פרשות השבוע

החלוקה לפרשות השבוע יוצרת מתח ברור בין סוף פרשת שמות ותחילת פרשת וארא, בין קובלנת משה לאחר שפרעה דחה אותו והוסיף והכביד את עולו על בני ישראל, ובין תוכחת הקב"ה למשה בתחילת פרשתנו.

נקרא פסוקים אלה ברצף:

וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ: ס וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:

וידועים דברי רש"י בתחילת הפרשה שלנו: "וידבר אלהים אל משה – דִבֵּר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר: למה הרעותה לעם הזה", וממשיך שם רש"י בהשוואה עם האבות שלא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה הגם שלא ראו את הגשמת ההבטחות, בעוד שמשה ממהר לקבול: "למה הרעות … למה זה שלחתני … והצל לא הצלת את עמך".

המקור לרש"י היא הדרשה בגמרא סנהדרין קיא עמוד א

תניא, אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד, ואמר לי: בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך: מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין. ועל דבר זה נענש משה רבינו, שנאמר: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה". אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי, ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך. אמרתי לאברהם: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה", ביקש מקום לקבור את שרה – ולא מצא עד שקנה בארבע מאות שקל כסף, ולא הרהר על מדותי. אמרתי ליצחק: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך", בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה … ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב: "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה – ולא הרהר אחר מדותי. ולא אמרו לי מה שמך. ואתה אמרת לי מה שמך בתחילה, ועכשיו אתה אומר לי: "והצל לא הצלת את עמך"?! "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" – במלחמת פרעה אתה רואה, ואי אתה רואה במלחמת שלושים ואחד מלכים.

ביקורת זו על משה מתעצמת לנוכח ההבטחה האישית שניתנה לו "כי אהיה עמך" שקראנו בשבת שעברה, אחרי ששאל: "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים". וגם הוסיף משה לשאול באיזה שם יבוא אל בני ישראל, ונענה: "אהיה אשר אהיה כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". הקשר בין "ושמי לא נודעתי להם" ובין "כי אהיה עמך הוא ברור! האבות לא זכו לברכה "אהיה עמך" ואתה משה שזכית וזיכית את בני ישראל לסוד שם אהיה, כבר אחרי העימות הראשון עם פרעה אתה קובל כלפי שמים?

מה באמת תשובת משה? מדוע נקט בצעד קיצוני כזה ובלשון כה קשה? האמנם נכשל משה כבר בצעד הראשון של שליחותו?

לדרשה שבגמרא סנהדרין הנ"ל יש מקבילה במדרש שמות רבה. אם בגמרא סנהדרין המדבר הוא הקב"ה, כאן המדבר הוא משה. וזה לשון המדרש בשמות רבה ה כב:

"וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעותה לעם הזה" … בנוהג שבעולם, בשר ודם האומר לחברו: למה אתה עושה כן? הוא כועס עליו! ומשה אמר לפני הקב"ה: "למה הרעותה לעם הזה"? אלא כך אמר לפני הקב"ה: נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול היאך נדונו – מדת הדין הייתה. ומעשה דור הפלגה ושל סדומיים היאך נדונו – ומדת הדין הייתה. העם הזה, מה עשו שנשתעבדו מכל הדורות שעברו? ואם בשביל שאמר אברהם אבינו: "במה אדע כי אירשנה" ואמרת לו: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך", אם כן הרי עשו וישמעאל מבניו והן צריכין להשתעבד כמו הם. ואפילו כן, היה לו להשתעבד דורו של יצחק או דורו של יעקב, לא לעם הזה שהוא בדורי! ואם תאמר מה איכפת לי? אם כן "למה זה שלחתני".

והמדרש ממשיך לפסוק הקשה מכולם: "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת". … מהו: "והצל לא הצלת"? … ר' עקיבא אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין! באותה שעה בקשה מדת הדין לפגוע במשה, וכיון שראה הקב"ה שבשביל ישראל הוא אומר לא פגעה בו מדת הדין".

ומסיים המדרש שם: "ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה" – במלחמות פרעה אתה רואה ואין אתה רואה במלחמות של שלשים ואחד מלכים שיעשה בהן נקמה יהושע תלמידך. מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ.

הרי לנו פתרון החידה. משה הוא הדגם של מנהיג אמת. מתחילה, הוא איננו ממהר לקבל עליו את השליחות. עפ"י מדרש אחר, משה טוען שאהרון אחיו שמצוי עם בני ישראל במצרים ואינו מתהלך חופשי במדבר ורועה את צאן יתרו – הוא ראוי יותר.¹ מדרשים אחרים מדגישים שמשה לא סבור שהמנהיגות היא "לכל החיים", ולאחר השלמת כל משימה: היציאה ממצרים, קריעת ים סוף, צמאון העם למים, הכניסה למשכן ועוד, עומד משה בצד ומקבל את השליחות מחדש.² משה בסנה הבין היטב את גודל השליחות ולפיכך סרב: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". פעם אחר פעם הוא מסרב לשליחות. אך משעה שקבל את השליחות על עצמו, הוא הולך איתה עד הסוף, גם במחיר עימות כביכול עם הקב"ה. "למה זה שלחתני" שאומר משה לקב"ה מתפרש כך: מרגע שהסכמתי לשליחות, כביכול כבר אינני רק שלוחך כלפי העם, אלא בה במידה, אם לא יותר, אני שליח העם כלפיך ואני רואה את סבלו וצערו של העם וזועק על כך. "והצל לא הצלת את עמך", מסביר ר' עקיבא, פירושו: אני יודע שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותן הנתונים תחת הבנין!. איפה המענה לסבל האנושי? והרי על זה בדיוק נבחר משה לשליחות בסנה. כלשון מדרש שמות רבה: "וירא ה' כי סר לראות … אמר הקב"ה: סר וזעף הוא לראות בצערם של ישראל במצרים. לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהם". וגם "מידת הדין" כאן איננה במובן הרגיל של עונש על מעשה רע, אלא מידת השורה הנכונה, מידת המסקנה ההכרחית והיחידה ממעשה מנהיג שמזדהה עם עמו, עם הציבור שהוא נשלח אליו. הזדהות עד כדי עימות כביכול עם ריבונו של עולם, עם מי ששלח אותו לכתחילה – מה שיחזור אח"כ בחטא העגל, במרגלים ועוד. ומכאן גם הגזירה על משה שלא ייכנס לארץ. זו משמעות המשפט החותם של המדרש: "מכאן אתה למד שנטל משה עכשיו את הדין שלא יכנס לארץ". מי שנתן נפשו על דור יוצאי מצרים איננו יכול להניחם במדבר והוא ייכנס בלעדיהם.³

זו דמותו של מנהיג אמת

שבת שלום