- כבר נדרשנו לפסוקים אלה בדברינו לימדה תורה דרך ארץ בפרשה זו בשנה האחרת, שם התמקדנו, במנהג דרך ארץ שההולך בדרך יקנה אוכל ומים מתושבי המקום. הפעם נבקש להתמקד בביטוי דרך המלך. בני ישראל מבקשים ממלך אדום לעבור בגבולו פעמיים, בפעם הראשונה הם משתמשים בביטוי "דרך המלך" ובשנייה, לאחר שמלך אדום מסרב ואף מאיים לצאת כנגדם במלחמה (פסוק יח שהשמטנו), הם משתמשים בביטוי "במסילה". האם מסילה היא שם נרדף לדרך המלך או שמא דרך אחרת (צדדית)? ראו תרגום אונקלוס שמתרגם דרך המלך – אורח מלכא ואילו במסילה – אורח כבישא.
- כאן הפנייה היא לסיחון לעבור בגבולו ושוב הביטוי "דרך המלך". הפנייה למלך אדום היא רכה, כפנייה אל אחים, ובפירוט היסטורי של תלאותיהם של בני ישראל במצרים ובמדבר. כדברי מדרש תנחומא חוקת יב: "משל לשני אחים שיצא שטר חוב על זקניהם, פרע אותו אחד מהם ... א"ל: אתה ידעת שאותו חוב על שנינו היה, ואני הוא שפרעתיו. לכך אל תחזירני מן חפצי שאני שואל". וכדברי רש"י: "עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך" (ראו פירושו לפסוקים יד-יז בפרק כ). כך עולה גם מפשט הפסוקים. למרות פנייה רכה זו (ואולי בגלל אזכור ההיסטוריה בפרט זו שבמדרשים) ממאן אדום לתת לבני ישראל לעבור בגבולו. אך כאן, אצל סיחון, הפניה היא קצרה ופשוטה ולא נראה שפניה לשלום, ומכאן תוצאותיה השונות בתכלית. ראו עוד הבדל גדול, עד כדי סתירה ממש, בין תיאורים אלה בפרשתנו ובין התיאור בספר דברים פרק ב, אך פנינו הפעם, כאמור, לביטוי דרך המלך ונשתדל לעלות במסילה זו ולא לנטות ימין ושמאל.
- אלה דברי יפתח למלך עמון בספר שופטים, שדורש לקבל בחזרה חלקים מארצו (ארץ סיחון) שבני ישראל כבשו בכניסתם לארץ בסוף ספר דברים. לפי 'העדות ההיסטורית' הזו, בני ישראל סבבו את ארץ אדום ואת ארץ מואב ממזרח, במדבר שמזרחה להם (ראו פרשת הנחשים השרפים, במדבר כא). והדברים כתובים בעצם בתורה, במדבר כא ד: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ". אירוע נחש הנחושת בא בעקבות סירוב אדום לישראל לעבור בגבולו בשום צורה.
- דברי רש"י אלה לקוחים ממדרש במדבר רבה יט טו (תנחומא): "נעברה נא בארצך ... ולא נשתה מי באר. מי באר? מי בורות היה צריך לומר! לימדתך תורה דרך ארץ, שההולך לארץ שאינו שלו, ויש בידו צורכו, לא יאכל ממה שבידו, אלא שלו יהא מונח ויקנה מן החנווני בשביל לההנותו. כך אמר לו משה: הבאר עמנו ומן אנו אוכלים. לא תאמר שאנו מטריחים עליך, שכר אתה עושה לעצמך". כבר הארכנו כאמור לדון במדרש זה בדברינו לימדה תורה דרך ארץ בפרשה זו בשנה האחרת ואם אנו חוזרים עליהם כאן, אין זה אלא לשם מיקום מדויק של מדרש זה, על פסוק יז, הפנייה הראשונה בלשון דרך המלך, או על פסוק יט, הפנייה השנייה במסילה. ואולי בכלל על הפסוק בדברים ב ו, כפי שנראה להלן.
- מזכיר את המדרש על גמליו של אברהם שיצאו זמומים שלא ירעו בשדות זרים. ראו דברינו בין גמליו של אברהם לחמורו של פנחס בין יאיר בפרשת חיי שרה. עכ"פ, לפי רש"י דרך המלך איננה ערובה וביטחון גמור. היא אמנם לא בין כרמים ובין שדות, אך עדיין יש לדאוג כל הזמן שהבהמות (אולי גם בני אדם) לא יזיקו ולא יסטו מהדרך, תרתי משמע. אפשר לפיכך להבין את חששו של מלך אדום. ראו גם תרגום כתר יונתן על פסוק יז: "נעבור נא בארצך, לא נחמוד בתולות, ולא נאנוס ארוסות, ולא נִבעַל נשי אנשים. בדרך המלך שבשמים נלך, ולא נִסטה לימין ולשמאל, להזיק בשבילי הרשות, עד שנעבור גבולך". החששות ידועים ומעברי עמים נודדים בתוך עמים מיושבים איננו דבר של מה בכך ולא בגלל הבהמות כמו בגלל בני אדם ורוע מעלליהם. רק לנו, אומר כתר יונתן, יש מוסר של תורה ודרך המלך שבשמים, לכן עלינו תוכל לסמוך. כאן יש כבר שימוש מושאל בביטוי דרך המלך.
- נראה שרשב"ם, שבמקרים רבים לא חושש לחלוק על רש"י סבו, עושה זאת גם הפעם, כשהוא מדגיש את האקסטריטוריאליות, את הבינלאומיות, של נתיבי שיירות בעולם הקדום (ונתיבי טיסה בימינו). דרך המלך "מיוחדת לכל העולם" ובעצם, יש לנו רשות לעבור בה אם תרצה או לא. המים, בשל מציאותם ונדירותם הוא עניין אחד, אבל הדרך הוא עניין אחר, ומרגע שאיננו צורכים מים ולא סוטים מהדרך הראשית, אנחנו מקיימים את "החוק הבינלאומי" ומן הדין שנעבור בה. כדרכו של רשב"ם, יש כאן דקדוק רב בפשט הפסוק, ואגב אורחא למדנו שרשב"ם איננו מבחין בין "דרך המלך" ובין "המסילה", בדומה לדעת החוקרים אך שלא כמו פירוש רמב"ן שנראה להלן.
- חזקוני ממשיך את הרעיון של רש"י והמדרש שיש במעבר בני ישראל בארץ אדום הטבה כלכלית לאדום, הפעם מגביית מיסי דרכים. מכאן גם שהוא כנראה חולק על רשב"ם שדרך המלך איננה פתוחה לכל. או שמא נאמר שכולם יכולים לעבור בה, אבל את מס הדרך יש לשלם. ושוב כמו שראינו בהערה 4 על פירוש רש"י, החשש של מלך אדום הוא ברור. דרך המלך עוברת בערים ובעיירות. הרווח הכלכלי אולי קיים, אבל מה עם הסכנה הביטחונית! כלום לא עברו צבאות עמים בדרך המלך בחצייתם את ארץ ישראל המזרחית והמערבית מצפון לדרום בכיבושיהם השונים?
- אבן עזרא מציע פירוש שדרך המלך היא הדרך שהמלך קובע, הדרך שהוא מצווה שילכו בה. (ובעקבות אבן עזרא הלכו גם רבי בחיי בן אשר וחזקוני; וספורנו מרחיב מכולם ומתאר איך המלך שולח עם העוברים בארצו "מורה בדרך למען לא יזיקו אנשי הצבא ליושבי הארץ"). אנחנו, אומרים בני ישראל למלך אדום, נלך בדרך שאתה תקבע ועם איזה מלווה שתקבע. טוב, יאמר להם מלך אדום, אז הדרך שאני קובע שתלכו בה היא אף לא דרך אחת, שום דרך בתוך ארצי, אפס דרך. לא בדרך המלך ולא בשום מסילה. ואגב, אולי מהדהדת מתוך דבריו של אבן עזרא ההלכה שמלך פורץ דרך בכל מקום שירצה כפי שנראה להלן. המלך הוא הקובע את דרך המלך, שוב, אולי ביותר ממשמעות אחת.
- בני ישראל לאדומים. אחרי שמלך אדום מסרב לבקשה הראשונה ללכת בדרך המלך ולא להשתמש כלל במים, פונים בני ישראל בבקשה מחודשת, הפעם במסילה נעלה ונשלם עבור המים שנשתה. רמב"ן מפתח את הנקודה שעולה מפשט הפסוקים כפי שציינו בהערה מס' 1 בראש דברינו. לצורך הבנת דבריו, יש לקרוא את פסוקים יז-יט, רצוי הפרשה כולה, בעיון.
- ראו פירוש חזקוני: "ולא נשתה מי באר שטרחתם לחפור רק מי נהר שלא היה טורח בהם והם של הפקר נשתה". בבקשת המעבר הראשונה בני ישראל דברו רק על מי הבארות (והבורות) ולא על מים זורמים חופשי (יש נחלי איתן ושפיעת מים בהרי אדום), אך כאן, בבקשת המעבר השנייה, מוכנים בני ישראל גם לשלם על מי נהרות שלכאורה, בדומה לדרך עצמה בשיטת רשב"ם, הם בחינם לכל.
- על פי רמב"ן, המסילה היא דרך אחרת מדרך המלך, "סלולה וכבושה לכל", איננה עוברת דרך הערים ומובילה היישר לארץ ישראל, במינימום דרך בתוך ארץ אדום. אולי דווקא מערבה מדרך המלך העוברת בגב ההר (ראו המפה למטה), שלא במקום יישוב, לא בין שדות וכרמים שכבר בקשו בפעם הראשונה ונדחו. רמב"ן מפתח מאד את ההבדל בין שתי הפניות השונות של בני ישראל לעבור בארץ אדום, ודוחה פירושים שאינם מחדשים בפנייה השנייה לעומת הפנייה הראשונה שנדחתה: "כי למה יחזור לשלוח לו מה שלא רצה בתחילה?". רמב"ן גם מזכיר, בשם רש"י את המדרש של דרך ארץ, ליהנות את החנווני, ואך לשיטתו גם כאן יש חידוש ויש למקם את ההצעה הזו על פסוק יט - המסילה, אחרי שנדחו פעם ראשונה, ולא על פסוק יז – דרך המלך, כפי שיטת רש"י. אפילו מי נהרות שמין הדין שהם בחינם, נשלם לך. אך גם הצעה למסילה, נדחתה.
- רמב"ן גם שם לב להבדל בין אדום לסיחון בציון, או אי ציון היעד של בני ישראל. בבקשה לעבור בגבול אדום, לא מציינים בני ישראל לאן פניהם מועדות! לאדום אין אומרים זאת, על מנת לא לעורר את הקנאה והאיבה הישנה שבין עשו ליעקב, אך עם סיחון מלך חשבון, אין חשבונות ואין התפתלויות. ולמרות "התחשבות" זו של בני ישראל לא נעתר להם מלך אדום ובסירובו השני הוא כבר יוצא עם עם רב למלחמה, ככתוב: "וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה ". איזה כפוי טובה הוא עשו\אדום! או שמא, דא עקא. מי שמבקש לעבור בטריטוריה של מישהו אחר ואינו מציין לאן מועדות פניו, נראה כחשוד ויש להיזהר ממנו. כמה חבל שאדום לא הבין את "הקריצה" של בני ישראל, הנה אנחנו חוזרים להיות אחים שכנים, בוא נפתח דף חדש, לך ברור לאן פני מועדות ואתה גם מבין למה אני לא יכול לומר זאת בפומבי. ולנו נראה שסטינו מדרך המלך וגלשנו לנושא מרתק אחר שהחילונו לדון בו בפרשת וישלח בדברינו יעקב ועשו סגירת החשבון? והמשכנו בדברינו בכניסה לארץ – המפגש עם השכנים והקרובים שלנו בפרשת כי תצא. ועוד יש להשלים בנושא זה בע"ה בפעם אחרת. כעת, נחזור למסילה ולדרך המלך.
- היינו שמי שמוכר או נותן רשות ליחיד (לאדם מסוים, אולי גם למספר אנשים מסוימים) לעבור דרך שדהו, המידה היא ארבע אמות, פחות מכך אין זו דרך אפקטיבית ויתר על כן אין צורך וודאי לא לכך התכוון. אבל אם נתן רשות או מכר לרבים (לכלל הציבור), הרוחב הוא שש עשרה אמה (ראו גמרא שבת צט ע"א שהמקור הוא עגלות המשכן). ובגמרא מוסיפים גם דרך מעיר לעיר שהיא שמונה אמות ודרך לעיר המקלט ("תכין לך הדרך") היא של שלושים ושתיים אמות. כל אלה מידות טובות ויפות עד דין המלכות. לרוחבה של דרך המלך אין שיעור – מה שהמלך קובע. מה הסיבה לכך? אומרת הגמרא בבא בתרא ק ע"ב: "דרך המלך - אין לה שיעור. שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו". משנה היא במסכת סנהדרין פרק ב משנה ד: "ומוציא למלחמת הרשות על פי בית דין של שבעים ואחד ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו. דרך המלך אין לו שיעור וכו' ". וברמב"ם משמע מצד אחד שהמלך פורץ להיכן וכמה שירצה, אבל שמדובר בצורך של המלכות, כמו מלחמה, למשל. ראו הלכות מלכים פרק ה הלכה ג: "ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך, אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו". וראו עוד בגמרא יבמות עו ע"ב שכך זיהה שאול את סימני המלכות של דוד כששאל את אבנר: "בן מי זה הנער?" האם הוא מצאצאי פרץ או זרח (שני התאומים שנולדו ליהודה מתמר). אם מפרץ הוא – מלך יהיה, שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו ... גם זו דרכה של מלכות – דרך לבחון מלך.
- חזרנו לרש"י ולמדרש במדבר רבה לעיל בראש דברינו (בהערה 4). רש"י מביא רק את הקטע הראשון על חסימת הבהמות. בהמשך, מסתבר שיש למדרש גם קו תקיף בהרבה, שאולי נובע מההלכה שהבאנו לעיל. בני ישראל בעצם בדרכם למלחמת כיבוש הארץ, "ויש לנו רשות להרוג ולבוז". אנחנו לא בטיול שנתי, מלך אדום. אבל לך לא נעשה כך כי כן צוונו, אתך יש לנו חשבון היסטורי ואולי גם רצן לפתוח דף חדש – לסגור את סיפור ספר בראשית. אך יש כאן אולי יותר מרמז שכשנגיע לסיחון ננהג בו בדרך המלך שלנו שפורץ ואין ממחים בידו ובפרט בשעת מלחמה כמו שהבאנו ברמב"ם בהערה הקודמת.
- תמצית זו קבלנו מידידינו דר' דוד עמית ז"ל. ראו גם הגדרה בויקיפדיה, משם גם העתקנו את המפה, המדגישה את הענף המזרחי – אופקי של דרך המלך, המגיעה עד מצרים, ואת אילת\עקבה כצומת מרכזית: "דרך המלך עברה במקביל לדרך הים בארץ ישראל. נקראת גם המסילה. תחילתה של דרך המלך במצרים ומשם היא ממשיכה דרך הנגב, קדש ברנע והערבה, עוברת את עבר הירדן המזרחי בכיוון לדמשק ומשם דרך תדמור לארם נהריים. בחלקה הדרומי היא נקראת דרך מדבר אדום. דרך המלך עוברת על קו פרשת המים של עבר הירדן המזרחי. כל הערים הגדולות של ממלכת ירדן נמצאות על תוואי הדרך (מדרום לצפון): עקבה, מען (פטרה), כרכ, עמאן, זרקא, אירביד. הדרך מתחברת לדרך הים בחמת גדר. בכל הערים הללו היו מצודות להגנה על נוסעים ולגביית מסי מעבר".