- היינו שאם יעשו המצרים מיעקב, שבזכותו נפסקו שנות הרעב, אלוהות, הרי הוא בכלל "אלוהי מצרים" שבהם עתיד הקב"ה לעשות שפטים בעת יציאת מצרים. ראה אמנם דברינו המכה האחת עשרה שם הצענו שעשיית השפטים באלהי מצרים היא מכה לעצמה, אבל בפשטות הפסוק מדבר במכת בכורות ואפשר שיש כאן רמז עדין לריב של יעקב על הבכורה. ולעניין שנפרעים לא רק ממי שעובד ע"ז, אלא גם ממי שעובדים אותו (גם אם שלא ברצונו), ראה קובלנתו של שמואל על שאול על אשר העלה אותו באוב: "ויאמר שמואל אל שאול: למה הרגזתני? א"ל: לא היה לך להרגיז בוראך אלא בי? עשיתני ע"ז! לא היית יודע שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד?" (ויקרא רבה כו כז, ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א). ראה דברינו שאול בפרשת אמור.
- לא ברור מה התוספת של "יפדו בי" (ישבעו בשמי?) אבל החשש שיעקב יהפוך לעבודה זרה של מצרים מתעצם משום שהוא נמשל לשה והמצרים סגדו לשה וכך עוד נגיע למצב שהשה ילקה ויפדה את החמור (המצרים). וזה הטעם לשחיטת קרבן פסח השה דווקא ובמצרים, כדברי שמות רבה טז ג: "אין ישראל יוצאים מכאן, עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם"; וזה גם טעם הקרבנות בכלל, כמובא במורה נבוכים חלק ג תחילת פרק מו (ומצוטט ברמב"ן בפירושו לויקרא פרק א פסוק ט).
- יש טעם או סיבה לדבר. אך לא פירשה לנו ר' אלעזר ובא ר' יהושע בן לוי ומפרשה.
- שבארץ ישראל תהיה תחיית המתים (תחילה), כפי שמוסבר בהמשך. ומכאן אולי עוד סיבה לשם "בית חיים" לבית קברות, לא רק בלשון סגי-נהור, אלא כביטוי לאמונה שהמתים עתידים לשוב ולחיות.
- כאן משמע שלאכול שנות המשיח הוא לזכות ליהנות מימות המשיח הראשונים, היינו להיגאל תחילה. אבל בגמרא סנהדרין צח ע"ב משמע שלאכול שנות המשיח הוא עצם הופעתו בעולם ולא כשיטה שהמשיח כבר "נאכל": "אמר רב גידל אמר רב: עתידין ישראל דאכלי שני משיח. אמר רב יוסף: פשיטא! ואלא מאן אכיל להו? חילק ובילק אכלי להו? (חיליק וביליק יאכלו את שנות המשיח?) - לאפוקי מדרבי הילל דאמר: אין משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה".
- אלה דבריו הקשים של ירמיהו לפַּשְׁחוּר בֶּן אִמֵּר הַכֹּהֵן, אשר היכה את ירמיהו עקב נבואותיו על החורבן. כפילות הלשון: שם תמות ושם תקבר, מרמזת על שתי מיתות: בעולם הזה, ולעתיד לבוא ומכאן שאין מתי חו"ל לארץ קמים בתחיית המתים (או לעולם הבא). ניתן אמנם לומר שרק לפשחור אמר זאת ירמיהו, אבל לא לכל מ שגר בחו"ל וגלה לשם בכורח הזרוע או נסיבות החיים. וכפי שנראה, יש אכן ערעור על כך, בוודאי לגבי הצדיקים.
- לפי מה שאמרנו בהערה הקודמת, אין זו רק טענה שלא ייתכן שצדיקי חוץ לארץ לא יזכו לעמוד בתחיית המתים, אלא דקדוק שהפסוק בירמיהו מדבר על רשע כפשחור שהציק לירמיהו (ולהלן שבנא אצל ישעיהו). ואם כך גם כל אדם הגון וישר שחי בחו"ל! ואנו נזכיר שנבואת יחזקאל על חזון העצמות היבשות, שהיא הבסיס לכל עניין תחיית המתים, נאמרה על בקעה בחוץ לארץ מקום שם ניבא יחזקאל (ראה אזכור הבקעה בפרק ג שם והיא על נהר כבר)!
- עיקר החיות והרעיון של תחיית המתים קשור בטבורה של ארץ ישראל ויישובה וודאי שמי שגר בארץ ונקבר בה הוא עדיף. ראה תיאור המוות המושלם של מי שחי בארץ ישראל ונפטר בזמן המושלם, במסכת שמחות ספר חיבוט הקבר פרק א: "הדר בארץ ישראל, ומת בערב שבת ונקבר קודם שתחשך השמש בשעת תקיעת שופר, אינו רואה חיבוט הקבר". ראה גם ויקרא רבה ה ה: "צריך אדם שיהא לו מסמר או יתד קבועה בבית הכנסת כדי שיזכה ויקבר באותו מקום", היינו בבית הקברות של אותו יישוב (ראה שם הביקורת על שבנא הסוכן, ישעיהו כב). אבל יש פתרון גם לצדיקים שבחרו לגור בחוץ לארץ, שכשיגיע מועד הגאולה הקב"ה יעשה להם מחילות, או כל מיני דרכים נסתרות אחרות על מנת שיחזרו לקבל נשמה מחודשת בארץ ישראל.
- סיפור זה מקורו בירושלמי כתובות פרק יב הלכה ג ובמסכת כלאיים פרק ב הלכה ט. יש הבדלי נוסח קלים בין הירושלמי ובין בראשית רבה שהבאנו כאן, כגון שם המקום בו אירע המעשה ושמות החכמים (רבי בן קיריא), ולא נתעכב עליהם כאן.
- פה יש הבדל משמעותי מול נוסח הירושלמי שחותם ואומר: "אמר ליה: כיון שמגיעין לארץ, היו נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן דכתיב וכפר אדמתו עמו". היינו שהיה טקס שבו מניחים תחילה עפר ארץ ישראל על ארונו של המת שבא מחוץ לארץ, לקיים: "וכפר אדמתו עמו" ורק אח"כ היו קוברים. מעין טקס של בקשת סליחה של הנפטר מארץ ישראל שפגם בכבודה, שלא בא לחיות בה, אלא רק להיקבר בה. אך מנוסח בראשית רבה משמע שעצם הקבורה מכפרת ונראה שנוסח זה ניצח ברבות השנים, כפי שמופיע גם בתנחומא ובמדרשים מאוחרים ונשכח מנהג הירושלמי להניח עפר קודם (ראה בראשית רבה אלבק שמנסה לשמר את נוסח הירושלמי). אולי משום שבקבורה עצמה ממילא שמים הרבה עפר. אבל איפה האמירה?
- בסוף מסכת כתובות, מתקיים דיון הלכתי במקרים בהם אחד מבני הזוג רוצה לעלות לארץ ישראל והשני מתנגד (או שאחד רוצה לצאת מהארץ והשני לא מסכים): "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין, הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין, אחד האנשים ואחד הנשים ... הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות, והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת, והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה". בעקבות דיון זה, מביאה הגמרא שם מדרשים רבים בשבחה של ארץ ישראל וירושלים, ומשבחי הישיבה בארץ ישראל, עוברת הגמרא לדון גם בשבחי הקבורה בה. למי? לבני ארץ ישראל בלבד, או גם למי שבא מחוץ לארץ?
- המילה המחברת היא כמובן אדמה וההקשר המחבר הוא מוטיב הכפרה, שהמזבח מכפר וגם האדמה ולפיכך מי שקבור באדמה (אדמת ארץ ישראל), כאילו קבור תחת המזבח. אותו מזבח שבמקורו היה צריך להיות עשוי מאדמה ורק מאוחר יותר הותר לבנותו מאבנים, ראה שמות כ כא-כב, ונשאר רק התנאי שיהיה מחובר לאדמה (ראה דברינו מזבח אדמה תעשה לי בפרשת יתרו). ראה מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי על הפסוק הנ"ל בשמות: "מה נאמר לך? מזבח אדמה תעשה לי. יכול אדמה ודאי? תלמוד לומר: אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך. כשתכנס לארץ עשה לי מזבח המחובר באדמה דברי ר' יהודה". ומוסיפה הגמרא בזבחים נח ע"א (עפ"י המכילתא ביתרו): "שיהא מחובר מאדמה, שלא יבננו לא על גבי מחילות ולא על גבי כיפין". כפרה בלי מחילות! הקשר בין אדם, אדמה ומזבח נמצא גם במדרש הבא מהירושלמי מסכת נזיר פרק ז הלכה ב: "אמר ר' יודה בן פזי: מלוא תרווד אחד נטל הקב"ה ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון. אמר: הלואי ייברא ממקום המזבח ותהא לו עמידה. הדא הוא דכתיב: וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה, וכתיב: מזבח אדמה תעשה לי - מה אדמה שנאמר להלן מזבח, אף כאן מזבח". וגם אם לא הייתה לאדם עמידה בחייו, לא מילא את ייעודו, לא הצמיח גידולים מהאדמה שבו שלקוחה מהמזבח, תהיה לו לפחות שכיבה באדמה וכפרה בחזרתו לתרווד ממנו נלקח.
- עולא, אמורא בדור השני-שלישי, היה בן ארץ ישראל שנסע לעתים תכופות לבבל ואף שהה שם פרקי זמן ממושכים (ובשל כך מכונה "נחותא") וסופו שנפטר בבבל.
- ראה השלמת הפסוק: "וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת וְיִשְׂרָאֵל גָּלֹה יִגְלֶה מֵעַל אַדְמָתוֹ".
- ראה מקבילה בירושלמי מסכת כלאים פרק ט סוף הלכה ג: "עולא נחותא הוה אידמך תמן שרי בכי. אמרין ליה: מה לך בכי? אנן מסקין לך לארעא דישראל. אמר לון: ומה הנייה לי אנא מובד מרגליתי גו ארעא מסאבתא. לא דומה הפולטה בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה". (עולא נחותא חלה שם והיה בוכה הרבה (שידע שהוא הולך למות). אמרו לו: מה לך בוכה? אנו נעלה אותך לארץ ישראל. אמר להם: מה הנאה יש לי שאני מאבד את מרגליתי (נשמתי) בארץ טמאה? אינו דומה הפולטָהּ בחיק אמו לפולטָהּ בחיק נוכריה). אם זה אותו ר' אלעזר של המדרש הקודם מבראשית רבה, שכאן נשמע מחמיר עם מי שמת בחוץ לארץ, אפשר להזכיר לו את דבריו שם כשהוא עונה לרבי (בן קיריא) המקטרג על מתי חוץ לארץ שבאים להיקבר בארץ: "כיון שהוא נקבר בארץ ישראל, הקב"ה מכפר לו, שכתוב: וכפר אדמתו עמו". קל וחומר לעולא שהיה בן ארץ ישראל וירד לבבל לצורך.
- שוב אנו שואלים אם זה אותו ר' אלעזר שבבראשית רבה, אבל מה שברור הוא שבסוגיה זו בכתובות, ר' אלעזר מאד עקבי בשבחה של ארץ ישראל ובכך שמתי חוץ לארץ אינם קמים לתחיה באחרית הימים. ראה שם בקטע שהשמטנו את שיטת ר' אבא בר ממל שחולק על ר' אלעזר, אבל זה האחרון עומד על דעתו (בסיוע ר' אבהו מרא דאתרא דקיסרין שקובע: "אפילו שפחה כנענית שבא"י - מובטח לה שהיא בת העולם הבא"), ואף קובע יסודותיו בפסוק מישעיהו מב ה: "נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה" שר' אבא בר ממל מתקשה לענות עליו. ואחרי כל זאת, הגמרא (הבבלית!) לא מוכנה לקבל דעה קיצונית כזו וחוזרת ושואלת מיד בהמשך: "ולר' אלעזר, צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים?" הייתכן שר' אלעזר פוסל ככה את כל צדיקי חוץ לארץ (ומה עם סתם עמך)?
- יעקב לא מסתפק בפתרון של מחילות (הוא לא שמע את הדרשות הנ"ל שהם של בני בבל ...), אם בשל צער מחילות ואם מהחשש שמא לא יזכה. ראה דברינו בתחילת דרכו של יעקב בפרשת ויצא אין הבטחה לצדיק בעולם הזה וכנראה גם לא לאחרית הימים, ימות המשיח ותחיית המתים. יעקב דורש במפגיע מבניו, ואף משביע את יוסף על כך, ומוכן להשתחוות לפניו בגין זה (ראה הפרשנים והמדרשים על "וישתחו ישראל על ראש המיטה"), הכל בשביל להיקבר בארץ ישראל ולא להישאר קבור בארץ העמים. נראה שזה המקור המרכזי, יחד עם הדרשות על "וכפר אדמתו עמו" שחלקן ראינו לעיל, לזרם הבלתי פוסק, לאורך כל הדורות של אלה שבאו להיקבר בארץ (ולא סמכו על המחילות). וזאת, למרות הביקורת הקשה של "ותבואו ותטמאו את ארצי" שנשמעה בעיקר מצד תושבי הארץ, מה גם שבצוק העתים כבר לא היה מי שימחה. יעקב בחיר האבות ויוסף הצדיק (ולפי המדרשים גם כל אחי יוסף, ראשי השבטים) הם אילן גדול להיתלות עליו. וספר בראשית מסתיים עם אפס יהודים בארץ ישראל ושבעה קברי אבות לפקוד אותם.
- ראה הסיפור של בני בתירא שפינו את מקום הנשיאות שלהם לטובתו של הלל, זקנו של רבי, כשהוכחה גדולתו בתורה, בערב פסח שחל בשבת, כמסופר בגמרא פסחים סו ע"א ובו הארכנו לדרוש בדברינו בני בתירא בחג הפסח.
- ובנוסחאות אחרות: ארונו בא כמו בגמרא כתובות לעיל. חזרנו למוטיב "ארונו בא" והפעם של רב הונא שכל חייו חי בבבל ובא להיקבר בארץ ישראל. ראה מקבילה או מקור לקטע זה בירושלמי כתובות יב ג וכבר הרחבנו במקור זה בדברינו ויחי יהודה בציפורי שבע עשרה שנה בפרשה זו וגם בקצרה בדברינו בני בתירא הנ"ל. כאן כבר לא מדובר באדם דוגמת עולא, יעקב או יוסף, אלא באדם שכל חייו חי מחוץ לארץ והגיע שם למעמד נכבד שגם התחרה במעמד חכמי ארץ ישראל ובמותו ביקש להיקבר בארץ ישראל. ראה סיפור פטירתו, הספדו והבאתו של רב הונא לקבורה בארץ, במערת ר' חייא, בגמרא מועד קטן כה ע"א (וגם בקהלת רבה ט י). ראה שם בפרט דברי רב אמי ורב אסי שעלו בחייהם לארץ מבבל, שהם מקבלים את ארונו של רב הונא וחולקים לו כבוד אבל לא בלי ביקורת: "כי אסקוה להתם אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי: רב הונא אתי. אמרו: כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה, השתא אתינן הכא אתא בתרין?". תרגום: כאשר היינו שם בבבל לא היה לנו כח להרים ראשינו בפניו. עכשיו שבאנו לכאן, הוא בא אחרינו? וחכמים אחרים שם לא ליוו את ארונו של רב הונא.
- "כל השוכן בארץ ישראל עוונותיו מחולים" "וכן הקבור בה", מהיכן שלא בא (שהרי מי ששוכן בארץ אינו זקוק לכפרת הקבורה בה). אמנם "אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו אחר מותו", אבל השורה התחתונה זהה. ראה גם הדרשה הארוכה בפסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא א - והיה מדי חודש בחודשו שמערבבת את הישיבה בארץ עם הקבורה בה ושניהם לומדים מאותם פסוקים : "ובזכות מה ישראל זוכין לכל הכבוד הזה? בזכות ישיבה של ארץ ישראל שהיו יושבין ומצטערין בין האומות בעולם הזה. וכן אתה מוצא באבות העולם אין סוף על מה שנצטערו על קבורת ארץ ישראל". והרמב"ם עצמו לא עלה לגור בארץ ישראל, אף שהיה סמוך לה, אבל עפ"י המסורת נקבר בה וכבר נכתבו סיפורים רבים על קבורה זו וכיצד הגיעה לטבריה דווקא.
- למרות הדמיון למחילות שהוזכרו לעיל, לא נראה שלכך מתכוון משה. הוא רוצה להיכנס בעודו חי במחילה. ואולי גם אחרי שימות, יעברו עצמותיו במחילה. אך מיד, לא לחכות לימות המשיח או לתחיים המתים. אם קשה לקב"ה להכניס את משה לארץ בגלוי, יכניסנו חי או מת בסתר, במחילות שמתחת לקרקע. נראה שאין אלה המחילות של ר' סימון לעיל לעת תחיית המתים.
- ובמכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דעמלק פרשה ב: "אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הואיל ונגזרה גזרה שלא אכנס לארץ לא כמלך ולא כהדיוט, אכנס לה במחילת קסריון שהיא מתחת לפמייס. אמר לו: ושמה לא תעבור. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הואיל ונגזר עלי שלא אכנס לא מלך ולא הדיוט ולא במחילה של קסריון שהוא מתחת לפניס, מעתה עצמותי יעברו את הירדן. אמר לו: כי לא תעבור את הירדן הזה". יעקב זכה להיקבר בארץ, ואף יוסף זכה בזכות משה שטיפל בעצמותיו ארבעים שנה במדבר, וכן זכו רבים וטובים שעזבו את הארץ ובקשו שבמותם ייקברו בה. ועם כל הביקורת, תמיד קבלו אותם בסופו של דבר בשל הפסוק: "וכפר אדמתו עמו". ומי לא זכה? משה! וכבר נשברו קולמוסים רבים ונשפכו דיות רבות על נושא זה ואף אנו שלחנו בו יד בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה וכן אין לבריה כלום אצל בוראה וכן אין המלך נכנס כהדיוט בפרשת ואתחנן. המדרש הקשה מכולם, בפרט בהשוואה עם יוסף שמשה הוא שמטפל בהעלאת עצמותיו, הוא דברים רבה ב ח: "א"ר לוי: אמר לפניו: ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו". שיוסף מכונה בתורה "איש עברי - ולא כָּפָר" ואילו משה "איש מצרי - והוא שומע ושותק". ראה דברינו איש מצרי בפרשת שמות.
- והוא ממשיך שם גם במעלת הקבורה כמה שיותר קרוב לירושלים (מקום המזבח) וגם מי שלא ציווה לקוברו בא"י מצווה גדולה היא ולא חוששים לדעת רבי בר קיריא "ותבואו ותטמאו את ארצי", שהיא דעת מיעוט ולא התקבלה להלכה: "כיון שרוב החכמים והצדיקים ורובא דעלמא מתאוים שיעלו עצמותיהם לארץ ישראל, אנן סהדי דניחא ליה לההוא צורבא מרבנן דנח נפשיה בחו"ל שיעלו עצמותיו לא"י". נושא הקבורה בארץ ישראל נדון רבות בשו"ת, בפרט של הדורות האחרונים בהם קל יותר לקיים זאת. ראה המחלוקת בין הרב משה פיינשטיין ז"ל שפסק לא להעלות את עצמותיו של משה מונטיפיורי לארץ (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קנג) ובין הרב עובדיה יוסף יבלח"א שהתיר (שו"ת יביע אומר תוכן העניינים חלק ז' - יורה דעה, סימן לט). וראה עוד פסק דינו החריף של הרב פיינשטיין כנגד קהילה בלונדון שרצתה לפנות בית עלמין יהודי ישן, שכנראה ערכו הנדל"ני היה רב, והתירוץ שמצאו היה שהם מבקשים להעלות את עצמות בני הקהילה לארץ ישראל ... (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קנא). ושם הוא דווקא מסתייע בדעתו של רבי בן קיריא "ותבואו ותטמאו את ארצי".