים לפני פרעה יודעין שבעים לשון. שאם יבוא פרוזפיוטיס מכל מקום, יהוא יודעין להסיח עימו. ואני עוד לשון אחד שאני יודע שאינו יוצא ידיו, אילא כבד פה וכבד לשון אנכי". ובמדרש שכל טוב (בובר) שמות פרשת שמות פרק ד סימן י: "כי כבד פה וכבד לשון אנכי. אמר לפניו זה ד' ימים שנדברת עמדי ועדיין אני כבד פה, שאיני יכול לדבר צחות לשון פלטין, דהיינו לשון מלכות". וכן הוא במדרשים רבים נוספים שכבד פה הוא עניין של צחות הלשון והדיבור. אך הגדיל מכולם, מדרש שכל טוב (בובר) שמות פרשת שמות - וארא פרק ו סימן ל, שאומר: "הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה - אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם אני הולך אצל פרעה כך, הרי הוא אומר וכי לא היה לו לשלח לי עבד שהוא טוב ממך, ומבזה אותי ואינו שומע לי ויש חילול השם בדבר". אם משה לא ידבר אל פרעה בשפה שהוא מבין, במצרית צחה וגבוהה, בשפה המדוברת בפלטין של מלך, לא רק שפרעה לא ישתכנע, לא רק שהשליחות תיפגם, אלא יהיה בכך חילול השם! כל המדרשים האלה יכולים להיות סיוע לשיטת רשב"ם, שלא מדובר במום, אלא בחוסר שלימות ויש שוב לתמוה מדוע לא הסתייע בהם. האם לא רצה? האם לא הכיר?
  13. גם מדרש זה יכול להצטרף לדברים הקודמים. לא מדובר בגמגום מבייש אלא בצחות לשון, בפרט צחות לשון המלכות – מצרית. אתה משה תדבר בלשון הקודש, נָאָה וגבוהה ותאמר בלשון המקרא: "שלח את עמי ויעבדוני"!. מי מעבדי פרעה שיודע שבעים לשון – יבין אותך. ומי שלא, יתרשם מהדרת פניך כמלאך, מדיבורך החותך ויבין שאתה מדבר בשפה מיוחדת. אהרון, ש"לא זז משם ויודע לשונם", כדברי חזקוני לעיל, הוא זה שידבר אליהם.
  14. יש שמגיהים כאן אילו התרתי בהם, אילו היינו מתחילים לפני זמן, אומר משה, ניחא.
  15. מדרש זה מפתיע ברעיונו המקורי ומציע פירוש אחר ושונה לגמרי ממה שראינו עד כה. כבדות הפה והלשון שעליה מדבר משה, היא חוסר המענה שלו מול טענתו האפשרית של פרעה שאחרי שעבוד של מאתיים ועשר שנים, אחרי ששתקתם כל כך הרבה זמן, אחרי שהעם לא קם ומרד; אחרי שמהנהגת העם, ממי שהיו פעם האליטה של מצרים (יוסף), לא קמו מנהיגים שימחו כנגד השעבוד ויגאלו את העם (וגם האלהים שאתה משה בא לדבר בשמו שתק כל אותה העת) – אין לכם יותר זכות לתבוע שחרור ועצמאות. "כבדים ומכובדים הדברים הללו שאתה אומר לי" – טוען משה כלפי הקב"ה. אין לי פה להשיב לפרעה אם יטען לחזקה על בני ישראל, שכביכול נרצעו לעבדות עולם במצרים! אלמלא מדרש מפורש – אי אפשר לאומרו!
  16. קטע זה במדרש הוא קשה ואפשר שחסרה בו מילה. וכך נראה לנו לפסק ולבאר אותו: אם אתה .... (גמגמן), חייך, שְׁנֵה את התורה והתרפא. ואז מתחיל משפט שמביא ראיה ממשה שכבר למד את כל התורה והתרפא מגמגומו. ותודה לפרופ' שנאן על עזרתו.
  17. כדרכנו השלמנו את הפסוק עד סופו (בדפוסים הוא מובא חלקית) שהרי סופו המתאר את המים הוא עיקר הדרשה. התורה שנמשלה למים היא שהתירה את לשונו של האילם, כבד הפה במקרה של משה, היא שהביאה מרפא. מחלקי המים ...
  18. השמטנו כאן את הקטע שכבר הבאנו לעיל באותו מדרש, תנחומא פרשת דברים סימן ב על כך שמשה לא ידע שבעים לשון.
  19. ראה דברינו מקרא שמות במקרא בפרשת ויצא על חכמת אדם הראשון שעלתה על זו של המלאכים, בכך שידע לתת שמות לכל בעלי החיים, היינו יצר שפה; ולא עוד, אלא שנתן שם לעצמו: "אני נאה להיקרא אדם שנבראתי מן האדמה" ואף לקב"ה בכבודו ובעצמו: "לך נאה להקראות אדונָי שאתה אדון לכל בריותיך". אמר ר' אחא: "אני ה' הוא שמי" (ישעיה מב ח) - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון.
  20. כדברי מדרש בראשית רבה מט ב: "בשבעים נפש ירדו אבותיך, מעמיד אני מהן שבעים זקנים ... ומעמיד אני מהן משה שהוא הוגה בתורה בשבעים לשון, שנאמר: הואיל משה באר את התורה הזאת וגו' ". כך הוא ה-"ביאור" שנזכר בתחילת ספר דברים. ובסוף הספר, בציווי על כתיבת התורה על המזבח לאחר שיעברו את הירדן "באר היטב" (דברים כז א-ח), מדובר ב-"ביאור" של כתיבת התורה בשבעים לשון על מנת שכל עמי העולם יוכלו לקרוא אותה. ראה דברינו האבן תשמור את האבן בפרשת כי תבוא.
  21. ובדברים רבה א א: " ... אמר הקב"ה: ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון ... כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה ... הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו: לא איש דברים אנכי (שמות ד י). כיון שזכה לתורה, נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בענין: אלה הדברים אשר דבר משה". כפי שרק בסוף ימיו זכה משה להיקרא "איש האלהים" (ראה דברינו משה איש האלהים בפרשת וזאת הברכה), כך גם בדיבורו; רק בערוב ימיו, רק ערב פטירתו, זכה משה להיפטר מכבדות הפה שלו, שבא כתוצאה ממום ילדות או מכל סיבה אחרת, ולהיות "איש דברים" המוסר את התורה ואת דבריו האישיים לעם ממנו הוא כעת נפרד בבהירות וברהיטות. החיבור לתורה המרפאת מרמז שאולי משה נפטר מכבדות הפה שלו עוד הרבה לפני כן, אולי המום היה רק מול פרעה שימש לו אהרון לפה. אבל ההצהרה וההודעה על כך, היא בתחילת ספר דברים, במשנה תורה בו משה לא רק שונה את התורה, אלא מביע הרבה מאד מרחשי ליבו האישיים, בוודאי יותר מבכל חומשי התורה האחרים.
  22. משה אולי התרפא בסוף ימיו מכבדות הלשון שלו, אבל דבריו החוזרים ונשנים בכבדות זו וסירובו המתמשך לקבל עליו את השליחות, נזכרו לו עד יומו האחרון ולא נרפאו. "הן קרבו ימיך למות" הוא כנגד "הן אני ערל שפתיים" ולא יועילו תשבחות משה: "הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים". עדיין "הן" שמורה לך!וכבר ראינו מדרשים רבים "שיורדים" על משה ומסרבים למחול על מעשים שעשה ומתחשבנים איתו על קוצו של יו"ד ומדקדקים איתו על חוט השערה. ראה דברינו יען לא האמנתם בי בפרשת חוקת, כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן ועוד. אפשר אולי רק להפריד בין רצון משה להמשיך לחיות בעולם הזה ובין שכרו לעולם הבא.