פרשות השבוע

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ: (שירת האזינו, דברים לב ז)

מחזור ויטרי סימן שנ – שירת הלוויים במקדש וזי"וה

ופרשת האזינו קורין אותה במקדש … כך אמרו חכמים: במוסף של שבת מה היו אומרים? אמר רב חנן. הזי"ו ל"ך. וכל שבת ושבת היו אומרים אחת. ואמר רב חנן בר רבא אמר רב: כדרך שחולקין כאן, כך חולקין בבית הכנסת: וכן פירש רב פלטוי ראש ישיבה. הזי"ו ל"ך סימן: האזינו השמים. עד זכור ימות עולם: ומן זכור עד ירכיבהו. ומן ירכיבהו עד וירא י"י וינאץ. ומן וירא י"י עד לו חכמו. ומן לו חכמו עד כי אשא אל שמים ידי. ומן כי אשא עד סוף השירה: ושאר הפסוקים יקרא השביעי עד סוף כל הפרשה.¹

ספרי דברים פיסקא שי – ללמוד מהעבר ולהתנחם מהעתיד

"זכור ימות עולם" – אמר להם: היזכרו מה שעשיתי לדורות הראשונים מה שעשיתי לאנשי דור המבול ומה שעשיתי לאנשי דור הַפַּלְגָה ומה שעשיתי לאנשי סדום.² "בינו שנות דור ודור" – אין לך דור שאין בו כאנשי דור המבול ואין לך דור שאין בו כאנשי סדום, אלא שנידון כל אחד ואחד לפי מעשיו.³

דבר אחר: "זכור ימות עולם" – אמר להם: כל זמן שהקדוש ברוך הוא מביא עליכם ייסורים, היזכרו כמה טובות ונחמות עתיד ליתן לכם לעולם הבא.⁴

רמב"ן דברים פרק לב פסוק ז – היסטוריה כללית והיסטוריה לאומית

ואם כן יהיה פירוש זכור ימות עולם – שיתנו לב לזכור ששת ימי בראשית הטובה שעשה להם בעת היצירה, כמו שיאמר בהנחל עליון גוים וגו'. בינו שנות דר ודר – שיבינו לדעת מה שנעשה להם בדורות מעת ששרתה שכינה ביניהם כאשר יספר ימצאהו בארץ מדבר וגו':⁵

רשב"ם שמות פרק כ פסוק ז – הקשר לזכירת השבת

זכור את יום השבת – כל זכירה עונה על ימים שעברו: זכור ימות עולם וגו' בהנחל עליון גוים. זכור את היום הזה, לעולם, כי לשעבר ביום הזה יצאתם ממצרים. זכור אל תשכח את אשר הקצפת את י"י אלהיך במדבר וגו'. זכור רחמיך י"י וחסדיך כי מעולם המה. אף כאן: זכור את יום השבת של ששת ימי בראשית, כמו שמפרש והולך כי ששת ימים עשה י"י וגו' כמו שכתוב כאן.⁶

רש"י דברים פרק לב פסוק יב – לעבר ולעתיד

"ה' בדד ינחנו" – נהגם במדבר בטח ובדד: "ואין עמו אל נכר" – לא היה כח באחד מכל אלהי הגוים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד, וכן תרגם אונקלוס. ואני אומר דברי תוכחה הם, להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם. לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן. וכל הענין מוסב על (פסוק ז) זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, כן עשה להם וכן עתיד לעשות, כל זה היה להם לזכור.⁷

אבן עזרא תהלים פרק צ פסוק ד – איך זוכרים לאלף שנה

"כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" – עם בני אדם ידבר השם. ואל תתמה בעבור "שובו" לשון רבים ואחר כן "בעיניך", כי כן משפט הלשון "זכור ימות עולם" – "בינו", "טפכם נשיכם וגרך". וטעם "כיום" אולי חיית אתה בן אדם אלף שנים ככה יהיו כיום אתמול כי יעבור, שכבר עבר או כמו אשמורה בלילה.⁸

מדרש תנחומא פרשת האזינו סימן ז – זכירה דרך מתן שמות

"זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור" – לעולם יבדוק אדם בשמות לקרוא לבנו הראוי להיות צדיק. כי לפעמים השם גורם טוב או גורם רע, כמו שמצינו במרגלים: "שמוע בן זכור" – על שלא שמע בדברי המקום וכאילו שאל בזכורו … שפט בן חורי על שלא שפט את יצרו ונעשה חורי מן הארץ …⁹

ספר חובות הלבבות הקדמה – שילוב ידיעה שכלית עם מסורת וקבלה

… והשני, ממה שאמר הכתוב: "הלוא ידעת אם לא שמעת" (ישעיהו מ כח), אמר: "הלא ידעת" על הידיעה שהיא מצד הרְאָיָה, ואמר: "הלא שמעת" על דרך הקבלה והסמך. וכן אמר: "הלוא תדעו הלוא תשמעו הלוא הוגד מראש לכם" (שם שם כא), הקדים הידיעה מצד הראיה על הידיעה מצד הקבלה וההגדה.¹⁰ וכן אמר משה רבינו: "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם וגו' זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך וגו' ". וזה רְאָיָה¹¹ על מה שזכרנו, כי הקבלה, ואם היא קודמת בטבע, מפני צורך הלומדים אליה תחילה, אין מן הזריזות שיסמוך עליה לבדה מי שיוכל לדעת ברורה בדרך הראיות. ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששקול הדעת עוזרו, למי שיש לו יכולת לעשות כן.¹²

שבת שלום

וגמר חתימה טובה¹³

מחלקי המים

מים אחרונים: לקריאתו של משה: זכור ימות עולם, היינו להתבונן בקורות העתים וללמוד מהם לקח, יש הד ברור בנביאים ובכתובים, לאורך התנ"ך כולו שאולי איננו ספר היסטוריה, אך הוא ספר הקורא ללמוד מההיסטוריה. נזכיר רק מקצת ממקורות רבים אלה: ספר יהושע: פרקים ד, כד, שופטים פרק י-יא, שמואל א פרק יב, ירמיהו פרקים ז, לב, יחזקאל כ, מיכה ו, תהלים פרקים מד, עח, קה-קו, דניאל ט, נחמיה ט ועוד. ומעניין לבחון אילו מאורעות מוזכרים במקורות אלה ואלה לא. וכבר הקדשנו לנושא זה דף מיוחד בשם סקירות היסטוריות בתנ"ך בפרשת מסעי.