- עוד כמה "חצות" או "חצי הלילה" יש לנו בתנ"ך: שמשון קם בחצי הלילה ועוקר את שערי העיר עזה, ככתוב: "וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר ... וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן" (שופטים טז ג), בועז מגלה את רות השוכבת מרגלותיו בחצי הלילה ככתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו" (רות ג ח), דוד, מצאצאיהם, מייסד את "תיקון חצות": "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהלים קיט סב). ויש עוד אחד, איוב לד כ: "רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ עָם וְיַעֲבֹרוּ וְיָסִירוּ אַבִּיר לֹא בְיָד" - שיש מפרשים (שמות רבה יח ד ורש"י באיוב שם), שהמדרשים וחז"ל רואים בו רמז למכת בכורות.
- איחרנו את המוקדם והקדמנו את המאוחר. הפסוק הראשון שהבאנו הוא תיאור הביצוע – מכת בכורות שארעה בחצות הלילה, ואילו כאן הוא הפסוק בו משה מבשר לפרעה - מתריע - על מכת בכורות. בין שניהם, ניצבת פרשת "החודש הזה לכם" והציווי על קרבן פסח. הפסק זה, וכן הבדלי הלשון שבין "כחצות הלילה" של ההתרעה ובין "בחצי הלילה" של הביצוע, הוא מהנושאים שהפרשנים והמדרשים עומדים עליהם ואף אנו ניצוק עליהם מעט מים.
- בפיוט ויהי בחצי הלילה, שחיבר יניי מפייטני ארץ ישראל הקדומים (מאה 6), מתווספים עוד אירועים, כולם עפ"י מדרשי חז"ל עם סמך במקרא: אבימלך ואברהם, לבן ויעקב, מאבק יעקב והמלאך, תבוסת אשור בירושלים, פסל נבוכדנצר, דניאל, מרדכי והמן ועוד. הפיוט אגב לא טוען שכל אלה אירעו בדיוק בחצות הלילה, רק "בלילה". רק הפזמון חוזר ואומר: "ויהי בחצי הלילה".
- על יציאת בני ישראל ממצרים שהייתה בעיצומו של יום טו בניסן, כבר הארכנו לדון בדברינו בעצם היום הזה בפרשה זו בשנה האחרת. התחלת הגאולה הייתה בחצות הלילה, במכת בכורות, כאשר פרעה אומר: "קומו צאו מתוך עמי". אבל היציאה הייתה בחצות היום (ומכאן גם קביעת מועד שחיטת קרבן הפסח מחצות היום ואילך, כפי שהראינו שם). פער הזמנים בין חצות הלילה ובין חצות היום, בא לאפשר לבני ישראל להיות 12 שעות בני חורין במצרים עצמה: לקיים את מצוות הפסח, לשאול את כלי הכסף והזהב ולצאת באופן מסודר (ולמשה, לאתר את ארונו של יוסף ולהוציאו מהנילוס, שם שקעו אותו המצרים בארון של ברזל, תנחומא בשלח ב, גמרא סוטה יג ע"א, מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פתיחתא ועוד). להראות לכל שאינם יוצאים כגנבים בלילה: "שלא יאמרו המצריים בגניבה יצאו" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות יב נא), "לא במהומה, אלא מטורקסין" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק נ). ובפרקי דרבי אליעזר פרק מז: "הריני מוציאם בחצי היום ובגבורת השמש, שנאמר: ויהי בעצם היום הזה". ראה עוד את שיטתו המיוחדת של אבן עזרא בפרשת בא, שמות יב לא, על הכינוס ההדרגתי של בני ישראל. אבל אנחנו מתמקדים הפעם על עצם הלילה ולא על עצם היום.
- קטע זה מוסבר במדרש פסיקתא דרב כהנא הסמוך וקשור לזמן לא-זמן של חצות הלילה וליכולת לדייק בו. ראה דברינו להלן.
- ראה כמו כן, מדרש תנחומא (בובר) פרשת לך לך סימן יא: "אמר לו הקב"ה: אתה עשית עמי מאמש עד חצי הלילה, והרגת בשונאי, חייך אני עושה עם בניך מחצות עד הבקר והורג בשונאיהם, שנאמר: ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט)". וכן רבים. אבל הקשר עם אברהם איננו השבת טובה גרידא. גלות מצרים יסודה בברית בין הבתרים ובאה בשל אברהם שפקפק ואמר: "במה אדע כי אירשנה" (נדרים לב א). הגיעה השעה לפרוע את השטר ולפצות את בניו של אברהם על השעבוד שבא בעטיו של זקנם. ראה רעיון זה גם בפסיקתא רבתי (איש שלום) הוספה א פיסקא ב - ויהי בחצי הלילה: "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו' (שמות יא ד) - וכי יש יציאה לפני הקב"ה? ... ומה שכתב אני יוצא? א"ר: כביכול כאדם שפורע שטרו ויוצא לחירות. אמר הקב"ה: הואיל ופרעתי את השטר שהייתי חייב לאברהם זקינם, שאמרתי: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי (בראשית טו יד), הריני יוצא בראש גלוי, שנאמר: ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא וגו' ". וכן הוא במדרש אגדה (בובר) שמות פרשת בא פרק יב: "כחצות הלילה אני יוצא. אני נכנס מיבעי ליה! אלא הכי אמר הקב"ה: אני יוצא מחובתי שהבטחתי לאברהם אביכם, בעת שרדף אחר המלכים, שנאמר: ויחלק עליהם לילה וגו' (בראשית יד טו). ואמר אברהם אבינו: אותה חצי לילה, מדוע אין אתה נותנה לי? אמר לו הקב"ה: צריך אני אותה לבניך, שעתיד אני לעשות בה גאולה, וזו היא יציאת מצרים, ולכך אמר אני יוצא מחובתי". ראה דברינו לי ולכם היא הגאולה וכן בשביל מי נגלה הקב"ה במצרים.
- השווה עם המעבר ממלאכת הבריאה בששת ימי המעשה לשבת בה כלתה המלאכה: "רבי שְׁאָלוֹ לרבי ישמעאל בן ר' יוסי, אמר לו: שמעת מאביך, מהו ויכל אלהים ביום השביעי? אתמהא. אמר לו: כזה שהוא מכה בקורנס על גבי הסדן. הגביהה מבעוד יום והורידה משתחשך. אמר ר' שמעון בן יוחאי: בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש. אבל הקב"ה שהוא יודע רגעיו ועתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה" (בראשית רבה י ט). בדברינו ויכל אלהים ביום השביעי. מקור הביטוי הוא אולי מהתנ"ך, ספר שופטים כ טז בתיאור כישוריהם של בני בנימין בפרשת פילגש בגבעה: "כל קולע באבן אל השערה ולא יחטיא". אך 'חוט השערה' הוא ביטוי של חז"ל כפי שראינו בשני מקורות אלה. כך גם בתוספתא עדויות פרק א הלכה יד: "שהימים והלילות כחוט השערה לפני המקום". ובגמרא סוכה נב ע"א: "לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה ... צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה". ויש עוד מלוא כחוט השערה כגון זה שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה (בבא קמא נ ע"א), הלכות רבות שהם "כהררים התלויין בשערה: (מסכת חגיגה פרק א משנה ח), ולא נאריך כאן.
- רק היוצר, בורא עולם שיודע עתותיו ורגעיו יכול לפעול "בחצות הלילה" ולכוון כחוט השערה. בשר ודם פועל "כחצות הלילה" כדרשה הידועה שראינו ועוד נראה. אבל מה פירוש הדעה הקודמת של ר' בנימין בר יפת בשם ר' יוחנן: הלילה נחלק מאליו? מה הוא רוצה לומר? להמעיט ב"יוצרו חלקו"? לומר שהטבע פועל מעצמו? אולי לומר שהפלא הזה שבו לרגע אנחנו ביום, שנה, או שעה א ובאפס זמן אנחנו ביום, שנה, או שעה ב, הוא חלק מהבריאה וחוזר ומתרחש בכל לילה ולילה? האם נוכל מכאן למצוא סמך לשיטה שמחלקת את הימים לא בשקיעה ובצאת הכוכבים ולא בהנץ השחר (דברינו ויהי ערב ויהי בוקר בפרשת בראשית שטרם זכינו להשלים), אלא כשיטה של הלוח הכללי שחצות הלילה הוא המפריד ביום יום ליום? נשמח לשמוע שמועה ולהוסיף לקח מפי שואבי המים.
- חזרנו לקשר לאברהם כנ"ל. אבל אם נחזור לחוט השערה שלעיל ולדיוק של חצות הלילה, כדאי להשוות עם שיר השירים רבה (וילנא) ה ב: "קול דודי דופק, על ידי משה, בשעה שאמר (שמות י"א) ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים. פתחי לי - רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: בני, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו". (ראה מקבילה במדרש תנחומא (בובר) פרשת תולדות סימן יח). חודה של מחט מול חוט השערה. חוד החומר וקצהו שאינו מושלם לעולם, מול חוד הזמן וקיצו שהוא מושלם וחסר ישות משלו. צריך שגם האדם יעשה משהו, יפתח פתח כחודו של מחט ויזכה לפדות וגאולה ויציאה מעבדות לחרות שהם כחוט השערה. ראה שוב הדמיון בבראשית רבה י ט, לפעולת הגבהת הקורנס מבעוד יום (שישי) והורדתו על הסדן משתחשך (ונכנס יום השביעי). בני ישראל הגביהו את הקורנס פעם אחרונה כעבדי פרעה לפני חצות והורידוהו ויצאו לחורין אחרי חצות. הפעם לא מאור לחושך, אלא מחושך לאור. ובל מקרה, לשביתה ממלאכה (מעבדות).
- עד כאן, וכך גם ר' יהודה בן בתירא בהמשך, בדומה לפסיקתא דרב כהנא לעיל. אבל יש לזכור שמדרש המכילתא שהוא מדרש תנאי, קדום למדרש פסיקתא דרב כהנא שהוא מדרש אמוראי.
- במדרש זה מובאת רק הדעה של "יוצרו חלקו". זה כוחו וגבורתו של בורא עולם מול בשר ודם. ראה גם פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יז - ויהי בחצי הלילה על דוד המלך, שאם נספיק עוד נשוב אליו להלן: "ואחשבה לדעת זאת עמל היא בעיני (תהלים עג טו), אמר דוד: אין בריה יכולה לעמוד על חצי הלילה אלא הקב"ה. אבל אני, עמל היא בעיני. ולפי שאין ברייה יכולה לעמוד על חצי הלילה אלא הקב"ה, לפיכך: ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים". חוץ אגב מבתיה בת פרעה שהייתה בכורה וניצלה בזכות שהצילה את משה, ראה שמות רבה יח ג: "הנקבות הבכורות אף הן מתות, חוץ מבתיה בת פרעה שנמצא לה פרקליט טוב זה משה שנאמר (שמות ב) ותרא אותו כי טוב הוא. לפיכך אמר שלמה: טעמה כי טוב סחרה (משלי לא) ותקם בעוד לילה. באיזה לילה? ויהי בחצי הלילה". ראה דברינו בתיה בת פרעה בפרשת שמות.
- ר' אליעזר אינו רואה דקדוק גדול בין "כחצות הלילה" ובין "בחצי הלילה", בשניהם הכוונה עד חצות. נראה שבדרך זו הלכו רבים מפרשני המקרא. ראה אבן עזרא שמות יא ד: "כחצות הלילה - יש מדקדקים שאמרו כחצות שם הפועל. והטעם כאשר יהיה חצי הלילה בשוה, כי רצו לדמותו כמו ויהי בחצי הלילה (שמות יב, כט). וידוע כי אין יכולת בחכם לידע רגע חצי היום כי אם בטורח גדול בכלים גדולים של נחושת, ואף כי חצי הלילה שהוא יותר קשה. ולפי דעתי אין צורך לכל זה, כי פירוש כחצות הלילה, כאשר יעבור חצי הלילה הראשון. וככה בחצי הלילה (שמות יב, כט) הנשאר. והעד הנאמן, ויהי בחצי הלילה ויחרד האיש וילפת (רות ג, ח), חצות לילה אקום להודות לך (תהלים קיט, מב)". רשב"ם על הפסוק מוסיף ביאור: "כחצות הלילה - כחצות מן חצה, כמו כעשות מן עשה, כעלות המנחה מן עלה. כלומר כשיגיע זמן יציאת ישראל כשיחצה הלילה אני יוצא בתוך מצרים. ובשעת מעשה ראוי לכתוב ויהי בחצי הלילה בבי"ת. זהו לפי פשוטו. כי כשאמר משה לפני הזמן של מכת בכורות אז ראוי לאמר כחצות, כלומר כשיגיע אותו זמן שיחצה הלילה". ורש"י מביא כדרכו את הפשט מול הדרש ואומר: "כחצות הלילה - כהחלק הלילה. כחצות, כמו (מלכים א יט כה) כעלות, (תהלים קכד ג) בחרות אפם בנו. זהו פשוטו לישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו כמו בחצי הלילה (שמות יב כט) ואמרו, שאמר משה כחצות, דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו, ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא".
- פרשני מקרא כאבן עזרא ורשב"ם (נזכרים להלן) אינם רואים בהבדל בין "כחצות הלילה" ו"בחצי הלילה" בעיה, אבל רש"י כנראה בעקבות המדרשים לעיל אומר: "כחצות הלילה - ולא אמר בחצות, שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויאמרו משח בדאי הוא". בא פירוש רבי בחיי ומרחיב מאד במוטיב זה (כדרכו לעתים קרובות על רש"י). אחרי שאמרו "אצבע אלהים היא" ואחרי שלקו בשחין, עדיין החרטומים קיימים ויש לחשוש מדבריהם, עד כדי שיצא חו"ח חילול השם. ראה דברינו החרטומים בפרשת וארא.
- עד שאנחנו שוקלים "כחצות הלילה" מול "בחצי הלילה", בא מדרש זה ואומר שכל זה נאמר בין משה ופרעה, אבל לבני ישראל, מחשש שמא ירננו וירטנו, נאמר סתם "בלילה הזה" ללא ציון זמן ברור. השווה מדרש זה עם פסיקתא רבתי פיסקא יז - ויהי בחצי הלילה: "אמר הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל: ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות יב יב). הלך משה ואמר לישראל: כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד). אמר הקב"ה: כבר הבטחתי למשה ואמרתי לו: בכל ביתי נאמן הוא (במדבר שם), יהא משה עבדי כזבן? אלא מה אמר משה כחצות הלילה, אף אני פועל בחצי הלילה".
- ולהוותנו הגיעה לאחר שנים רבות של חירות (יחסית) בימי בית ראשון, גם שעתה של מלכות ישראל ליפול, כפי שהוא מסיים שם: "ואף כשהגיע זמנן של אבותינו ליפול, מה נאמר בהן? אוי לנו כי פנה היום וגו' (ירמיה ו ד)". ראה מדרש איכה רבה (בובר) פרשה א שמונה את כל הלילות בהיסטוריה של עם ישראל, טובים כרעים: "לילה, זה לילו של סנחריב, דכתיב: ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף איש (מלכים ב יט לה). לילה, זה לילו של פרעה, שנאמר: ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט). לילה, זה לילו של סיסרא ... לילה, זה לילו של גדעון ... לילה, זה לילו של ט' באב, דכתיב: בכה תבכה בלילה (איכה א ב)". וכבר רבו המדרשים על הקשר בין ליל פסח וליל תשעה באב שחלים, עפ"י כללי הלוח ובסימן א"ת ב"ש באותו היום בשבוע (איכה רבה במספר מקומות). כך גם בשמות רבה פרשה יח סימן ה, ראה שם. ויהי בחצי הלילה בו "היו ישראל אוכלין ושותין ושמחין ... והמצריים צועקים במר נפש על המגפה שבאת עליהם" (פרקי דרבי אליעזר פרק מז), הפך, בעוונותינו הרבים לליל החורבן בו "בכה תבכה בלילה" כנסת ישראל.
- סוף מכת חושך. סוף פרק יא. בפרק יב שלאחריה באה "פרשת החודש".
- לבני ישראל אין זמן לשבת ולהרהר הרהורים על משה והקב"ה ולחשב אם שעת הגאולה טרם הגיעה או שמא חלפה ועברה (ולא התקיימה). הם עסוקים במצוות הפסח ושאר ההכנות ליציאה ממצרים. ומשמע מפירוש זה, שגם "בני בכורי ישראל" לא היה ניצל, אם לא שעסקו במצוות הפסח (ועפ"י חז"ל גם מצוות מילה).
- לא עצם עין, לא ישן.
- ראה שם שהמדרש מבליט את הגמול של מידה כנגד מידה שהקב"ה העניש את המצרים שחטאו כנגדו וכנגד בני ישראל ביום ובלילה. כך גם באנשי סדום, דור אֶנוֹש, דור המבול ועוד - כל הדורות שהכעיסו במעשיהם הרעים. אלא שנראה שיש למדרש זה, הממוקם בסוף פרשת בראשית, על הפסוק הפסימי כל כך: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ ... וַיִּנָּחֶם ה' כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם וכו' " (ראה הפסוקים במלואם שם שמביאים להחלטה על המבול), משמעות הרבה יותר רחבה. מדרש שמות רבה וסיעתו (מדרשי תנחומא) נותנים ל"ויהי בחצי הלילה" את ההקשר הספציפי של שיא מכות מצרים שהם תגובה לשעבוד הקשה ותחילת גאולת ישראל. אבל מדרש בראשית רבה, המקשר את שעבוד מצרים לרעות רבות אחרות, ולמקור הבראשיתי של "רבה רעת האדם בארץ", נותן משמעות אוניברסלית ותמיהה גדולה על התכלית של כל סבבי הרוע-עונש-גאולה, ששעבוד מצרים הוא אחד מהם. נושא זה מאד משמעותי ומעצב כלפינו כיהודים, אבל גם חלק מההבל הגדול שבעולם: "גם זה הבל הוא" בנוסח שלעיל, או: "גם זה הבל ורעה רבה" בנוסחאות אחרות של המדרש. שניהם פסוקים מקהלת. חיבור הבל קהלת לסוף פרשת בראשית הוא אכן עניינו של מדרש בראשית רבה אליו נסחפנו. חיבור הבל קהלת עם המכילתא מלעיל והקשר לליל תשעה באב (הערה 15), הוא עניינו של מדרש שמות רבה וסיעתו.
- ראה המדרש המלא שם שמתעכב על הסתירה הידועה במנין שנות הגלות במצרים, אם הוא ארבע מאות ושלושים כמו שכתוב: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות יב מ וכן בפסוק הסמוך), או מאתיים ועשר שנים כפי חשבון קורות העתים וכמנין רד"ו (ראה רש"י בראשית טו יג בברית בין הבתרים ושם בתורה "ארבע מאות שנה", וכן רש"י בפרשתנו שמות יב מ). ראה גם בגמרא מגילה ט ע"א ששינו לתלמי המלך בתרגום התורה לפסוק מ בפרק יב בפרשתנו וכתבו: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה". הפתרון שמציע המדרש הוא להבחין בין מנייה מירידת יעקב ובניו למצרים, היינו הישיבה הפיסית במצרים, ובין מנייה מרגע הבשורה על הגלות בברית בין הבתרים שהוא ארבע מאות ושלושים שנה. ומיום לידת יצחק ארבע מאות שנה. זה פתרון שמופיע במקומות רבים במדרשים ובפרשנים, כגון במקבילה במדרש מכילתא דרבי ישמעאל מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יד. אך מה שמעניין אותנו, הוא הדיוק כחוט השעה, על היום והרגע. אם ברית בין הבתרים הייתה בחצי הלילה, כך גם רגע היציאה ממצרים. בדיוק מה שנגזר, לא רגע אחד יותר ולא אחד פחות. "יודע רגעיו ועתותיו" גם בחשבון ההיסטורי הארוך. ראה גם הסיומת במקבילה במכילתא דרבי ישמעאל: "ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה, מגיד שמכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין. בחמישה עשר בניסן נדבר המקום עם אברהם אבינו בין הבתרים, בחמישה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם אבינו לבשרו, בחמישה עשר בניסן נולד יצחק ... ויהי מקץ - קץ אחד לכולן".
- על דרך הפלפול נוכל להקשות ולומר שאם הציצית באה להזכיר את מכת בכורות - "תכלת על שם שנתכלו הבכורות" - הרי לילה לאו זמן ציצית הוא! ובאמת אין אנו מוציאים את הציצית בלילה ומקיימים "וראיתם אותו". אך לפי מדרש זה דווקא הלילה הוא הזמן היותר מתאים לכך! ויש לומר שאין הקב"ה חפץ במפלת הרשעים (ראה דברינו מעשה ידי טובעים ואתם אומרים שירה בשביעי של פסח), לפיכך, מקיימים את "ראיתם אותו" של התכלת ונזכרים במכת בכורות ביום, ברגע היציאה ממצרים ולא ברגע שמתו הבכורות. ועוד יש לומר שבלילה אינו מבחין בין תכלת ללבן ... ועד כאן אינטרמצו של פלפול ליטאי על מדרש אגדי.
- ראה החיבור בין תיקון חצות של דוד ובין יציאת מצרים בחצי הלילה, גם בשמות רבה יח ה, פרשת בא: "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה עִם לְבָבִי אָשִׂיחָה וַיְחַפֵּשׂ רוּחִי (תהלים עז ז) - נזכר אני מה שעשית לנו במצרים ומנגנון שעשית למצרים". דוד המלך קם בחצות הלילה להזכיר את "ויהי בחצי הלילה".
- והמשך המדרש שם: "אמר רבי לוי: כינור היה תלוי כנגד חלונותיו של דוד. והייתה רוח צפונית מנשבת בלילה ומנפנפת בו והיה מנגן מאיליו. הדה הוא דכתיב: והיה כנגן המנגן - כנגן במנגן אין כתיב כאן, אלא: כנגן המנגן - הכינור היה מנגן מאיליו". עוד הרבה חצות הלילה יש שלא הבאנו ולא דרשנו, וגם הרוח הצפונית הפורטת על כינור דוד ומעירה אותו לתיקון חצות, מביאה בכנפיה מדרשים נוספים ויפים. אבל כבר הרבה אחרי חצות ועת לסיים. יהי רצון שנזכה לנגינות הרבה וחברים הרבה לנר תורה שלעולם לא יכבה, כל ימי נגינותינו ונגיעותינו. וזה, קהלת, איננו הבל!