- פסוק זה הוא מסוף פרשת ואתחנן, אבל המדרש הדורש אותו ממוקם בראש פרשתנו ומתחבר, בסופו ל"עקב תשמעון", כפי שנראה להלן. לעצם הביטוי "האל הנאמן", הוא ייחודי במקרא והמקום הידוע בו חוזר הביטוי, הוא בברכה הראשונה שלאחר ההפטרה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, צור כל העולמים, צדיק בכל הדורות, האל הנאמן האומר ועושה, המדבר ומקיים שכל דבריו אמת וצדק וכו' ". אבל במקרא, נראה שהמקבילה, בלשון קצת שונה, היא בספר דברים עצמו פרק לב פסוק ד, שירת האזינו: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא". וגם היא מיוחדת אם לא יחידה במקרא.
- כפשוטו בפרשנות המקרא ובמדרש, הפסוק מדבר על נאמנותו של הקב"ה, שהוא שומר ברית וחסד ואינו מקפח שכר כל בריה ובריה (וגם גומל לרשע כרשעתו כפי שממשיך שם הפסוק הסמוך, דברים ז י: "וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ"). כך מבין זאת למשל מדרש תנאים לדברים טו ח: "וכל מי שהוא נותן צדקה לפועלי תורה הקב"ה שומרו לאלף דור דכתיב: וידעת כי ה' אלהיך הוא האלהים האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור"; וכך מפרש גם רמב"ן על הפסוק: "ועוד תדע מזה שהוא האל הנאמן - שלא ישוב דברו ריקם, והוא שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו - יראי שמו, לאלף דור - בזרעם, כאשר שמר לך ברית אבותיך". אבל המדרש שלנו מתמקד דווקא באמונת בשר ודם, באמונת בני האדם (ומשם הוא מסיק בקל וחומר לאמונתו של הקב"ה). ובאמונה זו, בלשוננו היום בנאמנות או אמינות זו, נרצה לדון הפעם.
- לעבוד או לעסוק בסחורה.
- שזו באמת חסידות יתירה. ראו מסכת בבא מציעא כח ב: "כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור - מטפל בהן עד שנים עשר חדש. מכאן ואילך - שָׁם דמיהן ומניחן. עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים ... אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום ... תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש ... עגלים וסייחין מטפל בהן שלשים יום ... וכל דבר שטיפולו מרובה משכרו - מטפל בהן שלשה ימים, מכאן ואילך - שם דמיהן ומניחן". שם דמיהן פירושו שאינו צריך יותר לטפל בהם, אלא מעריך (שָׁם) אותם, מוכר אותם בשוק או מנכס לעצמו ומניח את הכסף למשמרת (שָׂם). ראו דיון בראשונים על הדף שדנים כיצד הוא רשאי לשון בעצמו, שמא ימכור בזול ובלבד שייפטר מהצורך לשמור ולהשגיח. ועוד שם הדין איך מתנהגים עם ספרים ותפילין שנמצאו. וכל זה חלק ממצוות השבת אבדה בדברינו בפרשת כי תצא. ואם נחזור למידת החסידות, ראו מעשה דומה בגמרא תענית כה ע"א: "אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולין, והיו מצערין אותם, ומכרן, וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? - אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העיזין, והן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו". עזים שהיו נלחמות בדובים שבאו לטרוף ולהזיק והעזים הניסו אותם.
- שיעשה משהו לסילוק מכת המכרסמים.
- ראו שמות רבה לא יז: "מעשה באדם אחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי והיה לו שדה אחת והיתה עושה אלף מדות ומוציא ממנה מאה מדות למעשר ומן המותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו. בשעת פטירתו קרא לבנו ואמר לו: בני, תן דעתך על שדה זו כך וכך מדות היא עושה, כך וכך מדות למעשר וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. כשנפטר מן העולם, שנה ראשונה זרע אותה הבן עשתה אלף מדות והוציא ממנה מאה למעשר, שנה שניה נכנס בו עין רעה פיחת עשרה ופיחתה היא מאה, וכן שלישית וכן רביעית וכן חמישית עד שעמדה על מעשרותיה. כיון שראו קרוביו כך, עמדו ולבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. אמר להם: לא באתם אלא לשמוח עלי! אמרו לו: חס וחלילה! לא באנו אלא לשמוח עמך. לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן, ועכשיו נעשית כהן והקב"ה בעל הבית". מנגד, מדרש תנחומא פרשת ראה סימן יב (כל המדרשים הם על הפסוק "עשר תעשר"): "מעשה באדם אחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי והיה לו שדה אחת ונתן לו הקדוש ברוך הוא בלבו שיעשה ועשה: חציה זרע וחציה בית מקוה מים. ובאת שנת בצורת והוה מזבין סאה חטין בסלע וסאה מים בתלת סלעים והוה מכריז ואמר אתון זבנין סאה דמיא דהיא עבדא תלת סאין דחטין. מי גרם לו זאת? על ידי שהוציא מעשרותיו כראוי, משה מזהיר את ישראל עשר תעשר". נראה שאמונתו של בשר ודם כאן, היא שאם רבי פנחס מבטיח שאם יעשו כראוי תשרה בתבואה הברכה וכך אכן אירע; קל וחומר כשהקב"ה מבטיח. ראו הבטחת הנביא מלאכי פרק ג פסוק י: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי". ראו דברינו הפטרת שבת הגדול וכן לא תנסו בפרשת ואתחנן.
- השווה עם הסיפור בגמרא יבמות קכא עמוד ב על בתו של ר' נחוניא: "תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי, מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו, יכשל בו זרעו?". (אך סופו של בנו שם היה קשה יותר, ראו שם במקור). נראה שאמונתו של בשר ודם כאן, היא שאם בני אדם (צדיקים) אינם מוכנים לעוולה של חוסר צדק והופכים עולמות להצלה ולטובה, כך ודאי יעשה גם הקב"ה. אך פנחס בן יאיר כמו ר' חנינא בן דוסא וחוני המעגל הם דמויות של 'בעלי מופת' (כולל בהמותיהם) שלא תמיד נחה רוח חכמים מהם.
- קבלת מתנה משמים.
- נראה שאותו ישמעאלי ידע את התורה או שהיה מצאצאי עבד אברהם (אליעזר) וממנו לקח את הביטוי. ראו מה אומר העבד אשר נשלח לקחת אשה ליצחק כאשר נראה ששליחותו הצליחה: "ברוך ה' אלוהי אדוני אברהם" (בראשית כד כז). עוד במקרא, ברכת חירם או חורם מלך צור לשלמה בעת שזה עלה לשבת על כסא המלוכה, דברי הימים ב פרק ב פסוק יא: "וַיֹּאמֶר חוּרָם בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה בַּיִת לַה' וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ". ובלשון חכמים, ויקרא רבה (וילנא) יג ה: "אלכסנדרוס מוקדן כד הוה חמי לרבי שמעון הצדיק, אמר: ברוך ה' אלהי של שמעון הצדיק". ולהלכה אנו שואלים אם היה דבר כזה קורה בין יהודי ליהודי, האין זה פשיטא שזה מקח טעות? האם התלמידים חשבו שזה בסדר רק משום שמדובר בגוי? נשמח לשמוע דעת בעלי תריסין.
- הגענו, כדרך דרשות רבות שבראש הפרשה, בפרט בדברים רבה, לפסוק הפותח את פרשתנו: "עקב תשמעון", הדן באמונתו של הקב"ה הנאמן לשלם שכר. אך לא כאן ועכשיו, אלא ב"עקב" – בעתיד. סיום הדרשה מתבסס על שילוב הפסוק החותם את פרשת ואתחנן עם זה הפותח את פרשת עקב, שהמדרש מציע לקרוא אותם ברצף למרות הפרשה הפתוחה שביניהם: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". שניהם אגב, ממשיכים את הפסוק ששמנו בראש הדף ואת המשכו שהבאנו בהערה 2: "וְיָדַעְתָּ כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱלֹהִים הָאֵל הַנֶּאֱמָן שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר: וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו אֶל פָּנָיו לְהַאֲבִידוֹ לֹא יְאַחֵר לְשֹׂנְאוֹ אֶל פָּנָיו יְשַׁלֶּם לוֹ". כך מציע המדרש שנבין פסוקים אלה ואת החיבור בין פרשות ואתחנן ועקב: ידיעת "האל הנאמן" צריכה להביאנו לעשייה של "אמונת בשר ודם", בבחינת: "מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו' " (מדרש ספרי בפרשתנו פיסקא מט). אך כל זאת, ללא חשבונות וללא ציפייה לתגמול מידי. גם אם אלה לכאורה מובטחים בפסוקים אלה. לא תמיד תראה מיד את החצי השני של הפסוק הראשון, את שמירת הברית והחסד וגם לא איך הקב"ה משלם לשונאיו. העיקר הוא הפסוק: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם", מתוך אמונת בשר ודם. אבל לא רק אמונה בין אדם למקום, אלא גם אמונה ואמינות ונאמנות בין אדם לחברו, כולל אמונה עם גויים שאינם בני ברית. ולהאמין שאמונתו ונאמנותו של הקב"ה "האל הנאמן" לשלם לך שכר כגמולך בו תבוא אי שם ב"עקב".
- שליחים להודיע על בואו.
- הפתרון: שידוך, בניית החורבה ומטמון הדדי. ואם מישהו נזכר בסיפור "מעשה בשני אחים", אין זה מדרש, אלא פולקלור כללי.
- כבר הארכנו לדון במדרש זה בדברינו אדם ובהמה תושיע ה' בפרשת נח. וכאן רק רצינו להראות שמידת חסידותו של ר' שמעון בן שטח, הייתה גם אצל אנשי קציא (קצה העולם?) ובזכותה ירד להם מטר בשפע וארצם פוריה. נאמנות בשר ודם של כל בני האדם ('באי בראשית'). אך לפי שמדרש זה הוא של חז"ל (גם אם בנוי עפ"י פולקלור של עמים אחרים), יש אולי לראות בו ניגוח של תרבות יוון, יותר מאשר שבחם של נכרים, מה גם שהם "מארץ רחוקה" (מעבר להרי החושך). אך עדיין הסיפור קיים ולאורו, קשה עוד יותר להבין את ניסיונם של תלמידי רבי שמעון בן שטח להכשיר דבר שזכה בו רבם בדרך שהיא טעות ברורה ואיננה "הטוב והישר". כך או כך, הרי לנו "מאמונתו של בשר ודם" גם אצל שאינם בני ברית.
- בעלי אמנה הם "אנשים נאמנים המקיימים את הבטחותיהם" (פירוש שטיינזלץ לגמרא תענית שנראה להלן). לא "בעלי אמונה" שבין אדם למקום, אלא בעלי אמנה שבין אדם לחברו. אצל חז"ל שתי אמנות אלה קשורות, אבל שונות והוא הוא הנושא בו בחרנו לעסוק, איך מנאמנותו או אמינותו של בשר ודם, אפשר להגיע גם לאמונה באמינותו ונאמנותו של הקב"ה שהוא שומר הברית והחסד, השכר והעונש. מדרשים אחרים דורשים את "נאמני ארץ" על שבט הלוי (תנחומא במדבר יז), הכהן הגדול (במדבר רבה ג ג) והאבות (פסיקתא דרב כהנא פיסק י). אבל כאן נאמני ארץ הם אנשי אמנה, אנשי אמון: מי שמחזיר אבידה, משיב פיקדון ומכסה סוד ולא הולך רכיל (כך נראה לנו לפרש את "מכסי רזים"). ומכאן נפליג לעוד כמה "בעלי אמנה" שבמדרש.
- אם יש אמת בארץ, יבוא הצדק מהשמים. וצדק כאן הוא ברכת הגשם, כמו שמובא בתוספתא מעשר שני פרק ה הלכה כה: "וצדק משמים נשקף – משמים, מאוצר טוב שבשמים שנאמר: יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך (דברים כח יב)". ואכן, לאנשי ארץ קציא הנ"ל היה גשם בשפע ואדם ובהמה הושיע שם ה'.
- רש"י על הדף מבאר מהו מעשה חולדה ובור, שהיה, כנראה, ידוע בע"פ ללומדי התלמוד, ורש"י העלוהו על הכתב וככה השתמר: "מחולדה ובור - שהמיתו שני בני אדם, מצוי הוא באגדה: מעשה בבחור אחד שנתן אמונתו לריבה אחת שישאנה, אמרה: מי מעיד והיה שם בור אחד וחולדה, אמר הבחור: בור וחולדה עדים בדבר. לימים, עבר על אמונתו ונשא אחרת, והוליד שני בנים. אחד נפל לבור ומת, ואחד נשכתו חולדה ומת. אמרה לו אשתו: מה מעשה הוא זה שבנינו מתים במיתה משונה? ואמר לה: כך וכך היה המעשה". ומסיים שם רש"י: "המאמין בהקדוש ברוך הוא - שמשימו עד בינו לבין חבירו - על אחת כמה וכמה". נוסח מורחב-מה מופיע בתוספות על הדף ומורחב יותר בספר (מילון) הערוך לר' נתן בן יחיאל מרומי. ראו גם לבנר, כל אגדות ישראל, חלק רביעי עמ' 308-318. חפשו באינטרנט "חולדה ובור". בעלי האמנה כאן הם אפילו לא בני אדם, יהודים או גויים, כי אם בעל חיים וחפץ דומם – חולדה ובור. הטבע היינו אומרים, הטבע הוא ששמר את העדות על הבטחת הבחור לבחורה והוא גם שהעיד בו ופגע בו (והוא השכיל להבין, הִפְנִים והודה). כמו שאומר המדרש על משה שמעיד בשירת האזינו את השמים והארץ שהם שישמרו את העדות וחו"ח גם יפגעו במי שיעבור עליה בבחינת: "יד העדים תהיה בו בראשונה". ראו ספרי דברים האזינו פיסקא שו. קל וחומר מי שמאמין (שָׂם כעד) את הקב"ה.
- ראו דרשת הגמרא במלואה שם, שפנו לאדם שיקח משרה של רבנות ותורה (השווה "שמלה" עם הביטוי "נטל אדם טלית") והוא מסרב ואומר שאין בידו לחם ושמלה, "לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד". היו אנשי אמנה שסירבו להתמנות לתפקיד בתורה ...
- היינו שאין עוד אנשי אמנה בירושלים ערב החורבן, כמאמר הכתוב: "פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם" (תהלים יב ב).
- בדברי תורה (וכבוד רבנות) היו אנשי אמנה שלא נטלו שררה שאינם ראויים לה, אבל בעסקי משא ומתן, בחיי כלכלה ומסחר, בין אדם לחברו – לא היו נאמנים. מעניין שבים המדרשים על חורבן הבית והארץ, נפקד בד"כ מקומו של מדרש זה הנחבא אל הכלים ויכול להתחבר למדרשים שבית ראשון חרב על שדנו דין תורה (בבא מציעא ל ע"ב). נאמנות בתורה הייתה, אבל לא נאמנות בדרך ארץ. ועל זה זועק הנביא. אבל אנחנו בשבת נחמה (השנייה) ולא נחזור למדרשי חורבן, רק נדבק למדרשי אמנה. הקשר בין בעלי תורה ובעלי אמנה נמצא גם במדרש הידוע בגמרא שבת לא ע"א: "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר?". ואנו מנסים להבין דבר מתוך דבר בדרשה זו: מדוע השאלה לקביעת עתים לתורה ולמשא ומתן באמונה צמודים זה לזה? ונזכרנו בדרשת האמורא אביי שבמסכת יומא פו ע"א: "אביי אמר: כדתניא, ואהבת את ה' אלהיך - שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות. מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו ... אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה - ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו!". תורה עם דרך ארץ.
- הרבה שערים יש, אבל זה של ישעיהו: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" הוא השער שכל בעלי אמנה נכנסים בו. האם גם אנשי קציא? עפ"י ספרא אחרי מות פרשה ט "אשר יעשה אותם וחי בהם", התשובה היא: כן, גם אנשי קציא (אחרי "צעד קטן" נוסף). ובמחשבה שנייה, אולי לא רק בשער האמנה של ישעיהו, שמפרקיו הנפלאים אנו שואבים נחמה בשבועות אלה, נכנסים בעלי אמנה, אלא גם בשער של ספר תהלים, זה שהצדיקים נכנסים בו. ואלה דברי מדרש ספרא שהבאנו בהרחבה בדברינו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, בפרשת אחרי מות: "היה רבי ירמיה אומר: אתה אומר מנין אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וכן הוא אומר: וזאת תורת הכהנים והלויים וישראל לא נאמר כאן, אלא: וזאת תורת האדם ה' אלהים. וכן הוא אומר: פתחו שערים ויבוא כהנים ולויים וישראלים לא נאמר, אלא: ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. וכן הוא אומר: זה השער לה' כהנים לווים וישראלים לא נאמר, אלא: צדיקים יבואו בו. הא, אפילו גוי ועושה את התורה הרי הוא ככהן גדול".
- כביכול, אפילו הקב"ה לא יכול לחיות בלי אמנה! ועד שנקבל הסברים יפים משואבי המים לדרשה מיוחדת זו, נָפְנֶה למדרש ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שז: "אל אמונה, שהאמין בעולם ובראו". מדרשים רבים, על הפסוק: "אני אמרתי עולם חסד יבנה", מדגישים שהעולם בנוי על חסד ועל לפנים משורת הדין (ולא על האמת). אבל כאן, "אפילו צדיק חי העולמים, מאמונתו הוא חיה" ורק משהאמין שיש סיכוי לאמנה בעולם – ברא אותו. ראו הפסוק המלא בתהלים פט ג: "כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם". וראו עוד בתהלים סא ח: "יֵשֵׁב עוֹלָם לִפְנֵי אֱלֹהִים חֶסֶד וֶאֱמֶת מַן יִנְצְרֻהוּ". ועד שנזכה לשוב ולדרוש בפסוקים נפלאים אלה, נשמח כאמור לשמוע לקח משואבי המים לגבי מדרש קהלת רבה הנ"ל.