קרשים למשכן | מחלקי המים

פרשות השבוע

ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
hebrew
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
וילך
נצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחקתי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
כי תשא
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי
מטות
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחוקותי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
זאת-הברכה
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שפטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי

קרשים למשכן

פרשת תרומה, תשפ"ג

עדכון אחרון: 13/03/2023

וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים: עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד: שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן: (שמות כו טו-יז).1

וּפְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו וְכָל כֵּלָיו וְכֹל עֲבֹדָתוֹ: וְעַמֻּדֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאַדְנֵיהֶם וִיתֵדֹתָם וּמֵיתְרֵיהֶם: (במדבר ג לו-לז פרשת במדבר).2

 

מסכת שבת דף מט עמוד ב – אבות מלאכה בשבת, מלאכת הוצאה

הדור יתבי וקמיבעיא להו3: הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת כנגד מי?4 אמר להו רבי חנינא בר חמא: כנגד עבודות המשכן. אמר להו רבי יונתן ברבי אלעזר כך אמר רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא: כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה – ארבעים חסר אחת. …5 תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן, הם זרעו – ואתם לא תזרעו, הם קצרו – ואתם לא תקצרו, הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה – ואתם לא תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד. הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים, הם הוציאו מעגלה לעגלה – ואתם לא תוציאו מרשות היחיד לרשות היחיד. מרשות היחיד לרשות היחיד, מאי קא עביד? – אביי ורבא דאמרי תרוויהו, ואיתימא רב אדא בר אהבה: מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים.6

מסכת שבת פרק יב משנה ג – מלאכת כתיבה

הכותב שתי אותיות, בין בימינו בין בשמאלו, בין משם אחד בין משני שמות בין משני סממניות, בכל לשון – חייב. אמר רבי יוסי: לא חייבו שתי אותיות, אלא משום רושם, שכך היו כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו. אמר רבי: מצינו שם קטן משם גדול: שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל. גד מגדיאל.7

ירושלמי מסכת שבת יב ג – משפט העצים וענייניי כבוד

א"ר אימי: "והקמות את המשכן כמשפטו" [שמות כו ל]. וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון – ינתן בצפון, בדרום – ינתן בדרום.8

גמרא שבת קב ע"ב – מלאכת בונה

הבונה כמה יבנה ויהא חייב? – הבונה כל שהוא … שכן בעל הבית שיש לו נקב בבירתו וסותמו, דכוותה גבי משכן – שכן קרש שנפלה בו דרנא9 – מטיף לתוכה אֲבָר10 וסותמו.11

מסכת שבת דף צח עמוד ב – מבנה הקרשים

תנו רבנן: קרשים מלמטן עוביין אמה, ומלמעלן כלין והולכין עד כאצבע, שנאמר: "יהיו תמים על ראשו" (שמות כו כד) ולהלן הוא אומר: "תמו נכרתו" (יהושע ג טז),12 דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר: כשם שמלמטן עוביין אמה, כך מלמעלן עוביין אמה, שנאמר "יחדו".13

מסכת שבת דף כח עמוד א – בסיס למשכן

ואימא: מה להלן קרשים, אף כאן קרשים! – אמר קרא ועשית קרשים למשכן, משכן – קרוי משכן, ואין קרשים קרויין משכן.14

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור עח – משכן שילה

"ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו" (תהלים עח נד) – זה בית המקדש … "ויטוש משכן שילו" (שם ס) – ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא שניהם אומרים: כתוב אחד אומר: "ויטש משכן שילו", וכתוב אחד אומר: "ותביאהו בית ה' שילו" (שמואל א א כד)15 – בית אבנים מלמטן, ויריעות עזים מלמעלן. ר' זעירא אמר: קרשים היו, שנאמר: "ויטוש משכן שילו".16

שמות רבה לה ב פרשת תרומה – לימוד דרך ארץ

"ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" – למה עצי שטים? לימד הקב"ה דרך ארץ לדורות; שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומרים לו: ומה מלך מלכי המלכים הקב"ה שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן אמר: לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתה – על אחת כמה וכמה.17

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פסקא ב – צמצום השכינה בין הקרשים

ר' יודה בר סימון בשם ר' יוחנן: שלושה דברים שמע משה מפי הגבורה ונבהל ונרתע לאחוריו. בשעה שאמר לו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח), אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה וכו' " (מלכים א ח כז)18 ואתה אמרת ועשו לי מקדש?! אמר לו הקב"ה: משה, לא כשאתה סבור. אלא עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום, שמונה במערב ואני יורד ומצמצם שכינתי ביניכם למטן. דכתיב: "ונועדתי לך שם" (שמות ל כב).19

שמות רבה לה ו פרשת תרומה – אתה בסממניך ואני בכבודי – עצי שיטים עומדים

"ועשית את הקרשים למשכן" – אמר ר' אבין: משל למלך שהיה לו איקונין נאה. אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה. אמר לו: אדוני המלך, איך יכול אני לעשות כמותה? א"ל: אתה בסממניך ואני בכבודי.20 כך אמר הקב"ה למשה: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר". אמר לפניו: ריבון העולם, אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו? אמר לו: כתבניתם: בתכלת ובארגמן ותולעת שני. וכשם שאתה רואה למעלה כך עשה למטה, שנאמר: "עצי שטים עומדים" – כנתונים באיסטרטיא של מעלה. ואם תעשה כאותם של מעלה למטה, אני מניח סנקליטון של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה.21

מה למעלן: "שרפים עומדין ממעל לו" (ישעיהו ו ב) – אף למטה עצי שטים עומדים. מה למעלה כוכבים – אף למטן כן. אמר רבי חייא בר אבא: מלמד שהיו קרסי זהב נראין במשכן ככוכבים הנראים ברקיע.22

שמות רבה לה א – ראויים היו להיגנז ולא נגנזו

"ועשית את הקרשים למשכן", זהו שכתוב: "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע אשר שם צפרים יקננו, חסידה ברושים ביתה" (תהלים קד טז-יז) – הרבה בריות23 ברא הקב"ה בעולמו ולא היה העולם ראוי להשתמש בהן וגנזן הקב"ה מן העולם. ואיזה זה? זה אור שנברא ביום ראשון.24  …. והרבה בריות ברא הקב"ה בעולם, ולא היה העולם ראוי להשתמש בהן והיו ראויים להיגנז, ולא נגנזו מפני כבוד הקב"ה.25.

א"ר חנינא: לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים, ולמה נבראו? בשביל המשכן ובשביל בית המקדש, שנאמר: "ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע" (תהלים קד טז) – ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר: "ההר הטוב הזה והלבנון". א"ר שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן: כ"ד מיני ארזים הם, ואין לך משובח מכולן אלא שבעה, שנאמר: "אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן. אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיה מא יט).  ולמה לא נגנזו? שצפה הקב"ה שהן עתידין ליעשות בהן מלאכת המשכן, במקום שהשכינה עתידה לשכון, שנאמר: "אשר שם צפרים יקננו, חסידה ברושים ביתה" (תהלים שם) …26

שבת שלום

ומשנכנס אדר מרבים, בשמחה.27

מחלקי המים

מים אחרונים 1: ראו בספר של"ה מסכת חולין פרק נר מצוה שמצטט את הירושלמי שהזכרנו לעיל: "וְכִי יֵשׁ מִשְׁפָּט לָעֵצִים? אֶלָּא אֵי זֶהוּ קֶרֶשׁ זָכָה לְהִינָתֵן בַּצָּפוֹן יִנָּתֵן בַּצָּפוֹן. בַּדָּרוֹם יִנָּתֵן בַּדָּרוֹם", היינו שהקפידו שכל קרש יהיה במקומו הקבוע. וממנו הוא לומד שני מנהגים: האחד, "בענין הנחת הטלית, ראוי שאותן ציציות שבאו ראשונה בצד ראש שיהיו לעולם לצד הראש, כיון שזכו להיות למעלה אין ראוי שירדו ממעלתן.28 ועל כן נוהגים לעשות עטרת תפארת להיכר שהוא חלק הראש, שלא יחליפנו ולא ימיר אותו עליונים למטה ותחתונים למעלה".29 ומנהג שני, לבנות את הסוכה כל שנה בדיוק באותו הסדר: "וכעין זה מצאתי במהרי"ל בהלכות סוכה איך שראה שרבו מהר"ש היה מסמן הדפין למחיצת הסוכה א' ב' ג', כדי לראות סדר עמידתן שלא לשנותן משנה לשנה". בניית הסוכה כל שנה ופירוקה בתום החג, מסמלים את הבנייה של המשכן מחדש בכל מקום בו חנו ופירקו בכל מסע. משכן המדבר זכה לישיבת קבע עם בניין אבנים בשילה, ולאחר מכן פעמיים בבית עולמים. אך אלה חרבו ונותרנו עם מקדשי מעט ועם הסוכה שמתחברת אל המשכן הראשון – אל "משפט העצים". ומן הסתם כבר עמדו רבים וטובים על דימיון זה. חג הסוכות מחבר אותנו לארץ ישראל מחד גיסא – חג האסיף לתקופת השנה, ולנדודים במדבר מאידך גיסא – זכר ליציאת מצרים ונדודינו במדבר.

מים אחרונים 2: ראו שו"ת חתם סופר אורח חיים תשובה עב שעל סמך הירושלמי שבת ז ב (ראו בהערה 11 לעיל) שנתינת הקרשים באדנים היא בנייה לשעה, ורק בגלל הדיבור מלמעלה הייתה "לעולם" (וההשגה על טיעון זה), אין שום בעיה בנשיאת מטריה בשבת ולא כפי שפסק לחומרא הנודע ביהודה. ותודה לדוד בן ימין הי"ו על מקור זה.

הערות שוליים

  1. פרק כה של ספר שמות פותח את פרשת תרומה בציווי הכללי על מצוות המשכן ובפרט על הכלים: ארון, מנורה ושולחן. (בשיטה שכלים קודמים למשכן, ראו דברינו ארון קודם או משכן קודם בפרשת ויקהל). כבר שם דנו המדרשים ברעיון של הורדת השכינה וצמצומה במשכן מעשה ידי אדם, בפרט הארון שמעליו יצא הדיבור למשה. בא פרק כו ומתאר את המבנה עצמו אך בסדר הפוך. תחילה היריעות הנתונות ע"ג הקרשים ובפסוק טו ואילך את הקרשים עצמם, קירות המשכן, אלה שנשאו את האוהל והכילו את הכלים. לכאורה, זהו המרכיב הפשוט והבסיסי במלאכת המשכן. מבנה פיסי שיחזיק ויכיל את הדברים שבאמת חשובים. ודווקא מבנה זה חוזר ומעורר במדרש את הדיון ברעיון הפלאי של המשכן כמקום שהשכינה יורדת לתוכו ושוכנת בתוך בני ישראל.
  2. האזכור היחיד בתורה של קרשי המשכן, חוץ מספר שמות, הוא בספר במדבר, בעבודת שבט לוי. בני מררי הם שהופקדו על משא הקרשים ומן הסתם גם פירוקם והקמתם בכל מסעות בני ישראל. ראו מדרש במדבר רבה ד יב שמדרג את חשיבות משפחות שבט לוי עפ"י חלקם במשכן (בהסתמך על פסוקי התורה בספר במדבר פרק ד): "שמכל בני לוי לא חשובים כבני קהת ... שעבודתן היתה קודש הקדשים לפיכך נמנו תחילה ... ואחריו גרשון שהיה בכור והיה ממונה על היריעות ועל אהל מועד. ואחריו מררי שהיה ממונה על הקרשים ועל הבריחים ועל העמודים ועל האדנים ועל היתדות וכו' ". ולפי שהיה כל זה משא כבד, זכו בני מררי לקבל ארבע מתוך שש העגלות שתרמו הנשיאים. ואנו נשתדל דווקא להראות את חשיבות קרשי המשכן שסוף סוף הם שהחזיקו את המשכן כולו וחצצו בין החול (תרתי משמע) ובין הקודש.
  3. ישבו חכמים ודנו ביניהם.
  4. ראו רשימת אבות מלאכה האסורות בשבת, במשנה שבת ז ב: "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר וכו' ". וכאן דנה הגמרא מה הסמך בתורה להלכה זו.
  5. בקטע שהשמטנו דנה הגמרא במנין 39 אזכורי המילה "מלאכה" בתורה אם הם כוללים גם את "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" (בראשית לט) של יוסף בבית פוטיפר או את הפסוק בשמות לו ז: "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה". ראו שם שנזקקו חכמים להביא ספר תורה ולמנות בפועל. ראו דיון מקביל בירושלמי שבת פרק ז הלכה ב. ראו שם בפרט דרשת ר' יוסי בן חנינא: "זה הדבר אין כתיב כאן, אלא: אלה הדברים [שמות לה א] – דבר, דברי, דברים, מיכן לאבות ולתולדות". ורבי יוחנן וריש לקיש למדו נושא זה במשך שלוש וחצי שנים והוציאו "ארבעים חסר אחת תולדות", על כל אב מלאכה. בסה"כ 1681 איסורי מלאכה בשבת (אבל להלכה לא כך נקבע).
  6. אב מלאכה של הוצאה מרשות לרשות נלמד מקרשי המשכן. ראו דיון בגמרא שבת צב ע"א, שמקרשי המשכן והשמתם בעגלות לומדים עוד שהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים אסורה גם בגובה שלמעלה מעשר אמות (רשות הרבים היא בעיקרון עד גובה עשר אמות). וכך נפסק ברמב"ם הלכות שבת פרק יג הלכה יח: "המושיט מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע חייב, ואפילו הושיט למעלה מאויר רשות הרבים, שכן היתה עבודת הלוים במשכן מושיטין את הקרשים מעגלה לעגלה ורשות הרבים בין שתי העגלות וכל עגלה ועגלה רשות היחיד היא".
  7. מלאכה נוספת שנלמדת מהקרשים במשכן היא מלאכת כותב (וגם מוחק). ראו גם תוספתא שבת (ליברמן) פרק יא הלכה ו: "הסורט סרטה אחת על גבי שני נסרים כאחד הרי זה חייב. אמר ר' עקיבא: לא חייבו שתי אותות אלא משם רושם, שכן רושמין על קרשי המשכן לידע אי זהו בן זוגו". ראו דיון על משנה זו בגמרא שבת קג ע"ב אם הכתיבה של שתי אותיות חייבת להיות "כתיבה" יוצרת שתוצאתה היא שתי אותיות שיש להם משמעות (שיטת ר' יהודה), או שמספיק "רישום" של שתי אותיות כלשהן גם בלי משמעות, שזו שיטת ר' יוסי (ר' עקיבא בתוספתא), ולפיכך חייבים גם אם הכתיבה נעשתה ביד הלא מיומנת (שמאל אצל כל אדם, וימין אצל איטרים) וגם אם זו סריטה של סימן כלשהו, וכלשון הגמרא שם: "לפיכך, שרט שריטה אחת על שני נסרין, או שתי שריטות על נסר אחד – חייב". וראו עוד בירושלמי שבת פרק יב הלכה ג: "מאן תנא סימיינית ר' יוסי. מהו בכל לשון, אפילו אלף אלפא".
  8. ההקפדה על סימון הקרשים, אולי גם אופן סידורם ע"ג העגלות במסע בין חניה לחניה במדבר, הייתה גם בשל הדרישה לשמור על המבנה המדויק של הקרשים, כפי שהיה בהקמה הראשונה. מה שיביא אותנו למלאכת בונה להלן. אך כאן, אפשר לעשות חניית ביניים ולהתבסם מהמשך הדרשה שם שיש בה ספק הומור ספק רצינות גמורה בענייני כבוד. ראו שם היריבות בין משפחת הושעיה ומשפחת בן פזי מי יבוא ראשונה לשאול בשלומו של רבי יהודה הנשיא – מחלוקת שהתעצמה לאחר שבני משפחת בן פזי באו בקשרי נישואין עם בית הנשיא, אך למשפחת הושעיה הייתה חזקה ומסורת שהיא ראשונה. שאלו את ר' אימי מה לעשות כעת? אָמַר להם רַבִּי אֵימִי: נאמר: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ - וְכִי יֵשׁ מִשְׁפָּט לָעֵצִים? אֶלָּא אֵי זֶהוּ קֶרֶשׁ זָכָה לְהִינָתֵן בַּצָּפוֹן יִנָּתֵן בַּצָּפוֹן. בַּדָּרוֹם יִנָּתֵן בַּדָּרוֹם". ראו סיפור זה בדברינו וראה ועשה בתבניתם בפרשה זו. ומה שקשור לסימון הקרשים, נראה שהיה גם צורך לסמן לא רק בין קרש אחד למשנהו – משני הצדדים, מי מימינו ומי משמאלו – אלא גם לאיזה צד של המשכן: צפון או דרום או מערב, שייך קרש זה ושכניו. ולא מצאנו התייחסות לעניין זה אם וכיצד סימנו זאת.
  9. חור שעשתה תולעת.
  10. עופרת.
  11. הרי לנו אב מלאכה שלישי (רביעי אם נחשיב את המוחק) שנלמד מקרשי המשכן. ראו שוב גם בירושלמי שבת פרק ז הלכה ב, שמסביר את פעולת הבניה בפשטות: "מה בניין היה במשכן? שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים". וממשיך שם בדיון אם חייבים גם על בנייה זמנית, שהרי המשכן במדבר היה בין חניה לחניה: "ולא לשעה היתה? א"ר יוסי: מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור - כמי שהיא לעולם. א"ר יוסי בי רבי בון: מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ - כמי שהוא לשעה". מפרש שם קרבן העדה: "מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ. ידעו שלא יהיה הבניין לעולם והדרא קושיא לדוכתא". ומסקנת הגמרא שם: "הדא אמרה: בנין לשעה - בנין. הדא אמרה: אפילו מן הצד. הדא אמרה: אפילו נתון על גבי דבר אחר. הדא אמרה: בנין על גבי כלים בנין". כל סוגי הבניה אסורים. ומתקופת המדבר לחיים בגולה, כל בנייה היא בנייה זמנית "לשעה", ועדיין היא בנייה ...
  12. בנס עצירת הירדן בעת כניסת בני ישראל לארץ.
  13. רוחב כל קרש היה אמה וחצי ואורכו עשר אמות ככתוב בפסוק שהבאנו בראש הדף, אבל לא מצוין עוביו של הקרש. מסורת חז"ל היא שהעובי היה אמה, היינו כל קרש היה מלבן של עשר אמות (אורך), אמה וחצי (רוחב) ואמה (עובי). כך לכל אורכו כשיטת ר' נחמיה שמדגיש את המילה "יחדיו" שבפסוק: "וְיִהְיוּ תֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ אֶל הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ". אבל ר' יהודה סבור שהעובי היה הולך וצר ונראה מהצד כמו משולש ישר זווית (השיפוע היה כנראה כלפי חוץ), עד כדי רוחב של אצבע בראש הקרש. הגמרא שם דנה גם כיצד היו הקרשים מסודרים ע"ג העגלות לשתי השיטות ובהקשר של דין רשות הרבים (ראו אב מלאכה הוצאה לעיל), ולא נפליג בחישובים אלה. הקורא החרוץ יוכל למצוא מידע רב במרשתת, כולל תרשימים. ראו למשל כאן. נוסיף רק את נושא הבריח התיכון (היו גם בריחים מלמטה ובריח מלמעלה) שחיבר את כל הקרשים וכלשון הגמרא שם: "בנס היה עומד". ומפרש רש"י שם: "בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום, היה נותנו ומבריח לשלשת הרוחות ואין לך אומן יכול לעשות כן ובנס היה נכפף מאליו". בריח גמיש.
  14. בדגש על האות למ"ד במילה: "למשכן", היינו שהקרשים נעשים לצורך המשכן, לתמיכה במשכן והם עצמם אינם המשכן (לשון המדרש הגדול שמות לו כ). הגמרא דנה שם בדין טומאת אוהל על בסיס המשנה במסכת שבת פרק ב: "כל היוצא מן העץ - אין מדליקין בו, אלא פשתן. וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן", האם גם מבנה שעשוי מקרשים בלבד, בצורת צריף משופע למשל - ראו מסכת סוכה פרק א משנה א: "העושה סוכתו כמין צריף" - האם גם הוא ייחשב לאוהל לדין טומאה? ומסקנתה היא שקרשים בלבד אינם יוצרים מבנה היינו משכן. הקרשים תומכים במשכן ומחזיקים אותו, אבל אין הם עצמם "משכן". המשכן כשמו "אוהל מועד" הוא האוהל, היינו היריעות, מה שאולי מתחבר שוב למדרש במדבר רבה בהערה 2 לעיל על מעמדם הנחות יחסית של בני מררי נושאי הקרשים, הבריחים, האדנים, הקרסים ועמודי החצר. אבל כבר ראינו ועוד נראה בשבח וחשיבות קרשי המשכן.
  15. חנה שמביאה את שמואל למשכן שילה לקיים נדרה. ולנושא הדרשה: האם בשילה היה "משכן" או "בית"?
  16. כבר הרחבנו לדון בנושא משכן שילה בפרשה זו בשנה האחרת, ושם הבאנו את המשנה (פרק יד) והגמרא (דף קיח) במסכת זבחים שמביאות בפשטות ובלי מחלוקת את השיטה שקירות משכן שילה היו מאבנים ולא הוצרכו יותר לקרשים. מדרש זה אמנם מציג שיטה נגדית, של ר' זעירא, שגם במשכן שילה עדיין היו הקרשים בתפקידם, אבל הדעה השלטת היא לא כמותו, מה ששוב לכאורה ממעיט בחלקם של הקרשים במשכן וממחיש את זמניותם (היריעות נשארו גם במשכן שילה וכמובן כל הכלים).
  17. כך במלחמה (פרשת שופטים, כי תצור אל עיר) ראו דברינו כי האדם עץ השדה בפרשת שופטים, וכך קל וחומר בעתות שלום ובנייה, ראו דברינו אילני סרק ואילני מאכל בט"ו בשבט. ונראה שאפשר להוסיף דרשה זו גם לדברינו לימדה תורה דרך ארץ בפרשת חוקת. "דבר קטן" מלמדים אותנו קרשי המשכן, את דרך הארץ שקדמה לתורה.
  18. בתפילת שלמה בחנוכת בית ראשון. אם כך בית המקדש המפואר, קל וחומר במשכן הצנוע והזמני.
  19. שני הדברים האחרים הם מחצית השקל (ראו דברינו בפרשת שקלים כופר נפש) והרעיון שיש בקורבנות בכדי לרצות את הקב"ה (במדבר רבה יב ג, ראו דברינו עולת תמיד בפרשת תצוה). ולנושא שלנו: דרשה זו עוסקת בנושא המורכב של צמצום השכינה וירידתה לארץ וכבר הרחבנו לדון בו מעט בדברינו האמנם יש אלהים את האדם בפרשה זו בשנה האחרת. תשובת הקב"ה למשה: כל מה שצריך להורדת השכינה לארץ הם מ"ח קרשים: "עשרים קרש בצפון ועשרים קרש בדרום ושמונה במערב" (צד מזרח היה פתוח עם "מסך לפתח המשכן"). הנה כי כן, הקרשים - המרכיב הפשוט והבסיסי במלאכת המשכן שנושא את האוהל וסוכך על כלי הקודש – אותם שהגמרא בשבת מסבירה: "אין קרשים קרויין משכן" (הערה 14 לעיל), הם שתוחמים את צמצום השכינה שיורדת ושוכנת בתוך בני ישראל.
  20. כפשוטו, אתה תביא את הסממנים, הצבעים, שיש לך, שאכן אינם כסממנים של מעלה, שאינם יכולים לתאר באמת את האיקונין שראית בהר ואני, הקב"ה, אשלים חסר זה בכבודי שירד למטה. אך פירוש א. א. הלוי אומר: ואני בכבודי, כבודי לא ייפגע אם התמונה שתצייר תהא פגומה, שאיני דורש ממך יותר ממה שיש בידך לעשות. אפשרות שלישית להסבר היא שבעצם הורדת כבוד ה' למטה יש מעין צמצום ואין זה כבוד ה' המלא את ההיכל של מעלה. לצמצום זה, מתאים סממנים של מטה.
  21. כבר הרחבנו לדון בדרשה זו בדברינו וראה ועשה בתבניתם בפרשה זו, וכאן נביא בקצרה רק הדרוש לעניינינו. משה שנבהל במדרש הקודם מעצם הרעיון של הורדת השכינה לארץ וצמצומה ב"עשרים קרש" על שמונה, נרתע כאן מהרעיון של הבנייה. הקב"ה מראה לו את "בתבניתם" של המשכן וכליו – את האמת המוחלטת שבשמים, אך מיד מרגיע אותו שהדרישה מבן אנוש היא "כתבניתם" שהיא האמת היחסית של בני האדם (מזכיר את "כחצות הלילה" ו"בחצות הלילה" של יציאת מצרים). איך ייבנה אותו משכן בו תצומצם השכינה? - "אתה בסממניך ואני בכבודי". ועל איזה פסוק מיוסדת דרשה זו? לא על הארון, המנורה, השולחן וכו', כי אם על עשיית הקרשים – הם המכילים את המשכן ומעמידים אותו. הם דוגמת השרפים שממעל ובראשם קרסי המשכן שהם כנגד כוכבי הרקיע.
  22. ובאשר ל"עומדים", ראו גמרא סוכה מה ע"ב שפותחת בעוד הלכה שנלמדת מהקרשים ומסיימת באגדה: "אמר חזקיה אמר רבי ירמיה משום רבי שמעון בן יוחי: כל המצות כולן אין אדם יוצא בהן אלא דרך גדילתן, שנאמר: עצי שטים עומדים. תניא נמי הכי: עצי שטים עומדים - שעומדים דרך גדילתן. דבר אחר: עומדים - שמעמידין את ציפוין. דבר אחר: עומדים - שמא תאמר אבד סיברם ובטל סיכויין, תלמוד לומר: עצי שטים עומדים - שעומדים לעולם ולעולמי עולמים". היכן עומדים עצי השיטים לעולמי עולמים? האם לא בכדי משובצת דרשה זו במסכת סוכה (ברמז גם למצוות ארבעה המינים)? האם יש קשר בין הסוכה למשכן? על כך, במים האחרונים.
  23. בריאוֹת או נבראים בלשוננו היום. בריות בלשון חז"ל איננו תמיד רק בעלי חיים.
  24. שנגנז ויחזור רק לעתיד לבוא. ראו דברינו האור שנגנז בפרשת בראשית. אבל דברים אחרים שאולי היו ראויים להיגנז, לא נגנזו.
  25. מה פירוש: לא נגנזו מפני כבוד הקב"ה? כפשוטו, הכוונה היא שלא נגנזו על מנת שייעשה בהם שימוש לכבוד הקב"ה, כמו הזהב שישמש במשכן כשיטת ריש לקיש בהמשך המדרש לגבי הזהב, וכפי שאומר הנביא: "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" (ישעיהו מג ז). פירוש אפשרי אחר, אולי מודרני יותר, הוא שאין זה לכבודו של הקב"ה שייגנזו כל כך הרבה דברים שחשב לברוא, שאם כן למה עלתה במחשבה לברוא אותם? ראו זוהר חדש כרך ב (מגילות) מגילת רות דף מג ע"א שאכן שואל: "ואם תאמר, הואיל והוא עתיד לגונזו, למה בראו?" ותשובתו שם שאור מיוחד זה היה נחוץ לתהליך הבריאה, בפרט של שלושה הימים הראשונים.
  26. קטענו את הדרשה כאן, ראו הדרשה המלאה בדברינו דברים שנגנזו בפרשה זו. החשוב לעניינינו הוא החזרה של העצים: ארזים, ברושים, שיטים בבית המקדש המכונה גם "יער הלבנון" ובו היו עצים מלבלבים ופירות. ראו גמרא יומא לט ע"ב: "למה נקרא שמו יער ... לומר לך: מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב. דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן, שנאמר: ירעש כלבנון פריו". נראה שהקרשים שנוטרלו במשכן שילה, חוזרים ובגדול בבית המקדש. ומי שמקפיד לבנות את ביתו בעצי סרק ולא בעצי פרי, זוכה לנס שביתו יוציא פירות לתפארת.
  27. הוספת הפסיק היא כמאמר החסידים שכל מה שמרבים באדר יהיה בשמחה. וכן הוא מאמרם על חודש אב: משנכנס אב ממעטים, בשמחה. שכל מה שממעטים באב יהיה בשמחה. תמיד בשמחה, בין במעט ובין במרובה.
  28. ראו בבלי מנחות צט לעיל, שגם דין מעלין בקודש ואין מורידין, קשור לקרשי המשכן ואופן הנחתם.
  29. אבל בעניין עשיית עטרה לטלית רבו הדעות אם לעשות או לא, ואם כן, מאיזה חומר והיכן. ראו סיכום בערך עטרה לטלית באתר ויקיפדיה.

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה