אלהים יחנך בני

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אלהים יָחְנְךָ  בְּנִי: (בראשית מג כט).1

כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶּה חָנוֹן יָחְנְךָ לְקוֹל זַעֲקֶךָ כְּשָׁמְעָתוֹ עָנָך" (ישעיהו ל יט).2

אבן עזרא בראשית פרק מג פסוק כט

אלהים יחנך – אין לו משקל, אולי השתנה כן בעבור אות הגרון.3

במדבר רבה יא ו ברכת כהנים

"יאר ה' פניו אליך" – יתן לך מאור עינים … שיביט בך בפנים מאירות …

"ויחונך" –  הרי הם  מבורכים ושמורים ושכינה ביניהם. ומנין אף חנונים בדעת בבינה? תלמוד לומר: "ויחונך", כמו שאנו מתפללים: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה". דבר אחר, "ויחונך" – יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה ומרחמים זה את זה, כענין שנאמר: "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים יג יח). דבר אחר, "ויחנך" – יחון אותך בבנים, כמו שאתה אומר: "הילדים אשר חנן אלהים את עבדך" (בראשית לג ה) ואומר: "אלהים יחנך בני". דבר אחר, "ויחנך" – כמו שאתה אומר: "אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה" (תהלים סז ב). דבר אחר, "ויחנך" – יחנך במשאלותיך וכן הוא אומר: "חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך".4

בראשית רבה עח י, צב ה5

"וישא את עיניו", אמר ר' בנימין בר לוי: לפי ששמענו חנינה באחד עשר שבטים ולא שמענו בשבט  בנימין. והיכן שמענו? להלן: "ויאמר אלהים יחנך בני".6

ותגשן השפחות – בכולן כתוב: "ותגשן השפחות הנה וילדיהן; "ותגש גם לאה וילדיה" וביוסף כתוב: "ואחר נגש יוסף ורחל וישתחוו". אלא אמר יוסף: הרשע הזה עינו רמה שלא יתלה עיניו ויביט את אמי. וגבהה קומתו וכסה אותה, זהו שכתוב בו: "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין" (בראשית מט כב).7

בראשית רבה צא ח

"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מב כא) – ר' לוי בשם רבי  יוחנן בר שלה: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה רואה את אחיו מוכרים אותו והוא שותק? אלא מלמד שהיה מתחבט לפני רגליו של כל אחד ואחד, כדי שיתמלאו עליו רחמים ולא נתמלאו.8

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה צג ד"ה ויגש אליו יהודה

"ויגש אליו יהודה" – מה כתיב למעלה מן הענין? "וישא עיניו וירא את בנימן אחיו" (בראשית מג כט).9 אמר ר' שמואל בר נחמן: בשעה שראה יוסף את בנימין, מיד נתקררה דעתו ופתח ואמר: "אלהים יחנך בני".10

באותה שעה אמר להן: קרבוהו אצלי. והיה משאיל אותו: בני, כלום אח יש לך? אמר לו: אח היה לי ואיני יודע להיכן הלך. אמר לו: יש לך אישה? אמר לו: יש לי אישה  ועשרה בנים. אמר לו: מה שמן? אמר לו: "בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן וגו'"  (בראשית מו כא) … – מפני מה קראת להם השמות הללו? אמר לו: כולן קראתי אתם על שם אחי. בלע – שנבלע  בעולם ואיני יודע להיכן הלך. ובכר – שהיה בכור לאמו. ואשבל – שנשבה מאביו והלך לו. גרא – שגר  באכסניות. ונעמן – שהיה נעים לאביו ולאמו. אחי – שהוא אחי.11 וראש – שהוא ראשי. מופים וחופים – שראשו חפוי בין עובדי עבודה זרה. וארד – שירד ממדינה למדינה.

דבר אחר, מיום שגלה לא חפפתי ולא  סרקתי ועשיתי עצמי כאבל. באותה שעה נכמרו רחמיו של יוסף, שנאמר: "וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו".12

אסתר רבה ד יב

בנוהג שבעולם מדיי נושא פרסית והיא מדברת בלשון מדיי, פרסי נושא מדיית והיא מדברת בלשון פרסי.13 אבל הקב"ה דבר עם ישראל בלשון שלמדו, הדא הוא דכתיב: "אנכי ה' אלהיך" – לשון "יחנך".14

שבת שלום והודיה בזאת חנוכה

מחלקי המים

עדכון אחרון: 15/11/2016

הערות שוליים

  1. מאד מפתה לפרש "יחנך" משורש חינוך. ה' יהיה החונך שלך. יהיה לך למנחה ולעזר בכל אשר תפנה. אבל הבלשנים לא יסכימו שכן שורש המילה הוא חנ"ן ולא חנ"ך כפי שנראה (להוציא אולי מקור אחד). חבל, כבר חשבנו אפילו לקשר זאת עם חנוכה ...
  2. אלה שני המקומות בתנ"ך בהם מופיע "יָחְנְך". ויש מופעים דומים במבנה קצת שונה אך באותה משמעות. חלקם נראה להלן.
  3. מבנה המילה קשה שהרי אם השורש הוא חנ"ן (ופשוט לאבן עזרא, כמו לשאר המפרשים וכל המדרשים שאכן זה כך), צריכה הייתה המילה להיכתב לא "יוחנך" אלא "יחונך" כמו בברכת כהנים, החי"ת בקובו"ץ והנו"ן בסגו"ל ודגושה. ראה רד"ק על הפסוק כאן: "משפטו על המנהג יחֻנֶּךָּ בדגשות הנו"ן לחסרון נו"ן הכפל (יחננך). והקלו במילה כמו שהקלו רבים מפעלי הכפל".
  4. כאן הכל פשוט וברור, ראה אבן עזרא על הפסוק: "ואם בקשת אותו בעת צרה הוא יחנך. גם יתכן היות ויחנך - ויתן לך בקשתך, כטעם: חנוני אתם (איוב יט כא), אשר חנן אלהים את עבדך (בראשית לג ה) מגזרת חנן". ורבים מהפרשנים והמדרשים קשרו את "ויחונך" של ברכת כהנים עם "יחנך" שבפרשה שלנו. שים לב שהמדרש מזכיר גם את הפסוק בישעיהו שהבאנו לעיל וכן את הפסוק בתהלים סז שאנו אומרים לפני ערבית של מוצאי שבת (וכן "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית עצמה שגם הוא קשור ל"ויחונך"). אבל מה שחשוב יותר לעניינו הוא הפסוק שיעקב אומר לעשו "אשר חנן אלהים את עבדך" וכן האמרה "יתן בכם דעת שתהיו חוננים זה את זה".
  5. מדרש זה מופיע גם בפרשת וישלח, במפגש יעקב עם עשו, וגם בפרשתנו במפגש בנימין עם יוסף. בפרשת וישלח: "וישא את עיניו" – עשו ואילו בפרשתנו "וישא עיניו" – יוסף. על "ההקבלה" בין יוסף לדודו עשו עוד נראה בהמשך.
  6. כאשר יעקב פוגש את עשו, הוא אומר לו: "הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". ואז טרם נולד בנימין ולכן לא זכה לברכת ה"חנן" של אביו. בא יוסף ומשלים ברכה זו כאן: "אלהים יחנך בני". ולא בכדי, קורא יוסף לבנימין – בני. ראה ילק"ש כאן וכן רש"י על הפסוק. וראה גם מדרש אגדה (בובר) כאן שחוזר ומקשר אותנו עם ברכת כהנים: "וישא את עיניו – כשראה אותו שמח שמחה מרובה: אלהים יחנך בני. ולמה לא אמר ישמרך או יברכך? מפני שבעת שבא עשו ואמר ליעקב: מי אלה לך? ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך. ובירך יעקב בלשון חנינה ועדיין בניטמין היה במעי אמו. ובשבט בנימין לא שמענו חנינה. והיכן שמענו? כאן שמענו". האם אנחנו שומעים כאן גם מעין הד היסטורי למעשה פילגש בגבעה (סוף ספר שופטים) שבו כמעט ונמחה שבט בנימין ממפת השבטים? ראה שופטים כא כב: "והיה כי אבותם או אחיהם לריב אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם ...". ראה שם.
  7. יוסף "בן פורת עלי עין" מגונן על אימו מפני עינו של עשו דודו. ופה הוא "שם עין" על אחיו בנימין. ועל כך בא איתו יהודה חשבון בפרשת ויגש: "בי אדוני – ביא אתה מעביר עלינו, שכך אמרת: הורידוהו אלי ואשימה עיני עליו – זו היא השמת עין?" (בראשית רבה צג ו, רש"י מד יח). אגב, האם ייתכן שהכל החל לא מכתונת הפסים, אלא מאופן העמדת האמהות והבנים במפגש עם עשו?
  8. הפסוק בו פותח המדרש הוא דברי האחים בביקור הראשון שלהם במצרים, כאשר הם מובאים למאסר 3 ימים (לעומת שנתיים ויותר של יוסף בבית הסוהר!). והם אינם יודעים שיוסף שומע את דבריהם (פרק מב פסוק כג). לא רק הוא זוכר את הסצינה הנוראה של נפילתו והתחבטותו לרגלי כל אחד ואחד מהאחים (מה שמדגיש שהחטא הוא לא קולקטיבי, אלא אישי של כל אחד ואחד), הוא נוכח שגם הם זוכרים סצינה זו היטב וכנראה היא מלווה אותו ואותם כל השנים. וכבר שם, בירידה הראשונה למצרים, נוצר גם הקשר עם בנימין, בדרישת יוסף שהייתה תנאי לשחרורם: "ואת אחיכם הקטון תביאו אלי ויאמנו דבריכם". האם "אלהים יוחנך בני" שהוא מהשורש חנ"ן, מציאת חן, הוא עקיצה נוספת לאחים. אתם לא שעיתם לתחנוני ולא קיימתם דברי המדרש: "שתהיו חוננים זה את זה" ואילו אני נותן חן וחינון לאחי (ובעטיו אולי גם לכולכם בסופו של דבר ...)
  9. המדרש עומד בתחילת פרשת ויגש, במפגש השלישי והמכריע שבין האחים, בראשם יהודה ובין יוסף. אבל הוא לוקח אותנו לאחור, אל המפגש השני שבפרשתנו. זו נקודה חשובה ומשמעותית במדרש זה שנתעכב עליה להלן.
  10. בניגוד מה לפשט הפסוקים, המדרש בא להדגיש שפגישת יוסף עם בנימין נחלקה לשניים. החלק הראשון, שכולו הפסוק שציטטנו בראשית דברינו, הסתיים ברוגע – "נתקררה דעתו". ואילו החלק השני הסתיים בסערת רגשות כפי שממשיך המדרש ומבאר.
  11.  מה כאן החידוש? אחי שהוא אחי? אלא אחי הביולוגי שהוא גם אחי ברגש ובאחווה. שהרי למן ימי קין והבל ועד אחי יוסף, לא חסרים אנו אחים ביולוגים שאינם בדיוק מתנהגים כאחים. ראה שמות רבה ה א: "ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה – זהו שכתוב: "מי יתנך כאח לי" (שיר השירים ח א) - באיזה אח הכתוב מדבר? אם תאמר בקין? והא כתיב: "ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגו". אם תאמר כישמעאל ליצחק? הא גרסינן ישמעאל שונא ליצחק. אם תאמר כעשו ליעקב? הא כתיב: "וישטם עשו את יעקב". אם תאמר כאחי יוסף? והכתיב: "וישנאו אותו" וכתיב: "ויקנאו בו אחיו". אלא כיוסף לבנימין. "יונק שדי אמי" - כמשה לאהרן, שנאמר: "וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו". עד כאן דברי המדרש. ואולי זה מקור לביטוי הרווח אצל צעירינו "אחי" ויש לסלנג שורשים. ועוד הערה: ה"אחי" של בנימין ליוסף הוא כנגד ה"בני" של יוסף לבנימין. יוסף עדיין מתחזה ומסתתר ולכן נאלץ לקרוא לבנימין "בני". אבל בנימין קורא לו "אחי".
  12.  אכן סערת נפש גדולה ואין לנו תיאור טוב יותר מהמקרא עצמו שממשיך ואומר: "ויבקש לבכות ויבוא החדרה ויבך שם". ומה בא אח"כ? חנינה גדולה לכולם? לא! "וירחץ פניו ויצא ויתאפק ויאמר שימו לחם". האם הסעודה היא המשך לאותה סערת נפש או שוב "נתקררה דעתו" וחשב על המהלך הבא. ראה מדרש תנחומא ויגש סימן ד: "... מופים - שהיה יפה ומיפה, וחפים - שלא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו. וארד - שירד בגולה ושהיו פניו דומה לורד ומיום שגלה יוסף אחי ירד אבי מעל המטה וישב על גבי קרקע שוכב. ולא עוד אלא בשעה שאני רואה את אחי כל אחד ואחד יושב לו אצל אחיו ואני יושב לבדי זולגין עיני דמעות. באותה שעה נתגלגלו רחמי יוסף עליו שנאמר: וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו. א"ר נחמן בר יצחק: באותה שעה זמנם לסעודה, היה מבקש להסב לבנימין אצלו ולא היה יודע כיצד לעשות. נטל את הגביע והקיש בו ..." אפשר שהסעודה היא עדיין חלק מסערת הנפש ואפשר שהיא כבר התכנון הקר של המהלך הבא (הגביע!). עכ"פ, יש סיבוב שלישי. כאן עדיין יוסף יכול ומתאפק. "אלהים יחנך בני" – רק לבנימין. וכבר העלינו את ההשערה שהעימות של יוסף עם אחיו היה אמיתי ולא חינוכי. כוונת יוסף המקורית אכן הייתה להתחבר עם בנימין ולהתנתק משאר האחים. ברגע האמת, גם הוא לא קיים את דברי המדרש: "שתהיו חוננים זה את זה"  ורק נאומו הגדול של יהודה הוא שהכריע. ראה דברינו ולא יכול יוסף להתאפק בפרשת ויגש.
  13. האישה מתאימה את לשונה לשפת הבעל. כך הוא המוטו במגילת אסתר ("להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו") וכך גם מצופה שכנסת ישראל – הרעיה – תתאים את לשונה לשפת הקב"ה – הדוד – היא לשון הקודש.
  14. ראה תנחומא בובר פרשת יתרו סימן טז (וכן הוא בפסיקתא דרב כהנא פרשה יב): "אמר ר' נחמיה: מהו "אנכי"? - לשון מצרי הוא ... כל אותן השנים שהיו ישראל במצרים, למדו שיחתן של מצרים. כשגאלן הקב"ה בא ליתן להם את התורה, לא היו יודעים לשמוע. אמר הקב"ה: הריני משיח עמהם בלשון מצרי - "אנוך". אדם שהוא מבקש לומר לחבירו במצרים "אני", הוא אומר "אנוך". כך פתח הקב"ה בלשונם ואמר "אנכי". עד כאן לשון המדרש. בעקבות מדרש זה, יש שמתקנים כאן את לשון המדרש וכותבים "אנך" במקום "יחנך", אך אחרים מקיימים את הנוסח שהבאנו: "יחנך". ואולי אם "אנוכי" הוא לשון מצרי ("אנך" – שרביט השליט במצרים, ראה גם עמוס ז ז ובמפרשים שם)., אולי גם "חנך" הוא לשון מצרי. מי שבידו הכוח לחנוך ואולי גם לחנך. ואם כך, אולי גם זכינו למצוא קשר לחנוכה שברוב השנים פרשת מקץ היא שבת חנוכה ... אפשר שנסחפנו והפלגנו קמעא והמאיר עינינו בענין זה של "לשון מצרי" יבורך בכל מילי דמיטב.