- ככתוב בפסוק החותם את ספר מלאכי אחרון הנביאים: "הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו' ". ובאמת נחלקו במסורת אם אליהו הוא מבני לאה (שבט לוי או גד) או מבני רחל. ראו פירוש רד"ק על הפסוק וכן ילקוט שמעוני פרשת נצבים תתקמ.
- פסיקתא זו נמצאת, בסדר השנה, על חנוכה. מאיר איש שלום, עורך פסיקתא רבתי משער שמנהג ארץ ישראל הקדום היה לקרוא את אליהו בהר הכרמל בראש חודש טבת שחל בשבת חנוכה. בפשטות, בשל הדמיון לקנאות מתתיהו ובניו (אולי גם הקשר בין עובדי הבעל והמתייוונים). המלחמה היא פנימית ולא חיצונית. מתתיהו כאליהו, דורש מהעם לבחור בין דרך האמונה בה' ובין התבוללות רוחנית (שסופה גם התבוללות ממש) ונהירה אחרי עבודה זרה: עבודת הבעל בבית ראשון, תרבות יוון בבית שני: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים". מאבק שמלווה את תולדות האמונה הישראלית-יהודית בכל שנותיה. מעשים גדולים חד-פעמיים כמעשה משה בעגל, מעשה אליהו בהר הכרמל וגם הנפת נס המרד בידי מתתיהו, הם הרואיים וחשובים ומשמשים סמל לדורות. אבל המאבק בעבודה זרה ובהתבוללות רוחנית-תרבותית הוא ארוך ומתמיד ויום-יומי. נראה שגם בימינו.
- לאחר שלא נמנעו מלכנות זה את זה "עוכר ישראל" הסכימו אחאב ואליהו, לכנס את העם. השווה מדרש זה עם מדרשים רבים הדורשים את "פלח הרימון רקתך" אחרת, כגון שיר השירים רבה ד ג: "כפלח הרמון רקתך - ריקנין שבכם רצופין מצות ומעשים טובים כרמון הזה". כשעם ישראל מתקבץ יחד, זה כבר רימון טוב, אפילו אם כל אחד לחוד הוא ריק. נראה שבהסכמה על הכינוס, היה וויתור לא קטן של אחאב כמלך (ואליהו גומל לו בכך שרץ אח"כ לפני מרכבתו וחולק כבוד למלכות). ראו ויקרא רבה כו ב על דורו של אחאב שהיו יוצאין למלחמה ומנצחים מול דורו של דוד שהיו נופלים!
- להסבר פשט הפסוק, לפני כל המדרשים, ראו פירוש דעת מקרא כאן: "משערים שיסודו של משל זה הוא בציור של ציפור הפוסחת (דולגת, קופצת) מסעיף אחד באותו ענף לסעיף אחר ואינה יודעת להכריע איזה מהם יהיה לה נח יותר. ולפי זה סעיפים הם ענפי האילן. רש"י מפרש שתי סעיפים – שתי מחשבות מלשון: בשעיפים מחזיונות לילה (איוב ד יג) – הרהורים בשעת חזיונות לילה, יונתן תרגם מלשון פלגון – חלוקים למחלקות וסיעות", רד"ק מבאר שפוסחים הוא מלשון פִּסֵחַ "שאיננו יודע באיזו רגל יעמוד", ורלב"ג משלב: "הנה הפסח יטה פעם אל רגלו האחד ופעם אל רגלו השני וכן היו ישראל נוטים על שתי המחשבות פעם יאמינו כי ה' לבדו הוא האלהים ופעם יאמינו כי הבעל הוא האלהים".
- ובמדרש תהלים (בובר) מזמור קיט: "סֵעֲפִים שָׂנֵאתִי (תהלים קיט קיג) ... מהו סעפים? כל מי שפורש מדרכיו של הקב"ה ... וכן אליהו אמר: עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים. אמר: לא תאחזו החבל בשני ראשים, בחרו לכם היום את מי תעבדון וגו' ". זו הדעה השכיחה שאליהו מעמיד את העם לפני צומת דרכים ברורה ותובע הכרעה חדה לכאן או לכאן (האם היה מקבל הכרעה של העם לטובת הבעל?). ראה פירוש אלשיך על הפסוק: "ויאמר אליהם עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים - שאינכם גומרים בלבכם איזו האמת". ופירוש מלבי"ם: "כי אתם פוסחים בין שני הרעיונות ואינכם יודעים את מי תעבודון, וזה לא יתכן, כי אין בין שני ההפכים אמצעי, ואם ה' הוא האלהים, אין ממש בבעל, אשר צוה להכריתו ולשקצו. ואם יש ממש בבעל, אין לכם חלק בה' ". ואולי כבר קדם יהושע לאליהו כשהוא תובע מהעם, בנאומו בפרק כד, הכרעה ברורה: "בחרו לכם היום את מי תעבדון". ובנוסח המורחב התייחסנו לנושא השיתוף. ראו גם דברינו על השיתוף בפרשה זו בהקשר לחטא העגל.
- מכאן באה אח"כ קריאת העם הכפולה: "ה' הוא האלהים, ה' הוא האלהים". ופשיטא שאליהו לא צווה על כך ומדעתו עשה זאת.
- וכן הוא במדרש במדבר רבה יח יב שם גם המשל על השושבין שמאיים על המלך אם לא ינקום את כבוד בתו שהוציאו עליה שם רע: "משל לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד אחד מן המסובין וקלל את השושבין ואמר: לא היו בתולים לבתו של מלך. עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו: אם אין אתה תובע בנפקין שלך ואין אתה מוצא את זה והורגו בפני הכל, אף אני אומר בוודאי שלא נמצאו בתולים לבתו של מלך. מיד אמר המלך: מוטב לי להרוג את זה ולא יוציא השושבין שם רע על בתי". על הפסוק מאיוב המסיים את הדרשה: "ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור" נאמרו דרשות רבות בשבח הצדיק שגוזר והקב"ה מקיים, ראו דברינו צדיק גוזר והקב"ה מקיים בפרשת קרח. אך כאן נראה שיש בדברים גם ביקורת סמויה על כך שהצדיק "תופס את הקב"ה" ומכריח אותו כביכול לפעול. ואם לא היה הקב"ה עונה את משה, או היה עושה מעשה אחר ולא בדיוק מה שביקש, האם היה משה מתכחש לשליחותו? הרי פסוק מפורש הוא: "לא תנסו את ה' אלהיכם". (ראה דברינו אם כמות כל האדם ימותון אלה בפרשת קורח וכן לא תנסו בפרשת ואתחנן). והגדיל מכולם לעשות אליהו שאמר: "אתה הסיבות את לבם אחורנית" עוד לפני שירדה האש, עוד לפני שהקב"ה ענהו. ואכן, במקום אחר נחשב אליהו כמי שמטיח דברים כלפי השכינה. ראו מסכת ברכות לא ב: "ואמר רבי אלעזר: חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר: ותתפלל על ה' - מלמד, שהטיחה דברים כלפי מעלה. ואמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: ואתה הסיבות את לבם אחורנית. אמר רבי שמואל בר רבי יצחק: מנין שחזר הקב"ה והודה לו לאליהו - דכתיב: ואשר הרעתי (מיכה ד)". היינו שהקב"ה מודה שהוא הַרע. ולא ברור מה עניין מיכה לאליהו. ראו דברינו הטיחו דברים כלפי מעלה.
- כך נראה לפסק את המדרש. עכשיו, ברגע זה, אני דורש תשובה, אומר אליהו. תשועות העבר והבטחות העתיד לא עוזרות לי. אני צריך שתראה את גדולתך וכוחך כאן ועכשיו לעיני הקהל הזה, הדור שלי. הדברים מזכירים את דברי משה הדורש הצלה משעבוד מצרים מיד, ראה דברינו אותם הנתונים תחת הבנין בפרשת שמות. כך גם בתלונת גדעון: "וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ" (שופטים ו יג) וכן הוא בתהלים פרק מד ובפרט פסוק ב שם: "אֱלֹהִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם". ראו גם הסיפור בגמרא תענית כד ב על רבא שהתפלל לגשם ולא נענה, עד שאמר פסוק זה: "שלחה ליה לרבא: כוין דעתך ובעי רחמי דליתי מיטרא. בעי רחמי ולא אתי מיטרא. אמר לפניו: ריבונו של עולם! אלהים באזנינו שמענו אבותינו ספרו לנו פעל פעלת בימיהם בימי קדם, ואנו בעינינו לא ראינו! אתא מיטרא עד דשפוך מרזבי דצפורי לדיגלת".
- פסקה קודם אומר המדרש "הָנַח מה שעשית לאבותינו ... הָנַח מה שאתה עתיד לעשות" – אנו זקוקים לתשועה כעת (מוטיב שנראה שנלקח לסיפורי חסידים ותפילות הצדיקים). אבל הרי אי אפשר לנתק את דמותו של אליהו מהישועה לעתיד, והישועה כאן ועכשיו היא שתיתן גם כח אמונה להבטחות העתיד. ואי אפשר גם להתנתק מההיסטוריה, מתשועות העבר ומהאבות. על זכות האבות ומקומם כאן הרחבנו בנוסח המורחב של דף זה. ראו גם דברינו זכות אבות בפרשת בחוקותי. כך או כך, ההווה היהודי לעולם אינו עומד בפני עצמו. ועדיין, הדרשה בה אליהו בבית ראשון בהר הכרמל מצטט את הנביא מלאכי בבית שני (בירושלים?), שמצדו מצטט פסוק בו מלאכי מתנבא על אליהו, היא דרשה מיוחדת ונראית נדירה למדי ודורשת פתרונים.
- ראה מסכת תענית יז א שענני - לשון צעקה היא. ומי שענה לאליהו בהר הכרמל הוא יעננו, הוא מסדר התענית על גשמים.
- שירה שאמרו אליהו ובני ישראל לא מצאנו. אדרבא, השווה את הפסוקים בהפטרתנו: "וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם" עם הפסוק בפרשת שמיני (ויקרא ט כד): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם". שם יש "וירונו" וכאן אין. וגם הגשם טרם בא רק אש אשר לִחֵכָה את המים (נראה שלא הייתה בצורת גמורה) ואין שירה אלא על פדות והצלה. טרם ראינו את הבטחת ה' לאליהו: "לך והראה אל אחאב ואתנה מטר". שירה (עדיין) לא, אבל תפילת המנחה מקבלת כאן חיזוק גדול לשעתו ולדורות ומתקשרת מכאן ואילך עם מעמד אליהו בהר הכרמל. ראה המדרשים הרבים על "כעלות המנחה" כגון במדבר רבה יג סימן ד: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים גו'. וכי בכל מקום מקריבים קטורת ומנחה לשם הקב"ה? אלא בכל מקום שישראל עומדים ומתפללים תפילת מנחה, עליה נאמר מנחה כמשמעו. ואומר (מלכים א יח) ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו הנביא". כל תפילה ובכל מקום, אבל יפה תפילת מנחה שתיקן יצחק אבינו שלא ירד מהארץ, בארץ ישראל דווקא.
- בעלות המנחה אצל אליהו ו"כעלות המנחה" אצל אלישע תלמידו במלחמת יורם בן אחאב יחד עם יהושפט מלך יהודה כנגד מואב: "וַיְהִי בַבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְהִנֵּה מַיִם בָּאִים מִדֶּרֶךְ אֱדוֹם וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֶת הַמָּיִם" (מלכים ב ג כ). ראו גם תפילת רבי שמואל בר נחמן במנחה: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שכשם שזכיתני לראות חמה בזריחתה, כך תזכני לראותה בשקיעתה" (בראשית רבה סח ט) – שנזכה להשלים את יומנו.
- ולהלן במסכת ברכות ט ב: "אמר רבי אבהו: למה אמר אליהו ענני שתי פעמים? מלמד שאמר אליהו לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! ענני - שתרד אש מן השמים ותאכל כל אשר על המזבח, וענני - שתסיח דעתם כדי שלא יאמרו מעשה כשפים הם, שנאמר: ואתה הסיבות את לבם אחורנית". הסיום הוא מפתיע: אם הסיבות את ליבם להאמין בבעל, אנא הסב את ליבם כעת להאמין בך (ובי) ובה בעת תסיח דעתם שלא יתפתו לחשוב שהפלא של הורדת האש הוא מעשה כשפים! האמונה היא הליכה על חוט דק עד למאד. ראו דברינו כשפים למצרים בפרשת וארא.
- ברכת הקב"ה ליעקב בחזרתו לארץ, בבית אל, לאחר הוספת שם ישראל לו בפעם השנייה. ראו דברינו קום עלה בית אל.
- כאן אנו נתקלים בבעיה נוספת. הייתכן שאליהו בסך הכל מחדש מקום בו הייתה עבודת ה' קדומה? האם היה מזבח בהר הכרמל כבר קודם? המדרש מחליק את הנושא וממשיל את המזבח שבנה אליהו לרפואה ויציאה מההרס של בית אחאב ועבודת הבעל. כך גם באגדת בראשית (בובר) פרק פ: "כמגדל דוד צוארך, זה מזבח שבנה, שנאמר: וירפא את מזבח ה' ההרוס - שהיה אותו המזבח רפואה לישראל". אך רש"י מתייחס לנושא ואומר: "וירפא את מזבח ה' ההרוס - בנה מזבח והזכיר לישראל להיות מזבח ה' עולה על לבם ושגור בפיהם שהיה הרוס ונפגר ובטל שמו והזכרתו מפי כל י' השבטים, כך שמעתי פשוטו. ומדרשו שמעתי ששאול בנה מזבח בהר הכרמל וזהו שאמר (שמואל א טו יב) בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד ולהלן (בראשית ל"ג כ') הוא אומר ויצב שם מזבח. ומלכי ישראל הרסו כל המזבחות והבמות שבארצם שנעשה לשם שמים ובנה אליהו מזבח זה של שאול שהיה הרוס". ראה גם רד"ק על הפסוק שמרחיב בעניין.
- אלוהות משמש גם לשון קודש וגם לשון כללית של תוקף חוזק ומלכות. ראה: "אלהי אברהם ואלהי נחור" (בראשית לג נג), "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים" (דברים י יז, דברינו אלוהי האלהים בפרשת עקב) וכן רבים. בהצהרה "ה' הוא האלהים" יש עדיין צליל דומה. ה', שם הויה, הוא האלוהות האמיתית, הוא מעל לכל. מעל לכל מה? ראה המדרשים (שכרגע נעלמו מעינינו) שסופם של ישראל שחזרו לעבוד עבודה זרה אחרי מעמד הר הכרמל, נשגב ככל שהיה, ועובדה שאליהו נאלץ לברוח למדבר. ראה שוב דברינו אליהו בהר חורב. רק בהצהרה של זכריה שתתקיים לעתיד לבוא: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" תהיה האמונה הזכה והבלבדית. השווה עם קריאת שמע שאנו אומרים פעמיים בכל יום: "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד", עונה זכריה: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", שם הוויה נטו בלי אלוהות כלל.
- ובהמשך המדרש שם שלושה הנוספים: "גדעון בן יואש שהיה מן מנשה ... שהקריב באיסור במה. א"ר אבא בר כהנא: ז' עבירות עבר גדעון באותה שעה ... יהושע בן נון ... אם בא אדם לומר למה בנה מזבח בהר עיבל כמה דתימא (יהושע ח) אז יבנה יהושע מזבח לה' אלהי ישראל בהר עיבל והלא המשכן היה שם ... אמר האלהים: אני הוא שאמרתי לו שנאמר (דברים כז) ובנית שם מזבח לה' אלהיך מזבח אבנים וגו' ... יהודה מחוקקי זה דוד שבא מיהודה. אם יאמר לך אדם למה הקריב דוד באיסור במה ... אמר האלהים אני הוא שאמרתי לו שנאמר והקם לה' מזבח וגו' ". מקורות נוספים רבים, כגון ויקרא רבה כב ט, דנים במעשהו של אליהו שהקים מזבח בהר הכרמל ומקשרים זאת לפסוק "בדברך עשיתי" או לפסוק "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו) וכן לדין "אליו תשמעון" בפרשת הנביא פרשת שופטים, ספר דברים. ראה למשל ספרי זוטא פרק כז: "עת לעשות לה' הפרו תורתך - אל תהי קורא כן אלא: הפרו תורתך עת לעשות לה' ... בשעה שאמר להם אליהו עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים (מלכים א יח כא) לקיים מה שנאמר: עת לעשות לה' הפרו תורתך. אל תהי קורא כך, אלא: הפרו תורתך - עת לעשות לה'. וכן הלל אומר: בשעת המפזרין כנס את הרגל דלית קפיץ קני מיניה, באתר דלית גוברין השתדל להיות גבר". וסוכמו הדברים באנציקלופדיה תלמודית כרך ח ערך מצות שעה: "המצוה לשמוע לנביא בהוראת שעה לעבור על המצוה, היא דוקא כשעושה לצורך גדר וסייג, כאליהו בהר הכרמל שעשה גדר ותקנה שהשיבם על ידי כן מעבודה זרה והחזיר את העם בתשובה, וכן אמרו: הכל לפי שעה שמע לו, ומשמעו הכל לפי צורך השעה ... יש מהראשונים מפרשים הכתוב: עת לעשות לה' הפרו תורתך, שדרשוהו מסופו לראשו: הפרו תורתך משום עת לעשות לה', שעושי רצונו הפרו תורתו, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות, כדי לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב"ה, ולמדים מכאן שאפשר לדחות קצת מצות דרך הוראת שעה". ראה דברינו עת לעשות לה' הפרו תורתך במגילת רות.