- הפסוק: "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים", בו נבקש להתמקד (כמתבקש ממחלקי המים) שייך לפתיחה של ברכת בלעם השלישית והמסיימת: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל: כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע ה' כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם: יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ". על מה טובו אהליך יעקב כבר דרשנו בפרשה זו בשנה האחרת, נשארו לנו נחלים נוטים, גינות עלי נהר, אהלים (עץ בושם, aloe) שנטעו בידי הבורא וארזים עלי מים. מים רבים חיים ונוזלים סביב אהלי יעקב ומשכנות ישראל.
- אבן עזרא מתעכב על לשון יחיד "ויזל" ולא "ויזלו מים" כבירמיהו ט יז, תהלים קמז יח, ובאיוב יד יא: "אזלו מים". מקור נוסף למים בלשון יחיד הוא בספר ויקרא יא לד: "מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם" וכן גם בפסוק לח שם: "וכי יותן מים על זרע". והשכיח הוא אכן בלשון רבים, כמקובל בימינו, ונמצא במקומות כגון שמות טו ח: "וברוח אפך נערמו מים", במדבר יט ז: "מים חיים אל כלי" ("באר מים חיים", כבר בבראשית כו יט), במדבר כ יא: "ויצאו מים רבים", מלכים ב ג כ: "והנה מים באים", ישעיהו כח ב: "כזרם מים כבירים שוטפים" ועוד. עם זאת, במקרים רבים במקרא מוזכרים (מוזכר) מים בלשון סתמית שאין לדעת ממנה אם היא ברבים או ביחיד, כגון בראשית כו לב: "ויאמרו לו מצאנו מים", בראשית לז כד: "והבור ריק אין בו מים", בראשית פרק ז ו: "והמבול היה מים על הארץ" ועוד.
- משם, מארץ ישראל לבבל, שלחו שלוש אזהרות או עצות טובות.
- מילה שמקורה לא ברור (ראו פירוש שטיינזלץ על הדף) שמשמעותה לכלוך או זוהמה, בפרט כאלה שמתערבבים עם השיער או הבגדים. ראו כל הסוגיה שם בענייני כביסה ורחיצה ומעיין שאינו מספיק לשני ישובים: "מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים - חייהן קודמין לחיי אחרים. בהמתם ובהמת אחרים - בהמתם קודמת לבהמת אחרים. כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים. חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמין לכביסתן". ושיטת ר' יוסי שם שכביסתן קודמת לחיי אחרים בגלל הערבוביתא. עד כדי כך! ראו בהמשך הסוגיה שם, שרב יהודה לא בא לבית מדרשו של ר' יוסי משום שלא הסכים עם שיטתו שכביסתם של בני העיר הקרובה למעיין (הראשונה) עדיפה על פני חיותם של בני העיר הרחוקה (השנייה).
- ללמוד בחבורה, בבית המדרש, ולא ביחידות.
- ראו פירוש תורה תמימה במדבר פרק כד הערה טו שהביא בשם רבנו ניסים והוסיף נופך משלו: "פירש הר"ן: מפני שאין להם עסק אחר, ועוד שדעתם שפלה עליהם, עכ"ל. וגם יש לפרש מפני שבני עשירים עסוקים בתענוגים ותפנוקים, ודרכה של תורה להתקיים באורח חיים מצומצמת, כמו שכתוב באבות פרק ה: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', ובעיקר הדרשה מלשון מים סמך על מה שכתוב: אין מים אלא תורה (בבא קמא פ"ב א') והיא דרשה רמזית ואסמכתית". ולהלן נראה שיש גם תורה בעשירים.
- בהיסטוריה של לימוד תורה יש אמנם כמה שושלות ידועות של תלמידי חכמים ומנהיגי קהילה, החל משושלת הנשיאים (צאצאי הלל), דרך נכדיו של רש"י, ר' אברהם בנו של הרמב"ם, שושלת חכם צבי, משפחת סופר בהונגריה ועד בריסק-סולובייצ'יק בליטא. אבל ככלל, נראה שקביעה זו נכונה ברוב המקרים. מעניין מה יגידו ההיסטוריונים.
- ראו דברינו מורשה קהילת יעקב בפרשת וזאת הברכה ושם הבאנו מדרשים בכל גווני הירושות והמורשות: בשבח בנים של חכמים ממשיכי מסורת אבות העוסקים בתורה, בכבוד לתלמיד חכם שפרש שיכול תמיד לחזור לתורה ובשבח בני עניים שמהם תצא תורה כפי שכבר ראינו. ראו מדרש תנאים לדברים פרק לג: "מורשה - אפילו יחיד שבישראל שלמד דברי תורה ופירש למקומות אחרים, אינו בוש שיחזור, שכן הוא אומר: לירושת אבותי אני חוזר. מושלו משל למה הדבר דומה? לבן מלכים שהלך למדינת הים אפילו לאחר מאה שנה אינו בוש שיחזור, שכן הוא אומר: למלכות אבותי אני חוזר ... דבר אחר: מורשה ולא ירושה, שלא יאמר בן עם הארץ הואיל ואין אבי תלמיד חכמים מה אני מועיל אם אלמד תורה? אלא יזל מים מדליו (במדבר כד ז) - מן הדלים שבו".
- השוו עם דברי משה: "שמעו נא המורים" שהמדרש מתרגם עפ"י יוונית למורוס היינו שוטים (במדבר רבה יט ט). ורבי עקיבא בגמרא פסחים מט ע"ב מלמדנו גם מה חושבים עמי הארצות על תלמידי החכמים: "כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור". ועוד נראה להלן את ר' עקיבא שחווה את שני צדי המתרס.
- מאזהרה או עצה לפקוח עין על בני עניים שמהם יכולים לצאת גדולי תורה ובהם עתידה של התחדשות התורה ולימודה, באנו כמעט לפסילה ממש של תלמידי חכמים בני תלמידי חכמים שבהדרגה מתנשאים על הציבור, מזלזלים בקהל (קוראים להם חמורים) וסופם שאף אינם מקפידים לברך את ברכות התורה (שהרי הם עוסקים בה יומם ולילה והיא "שלהם", קידושין לב ע"א). ראו פירוש בית הבחירה למאירי על גמרא זו: "לעולם יהא החכם זריז ללמד בחבורה ובישיבה כדי להשפיע מטובתו לאחרים. וכן התלמיד ישתדל כמה שיוכל לטרוח בתלמוד תורה, ואל יתיאש מצד שרואה אבותיו עניים ושאינם מוכנים להוציא בהם כמה שצריך לתלמוד תורה, או שרואה אבותיו עמי הארץ. שהתורה מוכנת לכל אדם, ובלבד שיטרח בתלמודה הרבה. דרך הערה אמרו: היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר: יזל מים מדליו - אל תקרי מדליוֹ אלא מדלָיו, רוצה לומר: מדלים ועניים שבהם. ובמקום אחר אמרו: היזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה. ודרך צחות אמרו כאן: מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים להוציא מבניהם תלמידי חכמים? שלא יאמרו ירושה היא לנו. ויש אומרים שהוא דרך עונש מפני שמתגדלין בה על הצבור שלא לשם שמים, או מפני שרגילין לקרות לבני אדם חמורים ועמי הארץ. ויש אומרים מפני שמקילין בכבוד תורה שלא לברך את השם שנתנה להם בתחילת קריאתם. וכמו שאמרו שצריך לברך תחילה בין למקרא בין למשנה בין למדרש כמו שביארנו בברכות". מה היא לשון "דרך הערה" ו"דרך צחות" של המאירי? מי יאיר עינינו?
- נסטה רגע מהנושא הראשי ונראה מספר מדרשים בנושא של עניים או עניות ותורה. האם השילוב של דלות אמצעים ועיסוק בתורה הוא מצב רצוי, השלמה בדיעבד, או מתן הזדמנות לכל?
- עד כאן הסבר "בדיעבד" ומעין התנצלות מדוע לא מתקיים לנגד עיניינו הפסוק במשלי אשר מבטיח עושר וכבוד לעוסקים בתורה. "תורה וגדולה במקום אחד". מכאן ואילך, מתהפכת הדרשה מבדיעבד לכתחילה ומהתנצלות לאידיאל.
- ראו גם ויקרא רבה פרשה לד: "ועניים מרודים תביא בית - אלו תלמידי חכמים שנכנסים לבתי עם הארץ ומרווים אותם מדברי תורה. לכך נאמר: ועניים מרודים תביא בית". עניות ולימוד תורה הולכים ביחד, אם כמציאות (והשלמה) ואם כאידיאל (סובלימציה?) שרק מי שאין לו "דאגות עושר" יכול להתפנות ללימוד תורה (ראו הערה 6 לעיל). ומי שזכה בעושר ונכסים, יכבד את תלמידי החכמים העניים ויתכבד בהם. (נראה ש"עם הארץ" כאן הוא במובן של מי שעניינו בדרך ארץ ובסחורה). ביד אחת ירווה מתורתם הרוחנית ויעריכנה וביד השנייה לא ישכח לרוות את צימאונם ולהשקיט את רעבונם המוחשיים. בכל מקרה, יש לכבד את תלמידי החכמים העניים ולא לזלזל בהם, כפי שמבאר מדרש תנחומא פרשת ויקהל סימן ז: "ויצפהו זהב טהור מבית ומחוץ ואח"כ ויעש לו זר זהב סביב. מכאן שיהא תלמיד חכם תוכו כברו, שנאמר מבית ומחוץ תצפנו. מהו מבית ומחוץ תצפנו? א"ל: אע"פ שהעץ נתון באמצע, הוי נוהג בו כבוד. למה? שהתורה נתונה בו. ואף הלוחות כן, אע"פ שנשתברו, הוי נוהג בם כבוד, שנאמר: ושמתם בארון - לוחות ושברי לוחות מונחין בו. ושמתם בארון, כלומר, אע"פ שאתה רואה את בני תורה עניים ומדולדלים, הוי נוהג בם כבוד שהתורה נתונה לתוכו". ואגב מחדש לנו מדרש זה פירוש חדש לאמירה: "דרך ארץ קדמה לתורה" (על בסיס ויקרא רבה ט ג). דרך ארץ במובן של העיסוק בעשייה כלכלית קודמת ללימוד תורה ומקיימת אותו.
- אנחנו עדיין בעסקי עניות ותורה (הדלי נוזל), אך הפעם מזווית אחרת. עניות יכולה גם להרחיק את האדם מהתורה. דאגות הקיום והמלחמה לפרנסה מרחיקות את האדם מלימוד תורה לא פחות מ"דאגת העשירים". ושלא כהערה 6 לעיל. רבי עקיבא חווה על בשרו גם את העניות וגם את העשירות ובשניהם למד תורה ולפיכך הוא דמות מופתית המחייבת את כולם ללמוד תורה, בכל מצב. ראו אבות דרבי נתן נוסח ב פרק יב: "אומרים לו לאדם: מפני מה לא למדת תורה בעולם הזה? אומר: שהייתי עני - אף ר' עקיבא עני היה. - שהייתי עשיר - אף ר' עקיבא עשיר היה. - שהייתי מטופל - אף ר' עקיבא מטופל היה. שמא לא זכו לך אבותיך? אף ר' עקיבא לא זכו לו אבותיו. מכאן אמרו חכמים: עתיד רבי עקיבא לבייש הרבה למי שלא למד תורה בעולם הזה". ראו גם בגמרא יומא לה ע"ב מי מחייב את העשירים ומי את העניים. ונסיים עניין זה של בני עניים ותורה באמרה המושאלת: "הכל אצל ספר תורה עניים הן" (בבא בתרא מג ע"א, המשמעות המקורית היא שכתיבת ספר תורה עולה ממון רב ונוגעת להתדיינות על בעלות הספר).
- נחזור לפרשת השבוע ולדרשות על הפסוק שבחרנו. מקור חשוב לדרשות על פרשת בלעם הוא הגמרא בפרק חלק (פרק אחד עשר במסכת סנהדרין) הדן באלה שיש להם חלק לעולם הבא (כל ישראל) ובאלה שאין להם חלק לעולם הבא ובכללם בלעם.
- הרי לנו תיאור מדויק של הקללות שבלעם רצה לקלל את ישראל. כולם על הפסוקים הפותחים את ברכתו (קללתו) השלישית והאחרונה. לא ברור איך ידעו חז"ל מה רצה בלעם לומר ועכ"פ לא המשיכו לדרוש את קללותיו מעבר לפסוקים אלה. לנו די בכך שלמדנו שההפך מ"יזל מים מדליו" הוא שלא יהיה להם מלך בן מלך. שלא תימשך מלכותם. בלשוננו היום, שלא תהיה להם יציבות שלטונית. כנראה שמים הם לא רק סמל לתורה, אלא גם לכלכלה, סדרי חברה ומדינה המאפשרים להקים עולה של תורה לצדם. ראו סיום המדרש שם: "אמר רבי אבא בר כהנא: כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ומבתי מדרשות. שנאמר: ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך (דברים כג ו) - קללה ולא קללות". וכאמור, כבר הרחבנו לדון במדרש זה בדברינו מה טובו אהליך יעקב בפרשה זו בשנה האחרת.
- מדרש זה נמצא גם בהמשך הגמרא בסנהדרין הנ"ל וניתן על כן לקרוא את שני המדרשים ברצף. אך אנחנו העדפנו את המקור "העצמאי" במסכת תענית. שם מובאת הדרשה כדוגמא נוספת לשיטתו של רב יהודה לדרוש כל דבר לטובה (בעקבות דיון הגמרא על עצירת גשמים שהיא ודאי שלא לברכה). ראו דברי הגמרא שם: "היתה ירושלים לנדה ביניהם, אמר רב יהודה אמר רב: לברכה. כנדה, מה נדה יש לה היתר - אף ירושלים יש לה תקנה. היתה כאלמנה, אמר רב יהודה: לברכה, כאלמנה - ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים, ודעתו לחזור עליה ..." וההמשך הוא קטע הגמרא שמובא למעלה.
- ראו השוואה דומה עם משה בדברים רבה (ליברמן) פרשת דברים: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא - נאמנים פצעי אוהב - אלו תוכחות פיו של משה רבינו עליו השלום (מרע"ה). ונעתרות נשיקות שונא - ששפך להם בלעם ברכות כעתר סוריסטון, שהיה שונא, הוי: ונעתרות נשיקות שונא" – דברינו תוכחת אוהב בפרשת דברים. וכאן אחיה השילוני במקום משה בהשוואה של קנה עם ארז, כדלהלן.
- פתאם ארז הוא דבר לא טוב ונחות לעומת הקנה! איפה: "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" וכל המדרשים עליו (בראשית רבה מא א, למשל)? איפה בית מקדש שלמה שהיה ספון בארזים וכל המדרשים היפים עליו (ספרי דברים פיסקא ו, למשל)? איפה נבואות ישעיהו (מא יט) ויחזקאל (סוף פרק יז) על הארז? הכל כשר על מנת להמעיט ולהפחית "מברכותיו של אותו רשע" - טוב לנו הקנה המתנודד של אחיה השילוני מהארז המיתמר של בלעם. ואולי זו חכמת חיים של עם שעיקר תפארתו היא הישרדותו = התבוננות בברכת בלעם שיסודה בפרספקטיבה היסטורית של שנים רבות לאחר המעשה. ראו שוב ברכותיו של רב יהודה בתחילת מדרש זה (ראו הערה 16): "וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים – אמר רב יהודה: לברכה. דלא מוקמי מינן לא רישי נהרי ולא גזיריפטי (שאין ממנים יהודים לראשי נהרות ולשוטרים). ומה עוד יצא לנו מדרשה פולמוסית זו? שהקנה שבו כותבים ספר תורה, עדיף על הארז שספן את בית המקדש! עוד על הקנה והארז, ראו המעשה באיש המכוער ורבי שמעון בן אלעזר שבא ממגדל עדר, באבות דרבי נתן נוסח א פרק מא (מובא בדברינו הַשָׂם וְהַשָׁם את דרכו), שמסתיים בקטע הבא: "אותו היום נכנס רבי שמעון לבית המדרש הגדול שלו ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ולא יהא קשה כארז. מה קנה זה כל הרוחות באות ונושבת בו הולך ובא עמהם. דממו הרוחות חוזר הקנה עומד במקומו. ומה סופו של קנה זה? זכה ליטול הימנו קולמוס לכתוב ספר תורה. אבל ארז אינו עומד במקומו, אלא כיון שנשבה רוח דרומית עוקרתו והופכתו על פניו. ומה סופו של ארז? באים עליו סתתין ומסתתין אותו ומסככין ממנו בתים והשאר משליכין אותו לאוּר. מכאן אמרו: יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז".
- שלימוד התורה הוא רק בחבורות גדולות (ראו "היזהרו בחבורה" לעיל) ובתי מדרש מרכזיים. בא הפסוק ומלמד שחבורה כלשהיא, גם שניים-שלושה בעלי-בתים שיושבים ללמוד בצוותא שמניות, דף יומי, חוק לישראל. "ומנין אפילו אחד? שנאמר (שמות כ') בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך" (מסכת אבות פרק ג משנה ו).
- יזל מלשון זלזול – אלה שמנמיכים עצמם לצורך לימוד התורה. אבל גם לימוד התורה של גסי הרוח נחשה, שאם לא כן, אין כאן קל וחומר. וכך גם במשפט הבא. קל וחומר מבעלי בתים לבניהם שמקדישים עצמם ללימוד תורה.
- כל אחד יסיק מסיפור זה את מה שיסיק. ואנו אומרים: "ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא" (ביטוי משובש שהוא עצמו צריך הסבר ומקור) – הכל כבר נרמז בתורה: "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים" – אל תקרי "זרעו", אלא "זרועיו" שצמחו מהמים שנזלו מהדלי הסדוק. וגם התורה איננה מתקיימת אלא בנמוכי הרוח, במי שאינם נוטלי עטרה בראשם, בקנה ולא בארז, בדליים הסדוקים. ראו דברינו זבחי אלהים רוח נשברה בפרשת צו. ואגב אורחא, לקראת סוף דברינו ובעטיו של "המדרש הסיני" נזקקנו לפירוש המילה "דליו" האם היא דלי, כפי שבארנו כאן ודליו הוא כמו דלייו, או שהוא כמו "דליות", היינו ענפי העץ או הגפן, ע"פ יחזקאל יז פסוקים ו, ז: "ויהי לגפן ... לפנות דליותיו ושורשיו תחתיו ... והנה הגפן הזאת כפנה שורשיה עליו ודליותיו שלחה לו". וכן הוא בירמיהו: יא טז: "זית רענן ... ורעו דליותיו". ראו פירוש דעת מקרא על הפסוק בפרשה, במדבר כד ז. ובמדרש הסיני שניהם. הדלי משקה את הדליות.