וא-ל ש-די יתן לכם רחמים

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי: (בראשית מג יד).1

וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: (בראשית כח ג).2

בראשית רבה צב א

רבי פנחס בשם רבי הושעיא אמר: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה". "אשר תיסרנו ה' " אין כתוב כאן, אלא: "אשר תיסרנו יה" – כזה שהוא נדון לפני הדיין, צועק ומצטער ואומר: "יה יה! די די!". כך אמר יעקב: מי שעתיד לומר לייסורים די, הוא יאמר לייסורי די! שנאמר: "ואל שדי יתן לכם רחמים".3

בראשית רבה צב ב

"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" (תהלים לב ו) … "לעת מצוא" – לעת מיצוי היום4, לעת מיצוי הדין5, לעת מיצוי הנפש6, לעת מיצוי החשבון7. כיון שראה יעקב אבינו שנתמצה החשבון, התחיל שופך תחנונים: "ואל שדי יתן לכם רחמים".8

ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעז

"ראה זה מצאתי אמרה קהלת אחת לאחת למצוא חשבון" (בקהלת ז כז) – בנוהג שבעולם, אדם נכשל בדבר עבירה ומתחייב עליה מיתה, כיצד מתכפר לו? מת שורו, אבדה תרנגולתו, נשברה צלוחיתו, נשברה ביצתו, נכשל באצבעו, יצאת ממנו טיפת דם – מקצת נפש ככל הנפש. הדא מן הכא והדא מן הכא והחשבון מתמצה.9

בראשית רבה צב ג

ר' יהושע בן לוי פרש המקרא בגליות: "ואל שדי יתן לכם רחמים" –  "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם" (תהלים קו מו), "לפני האיש" – זה הקב"ה … "ושלח לכם את אחיכם" – אלו עשרת השבטים. "אחר ואת בנימין" – זה שבט יהודה ובנימין. "ואני כאשר שכולתי" – בחורבן ראשון. "שכלתי" – בחורבן שני …

דבר אחר: "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" – זה השלטון …10

בראשית רבה צא יא

אמר להם: הרי הכסף והרי הדורון והרי אחיכם, צריכים אתם דבר אחר? אמרו לו: תפילתך אנו צריכים. אמר להם: אם תפילתי אתם צריכים, "ואל שדי יתן לכם רחמים".11

מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן יא

ילמדנו רבינו עד כמה תפילות חייב אדם להתפלל ביום? כך שנו רבותינו: אין מתפללין יותר מג' תפלות שתקנו אבות העולם: אברהם תיקן תפלת שחרית … יצחק תיקן תפלת מנחה … יעקב תיקן תפלת ערבית … לפיכך אין אדם רשאי להתפלל יותר משלש תפילות ביום. ור' יוחנן אמר: ולוואי מתפלל אדם והולך כל היום כולו.12

שאל אנטונינוס את רבנו הקדוש: מהו להתפלל בכל שעה? אמר ליה אסור. אמר ליה: למה? אמר ליה: שלא תהא נוהג קלות ראש בגבורה. לא קיבל ממנו. …13

ר' יוסי בן חלפתא אומר: עתים הם לתפילה, שנאמר: "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" (תהלים סט יד). אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין. לפיכך צריך אדם להשכים לתפלה, שאין לך גדולה מן התפלה, שהרי משה נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ושלא לראותה, ועל שהרבה בתפילה, ויראהו ה' את כל הארץ וגו' (דברים לד א), וכן חזקיה נתפלל וביטל הגזירה, ואף יעקב ששלח בניו למצרים נתפלל עליהן: "ואל שדי יתן לכם רחמים".14

מדרש תנחומא (בובר) פרשת מקץ סימן טו

"על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא" (תהלים לב ו) – שאדם צריך להיות מקווה לדבר שידע סופו. מי היה זה? זה יעקב. אע"פ שאמר "טרוף טורף יוסף" מחכה היה להקב"ה. בסוף הודיעו שיוסף חי. ולא עוד, אלא שבישרו שהוא חי – "ואל שדי יתן לכם רחמים".15

 

שבת שלום

וחג חנוכה שמח16

מחלקי המים

עדכון אחרון: 15/11/2016

הערות שוליים

  1. פסוק זה אומר פשטני, שהרי בתחילתו ואמצעיתו נראה שיעקב מקוה לטוב ובסופו כאילו מתייאש. ראה פרשני המקרא: רש"י, רמב"ן, רשב"ם ועוד. ואנו כדרכנו, נאמר דרשני ונלך בנתיבות המדרש.
  2. בברכה זו נפרד יצחק מיעקב לפני צאתו לגלות בחרן מפחד עשו אחיו. בברכה זו, אומר המדרש, חזרו ונתאוששו הברכות בידו של יעקב. איזה ניגוד גדול בין ברכת יצחק ליעקב באל שדי ובין קריאתו המתחננת בפרשתנו שאל שדי יתן לבניו רחמים ויחזיר בשלום את כל בניו!
  3.  מדרש זה נראה כנוגד את המדרש הידוע בתחילת פרשת וארא, מסכת סנהדרין קיא ע"א: "חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי". (מובא ברש"י שמות ו ט). יעקב לא יכול יותר לשאת בייסורים והוא קורא די! שים לב איך הדרשן "משחק" עם שני שמותיו של הקב"ה "יה" ו"שדי" כמבטאים את קריאתו הנואשת של יעקב: מספיק ודי לייסורי! עד כדי כך קפץ רוגזם של יוסף ואחיו על יעקב. ראה דברינו בשבוע שעבר "ביקש יעקב לישב בשלוה" ובפרט את עניין הייסורים שהבאנו בשם רבינו יונה. וראה ברכות ה ע"ב: "אמר ליה: חביבין עליך יסורין? אמר ליה: לא הן ולא שכרן". לכם ולי יתן רחמים.
  4.  יעקב הוא שמתקן תפילת ערבית (ברכות כו ע"ב), בעת שהיום מתמצה – מסתיים. מקור הביטוי "מיצוי היום" הוא כנראה כאן ולא מצאתיו במקומות נוספים.
  5.  מיצוי הדין, היינו לקיים את הדין במלואו ולא לוותר אפילו במלוא נימה. "אם תמצה עומק הדין מי יצדק לפניך בדין" (חזרת הש"ץ, תפילת מוסף ליום ראשון של ראש השנה). מיצוי הדין כמו "יקוב הדין את ההר" (יבמות צב ע"א ועוד) הוא אנטיתזה ל"לפנים משורת הדין", לפשרה (סנהדרין ו ע"ב), חנינה ונשיאת פנים (ראש השנה יז ע"ב). הביטוי "מיצוי הדין" שכיח מאד בספרות ההלכה והשו"ת כמבטא ירידה עד שורשי ההלכה וקיומה ללא פשרות.
  6.  מיצוי הנפש הוא ביטוי למות, ליציאת הנשמה. ראה במקבילה בתנחומא (בובר) כאן: "לעת מיצוי הנפש - אמר ר' ישמעאל: צריך אדם שיהא מתפלל על יציאת הנפש, שאין לך דבר קשה מיציאת נפש". וראה גם ספרי דברים פיסקא לב על הפסוק: "בכל נפשך": "שמעון בן עזיי אומר בכל נפשך, אהבהו עד מיצוי נפש". הביטוי מזכיר גם את הקורבנות, את מיצוי הדם על המזבח. ראה תוספות מסכת זבחים סו ע"ב שמשתמש בביטוי "מיצוי מדם הנפש". יעקב הגיע עד מיצוי הנפש - עד תמצית הדם.
  7.  מיצוי החשבון נראה דומה למיצוי הדין ופירושו לגבות מהאדם את החשבון המגיע ממנו במלואו. כל העבירות נלקחות בחשבון. וגם העבירות הלכאורה קלות (פרוטות) מצטרפות, כדברי הגמרא בסוטה ח ע"ב: "ומנין שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול? תלמוד לומר: "אחת לאחת למצוא חשבון". (ראה פסוק זה מקהלת במדרש הבא).
  8.  יעקב בשפל המדרגה, יותר גרוע כבר לא יכול להיות: "אותי שכלתם, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימן תקחו עלי היו כולנה" (בראשית מב לו). ראה דרשת פסוק זה בחולין צה ע"ב. מידת הדין מדקדקת עמו עם תום, עד מיצוי הדין עד החשבון המלא והמדויק. מכאן ואילך לא נותרו אלא תחנונים ורחמים. וכבר עמדנו על ההקבלה למשה בפרשת ויצא השנה ("ויפגע במקום"): אמר ר' יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה ... ומכולם לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים. אמר רבי יוחנן: מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו" (דברים רבה ב א).
  9.  לפחות לגבי הביטוי מיצוי החשבון נראה שאפשר לפרש גם לחיוב שהרי מרגע שהתמצה החשבון נפתח דף חדש. המקור הוא בתלמוד ירושלמי סוטה פרק א דף יז ע"א והוא מצוטט במקומות רבים (במדבר רבה ט כד, קהלת רבה על הפסוק ועוד). כנראה שהדרשנים (או העורכים והמעתיקים) אהבו פירוש זה של הפסוק בקהלת, יותר מזה שהבאנו מהגמרא בסוטה בהערה 7 לעיל. ולפי גישה זו יעקב פונה למידת הרחמים ולשם אל שדי, לא מתוך ייאוש, אלא אדרבא, משום שמידת הדין כבר מוצתה.
  10.  שוב (בדומה לדברינו בשבוע שעבר) יעקב ההיסטורי כסמל ליעקב לדורות. ומי הוא ה"איש" שממנו יש לצפות לרחמים לדורות? שתי דעות: הקב"ה, המלכות (השלטון). שים לב שהפסוק שהמדרש מביא מתהילים פרק קו מכיל את שניהם: "ויתן אותם לרחמים לפני שוביהם".
  11.  מדרש זה מזכיר את פרשת וישלח "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה" (רש"י לב ט). (גם מלחמה? ראה המדרשים על "ויגש אליו יהודה" ...). עכ"פ, כאן תפילה ומעשים – לא ייאוש. האחים הם שמבקשים את התפילה. האם יש לכך משמעות?
  12.  ובירושלמי ברכות (פרק א דף ב ע"ב) הנוסח הוא: "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו, למה? שאין תפילה מפסדת". שיטת ר' יוחנן לא התקבלה להלכה, אלא במקרים מיוחדים, כגון שיש לו ספק אם התפלל או לא (רש"י ותוספות, ברכות כא ע"א), או בתנאים מיוחדים, כגון שיודע לחדש (רא"ש ברכות ג יד). במרוצת הדורות, הלכה ונקבעה התפילה בזמן, מקום ונוסח, אבל משאלתו של ר' יוחנן קיימת ועומדת, בפרט בעתים מיוחדות, בין ביחיד ובין בציבור. וראה גם רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א הלכה י ובהשגות הראב"ד שם. ואכמ"ל.
  13.  ראה שם במדרש הקטע שהשמטנו שבו רבי הטריח על אנטונינוס בפניות ותארי כבוד רבים עד שהבין שריבוי כזה יש בו משום ביזוי למלכות ולא מתן כבוד. ראה שם הביטוי: "שלא יהא מטריח בכל עת".
  14.  שיטתו של ר' יוסי בן חלפתא דורשת ברור. הוא מתחיל כשיטת שמואל (החולק על ר' יוחנן) שתפילה יש לה קביעות ומסיים בהשוואה עם תחנוני משה להיכנס לארץ ועם תפילת חזקיה בחוליו! אכן כן, הוא עובר מהתפילה הקבועה לתפילת נדבה ותחנונים, תפילה שאין לה קבע ויש לה מקום בכל עת שהיחיד והציבור מרגישים בכך צורך. לא רק את תפילות הקבע תקנו האבות, אלא גם את התפילות "לעת מצוא". ראה דברינו תפילות אבות תקנום בפרשת וירא.
  15.  מדרש זה סוגר את המדרש מבראשית רבה בו פתחנו (המדרש השני מתחילת הדף) ומציג נימה שונה בתכלית. שניהם דורשים את הפסוק מתהילים קו "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא", אלא שבעוד שהמדרש מבראשית רבה מציג נימה קשה הגובלת בייאוש, מדרש תנחומא זה מציג נימה של ביטחון ואופטימיות. עדיין אנו זקוקים לרחמים, אך אנו בטוחים שהאיש – הקב"ה – יתן אותם. צריך אדם להיות מקווה לדבר שידע סופו.
  16.  ושנזכה לרחמים לפני האיש.