כִּי־תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: (שמות כג ה).1
בבא מציעא לא ע"א, לב ע"ב – צער בעלי חיים מהתורה או מדרבנן
"עזוב תעזב עמו", אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר: עזוב תעזוב, מכל מקום. "הקם תקים עמו" – אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר: הקם תקים, מכל מקום.2
ולמה ליה למכתב פריקה ולמה ליה למכתב טעינה?3 – צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה – הוה אמינא: משום דאיכא צער בעלי חיים, ואיכא חסרון כיס. אבל טעינה, דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא – אימא לא.4 …
אמר רבא: מדברי שניהם נלמד: צער בעלי חיים דאורייתא.5
תדע דצער בעלי חיים דאורייתא, דקתני סיפא: רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר [על] משאו – אין זקוק לו … מכלל דתנא קמא סבר זקוק לו. מאי טעמא – לאו משום דצער בעלי חיים דאורייתא?6 …
תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא: הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק – פרוק פטור, שנאמר "עמו". ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה למריה בהדיה, ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה?7 …
… בהמת נכרי מטפל בה כבהמת ישראל. אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים דאורייתא – משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל. אלא אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אמאי מטפל בה כבהמת ישראל? – התם משום איבה.8
תא שמע: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לָכוֹף את יצרו. ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, הא עדיף ליה! – אפילו הכי, כדי לכוף את יצרו עדיף.9
מסכת שבת קכח ע"ב – חילוץ בהמה בשבת ויום טוב
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה לאמת המים10 – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה – עלתה. מיתיבי: בהמה שנפלה לאמת המים – עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות. … לא קשיא; הא – דאפשר בפרנסה, הא – דאי אפשר בפרנסה.11 אפשר בפרנסה – אִין, ואי לא – מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, והא קא מבטל כלי מְהֵיכָנוֹ! – סבר, מבטל כלי מהיכנו – דרבנן, צער בעלי חיים – דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן.12
מסכת חולין דף ז עמוד ב – הפרדות הלבנות של רבי 13
כי אתא, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא,14 אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו? שמע רבי ויצא לקראתו. אמר לו (רבי לפנחס בן יאיר): אמכור אותן. אמר לו: "ולפני עור לא תתן מכשול". – אפקיר אותן. – ירבה הנזק. – אעקר אותן. – איכא צער בעלי חיים. – קטילנא להו, – איכא בל תשחית.15
בראשית רבה לג א,ב,ג – ורחמיו על כל מעשיו
רבנו היה יושב ועמל בתורה לפני בית הכנסת של הבבליים בציפורי. עבר עגל אחד להישחט והתחיל גועה כאומר: "הצילני". אמר לו: ומה אני יכול לעשות לך? לכך נוצרת! וחשש רבי את שניו שלוש עשרה שנה. אמר ר' יוסי: כל אותן שלוש עשרה שנה שהיה רבי חושש את שניו לא הפילה עוברה בארץ ישראל ולא נצטערו היולדות. לאחר ימים עבר שרץ אחד לפני בתו ובקשה להורגו. אמר לה: בתי, הניחי לו, שכתוב: "ורחמיו על כל מעשיו".16
תשובות רב נטרונאי גאון אורח חיים סימן נא – האכלת בעלי חיים במאכל בני אדם
מי שהלך בדרך ולית ליה תבנא וכסתא ואיכא פת בהדיה, 17 מאכיל לבהמתו – דכי אמרינן (תענית כ ע"ב) מאכל אדם אין מאכילין אותו לבהמה,18 היכא דאית ליה מחיה בדבר אחר, אבל לית ליה מחיה בדבר אחר, שפיר דמי להאכילה פת, דקים לן צער בעלי חיים דאורייתא. ועוד, אמר רב יהודה אמר רב (יהודה) אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן לבהמתו (ברכות מ ע"א, גיטין סב ע"א).19
מדרש אגדה (בובר) דברים כב י פרשת כי תצא – צער החמור לעומת השור
"לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", לפי שאין כוחם שוה. לפי שהשור מעלה גרה, ונראה לחמור כאלו אוכל ויהיה לחמור צער, צער בעלי חיים אסור:20
ספר החינוך מצוה תקנ פרשת כי תצא – יש לבעלי החיים דאגה
שלא לחרוש בשור ובחמור יחדיו … שורש המצוה כתב הרמב"ם ז"ל שהוא משורש איסור הרבעת הבהמה כלאים … ואחר רשות אדוני הרב הנזכר והודאה על דברו הטוב, אענה אף אני חלקי ואומר כי מטעמי מצוה זו ענין צער בעלי חיים שהוא אסור מן התורה וידוע שיש למיני הבהמות ולעופות דאגה גדולה לשכון עם שאינם מינן וכל שכן לעשות עמהן מלאכה.21
ספר מסילת ישרים פרק יט – לא לצער שום בריה
והנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסיד … ואמרו עוד (שבת קנ"א): ונתן לך רחמים ורחמך – כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים,22 וזה פשוט, כי הקב"ה מודד מדה כנגד מדה … ובכלל הענין הזה שלא לצער לשום בריה אפילו בעלי חיים ולרחם ולחוס עליהם, וכן הוא אומר (משלי י"ב): יודע צדיק נפש בהמתו, וכבר יש שסוברים (ב"מ ל"ב): צער בעלי חיים דאורייתא, ועל כל פנים דרבנן. כללו של דבר, הרחמנות וההטבה צריך שתהיה תקוע בלב החסיד לעולם, ותהיה מגמתו תמיד לעשות קורת רוח לבריות, ולא לגרום להם שום צער וכו'.23
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מח – איך נהלום את היתר השחיטה 24
ואמנם מצות שחיטת בהמה היא הכרחית, מפני שהמזון הטבעי לבני אדם הוא מין הזרעים והצומחים בארץ ומבשר בעלי חיים … וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים, כיוונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה ולא יחתך מהם אבר כמו שבארנו.25 וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם,26 כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פועל הכח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם … 27 ואם אלו הצְעָרִים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות, כל שכן בבני אדם.28
ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, רוצה לומר דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני.29
רמב"ן בראשית פרק א פסוק כט –
"הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע" – לא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחדיו כולם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר … לשון רש"י …30
והיה זה, מפני שבעלי נפש התנועה יש להם קצת מעלה בנפשם, נדמו בה לבעלי הנפש המשכלת, ויש להם בחירה בטובתם ומזוניהם, ויברחו מן הצער והמיתה. והכתוב אומר: "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (קהלת ג כא).31 וכאשר חטאו, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ, ונגזר שימותו במבול, ובעבור נח הציל מהם לקיום המין, נתן להם רשות לשחוט ולאכול, כי קיומם בעבורו.32 …,
ועם כל זה לא נתן להם הרשות בנפש ואסר להם אבר מן החי. והוסיף לנו במצות לאסור כל דם, מפני שהוא מעמד לנפש, כדכתיב: "כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת" (ויקרא יז יד), כי התיר הגוף בחי שאינו מְדַבֵּר33 אחר המיתה, לא הנפש עצמה.34 וזה טעם השחיטה, ומה שאמרו (ב"מ לב ב) צער בעלי חיים דאורייתא. וזו ברכתנו שמברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה".35
אור החיים בראשית כד יט – צער האדם קודם 36
"ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב".37 עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (ברכות מ א) בפסוק (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו' שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואח"כ את עצמו.38 ויש לך לדעת כי דוקא דאין כאן סכנה או צער, אבל בסכנה או בשיש צער, קודם יש לחוש לצערו ואחר כך בהמתו.39 ולזה כששאל האיש הגמיאיני מעט, הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה. לזה אמרה לו: "שתה". וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא: "ותכל להשקותו" – "ותאמר גם לגמליך אשאב" כי בגדר זה שאינך מצטער, אותם צריך להקדים.40
שבת שלום
מחלקי המים
מים אחרונים 1: מוטיב חיבור האדם והבהמה ראוי למסה רחבה בפני עצמה. מעט ממוטיב זה מצוי בדברינו הבאים: ורחמיו על כל מעשיו וכן אדם ובהמה תושיע ה' וגם אם אדם חטא בהמה במה חטאה? בפרשת נח, אותו ואת בנו בפרשת אמור, כי יקרא קן ציפור לפניך בפרשת כי תצא וכן אנשי נינוה ביום הכיפורים.
מים אחרונים 2: באשר לנושא איסור אכילת בשר לפני המבול והיתר שחיטה ואכילת בשר אחריו, וההבחנה בין הבהמה (והחיה) ובני האדם, ראו שגם הדגים והעופות היו בכלל האיסור (גמרא סנהדרין נט ע"ב) והותרו אחר המבול. ובדגים אין שחיטה. האם הם מחוץ לדין צער בעלי חיים?