הַקְרֵה-נָא לְפָנַי

וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה־נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה־חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם: (בראשית כד יב).1

וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ: (רות ב ג).2

כִּי מִקְרֶה בְנֵי־הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן־הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל: (קהלת פרק ג פסוק יט).3

בראשית רבה פרשת חיי שרה, פרשה ס סימן א

"ויאמר ה' אלוהי אברהם הקרה נא לפני היום וגו' " (בראשית כד יב) – "מִי בָכֶם יְרֵא ה' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ יִבְטַח בְּשֵׁם ה' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו" (ישעיה נ י). אמר: "מי בכם ירא ה' " – זה אברהם. "שומע בקול עבדו" – אשר שמע הקב"ה בקולו של עבדו.4 "אשר הלך חשכים" – שבא ממסופוטמיה ומחברותיה ולא היה יודע היכן (הוא?), כאדם שהוא שרוי בחושך. "ואין נוגה לו" – ומי היה מאיר לו? הקב"ה היה מאיר לו בכל מקום שהיה הולך.5 "יבטח בשם ה' וישען באלהיו" – "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט ח).6

דבר אחר: "מי בכם ירא ה' " – זה אליעזר, "שומע בקול עבדו" – בקול אברהם שהיה עבד להקב"ה, שנאמר: "בעבור אברהם עבדי" (בראשית כו).7 "אשר הלך חשכים" – בשעה שהלך להביא את רבקה. "ואין נוגה לו" – ומי היה מאיר לו? הקב"ה היה מאיר לו בזיקים ובברקים. "יבטח בשם ה' וישען באלוהיו" – "ויאמר ה' אלוהי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום".8

בראשית רבה ס ב

כתיב: "עבד משכיל ימשול בבן מביש ובתוך אחים יחלק נחלה" (משלי יז ב) – עבד משכיל זה אליעזר. ומה השכלתו? אמר: … מוטב לי להשתעבד בבית הזה ולא בבית אחר. "ימשול בבן מביש" – זה יצחק שבייש את כל העולם בשעה שנעקד על גבי המזבח. "ובתוך אחים יחלוק נחלה" – בתוך ישראל. מה אלו מזכירים זכות אבות, אף זה מזכיר זכות אבות, שנאמר: "ויאמר ה' אלוהי אדני אברהם הקרה נא לפני היום וגו' ". "ועשה חסד עם אדוני אברהם" – התחלת, גמור. רבי חגי בשם ר' יצחק אמר: הכל צריכין לחסד אפילו אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד, שנאמר: "ועשה חסד עם אדוני אברהם"; התחלת – גמור.9

בראשית רבה פרשת תולדות, פרשה סה סימן יט

"ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצוא בני" (בראשית כז כ) – מהרת למצוא את הברכה בני. אביך נתברך בן שבעים וחמש שנים ואתה בן ששים ושלוש שנים. "ויאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני" – רבי יוחנן וריש לקיש.10 אחד מהם אמר: אם לקורבנך המציא לך הקב"ה, שנאמר: "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר" (בראשית כב יג), למאכלך – על אחת כמה וכמה. והאחר אמר: אם לזיווגך המציא לך, דכתיב: "הקרה נא לפני היום" (כד יב), וכתוב: "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (כד סג), למאכלך – על אחת כמה וכמה.11

"ויאמר כי הקרה ה' אלוהיך לפני", רבי יוחנן אמר: לעורב שהביא אש על קינו …12

בראשית רבה ס ג

ארבעה הם שתבעו שלא כהוגן. לשלושה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן. ואלו הם: אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח. אליעזר אמר: "והיה הנערה אשר אומר אליה וגו' " – הא אילו יצאה אָמָה אחת והשקתו, היה משיאה לבן אדונו? אתמהא! וזימן לו הקב"ה כהוגן: "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת".13

פירוש מלבי"ם רות פרק ב פסוק ג

"ותלך ותבוא ותלקט בשדה" (רות ב ג).14 וסיפר שלא הלכה דרך רב, רק תכף שהלכה ותבוא [בשדה] ותלקט בשדה, כי השדה של בועז היה קרוב לביתה ותבוא שם תכף. "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ" – המקרה הוא דבר שאינו מחויב מסבת הרגילות,15 ויספר הכתוב שהגם שנראה שמה שבאת אל שדה הזה דוקא הוא מקרה גמור, באמת היא … מקרה מיוחד לצרכה. ולפי זה, היה מקרה השגחיית כי בעניינים שירצה ה' להוציא ענין כולל לתועלת הכלל שם תלוה ההשגחה אל מעשים המקריים, כמ"ש אליעזר הקרה נא לפני היום, שרצה בזה שלא ימתין ה' עד יקדמו הסבות הממציאות והמחייבות את הדבר רק שיבוא הדבר בדרך מקרה בלתי נתלה מסבות ממציאות ומחייבות אותו.16 וכן יאמר שהמקרה הזה17 היה השגחיי והיה מקרה מכוון לצרכה, שה' הזמין שהשדה שתבוא בו ראשונה ושתבחר ללקט שם יהיה השדה אשר לבועז. וזה סבב ה' בעבור שבועז היה ממשפחת אלימלך, והיה מוכן להיות הגואל וליבמה שתצא מזה מלכות בית דוד.18

מסכת שבת דף קיג עמוד ב

תן לחכם ויחכם עוד אמר רבי אלעזר: זו רות המואביה ושמואל הרמתי …

"ותלך ותבוא ותלקט בשדה" (רות ב ג). אמר רבי אלעזר: שהלכה ובאת, הלכה ובאת, עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם. "ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת" … אמר רבי אלעזר: דבר חכמה ראה בה, שני שבלין – לִקְטָה, שלשה שבלין – אינה לִקְטָה. במתניתא תנא: דבר צניעות ראה בה, עומדות – מעומד, נופלות – מיושב.19

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: סוף דבר לא הכל נשמע ולא הבאנו רק מקצת מה"מקרים" שבמקרא והתמקדנו ב"הקרה" ו"מקרה" של אליעזר ורבקה, איל העקידה, יצחק ויעקב, רות ובעז. וגם את פסוקי קהלת שהבאנו בראש הדף, לא הספיקונו לדון בהם. ראה דברינו וידום אהרון במדרש בפרשת שמיני, מדרש ויקרא רבה כ א שהבאנו שם. ונראה שלא במקרה לא הספיקונו, אלא על מנת שנשוב ונדון בנושא זה בהרחבה בהזדמנות.

עדכון אחרון: 05/11/2017

הערות שוליים

  1. ובשיח של יעקב עם יצחק אביו כשזה בא לקבל את ברכתו: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־בְּנוֹ מַה־זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי וַיֹּאמֶר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי" (בראשית כז כ). האם זה לשון "במקרה" השגור בשפת ימינו? האם מקרה הוא דבר רצוי, לא רצוי או פשוט מקרי?
  2. גם לרות קרה מקרה טוב שהזדמנה לשדה בעז. לעומת זאת, ראה דברי יעקב, בראשית מד כט: "וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן". ודברי הקב"ה למשה שיאמר לפרעה: "וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ" (שמות ג יח). ודברי הנזיפה של הקב"ה למשה: "הֲיַד ה' תִּקְצָר? עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם־לֹא" (במדבר יא כג). ודברי בלעם לבלק: "הִתְיַצֵּב עַל־עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה־יַּרְאֵנִי" (במדבר כג ג). והניסיון שעשו הפלשתים עם ארון הקדש: "וּרְאִיתֶם אִם־דֶּרֶךְ גְּבוּלוֹ יַעֲלֶה בֵּית שֶׁמֶשׁ הוּא עָשָׂה לָנוּ אֶת־הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת וְאִם־לֹא וְיָדַעְנוּ כִּי לֹא יָדוֹ נָגְעָה בָּנוּ מִקְרֶה הוּא הָיָה לָנוּ" (שמואל א ו ט). ושתיקתו הרועמת של שאול על דוד שנפקד: "וְלֹא־דִבֶּר שָׁאוּל מְאוּמָה בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אָמַר מִקְרֶה הוּא בִּלְתִּי טָהוֹר הוּא כִּי־לֹא טָהוֹר" (שמואל א כ כו). ודברי הנער שמבשר לדוד על מות שאול: "נִקְרֹא נִקְרֵיתִי בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ וְהִנֵּה שָׁאוּל נִשְׁעָן עַל־חֲנִיתוֹ" (שמואל ב א ו). ועוד ועוד אזכורים רבים של "מקרה" במקרא שכמובן לא נמנה את כולם. חלקם במשמעות הפשוטה של אירוע שקרה, אך חלקם גם במשמעות של אי-מקריות. היינו, שדבר מסוים קרה או לא קרה ולא במקרה.
  3. מי שמביא את נושא המקרה והמקריות לשיא, ובוודאי לא במקרה, הוא קהלת. ראה דבריו כבר בפרק ב (יד-טו): "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם־אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת־כֻּלָּם: וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם־אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם־זֶה הָבֶל". ואולי הבוטה מכולם הם פסוקים ב-ג בפרק ט: "הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא: זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר־נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי־מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וכו' ". האם המקרא והמדרש יסכימו עם קהלת שיש מקריות בחיים?
  4. לא ברור היכן שמע הקב"ה בקולו של אברהם, בדומה למשה שביטל גזרותיו של הקב"ה או תפילתו של חוני המעגל (ראה המדרשים על הפסוק באיוב כב כח: "וְתִגְזַר־אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל־דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר", וכמו כן על הפסוק בשמואל ב כג ג: "מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים", על הצדיקים שמהפכים גזרותיו של הקב"ה), לפיכך יש שמתקנים פה לנוסח: "שומע בקול עבדו – שומע בקול הקב"ה לעובדו". נוסח שנראה מתאים יותר לאופיו ומעשיו של אברהם.
  5. ראה מדרש הפוך, שאברהם הוא שמאיר לקב"ה, בראשית רבה ל י: "למה אברהם דומה? לאוהבו של מלך, שראה את המלך מהלך במבואות האפלים, הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך חלון, בוא והאיר לפני. כך אמר הקב"ה לאברהם: עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה. בוא והאיר לפני בארץ ישראל".
  6. וזה נושא מאד מעניין ששבי ציון, בראשם עזרא ונחמיה, שמתחילים שוב את אותה הדרך מבבל לארץ ישראל, מזכירים דווקא את אברהם (מהמקומות היחידים במקרא שמוזכר בהם אברם בשמו המקורי, לאחר שינוי שמו). אבל אנחנו הפעם בנושא המקרה. וודאי שאין זה מקרי שאברהם, עם כל קשריו הטובים עם אנשי הארץ, בראשם ענר אשכול וממרא רעיו, שולח את העבד (אליעזר) למסע הפוך לזה שהביאו לכאן. הדרשה מתחילה בדברי העבד שנראה בדרשה הסמוכה להלן. הוא שמבקש מהקב"ה: "הקרה לפני". מי אמר שאברהם סמך על נס, סימנים או מקרה? אברהם שולח למשפחתו, קל מאד לברר בחרן מי היא משפחת נחור, לראות  אם יש שם נערה מתאימה ליצחק; ואם לא, או שיסרבו, אזי בטלה השליחות. אלא שהדרשן מסיים בפסוק מישעיהו: "יבטח בשם ה' וישען באלהיו", לרמוז לך שגם אברהם ציפה שיקרה "משהו"; משהו שייתן אות ואישור לדרך שבחר בה למצוא אישה ליצחק. דרך שלכאורה מנוגדת בתכלית לציווי: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" ("כִּי אֶל־אַרְצִי וְאֶל־מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" מצווה אברהם לעבד). מציאת אשה מתאימה ליצחק דווקא במקום ממנו הצטווה אברהם לצאת ולנטוש (בעוד תרח אביו בחיים, ראה דברינו תרח סבנו בפרשת לך לך), צריכה אישור אם תצליח או לא תצליח. אליעזר מדבר מגרונו של אברהם.
  7. גם כאן יש חילופי נוסח אחר: "שומע בקול עבדו – שהיה עבדו של אברהם". בנוסח שהבאנו למעלה, אליעזר נתלה על כתפי אברהם. עבדו זה אברהם. בנוסח השני שהבאנו בהערה כאן, עבדו זה אליעזר עצמו. הוא שיזם את "הקרה נא לפני".
  8. בדרשה השנייה, הדמות המרכזית שבפסוק בישעיהו הוא אליעזר הוא ירא ה', הוא שהלך חשכים והקב"ה האיר לו בזיקים ובברקים, הוא שבטח בשם ה' ונשען באלוהיו בשעה שאמר: "הקרה נא לפני היום" ולכאורה העמיד את הקב"ה ואת כל המסע במבחן (במקום ללכת ולשאול היכן בית חרן כפי שהערנו לעיל). אבל אין ספק שלא בכדי הוצמדו שתי דרשות אלה על הפסוק בישעיהו זו לזו. שבחו של אליעזר עולה ובא גם במדרש הבא שהוא בספרים המודפסים המשך של המדרש הקודם.
  9. גם במדרש זה היחס לדברי אליעזר "הקרה נא לפני" הוא חיובי. לכך מתווספים מוטיבים חשובים כמו ההבנה שהכל צריכים חסד. אפילו אברהם שהוא מקור החסד, נזקק לחסד. (ראה דברינו ארבע שיטות בחסד במגילת רות). וחסד הוא דבר שבא באקראי, לפחות מנקודת ראות המקבל. זאת ועוד, "התחלת – גמור" אומר אליעזר עפ"י המדרש. מפרשים הפרשנים שכיון שקפצה לו הדרך (בראשית רבה ס ו), חש אליעזר שה' איתו והוא מצליח את דרכו ולפיכך העז לבקש את השלמת החסד בכך שכאן, על העין בכניסה לעיר, תושלם לטובה הדרך הפלאית שהוא הולך בה ע"י קיצור דרך נוסף. ראה פירוש שכל טוב (בובר) בראשית כד יב שלפיכך יש טעם שלשלת על המילה "ויאמר" – "לפי שהרים קולו ואמר: כיון שהתחלת - גמור". זאת אף זאת, הבקשה "הקרה נא לפני היום" נעשה בפנייה ל"אלוהי אדוני אברהם" וכבר העירו חז"ל והפרשנים שאליעזר הוא הראשון שמשתמש בביטוי "אלוהי אברהם" (השני הוא יעקב בראש פרשת וישלח). ראה דרשת ריש לקיש בגמרא פסחים קיז ע"ב: "ואעשך לגוי גדול - זהו שאומרים אלהי אברהם, ואברכך - זהו שאומרים אלהי יצחק, ואגדלה שמך - זהו שאומרים אלהי יעקב, יכול יהו חותמין בכולן - תלמוד לומר והיה ברכה - בך חותמין, ואין חותמין בכולן". עוד לפני החתימה, אליעזר, העבד הכנעני, הוא הראשון במקרא שטובע את הביטוי "אלוהי אברהם" ובעזרתו מצפה שיקרה משהו מיוחד: "הקרה נא לפני היום".
  10. שתי דרשות נמסרו במסורת המדרש על פסוק זה, אחת של ר' יוחנן ואחת של ריש לקיש ולא זכור מי אמר איזו דרשה.
  11. לאחר אליעזר, יעקב הוא שמשתמש בלשון דומה של "הקרה לפני", הפעם בלשון עבר ולא כסימן ומשאלה ובחירה (נכונה או לא). אבל הבדלי הניקוד "הַקְרֵה" או "הִקְרָה", עבר ועתיד, סימן מול אירוע שקרה, לא ימנעו מהדרשן לחבר את שני "הקרה" אלה לדרשה משותפת. הדרשה הראשונה תורמת לנו "היקרות" או "מקרה" נוסף והוא האיל שהזדמן "במקרה" למעמד העקידה ושימש תמורה ליצחק. אין מקריות אומר יעקב ליצחק אביו. לא סתם הזדמן לי למצוא את אוכלך מהר ואתה הרי מכיר זאת מהעקידה והאיל שהזדמן לסבא אברהם. כך הוא גם במדרש תנחומא (בובר) פרשת תולדות סימן י: "אמר לו: כי הקרה ה' אלהיך לפני. ועוד אמר לו: כשנעקדת על גבי המזבח ואמר המלאך אל תשלח ידך אל הנער, שמא היה שם כלום? לא הצמיח הקב"ה אלא בשבילך". הדרשה השנייה מקשרת באופן ברור עוד יותר את "הַקְרֵה" עם "הִקְרָה" ובה ממחיש יעקב ליצחק שאין מקריות בעולם, דרך זיווגו. זיווג שהייתה בו מקריות כפולה: הן בבחירת רבקה ע"י אליעזר בחרן והן במפגש "במקרה" בסוף הסיפור, בין יצחק שחוזר מבאר לחי רואי ויוצא "במקרה" לשוח בשדה ובין אורחת הגמלים שמביאה את רבקה. לא במקרה הלך אליעזר עבד אברהם אביך לחרן, אומר יעקכ ליצחק אביו, לא במקרה הזדמנה אמא רבקה לאליעזר על עין המים והתנדבה להשקות האנשים והגמלים לבית אברהם, לא מקרה הוא שנפגשתם כאשר חזרת מבאר לחי רואי בדיוק כאשר מסע אליעזר מסתיים באוהלי אברהם (כשהלכת להחזיר את הגר לאברהם אביך, ראה דברינו קטורה בפרשה זו – גם זה לא במקרה!), ולא במקרה אני הוא שעומד לפניך כאן. מדרשים ופרשנים רבים מציינים שבדבריו הרכים: "כי הקרה ה' אלהיך לפני", הסגיר בעצם יעקב את זהותו ורמז ליצחק כי הוא יעקב (רש"י בראשית כז כא ועוד). אולי נאום "אי המקריות" ששמנו בפיו של יעקב גם הוא חלק מכתב הגנה זה. ועכ"פ, הקל וחומר "על אחת כמה וכמה למאכלך" צריך ביאור לכל השיטות. מה באוכל כל כך נעלה וחשוב יותר מקרבן ומציאת זיווג? נראה שהוא עניין של מתן כבוד או מצוות כיבוד אב ואם שעליה נאמר: "למען יאריכון ימיך".
  12. ר' יוחנן רואה בדבריו של יעקב שאמר: "כי הקרה ה' אלהיך לפני" מעידה חמורה וממשיל אותה לעורב שהתחכם והביא אש לקינו ושרף אותו. ראה המשך המדרש שם שמפתח עניין זה ומתאר את שבירותו של יעקב גם במשל על מים: "נשפכו מים על שוקיו ורפה לבו כשעווה". כל זה מחכה לנו בפרשת תולדות הבאה, אבל אנחנו עדיין בפרשת חיי שרה וב-"הַקְרֵה" של אליעזר. בכל המדרשים שראינו עד כאן אין שום ביקורת לדברי אליעזר: "הקרה נא לפני היום", אדרבא. ראה גם מסכת כלה רבתי פרק ג הלכה כג: "שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן, סרח בת אשר, ובתיה בת פרעה, חירם מלך צור, עבד מלך הכושי, אליעזר עבד אברהם וכו', ... אליעזר, על דפלחיה לאברהם. אימתי? כיון דאמר: הקרה נא לפני היום, וכתיב: כי הקרה י"י אלהיך לפני". כאן הכיוון הוא הפוך. "הִקְרָה" של יעקב מעיד על "הַקְרֵה" של אליעזר שהיה טהור, משום שפנה אל אלוהי אדוני אברהם ("פלחיה לאברהם").
  13. הזדמן לנו, הקרה לפנינו, להביא את דרשות בראשית רבה פרשה ס אחת אחרי השנייה והנה הגענו לדרשה השלישית שהופכת את הקערה על פיה. דברי אליעזר היו שלא כהוגן ומזכירים את דברי יפתח, אלא שבזכות אברהם זימן לו הקב"ה כהוגן וליפתח לא זומן (גם אצל יפתח בעצם לא קרה כלום ובני אותו הדור טעו, ראה דברינו בת יפתח בפרשת בחוקותי). ראה גם דברי הגמרא במסכת חולין צה ע"ב: "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש", היינו שקנה המידה לפעולת הניחוש שאסורה עפ"י התורה ("לא תנחשו", ויקרא יט כו), היא מה שעשו אליעזר ויונתן בן שאול (לגבי יונתן, ראה שמואל א יד ט ורש"י בגמרא חולין שם). וכבר הקדשנו דף מיוחד לכל הנושא של נחש אליעזר בדברינו לפרשה זו בשנה האחרת ולא נחזור על הדברים כאן. כיצד נהלום מדרש זה הרואה בשלילה את מעשה אליעזר אל מול המדרשים הקודמים שרואים מעשה זה בחיוב? הלכה מול אגדה? גישות שונות במדרש? לפני מתן תורה ולאחריו? מקצת מהתשובות הבאנו כאמור בדברינו נחש אליעזר, כגון שיטת אבן עזרא, התוספות בחולין, ספורנו ועוד שם. ואנו נמשיך עם "הקרה" ו-"מקרה" ככל שיותיר לנו הזמן והמקום.
  14. קפצנו ל"מקרה" של רות המואביה. גם כאן, מקרה שהסתיים שלא במקרה בקשרי איש ואשה. ראה הפסוק המלא שם: "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה לְבֹעַז אֲשֶׁר מִמִּשְׁפַּחַת אֱלִימֶלֶךְ".
  15. היינו דבר שקורה באקראי או בארעי. דבר שמזדמן, שאינו מתוכנן. ראה שכל טוב (בובר) בראשית פרשת חיי שרה פרק כד: "הקרה. כלומר זמן בבקשה לפניך מה שאני מבקש, ודומה לו כי הקרה ה' אלהיך לפני (בראשית כז כ), אשר קרך בדרך (דברים כה יח), את כל אשר קרהו (אסתר ד ז), וכל דומיהן".
  16. בדברים החשובים באמת, מתלווה רצון ההשגחה למאורעות יום-יומיים פשוטים שנראים כמקרה ובאמת אינם אלא "מקרה מיוחד".
  17. של רות.
  18. הפסוק: "ויקר מקרה" כאילו זועק בלשון סגינהור – אין זה מקרה. רות חוזרת עם נעמי משדה מואב כשהן חסרות כל (רכוש רב השאיר אחריו אלימלך, אבל איך אשה תקבל אותו? ראה הסיפור של האשה שצעקה לאלישע על שדה שנגזל, מלכים ב פרק ח) ואין להן אלא להתפרנס ממתנות עניים: לקט שכחה ופאה (הן המצוות הראשונות שמלמדים את הגר הבא לחסות תחת כנפי השכינה, ראה יבמות מז ע"א). והנה "ממש במקרה" מזדמנת רות לשדה בעז שהוא ממשפחת אלימלך ועתיד לשאתה לאשה. יש כאן מעין תמונת ראי של אליעזר שהולך לחפש נערה ליצחק וכאן הנערה יוצאת לחפש את מזלה. וכמאמר המדרש: "יש שזיווגו בא אצלו ויש שהולך אצל זיווגו" (בראשית סח ג בהבדל בין אליעזר ליעקב). בא פירוש מלבי"ם ואומר שיש קשר ישיר בין ה"הקרה נא לפני" של אליעזר בפרשתנו ובין "ויקר מקרה" של רות. שניהם הם מקרים מיוחדים "בעניינים שירצה ה' להוציא ענין כולל לתועלת הכלל שם תלוה ההשגחה אל מעשים המקריים". אך לטעמנו יש הבדל גדול. אליעזר חש שהוא באיזה 'מהלך השגחתי' עם קפיצות וקיצורי דרך ומרשה לעצמו לשאול ולבקש ולעשות מעשה חריג שחכמי האגדה חבבו, אבל בעלי תריסין דנוהו ברותחין. ולמרות שעשה שלא כהוגן, נענה מסיבה זו או אחרת, אולי בזכות אברהם שעליו הוא נתלה. אצל רות, שבאה לחסות תחת כנפי השכינה ולהתגייר, הכל נעשה בצניעות ובדרך הטבע ובלי 'השבעות'. הקב"ה יסבב מה שיסובב והאדם ינהג בדרך "הסיבות הרגילות" ומה שיקרה יקרה כרצון ההשגחה.
  19. גישת הגמרא היא פחות מליצית ו'השגחתית' כלשון מלבי"ם. רות לא הלכה תכף לשדה בעז שהיה סמוך לביתה, אלא "הלכה ובאה, הלכה ובאה" עד שמצאה בני אדם הגונים ללכת איתם. עד שזיהתה את השדה בו "לא יכלימוה", לא בעל הבית ולא שאר העניים. ושם נהגה בצניעות ובדרך ארץ, ליקטה בעמידה את השבלים שעומדות, ובישיבה (בכריעה ולא בהתכופפות) את השבלים שנפלו לקרקע, וידעה את ההלכה ששתי שבלים הם לקט ושלוש אינם (ושייכות לבעל הבית, מסכת פאה פרק ו משנה ה). את ההתנהגות הזו ראה בעז, כמו שאליעזר ראה את ההתנדבות וגמילות החסד של רבקה ששאבה מים לכל אנשיו וגמליו (ועשה כבר מי שעשה חשבון שכמות השתייה של עשרה גמלים אחרי שלא שתו זמן רב היא גדולה ביותר). זה המשותף אבל גם השונה בין "הַקְרֵה־נָא לְפָנַי" של אליעזר ורבקה ובין "וַיִּקֶר מִקְרֶהָ חֶלְקַת הַשָּׂדֶה" של רות ובעז.