האם נשחט יצחק? | מחלקי המים

פרשות השבוע

ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
hebrew
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
וילך
נצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחקתי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
כי תשא
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי
מטות
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחוקותי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
זאת-הברכה
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שפטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי

האם נשחט יצחק?

וירא, תשפ"ג

עדכון אחרון: 11/11/2022

מים ראשונים: כבר הקדשנו שני דפים לחלקו של יצחק בעקידה, שלכאורה הוא פאסיבי לגמרי, ראו הדפים איפה יצחק בעקדה א' וב' בשנים תשפ"א, תשפ"ב. שם גם הזכרנו בקצרה את סוגת המדרשים שאכן נפגע יצחק בעקידה ו"פרחה נשמתו" (וחזרה בטללי תחייה). בדף זה נעמיק מעט בנושא רגיש ועדין זה. האמנם לא נפגע יצחק כלל עקב העקדה (חוץ מהאגדה שכהו עיניו בסוף ימיו)? בנושא זה כתב שלום שפיגל מאמר יסודי בשם מאגדות העקידה והחזיקה אחריו שלומית אליצור בהרחבה אל עולם הפיוט, במאמר עקדת יצחק: בבכי או בשמחה? משני מקורות אלה שאבנו מים חיים ותודתנו הרבה נתונה לשני חוקרים אלה – לשלום שפיגל מנוחתו עדן ולשלומית אליצור תיבדל לחיים טובים וארוכים.

 

בראשית רבה נו ז-ח – אל תעש לו מאומה

"ויאמר אל תשלח ידך אל הנער" – וסכין היכן היא? נשרו שלש דמעות ממלאכי השרת וְשָׁחָת הסכין.1 אמר לו (אברהם למלאך): אחנקנו, אמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער". אמר לו: אוציא ממנו טיפת דם, אמר לו: "אל תעש לו מאומה" – אל תעש לו מוּמָה.2

… א"ר אחא: התחיל אברהם תמה: אין הדברים הללו אלא דברים של תמה! אתמול אמרת: "כי ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא יב), חזרת ואמרת: "קח נא את בנך",3 ועכשיו אתה אומר לי: "אל תשלח ידך אל הנער"?! אתמהא! אמר לו הקב"ה: אברהם, "לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה" (תהלים פט לה – כשאמרתי לך "קח נא את בנך" לא אמרתי: שחטהו, אלא "והעלהו שם" – לשם חיבה אמרתי לך. העלית אותו וקיימת דברי, עתה הורידהו. [נוסח אחר: משלו משל למלך שאמר לאוהבו: העלה את בנך אל שולחני, הביאו אותו אוהבו וסכינו בידו. אמר המלך: וכי העלהו לאכלו אמרתי לך? העלהו אמרתי לך, מפני חיבתו]. זהו שכתוב: "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (ירמיה יט ה). "ולא עלתה על לבי" – זה יצחק.4

פרקי דרבי אליעזר פרק לא  – פרחה נשמתו של יצחק

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַחֶרֶב עַל צַוָּארוֹ פָּרְחָה וְיָצְאָה נִשְׁמָתוֹ שֶׁל יִצְחָק. כֵּיוָן שֶׁהִשְׁמִיעַ קוֹלוֹ מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרוּבִים וְאָמַר: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" [בראשית כב יב], חָזְרָה הַנֶּפֶשׁ לְגוּפוֹ, וְהִתִּירוֹ וְעָמַד עַל רַגְלָיו. וְרָאָה [וידע] יִצְחָק תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, שֶׁכָּל הַמֵּתִים עֲתִידִין לְהֵחָיוֹת. בְּאוֹתָה שָׁעָה פָּתַח וְאָמַר בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְחַיֵּה הַמֵּתִים.5

מדרש שכל טוב (בובר) בראשית כב יח – הקשר עם מותה של שרה

כיון שהגיעה חרב לצוארו, פרחה נשמתו בגן עדן וראה נשמת שרה אמו שכבר מתה שהלך סמאל והודיעה ואמר לה: עלובה, בן שניתן לך לעת זקנתך כבר שחטו אביו וצווחה ויצאת נשמתה". וכיון שהשמיע הקב"ה קולו מבין הכרובים ואמר: "אל תשלח ידך אל הנער", חזרה נשמתו לגופו והתירו אביו ועמד על רגליו ואמר: ברוך את ה' מחיה המתים.6

דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית טו א – ברכת מחייה המתים

"אל תירא אברם". נמצא כשהרג את המלכים נתירא שמא נתמעטו זכיותיו,7 אמר לו יתברך: … אל תירא אנכי מגן לך, ולכך אומרים מגן אברהם. ובשעה שנעקד יצחק פרחה נשמתו ועלתה למרום וחזרה לגופו והחיהו לכך התקין מחיה המתים8 … ובשעה שראה יעקב המלאכים עולין ויורדין ומלווין לו בכל רגע היו מודין ומקלסין להקב"ה ולכך התקין האל הקדוש.9

אגדת בראשית (בובר) פרק לא – אברהם חוזר בשתיקה ויצחק נעלם

"והאלהים נסה את אברהם" – זה שאומר הכתוב: "הלוך ילך ובכה וגו' " (תהלים קכו ו). הלך ילך – זה אברהם, כאשר אמר לו: "לך לך אל ארץ המוריה" (בראשית כב ב).10 "ובכה" – למה בוכה? בלבו היה בוכה: אתמול אמר לי הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם כא יב), ועכשיו אמר לי: לך שוחטו?! נאמן הוא עלי – "ומצאת את לבבו נאמן לפניך" (נחמיה ט ח). והיה מהלך לעשות רצון הקב"ה ומושך ביצחק, כמו שנאמר: "נושא משך הזרע" (תהלים שם). כיון שאמר לו: "אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב יב), חזרו בשלום לבתיהם.11

"וישב אברהם אל נעריו" (שם שם יט), התחילו אומרים: "בוא יבוא ברנה נושא אלומותיו". חשב עצמו כאילם וחרש12 ושתק ולא אמר דבר, שנאמר: "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו": (תהלים לח יד), לכך נאמר: "בא יבוא ברנה נושא אלומותיו".13

מדרש הגדול בראשית כב יט פרשת וירא – נכנס לגן עדן

"וישב אברהם אל נעריו". ויצחק היכן הוא? אלא אמר ר' אלעזר בן פרת: אף על פי שלא מת יצחק, מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח. לכך נאמר: "וישב אברהם אל נעריו".14 דבר אחר: וישב אברהם. ויצחק היכן הוא? אלא שהכניסו הקב"ה לגן עדן וישב בה שלוש שנים … ויש אומרין הלך לו אצל שם בן נח ללמוד תורה.15

הדר זקנים בראשית כה כז פרשת תולדות – מתרפא מהחתך שעשה לו אביו

והרי"בא מצא מדרש.16 שנטמן יצחק בגן עדן שתי שנים כדי לרפאותו מן החתך שחתך אביו כשהתחיל לשוחטו … ומה שכתוב ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם. לא קא חשיב אותן שתי שנים שהיה בגן עדן מפני שנשתנו עליו סדרי בראשית כדאמרין גבי נח שאינו מונה שנת המבול בשנותיו.17

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות ו ב פרשת וארא – רביעית הדם

ר' יהושע אומר: "וידבר אלקים אל משה". אמר לו הקב"ה למשה: נאמן אני לשלם שכר יצחק בן אברהם שיצא ממנו רביעית דם על גבי המזבח, ואמרתי לו: "בגודל זרועך הותר בני תמותה" (תהלים עט יא).18 ועכשיו הרי השבועה מבוהלת ובאת לפני שלא כדרך ארץ להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני מבקש להוציאם! ואתה אומר לי: "שלח נא ביד תשלח"?!19

מכילתא דרבי ישמעאל בא מסכתא דפסחא פרשה ז – הקשר לקרבן פסח ולמקדש

"וראיתי את הדם" – רואה אני דם עקדתו של יצחק, שנאמר: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי' יראה" (בראשית כב יד), ולהלן הוא אומר: "וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ" (דברי הימים א כא טו) – מה ראה? ראה דם עקדתו של יצחק, שנאמר: "ה' אלהים יראה לו השה".20

מסכת זבחים דף סב עמוד א – אפרו של יצחק

בשלמא בית מינכרא צורתו, אלא מזבח מנא ידעי? אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו. ור' יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום.21

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) תפילת שמונה עשרה – אפר ודשן

תניא שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. … כשניצל אברהם אבינו מאור כשדים פתחו מלאכי השרת ואמרו: בא"י מגן אברהם. כשנעקד יצחק על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו … מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: בא"י מחיה המתים.22

במדבר רבה יז ב פרשת שלח לך – כאילו אפרו של יצחק צבור

ושנו רבותינו: אֵילו של אברהם נברא בין השמשות23 נטלו אברהם "ויעלהו לעולה תחת בנו". כיון שאמר: "ויקח את האיל ויעלהו לעולה" – חסר המקרא כלום? מהו "תחת בנו"?24 אמר אברהם: ריבון העולמים, הריני שוחט את האיל – כך תהא רואה כאילו בני שחוט לפניך. נטל דמו, אמר: כך תהא רואה כאילו דם יצחק זרוק לפניך. נטל האיל והפשיטו ואמר: כך תהא רואה כאילו עורו של יצחק הפשטתי לפניך. נטלו והספיגו, אמר: כך תהא רואה כאילו יצחק מסתפג לפניך. שרפו ואמר: כך תהא רואה כאילו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח.25

אבן עזרא בראשית כב יט פרשת וירא – הפך הכתוב

וישב אברהם ולא הזכיר יצחק, כי הוא ברשותו. והאומר ששחטו ועזבו, ואח"כ חיה אמר הפך הכתוב.26

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: נחזור ונפנה את שואבי המים לשני המאמרים החשובים שהזכרנו בראש דברינו: של שלום שפיגל ושולמית אליצור. אחת האפשרויות שנזכרות שם (יותר בפיוטים ופחות במדרשים) היא שהמוטיב שיצחק "נשחט" באופן זה או אחרת: מלא או חלקי, פיסי או נפשי, הולם את יהדות אשכנז/צרפת שחוותה מעשי קידוש השם סביב מסעי הצלב (גזירות תתנ"ו וגזירות שמד אחרות) וראתה במסירות נפשם של אברהם ויצחק, כולל הליכתם לעקדה בשמחה: "אברהם שמח לשחוט ויצחק שמח לישחט", דגם ותקדים עבורם.27 אם אכן הבדל זה בולט בפיוטי אשכנז מול פיוטי ספרד, כפי שמראה שולמית אליצור, אין הדבר כך במדרשים כפי שמוכיח שלום שפיגל. המקורות הקדומים (מכילתא והתלמודים, אולי גם פרקי דרבי אליעזר) מוכיחים שהמסורת שאכן נפגע יצחק במידה זו או אחרת (רביעית הדם, אפרו של יצחק), היא מסורת קדומה בהרבה לימי הביניים ויש לחפש את פתרון מסורות אלה במחוזות אחרים. וכל המחכימנו בסוגיה מיוחדת זו, יבורך בכל מילי דמיטב.

הערות שוליים

  1. בכי המלאכים עוד לפני הקריאה "אל תשלח ידך אל הנער", הוא שמנע את השימוש במאכלת היינו בסכין, לשחוט את יצחק (הסכין נשחתה ולפיכך לא שחטה). ראו סימן קודם בבראשית רבה שם, על בסיס הגמרא בחולין טז ע"א, שלומדים הלכות שחיטה ("אין שחיטה אלא בתלוש") ממעשה אברהם בעקידה! וכך גם בתנחומא פרשת צו יג לגבי מספר הבדיקות שיש לעשות בסכין לפני השחיטה, ובשל בדיקות אלו התעכב אברהם ו"נכמרו רחמיו של הקב"ה על יצחק". ובבראשית רבה: "למה נקרא שמה מאכלת? שמכשרת האוכלים".
  2. מום. שום מום, אברהם! לימוד הלכות שחיטה לחוד, ואגדה ומעשה בפועל לחוד.
  3. "והעלנו שם לעולה", כך יש להשלים את הפסוק שהדרשן או המעתיקים קצרו.
  4. ראו בדומה בירמיהו ז לא וכן לב לה - שלושה מקומות בהם זועק ירמיהו כנגד עבודה זרה של הקרבת בנים ובנות למולך או לבעל. ראו גם בגמרא תענית ד ע"א: "וכתיב: אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. אשר לא צויתי - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר: ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה, ולא דברתי - זה יפתח, ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם". עפ"י מדרש זה, מטרת העקדה הייתה לשרש את עבודה זרה של הקרבת בנים (בכורים)! ראו הרחבה של דרשה זו בתנחומא (בובר) וירא סימן מ וראו גם מקבילה מפורטת בפסיקתא רבתי פיסקא מ – בחודש השביעי המקשרת את כל העניין לימים נוראים. מה שחשוב לעניינינו הפעם, היא האמירה הברורה במקרא עצמו ובמדרשים רבים שלא הייתה פגיעה (פיסית) ביצחק. עם כל החרדה והכאב הגדול שבמעשה העקדה עד שנשמע בכים של המלאכים כשהוא יורד וממוסס את המאכלת (ועפ"י פסיקתא רבתי המלאכים גם קובלים לפני הקב"ה שהוא מפר את הברית שכרת עם אברהם), אברהם לא פגע ביצחק! גם לא טיפת דם אחת! ראו גם את ההליכה עד הקצה במדרש תנחומא צו יג: "אילולי שנתעכב אברהם לבדוק הסכין היה נשחט יצחק". אבל סוף דבר שהתעכב אברהם ונשמע אל קול המלאך: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" - ולא שחט ולא כלום.
  5. מדרש זה נחשב למקור חשוב שלכך שיצחק אכן מת, לפחות לזמן קצר. לא שנשחט או ניזק כלשהוא בידי אברהם שעשה מעשה, אבל "פרחה נשמתו" – מן הסתם בעקבות כל האירועים הקשים החל משתיקה רועמת של מסתורין במשך שלושה ימים של "וילכו שניהם יחדיו", דרך התשובה: "אלהים יראה לו השה" וכלה בחרדה בעקבות ההשכבה על גבי העצים ומראה המאכלת בידי אברהם. בדרך זו ש"פרחה נשמתו" של יצחק הולכים מדרשים ופרשנים רבים. ראו פירוש צרור המור: "וכשנעקד ע"ג המזבח וראה הסכין על צוארו פרחה נשמתו ממנו והגיע לדכדוכה של נפש כאילו היה בזמן הגויעה" – כאילו גוע ומת. ופסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית לא מב בסוף פרשת ויצא, מפרש את "פחד יצחק" שיעקב מזכיר ללבן, עם פריחת נשמתו של יצחק: "לולי אלהי אבי. שהראה אלהות בעולם: ופחד יצחק. שפחד על גבי המזבח כשנעקד ופרח נשמתו והחזירה הקב"ה בטללי תחייה - זכותם עמדה לי". יעקב קיבל במסורת (מאברהם הסבא או מיצחק האבא) את סיפור פריחת נשמתו של אביו בשעת העקידה.
  6. על מותה של שרה, ראו דברינו חיי שרה – מחיר העקידה (ראו גם קול תקיעתנו - יבבותיה של שרה בראש השנה), וכאן משתלבים פריחת נשמתו של הבן עם זו של האם. יצחק מצוי פיסית בשעת העקידה עם אביו, אבל רוחו ומחשבותיו, נשימתו ונשמתו הם עם האם שרה. ובין שניהם, צצה דמותו של השטן שביקש להטות את אברהם (ויצחק) ממעשה העקדה. ומנין יצא הקול "אל תשלח ידך אל הנער"? מבין שני הכרובים, הם ששומרים על דרך עץ החיים (בראשית ג כד), ומהם יוצא קולה של השכינה באוהל מועד (שמות כה כב). ושוב ברכת מחייה המתים (שבנוסח לעיל אולי אמר אברהם ולא יצחק). אבל אם "מחיה המתים", אזי "פרחה נשמתו" הוא מיתה ממש.
  7. ראו בראשית רבה מד: "רבנין אמרין: לפי שהיה אברהם מתפחד ואומר ירדתי לכבשן האש וניצלתי, לרעבון ולמלחמה וניצלתי, תאמר שקיבלתי שכרי בעולם הזה ואין לי כלום לעתיד לבוא, אמר לו הקב"ה: אל תירא אברם אנכי מגן לך ... כל מה שעשיתי עימך בעולם הזה חנם עשיתי, ולעתיד לבוא שכרך הרבה מאד". זה מקור חשוב לדעות ולחשש שמצאנו כמותם לא מעט בחז"ל שמי שנעשה לו נס או אירוע טוב משמעותי, חושש שהדבר ינכה לו מזכויותיו (לעולם הבא).
  8. ראו פסיקתא דרב כהנא נספחים א - וזאת הברכה, שאולי הוא מקור לקטע זה: "בזכות יצחק שהקריב עצמו על גבי המזבח עתיד הקב"ה להחיות מתים, שנאמר: לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה (תהלים קב כא)". ועוד נחזור להלן לפסוק זה שבתהלים.
  9. נראה שאפשר להוסיף דרשה/פירוש זה של בעלי התוספות לדברינו תפילות אבות תקנום. ראו אזכור חלוקה זו של שלוש הברכות הראשונות של שמונה עשרה באוצר המדרשים (אייזנשטיין) תפילת שמונה עשרה – מובא בדברינו תפילת שמונה עשרה בפרשת פקודי. ושם לא "פרחה נשמתו" של יצחק אלא: "כשנעקד יצחק על גבי המזבח ונעשה דשן והיה אפרו מושלך על הר המוריה, מיד הביא עליו הקב"ה טל והחיה אותו ... מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו: ברוך אתה ה' מחיה המתים". אך בכך הקדמנו את המאוחר. האם כשאנחנו אומרים את ברכת גבורות: "אתה גיבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע" וחותמים ב"מחיה המתים", אנחנו חושבים על עקדת יצחק?
  10. על הקשר בין שני "לך לך" של אברהם, כבר עמדו מדרשים ופרשנים רבים, כגון זה שבבראשית רבה לט ט: "אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב לך לך ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השנייה אם הראשונה. ממה דכתיב: אל ארץ המוריה, הוי: השנייה חביבה מן הראשונה". אבל על פי מדרש זה והמשכו, נראה שאברהם בכה ותמה עד מאד באשר ל"לך לך" הראשון לאור ה"לך לך" השני.
  11. זהו? סוף טוב, הכל טוב? האם נמחה כל הבכי? האמנם חזרו אברהם וצחק יחדיו בשלום?
  12. החריש.
  13. כבר עמדו המדרשים והפרשנים על היעדרו של יצחק בחזרה מהעקדה (נעלם יצחק מהמקרא כולל מקבורת שרה אמו, עד הגעת רבקה בסוף פרק כד בבראשית) וכיצד זה חוזר אברהם לבדו. ראו בדברינו איפה יצחק בעקדה – חלק ב, הצורך להתנתק (בבית המדרש של שם ועבר או מקום אחר) אחר הטראומה הגדולה ואחר הנס, או החשש מעין הרע בעקבות ההצלה ברגע האחרון. המדרש לעיל מתאר לא רק את בכיו וצערו הגדול של אברהם בהליכה לעקדה, כאשר ברור לו שהמטרה היא לשחוט את יצחק (ושלא כמדרשים שההליכה לעקדה הייתה בשמחה: "אברהם שמח לשחוט ויצחק שמח לישחט", פסיקתא רבתי פיסקא מ ועוד), אלא גם את ההלם והאלם והחרשות שהיו מנת חלקו גם אחרי שלכאורה הכל הסתיים ו"חזרו לבתיהם בשלום". וכל זה על בסיס שיר המעלות החגיגי "בשוב ה' את שיבת ציון – היינו כחולמים"! אברהם חוזר אל נעריו (הם ישמעאל ואליעזר שעפ"י מדרשים אחרים רואים שיצחק לא נלווה לאברהם וסבורים שהם ירשו את אברהם, מדרש אגדה בובר פרק כב) ועליהם נאמר "וילכו יחדיו" השלישי – זה שבלי יצחק. הנערים מקדמים את פניו של אברהם בפסוק: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו", אבל הדרשן שומע בפסוק את האלם שבפי אברהם. נראה שמדרש "פשוט" זה מקפל בתוכו עולם ומלואו ומצאנו לנכון להביאו כאתנחתא בנושא המרכזי של דף זה: האם נפגע (נשחט) יצחק במהלך העקדה? האם אירע לו משהו קשה? האם חזרה זו בשתיקה של אברהם מלמדת שאכן אירע דבר?
  14. ללא יצחק.
  15. נראה שמדרש זה הוא הרחבה של מדרש בראשית רבה נו יא ששואל גם הוא: ויצחק היכן הוא (שלא חזר עם אברהם)? אך בעוד שהתשובה שם היא: "שלחו אצל שם ללמוד ממנו תורה" (ובמדרש אגדה בובר בראשית כב יט: "לבית עבר רבו הולכתיו ללמוד תורה"), כאן נוסף מוטיב הכניסה לגן עדן, אך תוך הדגשה "שלא מת יצחק", ו"כאילו מת" (ואת האפר שנזכר כאן וכבר הקדמנו להזכירו בהערה 9 לעיל, נראה עוד להלן).
  16. יש שמפנים לפרקי דרבי אליעזר לעיל, אך שם, כפי שכבר ציינו, אין שום פגיעה גופנית ביצחק. נראה שהיה לפני ריב"א מדרש אחר. שלום שפיגל מפנה לילקוט ראובני בפרשת וירא ואין מדרש זה תחת ידינו.
  17. נתעלם לרגע מנושא חישוב שנותיו של יצחק ונתמקד בשהותו שנתיים בגן עדן (לא שלוש) והפעם במטרה ברורה להתרפא מהחתך שעשה לו אברהם! כך באשכנז ובעלי התוספות, וכך גם במסורות ספרדיות, כגון פירוש אלשיך לבראשית כב יט: "הנה אמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק לא) כי יש אמרו כי יצחק הלך לגן עדן להתרפאות מאשר היחלה הסכין לחתוך בו, ויש אמרו למקום אחר". והוא ממשיך ומסביר שם שהעובדה שאברהם חזר מהעקדה לבדו מוכיחה שאכן קיים את ציווי הקב"ה: "ואז ידעו כי התחיל לשוחטו כי הנה בא מהתרפא מהשחיטה" (בעוד שאם היה אברהם חוזר עם יצחק היה הדבר מוכיח שלא באמת התכוון אברהם לקיים את הציווי להעלות את יצחק לעולה, ודבריו: "ונשתחוה ונשובה אליכם" הייתה כוונתו האמתית, ראו דבריו במקור). הרי לנו שני פרשני מקרא שהייתה להם מסורת שאברהם פגע פיסית ביצחק עד שנזקק להתרפא זמן לא קצר ובניגוד גמור לפשט הפסוקים בתורה! האם נידחק לומר שגם כאן מדובר בחתך נפשי ולא פיסי ממש? עוד נעיר, שההסתמכות בפירוש אלשיך על פרקי דרבי אליעזר שראינו לעיל איננה הוכחה (הערה 5 לעיל) ואפשר שזו תוספת של המגיהים והמלבה"דים.
  18. וחזר יצחק לחיים כפי שהראינו לעיל, ובפרט פסיקתא דרב כהנא נספחים א - וזאת הברכה: "בזכות יצחק שהקריב עצמו על גבי המזבח עתיד הקב"ה להחיות מתים, שנאמר: לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר לְפַתֵּחַ בְּנֵי תְמוּתָה (תהלים קב כא)". אבל אפשר שכאן הדרשה היא לא על תחיית המתים אלא על התרת בני ישראל מעבדות מצרים (עבד חשוב כמת) בגודל הזרוע שנשבעה לאבות.
  19. ממדרשים אחרים (מאוחרים למכילתא) שמזכירים את רביעית הדם של יצחק (שזה אגב גם שיעור לענייני טומאה) אפשר להבין שיצחק היה מוכן לתת רביעית מדמו, אבל לא בהכרח שנתן. כך למשל במדרש הגדול בראשית כב ח: " ... מיד בכה אברהם ותלש בשערו. אמר לו (יצחק): אבי אל תצער עצמך, עשה בי רצון אביך שבשמים, יהי רצון שיהיה רביעית דם שלי כפרה על כל ישראל". כך אולי גם במדרש תנחומא וירא סימן כג: "מיד בנו שניהם את המזבח ועקדו על המזבח ונטל את הסכין כדי לשחטו עד שיצא ממנו רביעית דמו, ובא השטן ודחף ידו של אברהם ונפלה הסכין מידו, וכיון ששלח ידו לקחתה יצאה בת קול ואמרה לו מן השמים אל תשלח ידך אל הנער ואילולי כן כבר היה נשחט" – תלוי אם ננקד עד שְיֵצֵא ממנו רביעית דם" או "עד שְׁיָצַא ממנו רביעית דם". אך במכילתא הנ"ל הדברים מפורשים! משה ננזף בסנה ע"י הקב"ה על כך שהוא מסרב לצאת לשליחות, בעוד ש"השבועה מבוהלת" להוציא את בני ישראל ממצרים – שבועה שמקורה במסירות נפשו של יצחק. כך גם במדרש הגדול שמות ו כ שחוזר די בדיוק על נוסח המכילתא, וכך גם באוצר מדרשים (אייזנשטיין) עקיבא, כאשר הקב"ה מסרב לבקשתו של נגרסנאל שרה של גיהנם שמבקש "להסתכל בטובתן ובגדולתן" של ישראל, ונדחה בטענה: "מפני שזרעו של יצחק הן, שהגיש בשרו ורביעית דם שלו ע"ג המזבח שנקרא יצחק". ומשתמע מהמכילתא שכאן גם נחצה הגבול המהותי: כאן אברהם עשה מעשה בידיים!
  20. מה שעושה מכילתא דרשב"י לעיל – אזכור דם יצחק בתחילת שליחות משה, עושה מכילתא דרבי ישמעאל ביציאת בני ישראל מהשעבוד - בפסח מצרים. וכל זאת, עם חיבור למגפה שאירעה בעקבות מניית העם ע"י דוד וקניית הר הבית מארונה או ארנן היבוסי (שמואל ב פרק כד, דברי הימים א פרק כא). המשולש: העקדה, יציאת מצרים והקמת המזבח בהר הבית בידי דוד (שהוא מבוא למקדש), ראוי לבחינה נוספת והעמקה: הדם-המגפה, הקריאה למלאך שקורא: "הרף", המקום ועוד. לעניינינו, הקשר בין העקדה והמגפה בימי דוד נזכר גם בגמרא ברכות סב שמן הסתם מתבססת על המכילתא אבל ממירה את דמו של יצחק באפרו: "ובהשחית ראה ה' וינחם, מאי ראה? אמר רב: ראה יעקב אבינו, דכתיב: ויאמר יעקב כאשר ראם. ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה שנאמר אלהים יראה - לו השה". דרשה זו תביא אותנו לנושא אולי קשה יותר: "אפרו של יצחק" – לא דם, אלא אפר.
  21. שבי ציון מבקשים לאתר את מקום המקדש שחרב ולבנות את המקדש השני במקום המדויק. מסבירה הגמרא: ניחא הבית שניתן לאתר את יסודותיו החרבים ("צורתו"), אבל איך ידעו את מקום המזבח הקרבנות (החיצוני, שהיה מחוץ להיכל כמובן)? תשובת ר' יצחק נפתא היא שמצאו את אפרו של יצחק שם (עפ"י המסורת, מזבח החיצון במקדש היה בנוי בדיוק היכן שאברהם הקים את המזבח שעליו עקד את יצחק).. ראו אמנם פירוש מהרש"א בחידושי אגדות ברכות סב ע"ב (הגמרא שהזכרנו בהערה הקודמת) שמציע שמדובר ב"אפר אותו השה שבא תחת אפרו של יצחק" - ויש לו אולי סיוע מהמכילתא לעיל שמקשרת את דם עקדתו של יצחק עם "השה". אבל בפשטות, אברהם הקריב איל ולא שה, ודברי אברהם "אלהים יראה לו השה" כוונו ליצחק. עוד על אפר יצחק, בגמרא תענית טז ע"א ובמדרש בראשית רבה מט יא על האפר שנותנים בתעניות בראש התיבה או האנשים: "כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק". אך אולי קשה מכולם הוא המדרש הבא.
  22. מדרש (מאוחר) זה, שכבר הזכרנו בקצרה בהערה 9 לעיל, מצוטט בספר שבלי הלקט (ר' צדקיה בן אברהם הרופא, איטליה מאה 13) ענין תפילה סעיף יח, ומשם נראה שהתגלגל לתפילות ופיוטים על אפרו של יצחק ועל מסירות נפשו הגמורה עד כדי אפר ודשן (מוטיב המזבח) – ומכאן גם החיוב של קידוש השם עד מסירות נפש ממש בעם ישראל לדורותיו (על כך מרחיב מאד שלום שפיגל). וכל כך, עד שהיו שהציעו (רד"ל בפירושו על פרקי דרבי אליעזר, המהר"ל בגור אריה פרשת בחוקותי).שאברהם נהג כמקובל במזבח בבית המקדש בו "ערכו עצים על האש", וכאשר הניח את יצחק על העצים כבר אחזה בהם האש ואם לא נשחט, אז נשרף. לעומתם, היו שהתקשו מאד באגדה זו כמו הרב יעקב חיים סופר בספרו ברית יעקב (סי' טז) שתמה מאד על מדרש זה ואומר: "מדרש זה שהביא בעל שבלי הלקט ז"ל, איני יודע היכן הוא ... ולכאורה אינו מובן כלל, שהרי הפסוק צווח ואומר: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, ואנן נימא שיצחק אבינו נשרף ממש עד שנעשה דשן ואפר?! אתמהא!". והרוצה להרחיב עוד בעניין זה, יפנה לדף על הדף במסכת זבחים הנ"ל, משם שאבנו מידע רב.
  23. מסכת אבות פרק ה משנה ו, אחד מאותם דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. אגב, במרבית המקורות מכונה האיל "אֵילו של אברהם", אך במספר מקורות, כגון: בראשית רבה נו ט, פרקי דרבי אליעזר פרק יט וזוהר פרשת פנחס, מכונה האיל "אֵילו של יצחק". האם הבדל זה הוא משמעותי? האם הוא מסייע להבנת "אפרו של יצחק"?
  24. למה צריכה התורה להדגיש שהאיל הוא תחת יצחק, האם זה לא ברור מאליו?
  25. נראה שמקור זה הוא סמך טוב ללשון צעירנו שהמילה "כאילו" שגורה בפיהם כדבר ממשי ואמתי. את כל חרדתו, ייסוריו וכאבו של אברהם ("מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה – הוא יעננו") ואולי גם שאלותיו הקשות ("היה בלבי מה להשיבך והיה בלבי מה לאמר: אתמול אמרת לי: כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר לי: והעלהו שם לעולה?!", ויקרא רבה כט ט), מתעל אברהם כעת לקרבן האיל! כאילו, כאילו כאילו – כָּאֵלוּ, כאיל זה. ראו גם בירושלמי תענית פרק ב הלכה א לגבי האפר ששמים בתענית: "רואין אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח" (השוו עם נוסח הבבלי בתענית לעיל הערה 20 בלי "כאילו"). וכך גם בבראשית רבה צד ה, ויקרא רבה לו ה ועוד. בכולם הנוסח הוא: "אפרו של יצחק כאילו צבור ע"ג המזבח", אבל במדרש במדבר רבה לעיל וכן הוא בתנחומא וירא כג הנוסח הוא: "כאילו אפרו של יצחק צבור ע"ג המזבח" – האם יש הבדל במיקום מילת המפתח "כאילו"? האם דווקא מדרשי תנחומא המאוחרים באים להפקיע מרעיון שריפת יצחק?
  26. אברהם בן עזרא פרשן המקרא, שאולי לא היה חשוף לכל המדרשים לעיל (שרבים מהם צצו ועלו אחרי תקופתו), הוא מגן לאברהם אבינו. לא שחט אברהם את יצחק ולא עשה לו מאומה, ובוודאי שלא עזבו ולא הניחו להישרף. אין לנו אלא את הכתוב במקרא: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" – שום מום כדברי מדרש בראשית רבה בו פתחנו. אבל גם אם לא עשה אברהם מעשה בידיים, אי אפשר להימנע מההשלכות הנפשיות וכדברי אברבנאל: "שלא היה המכוון בזה הפועל שישחט יצחק אלא שיגיעהו עד שערי מות". עד ולא עד בכלל יאמרו אבן עזרא ואברבנאל. וכך גם פירוש צרור המור שכבר ראינו לעיל: "וראה הסכין על צוארו פרחה נשמתו ממנו והגיע לדכדוכה של נפש כאילו היה בזמן הגויעה".
  27. ראו מדרש תנחומא פרשת כי תשא סימן כד: "אם שריפה הם חייבים זכור לאברהם שנתן נפשו להישרף על קדושת שמך באור כשדים, אם שחיטה הן חייבים זכור ליצחק אביהם שפשט צוארו להישחט על קדושת שמך". ובמדרש תהלים כט: "הבו לה' בני אלים - בניהם של אותן הנשחטים כאילים, אברהם אמר אני שוחט, יצחק אמר אני נשחט". ודברי האשה ששבעת בניה נהרגו בידי הקיסר כשאלה מיאנו להשתחוות לפסלו: "לכו ואמרו לאברהם אביכם: אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות ... דידך ניסיון ודידי עובדין" (אצלך אברהם היה זה ניסיון, אצלי-אצלנו זו עובדה), מובא בדברינו שישה מיליון מזבחות ביום השואה. ובפיוטים, כגון השורה בפיוטיו של ר' אפרים מבונא: "עקדו עקדותיהם, גם הכינו מטבחותיהם, כמו יצחק אביהם". מסירות נפש כנפש זו, ראויה להתייחסות נפרדת וכבר עסקו בה גדולים וטובים. ראו למשל ישראל יובל הנקם והקללה – הדם והעלילה, וכן אברהם גרוסמן, קידוש השם במאות י"א-י"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם".

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה