- בשיא העימות עם דתן ואבירם העומדים "נצבים" מול משה ללא מורא, תוך שהם מתריסים מולו ומערערים על הנהגתו, עושה משה דבר חריג שכפשוטו לא נצטווה עליו. הוא מכריז ומתנה קבל עם ועדה, גם כלפי שמיא, אם תפצה הארץ את פיה ותבלע את החולקים עליו, הרי זו עדות ששליחותו וכל מעשיו היו עפ"י ה', ואם לא – אז הוא עצמו, משה, יודה שלא ה' שלח אותו. האם זה יכול להיות דגם להוכחת נביא על נבואתו שאומר על דבר שיארע ואירע? ראו דברינו איך נכיר נביא אמת בפרשת שופטים.
- דברי הקב"ה לקין בעקבות רצח הבל אחיו, בראשית פרק ד פסוק יא: "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ".
- בשלושה מקומות קיצר הכתוב ולא פירש מה בדיוק אירע: אצל קין, בבריאה בפרשתנו, ובדברי יפתח שנדר שהיוצא הראשון מדלתי ביתו יוקרב לעולה ויצאה בתו. אך באמת, מי שקיצר ודיבר בלשון מועטה היא הדרשה של רבן שמעון בן גמליאל, שהרי אצל קין נאמר במפורש מה עונשו: "כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ" וגם מדברי קין עצמו אפשר ללמוד מהו "ארור אתה", כשהוא אומר: "הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ" (בראשית ד יב-יד). ואצלנו, אמנם לא מוסברת מהי בריאה זו (חז"ל שנראה להלן אומרים שהיא הגהינום שנפערה למרגלות אותם אנשים), אבל בהחלט מתואר במקרא מה קרה שם, ונותר רק להחליט אם קרח עצמו היה "מן הבלועים או מן השרופים" (סנהדרין קי ע"א ועוד). גם אצל יפתח ברור מה היה שם ומה שלא ברור זה מה עלה בגורלה של בת יפתח לבסוף (ראו דברינו בת יפתח בפרשת בחוקותי). אבל יש משותף אחר בין שלושה מקרים אלה. מקריאה נוספת ומעיון בפסוקים המצוטטים כאן במלואם, עולה המכנה המשותף של הפועל פצ"ה. אצל קין כפי שראינו בהערה הקודמת; בפרשתנו, מהפסוקים שהבאנו בראש הדף ואצל יפתח כפי שמובא במדרש עצמו: "ואנכי פציתי פי אל ה' ". נראה שדברי רבן שמעון בן גמליאל טעונים הסבר נוסף ונשמח למאירים את עינינו. כך או כך, במקום שדברו הכתובים בלשון קצרה ומועטה, בא המדרש ומרחיב ומבאר ואנו בעקבותיו.
- ראו שם במדרש ש"אותה שעה" הן דברי ההקנטה הידועים של קרח שרש"י מביא בפירושו לתורה: "טלית שכולה תכלת מה שתהא חייבת בציצית? אמר לו: חייבת ... בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה? אמר לו: חייב במזוזה ... בהרת כגריס מהו? אמר לו: טמא. פרחה בכולו? אמר לו: טהור. באותו שעה אמר קרח: אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן כהן גדול". ועל זה מרגיש משה שהוא חייב לחזור ולהביא אות שהתורה היא מהשמיים ושנבואתו אמת. אבל בפשט הפסוקים אין זה כך, אלא כפי שהבאנו בהערה מס' 1, שמדובר במעמד המתריס של דתן ואבירם. קרח כלל לא נוכח שם (עפ"י המקרא).
- פירוש פני משה על הירושלמי מסביר שהוא מלשון לפנות: "כדי לפנות ולהסיר מלבן מחשבות הרעות ושיחזיקו באמונם השם ברוך הוא". Jastrow מסביר שפירוש המילה הוא שפלות ונבזות – baseness בלשונו. ומפי פרופ' שלמה נאה שמעתי שפונרייה היא מילה יוונית: פונרוס = רשע, פונרייה = רשעות. ונראה שהכוונה שהדברים המרושעים שהוטחו בשלושה נביאים אלה הביאו אותם לרגע קשה ביותר של נמיכות והשפלה, של כבודם וכבוד השליח שהם מייצגים, עד שראו לעשות מעשה קיצוני כדלהלן.
- מיכה אומר שאם דבריו לא יתקיימו "לא דיבר ה' בי", שזו אולי הכחשת נבואה ספציפית ולא הכחשת השליחות כולה. אליהו לא אומר דברים ברורים מה יקרה אם לא תרד אש מהשמים והמדרש הוא שמפתח את האפשרות הזו בדבריו: "ואם לאו". משה, ראש לנביאים, הוא שאומר במפורש במקרא את שני הצדדים, כמעט היינו אומרים כדין "תנאי בני גד ובני ראובן" (מחשבה לבעלי תריסין). ראו פירוש רש"י: "לא ה' שלחני – אלא אני עשיתי הכל מדעתי ובדין הוא חולק עלי". אך ראו גם איך מדרש מאוחר יותר כמו קהלת רבה, פרשה י סימן ב, מנסה לרכך מעט את המעשה הקיצוני שמשה עשה כאן: "יקר מחכמה ומכבוד זו הנבואה, סכלות מעט זו גזירתו של משה שאמר (במדבר ט"ז) ואם בריאה יברא ה' ". רגע של חולשה וסכלות מעט. ומדרש משלי (בובר) פרשה יא סימן כז מדגיש את הכעס של משה: "א"ל משה: קרח! עברת על מצותיו של הקב"ה ונתגאית בעשרך! באותה שעה עמד לפני הקב"ה בכעס, אמר לפניו: ריבונו של עולם, אם קיימים הם דברי תורתך הבא עליהם גזירה, שנאמר: ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' (במדבר טז ל)". כעס וסכלות מעט שאולי נסלחים מעט. ראו דברינו כשמשה כועס.
- מבחן מרכזי לנביא שקר הוא שהוא אומר דבר ברור על שעתיד לקרות והדבר לא קורה. אין הדבר בהכרח ההפך בנביא אמת שצריך לנבא עתידות, אבל וודאי שאם עשה כן, הדבר מחזק את היותו נביא. והרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ז הלכה ז מדגיש את עדות האות והמופת: "הנביא ... כשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת". על כל זה הרחבנו מחד גיסא בדברינו ונתן אליך אות או מופת בפרשת ראה (בנביא השקר) ובדברינו איך נכיר נביא אמת בפרשת שופטים (בנביא האמת). משה, מיכה ואליהו הוצרכו לחזור ולאושש את נבואתם הגם שכבר הוחזקו כנביאים. כוחם כנביא נחלש והם צריכים כאילו לחזור לנקודת ההתחלה. אולי גם זה כלול בביקורת המשתמעת בדברי הירושלמי "כפרו בנבואתם", היינו שנחלשה נבואתם, שלא היו מספיק איתנים בשכנוע העם והוזקקו "להטריח את המקום" ולהכריח כביכול את הקב"ה לעשות עוד מופת. ואחרי מופת זה, יאמין העם ויסתלקו כל ספקותיו וטרוניותיו?
- פסוק זה נדרש במקומות רבים על הגיהינום, כגון בגמרא עירובין דף יט עמוד א: "כי ערוך מאתמול תפתה - שכל המתפתה ביצרו יפול שם". והשאלה על דרשת רבא שהבריאה שמשה דרש שתיברא כאשר האדמה תפצה את פיה היא הגיהינום, אינה אפשרית שהרי הגיהינום כבר נברא ועוד לפני בריאת העולם!
- ראו גמרא שבת ל ע"ב על תלמידים שלגלגו על דרשות 'פלאיות של רבן גמליאל בטענת: "אין כל חדש תחת השמש!" ומה ענה להם. ובשמות רבה כא ו על הים שסירב להיקרע לפני משה (בדברינו הרם את מטך ונטה את ידך) עד שהקב"ה נאלץ להחזיק בימינו של משה. ותחילה שם, משה עצמו מתווכח עם הקב"ה כיצד אפשר לשנות סדרי הטבע ולהפוך ים ליבשה. ההשוואה עם קריעת ים סוף מעצימה מאד את מעשה משה בפרשתנו. כאן הוא גוזר בפשטות ומוכן להעמיד את כל האמונה בו וממילא בקב"ה במבחן.
- ראו דרשת רבא זו במקבילה בגמרא סנהדרין קי ע"א: " ... ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה, אמר משה לפני הקב"ה: אם בריאה גיהנם מוטב, ואם לאו יברא ה'. למאי? אילימא למבריה ממש, והא אין כל חדש תחת השמש, אלא לקרובי פיתחא". היינו, משה לא מבקש שהגיהינום ייברא כאן ועכשיו אלא רק שפיו יתקרב לכאן. "ודבר זה איננו בכלל בריאה חדשה" (שטיינזלץ). ובמדרש אגדה (בובר) במדבר פרק טז המתבסס על דרשת רבא: "ואם בריאה יברא ה'. מה ראה משה לומר כן? ידע כי הכל האל ברא, אלא לקרובי פומא דארעא". דרשת רבא המרוככת מנסה למתן את דברי או מעשה משה: "ואם בריאה יברא ה' ", הפעם מהכיוון שאין כל חדש תחת השמש וגם אותם דברים שנראים לנו פלאיים, כבר נבראו קודם שנברא העולם או, בצד השני, עם סיום הבריאה "בערב שבת בין השמשות" - להלן.
- הרי שפי הארץ נבראה בערב שבת בין השמשות ואין היא הגיהינום, אלא בריאה מיוחדת לאירוע זה. מה שאולי מעצים את המעשה הקיצון שעשה משה. אבל גם כאן, מדגישים חז"ל, אין שינוי סדרי בראשית ואין בריאה חדשה, ומשה שאמר מה שאמר ידע זאת (עפ"י המדרש) לקח זאת בחשבון וממילא מרוכך גם העניין שמשה "כפר בנבואתו" שהרי ידע שאין הוא כופה על הקב"ה בריאה חדשה, רק "מקרב קצת" את הפתח. ואם נחזור לשיטה שמדובר כאן בגיהינום, ראו מדרש תנחומא (בובר) פרשת קרח סימן כז שמחבר את כל העניין עם בני קרח שלא מתו ונשארו לחיות גם בתוך הגיהינום: "מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה". וכבר הארכנו לדון בבני קרח וברעיון של מי ששורדים את הגיהינום ויודעים גם שם לשיר שירה, בדברינו ובני קרח לא מתו בפרשה זו בשנה האחרת.
- מכאן באה אח"כ קריאת העם הכפולה: "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים". פשיטא שאליהו לא הצטווה על כל זאת ומדעתו עשה. וכבר הרחבנו לדון במעשיו של אליהו בדברינו אליהו בהר הכרמל בפרשת כי תשא.
- ראו גם מדרש במדבר רבה יח יב בפרשתנו במשל על השושבין שמאיים על המלך אם לא ינקום את כבוד בתו שהוציאו עליה שם רע: "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני ... משל לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד אחד מן המסובין וקלל את השושבין ואמר: לא היו בתולים לבתו של מלך. עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו: אם אין אתה תובע בנפקין שלך ואין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל, אף אני אומר בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. מיד אמר המלך: מוטב לי להרוג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי". מדרשי תנחומא ובמדבר רבה (קרובים מאד זה לזה) משלבים את מדרשי הירושלמי והבבלי לעיל, אך לא מדגישים את נושא הבריאה והכפירה בשליחות. בתנחומא, מוחלף הביטוי "כפרו בנבואתם" שבירושלמי, בביטוי הרך והסתמי יותר: "אמרו בלשון הזה". מדרש במדבר רבה חריף יותר בעצם האיום של השושבין על המלך, בפרט בקטע: "אף אני אומר בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך", אך מיקוד הדרשה של שניהם הוא במוטיב של "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". סיום הדרשה בתנחומא, מתמקד בפסוק מאיוב: "ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור", עליו נאמרו דרשות רבות בשבח הצדיקים שגוזרים והקב"ה מקיים, ויותר משיש כאן ביקורת על כך שהצדיק "תופס את הקב"ה" ומכריח אותו כביכול לפעול, יש כאן שבח והערכה לכוחו של הצדיק - הנביא. ראו דברינו צדיק גוזר והקב"ה מקיים ושוב גם דברינו אליהו בהר הכרמל בפרשת כי תשא.
- נאום דוד האחרון החותם (כמעט) את ספר שמואל ב ומעשיו של דוד.
- מי הוא הדובר כאן? מי הוא ש"אמר" ומה אמר?
- דוד מעיד שהוא שמע מצור ישראל (הקב"ה) שהוא המושל באדם, אבל יש מי שמושל בו. ומי הוא? זה הצדיק שבכוחו לבטל את גזרותיו של הקב"ה. הבאנו דרשה זו כאתנחתא על מנת להבליט את המקור השני בחז"ל לכוחו של הצדיק לפעול כביכול נגד הקב"ה. אבל כאן הצדיק מבטל את גזרותיו (לרעה יש לומר) של הקב"ה ומהפכן לטובה. ואילו הדרשות על הפסוק באיוב הנ"ל אומרות שהצדיק גוזר והקב"ה מקיים את גזרתו. ובאשר לפשט הפסוק והכפילות: "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל", ראו המפרשים שם: רש"י, רד"ק ועוד. ופירוש דעת מקרא שכופל את המילה "לי": אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי, לי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל"
- ראו דרשה מקבילה במדרש דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן, שם מובאים בדיוק אותם הפסוקים המובאים להלן, אך בפתיח נמנים למשה רק שלושה עוונות: "א"ל הקב"ה: משה הרי עשית ג' עונות ולא גליתי אחד מהם". נראה שמדרש תנחומא מדייק יותר כפי שנראה מסדר הפסוקים שמופיע כאמור באופן דומה בשניהם.
- הסירוב של משה לשליחות בהתגלות בסנה.
- החטא השני הוא התרסת משה כלפי הקב"ה בסוף פרשת שמות כאשר הוא נוכח ששליחותו אינה כה פשוטה ובשלב ראשון, לא רק שאינה גואלת ומצילה, אלא אפילו מריעה את מצב העם. ראו דברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות.
- הדרשן מביא כאן שני פסוקים צמודים ומונה אותם כשני חטאים של משה! והם לפי החשבון החטא השלישי והרביעי. אולי "לא ה' שלחני" הוא הכפירה בנבואה (האפשרות לכפירה בנבואה) כלשון הירושלמי לעיל ואילו "אם בריאה יברא ה' " הוא בחינת "לא תנסו את ה' אלהיכם" – לא "תופסים את הקב"ה ומכריחים אותו" לעשות מעשה, ושלא כגישה המרוככת של מדרש תנחומא הקודם. וכל זה בספר דברים, בתחינתו של משה להיכנס לארץ. אבל מה נעשה עם פסוקים מפורשים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" (במדבר טז כג-כד)? האמנם גזרת הבריאה היא 'המצאה' של משה?
- חטא מי מריבה המצפה לנו בפרשת השבוע הבא, הוא החטא המפורש בתורה, עליו הרחבנו בדברינו ייכתב עווני בפרשת חוקת. שם מבקש משה שיהיה ברור וייכתב בספר שזה חטאו היחיד. וגם כאן אומר המדרש שרק בגלל שמשה דורש כעת במפגיע להיכנס לארץ, נאלץ כביכול הקב"ה לגלות כעת את שאר חטאיו שהתורה כיסתה.
- החטא השישי הם דבריו הקשים של משה לבני גד ובני ראובן בפרשת מטות כשהם מבקשים את עבר הירדן המזרחי לנחלה. ראו דברינו תרבות אנשים חטאים בפרשת מטות. המתקפה של המדרש על משה על שהוא מכנה את האבות אברהם יצחק ויעקב: חטאים, אינה מובנת. הרי הוא מדבר שם בפירוש על "אבותיכם" היינו דור המדבר שמאס בארץ ולא על "אבותם" – אברהם, יצחק ויעקב. לעניינינו, דבריו של משה בפרשתנו "אם בריאה יברא ה' " היא אחת מהסיבות שנגזר עליו שלא להיכנס לארץ ישראל, אולי שמא יעשה בארץ כמעשהו במדבר לפצות את פי האדמה ולהשליך לגיהינום כל מי שחוטא ומתריס. אבל אליהו, ממשיכו של משה במובנים רבים, כן עושה כמעשיו כפי שראינו לעיל. כך או כך, ובהמשך לשתי הגישות שראינו לאורך כל הדרך, הרכה והמחמירה, ראו מדרש דברים רבה פרשה ב סימן ג שמזכיר גם הוא את "בריאה יברא ה' " בהקשר עם אי כניסתו של משה לארץ, אך לא כעונש או עוון, אלא כציון פשוט איך כוחו של מי שפעם "גזר אומר" על הקב"ה והכל קם לו ועל דרכו נגה האור, כעת הוא חדל אישים וכאחד האדם: "אמר רבי אבין: למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב והיה ממנה דוכסים ואיפרכים ואיסטרטליטים. לאחר ימים ראו אותו שהיה מבקש מן השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו. היו הכל תמהין ואומרין: אתמול היה ממנה דוכסין ואיפרכין ואסטרטליטין ועכשיו הוא מבקש מן השוער ליכנס לפלטין ואינו מניח לו?! אמרו לו: שעתו עברה. כך משה גוזר על הקב"ה והוא מקיים: קומה ה' שובה ה', ואם בריאה יברא ה' אם נברא לה פה מששת ימי בראשית הרי מוטב ואם לאו יברא ה', ועכשיו מתחנן ומתחבט להיכנס לארץ ישראל ואינו מתקבל! שעתו עברה: "בעת ההיא לאמר".
- זו המחלוקת הידועה בין משה ואהרון, מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב: "יקוב הדין את ההר, שנאמר: כי המשפט לאלהים הוא (דברים א), וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו, שנאמר: תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ב). ראו דברינו תורת אמת הייתה בפיהו בפרשת חוקת.
- כבר הרחבנו על "איש האלהים" בדברינו משה איש האלהים בפרשת וזאת הברכה, תואר לו זוכה משה רק באחרית ימיו! ודרשנו שם בפנים רבות של "משה האיש" מול "איש האלהים" וענוותנותו של משה ועוד. ודווקא מדרש זה נסתם מעינינו. "ואם בריאה יברא ה' " היא הטחת דברים, בדומה לחנה ואליהו שהטיחו דברים כלפי מעלה. וזהו: "משפטיו עם ישראל". המדרש מתווכח עם מאמר חז"ל שפי הארץ נברא עוד קודם לבריאת העולם (הגיהינום לעיל) או בערב שבת בין השמשות (מסכת אבות לעיל) וכאילו שם בפי משה את הדברים הבאים: אם כל הדרשות הנ"ל של חז"ל נכונות – הרי טוב. ואם לא, אז עכשיו תפצה הארץ את פיה! (בדומה לדרשת רבא בגמרא נדרים לעיל: "אם בריאה גיהנם - מוטב תהיה, אם לאו - יברא ה' "). אני משה "איש האלהים" פציתי את פי וגזרתי אומר. ערב מותו, וכשברור סופית שלא ייכנס לארץ, בין השאר בגלל דבריו "ואם בריאה יברא ה' ", זוכה משה לתואר "איש האלהים", אבל אלהים במובן של דין, של יקוב הדין את ההר ותפצה האדמה את פיה. משה עם האמת שלו עד הסוף, תרתי ותלת משמע. ובאשר לסיום המדרש "בשביל קרח ועדתו", נראה ששוב מערבב המדרש את דתן ואבירם עם קרח ועדתו, או שהוא מחשיב את דן ואבירם כחלק מעדת קרח המורחבת למרות שלכל אחד היה העימות עם משה והעונש שלו.
- נפנה מעט לפרשני המקרא.
- בסוף דבריו מצטט רש"י את חז"ל שה"בריאה" הוא נס בקיעת האדמה, אבל הוא מצדו מציע שה"בריאה", תוך שהוא מוסיף את המילה "חדשה", איננה העובדה שהאדמה פצתה את פיה, אלא המיתה המיוחדת "שלא מת בה אדם מעולם". ראו פירוש חזקוני שבד"כ מחזק ומבאר את רש"י: "ואם בריאה יברא ה' לאו לפה הארץ קאי, שהרי מששת ימי בראשית נבראת כדברי רבותינו ... אלא ... להוריד אנשים חיים לשאול". ורבא בגמרא לעיל יאמר לרש"י שזה בדיוק המיתה של ירידה לגיהינום וגם זה איננו חדש. השאול הוא הגיהינום.
- רשב"ם נכדו של רש"י מסביר מהיכן באה המילה "חדשה" שהוסיף כאן רש"י. היא לקוחה מהפסוק בירמיהו לא כא: "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ" (למרות ששם זה עניין אחר לגמרי). רשב"ם גם מסביר מדוע זו בריאה / מיתה חדשה. משום ש"שאינה כמיתת נדב ואביהוא". ולא זכינו לרדת לסוף דעתו של רשב"ם מדוע חשוב להזכיר כאן את מיתת נדב ואביהוא.
- היינו בריאה יש מאין. ראו פירוש רבי בחיי בן אשר: "ואם בריאה יברא ה'. הזכיר לשון בריאה שהוא לשון מורה על מציאות יש מאין, ובא להורות כי היה הפלא בנס הגדול הזה כפלא חידוש העולם. ונראה כי היה הכתוב ראוי לומר "ואם בריאה יברא אלהים" כלשון: "בראשית ברא אלהים".
- אבן עזרא מעדיף את הפירוש של "בריאה" במשמעות של גזירה או כריתה ומציין שהתופעה של אדמה שנבקעת ובולעת את יושביה מוכרת ואיננה יש מאין (רעידות אדמה? בולענים?). אבן עזרא מפנה לפירושו למילה "ברא" בבראשית א א (נושא בפני עצמו) ומסתמך על הפסוק ביחזקאל: "וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם וכו' ". ואנו נסייע לו מדברי יהושע לבני יוסף בפרק יז: "אִם עַם רַב אַתָּה עֲלֵה לְךָ הַיַּעְרָה וּבֵרֵאתָ לְךָ שָׁם ... כִּי הַר יִהְיֶה לָּךְ כִּי יַעַר הוּא וּבֵרֵאתוֹ". ראו עוד את פירוש רמב"ן על הפסוק שכדרכו חולק על אבן עזרא ואומר שהמילה "ברא" היא תמיד במובן של חידוש "הימצא דבר מאין", אלא שהחידוש כאן איננו בעצם בקיעת האדמה (כפי שגם אבן עזרא מדגיש, שניהם היו מודעים לאירועים של אדמה שנבקעת) אלא בעובדה שהיא בלעה את הכל ובמקום מאד ממוקד ומיד כיסתה אותם. וכלשונו: "כי בקיעת האדמה אינה בריאה מחודשת, אבל פתיחת הארץ את פיה לבלוע הוא חידוש לא נהיה מעולם. כי כאשר תבקע האדמה כמו שנעשה פעמים רבים ברעש הנקרא זלזלה, תישאר פתוחה. גם ימלא הבקע מים ויעשה כאגמים. אבל שתפתח ותסגר מיד כאדם הפותח פיו לבלוע ויסגור אותו אחרי בלעו, זה הדבר נתחדש ביום ההוא כאילו הוא נברא מאין. וזה טעם: ותכס עליהם הארץ (פסוק לג). ולכך אמר הכתוב אחרי ותבקע האדמה (פסוק לא), ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם (פסוק לב)".