פסיקתא רבתי הוא מדרש אגדה דרשני המכיל דרשות למועדים ולהפטרות של השבתות המיוחדות במהלך השנה. המדרש מקובץ מדרשות ממקורות שונים והתהוותו נמשכה תקופה ארוכה. ככל הנראה, קובצי הדרשות שבמדרש נוצרו בין המאה החמישית למאה התשיעית בארץ ישראל, והמדרש כולו עוצב סביב המאה התשיעית. אולם, המדרש עבר שינויים עד אשר נדפס לראשונה ב-1653 בפראג.
משמעות השם 'פסיקתא' הוא פרק או פרשה. כנראה נקרא המדרש במקור פסיקאתא (צורת הריבוי של פסיקתא בארמית). המדרש נקרא כך מכיוון שהוא מורכב פרשות פרשות. השם רבתי (= גדולה), בא להבחין אותו ממדרש פסיקתא דרב כהנא, שהיקפו קטן יותר. רש"י מזכיר את המדרש בשמות 'פסיקתא רבתי' ו'פסיקתא גדולה'. במאה
ה-13 מזכיר צדקיה בן בנימין את המדרש בשם 'פסיקתא רבֵתא', וכך נקרא המדרש גם בדפוס פראג. פעמים רבות המדרש נקרא רק 'פסיקתא', ועובדה זו תרמה ל'היעלמותו' של המדרש הקדום לו, פסיקתא דרב כהנא.1
מאחר שהפסיקתא רבתי הוא אוסף של דרשות ממקורות שונים, מחייבת מלאכת התיארוך שלו התייחסות נפרדת לכל אחד מקובצי הדרשות המרכיבים אותו. נוסף על תיארוכו של כל קובץ דרשות בפני עצמו, עולה שאלת גיבוש המדרש לכדי חיבור שלם.
קובץ הדרשות הקדום ביותר המשוקע בפסיקתא רבתי לקוח מפסיקתא דרב כהנא, המתוארך למאה החמישית או השישית,2 והדרשות המאוחרות ביותר הן דרשות מסוג ה'ילמדנו' השייכות לספרות התנחומא-ילמדנו. מ' ברגמן שחקר ספרות זו, הצביע על שלושה שלבי עריכה, כשהאחרון שבהם מתחיל במאה השביעית.3 ב' אליצור שיער, כי גיבוש דרשות מסוג זה לקבצים התרחש ככל הנראה רק במאה התשיעית. ד' שפרבר הצביע על המאות השישית והשביעית כזמן העיקרי שבו נוצרו הדרשות בחיבור.
ב' אליצור ציין, כי קשה לקבוע מתי נאספו כל הדרשות המרכיבות את המדרש וסודרו כדרשות על השבתות המיוחדות והמועדים במהלך השנה, מכיוון שכאמור, הדרשות המאוחרות שבמדרש הן מן המאה התשיעית, אך האזכורים הראשונים של המדרש מופיעים לראשונה בספרי צרפת ואשכנז במאות ה-11 וה-12.4 סביר להניח, שיש במדרש יחידות שצורפו זו לזו בשלב מוקדם, אך עדיין לא נשאו אופי של דרשות לחגים. רק בשלב מאוחר יותר נוספו דרשות נוספות שסודרו על פי הקריאה בהפטרה במהלך השנה. לדעתו, המדרש גובש קרוב יותר לזמן הדרשות המאוחרות שבו, כלומר סביב המאה התשיעית. עם זאת, דרשות אחדות במדרש המשיכו לעבור שינויים במשך מאות שנים, ואפילו בדפוס הראשון (פראג 1653) מצויים חומרים שלא הופיעו בכתבי יד קודמים. ר' אולמר (עריכה) טוענת, כי ניתן לזהות בתוך הפסיקתא רבתי דרשות מקוצרות המכילות הזמנה לדרשנים להוסיף דרשות ולהרחיב את הקיימות (דוגמת: 'ואת אומרם כדת הזו'). גורם זה, לדעתה, תרם לדחייתו של תהליך גיבוש המדרש.
במדרש יש כמה רמזים שיכולים לסייע בתיארוך הדרשות שבמדרש ובגיבוש המדרש כולו. בפסיקתא הראשונה של החיבור מופיע:
א"ר יהושע בן לוי למה היה קורין אותו שמחת בית השואבה? שמשם היו שואבין רוח הקודש. אמרו אימתי את מחזירנו לאותו הכבוד, הרי כמה זמן שחרב בית חיינו הרי שבוע הרי יובל הרי שבע מאות ושבעים ושבע ועתה הוא כבר אלף ומאה וחמשים ואחד מתי אבא ואראה פני האלהים?5
בתוך הדרשה משוקעים שני תאריכים המתייחסים לזמן שחלף מאז החורבן. התאריך הראשון הוא, כנראה, מניין השנים המקורי, ואילו השני הוא עדכון המניין על ידי אחד המעתיקים של כתב היד. החוקרים השונים נוטים לסמוך על אמינות תאריכים אלו. אם נניח כי המניין הוא מחורבן הבית השני, אזי הדרשה היא משנת 845 (על פי המסורת החורבן התרחש בשנת 68), והמעתיק העתיק את הדרשה בשנת 1219.6 אם נניח כי המניין הוא מחורבן הבית הראשון, שהרי הפסוק "מתי אבוא ואראה פני אלהים" (תהילים מ"ב, ג) מתייחס לבית המקדש הראשון, אזי הדרשה היא משנת 3557 (על פי הכרונולוגיה של מדרש סדר עולם רבה, המשקף את תפיסת הכרונולוגיה של חז"ל, כל התקופה הפרסית, שנמשכה כמאתיים שנים, מצומצמת ל-52 שנים בלבד).8
אליצור הצביע על כך, שהמספר 777 הוא למעשה מספר טיפולוגי. המספר בא בסמוך לשבוע (שבע שנים) וליובל (שבע שביעיות של שנים) ולכן סביר להניח שאין כאן ציון של שנה מדויקת, אלא ביטוי לשביעיות רבות של שנים שחלפו מאז החורבן. אולם, הוא משער כי ייתכן שעדיין יש ערך היסטורי לתיארוך זה, אם נניח שהדרשן בחר בכוונה מספר טיפולוגי הקרוב לזמנו. דרשה זו נכללה בקובץ השלם של המדרש ותוקנה על ידי מעתיק רק שנים רבות אחר כך (במאה ה-13), ככל הנראה מכיוון שהתיארוך הראשון כבר היה רחוק מדי. אליצור סבור, שאם השערה זו נכונה, יש בכך רמז לגיבוש המדרש סביב המאה התשיעית.
רמז נוסף לתיארוך דרשה מצוי באזכור של אבלי ציון. י' מאן ראה באזכור אבלי ציון רמז היסטורי לכך שדרשות אלו התחברו על יד דרשן איטלקי, שהצטרף לקבוצת אבלי ציון רבניים בירושלים, במחצית הראשונה של המאה התשיעית. לדעתו, דרשות מסוג זה הן המאוחרות ביותר במדרש:
שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה… באבילים שנצטערו עמי על ביתי החרב ועל היכלי השמם… אבילי ציון שהשפילו את רוחם ושמעו את חרפתם ושתקו ולא החזיקו טובה לעצמם.9
מ' צוקר ראה באזכור אבלי ציון רמז לקבוצה הקראית שנשאה שם זה, ופעלה אף היא במאה התשיעית.10
רמזים נוספים לתיארוך דרשות בפסיקתא רבתי עולים מתוך מקורות מקבילים בפסיקתא רבתי ובספר השאילתות של רב אחאי גאון (המאות השביעית-שמינית), ומעלים את השאלה מי מהם המקור הראשוני ומי המשני, אולם שאלה זו נותרה לא פתורה, כמו גם לגבי היחס בין הפסיקתא רבתי ובין הפייטן ר' אלעזר הקליר.11
הלשון השלטת בפסיקתא רבתי היא עברית, בשונה ממדרשי ארץ ישראל הקדומים, שבהם שולטת הארמית הגלילית. אמנם יש במדרש גם ארמית, אך היא מופיעה בפסקאות שהועתקו מתוך פסיקתא דרב כהנא ובהן נשארה הלשון המקורית, וכן בפסקאות השייכות במקורן למדרש עשרת הדיברות.12 רוב הדרשות בפסיקתא רבתי השייכות לתקופה של ספרות התנחומא, כתובות בעברית. ניתן לזהות גם דרשות שהחלקים הארמיים שבהן תורגמו מארמית לעברית.13
כאשר עוסקים בסוגיית מקום חיבור הפסיקתא רבתי יש לחלק בין מקום חיבור הדרשות לבין מקום עיצוב המדרש השלם. מספר גורמים מצביעים על ארץ ישראל כמקום חיבור הדרשות שבפסיקתא רבתי: לשון המדרש, שרובה כתובה עברית; שמות החכמים המצוטטים בה, כולם אמוראי ארץ ישראל; המקורות ההלכתיים שבדרשות הן מקורות ארץ ישראליים ואין בהם הסתמכות על התלמוד הבבלי כלל.
ישנם גורמים המצביעים על ארץ ישראל גם כמקום גיבוש הדרשות למדרש שלם. הקריאות בתורה שהן הבסיס למבנה המדרש משקפות את המנהג הארץ ישראלי: קריאת הפרשה 'שור או כשב' בראשון של פסח ו'עשר תעשר' בשבת חול המועד. בפסיקתא רבתי אין כלל דרשות ליום טוב שני הנהוג בגולה, דבר המעיד על ארץ ישראל כמקום שבו נערך וגובש המדרש.
אולם חוקרים אחדים, במיוחד אלו המאחרים את תאריך חיבור המדרש, מציעים את יוון14 או את דרום איטליה. י' לוי מציע את דרום איטליה בגלל אזכורה של העיר בארי:
וכל ישראל באים הגולה. יצאו לקראתם בני [בארי] ובני מדינות אחרות [והיו רואים] אותם מוטלים בשלשלאות של ברזל, היו מתמהין ובוכים עליהם ואומרין 'עם ה' אלה ומארצו יצאו' (יחזקאל ל"ו, כ) דבוודאי דאילו הם. מה עשו בני בארי? באותה שעה הפשיטו את עבדיהם ואת שפחותיהם והקריבום דורון לנבוכדנצר. אמר להם: על מה אתם עושים [כך]? אמרו לו: אנו אומרים שמא מלך אוהב ערומים אתה. אמר להם: הואיל ואינו אלא דרך בזיון לכו והלבישום לישראל. מה שכרן של בני בארי? נטה עליהם הקדוש ברוך הוא חסד מכל ארץ ישראל.15
גם חוקרים אלו מסייגים את דבריהם לדרשות מסוימות ולא לחיבור כולו.
בדפוסים ובכתבי היד של המדרש אין אחידות לגבי מספר הפסקאות המרכיבות את המדרש.16 בדפוס הראשון מופיעות 47 פסקאות. מהדורתו של מ' איש שלום כוללת, מלבד פסקאות אלו, גם כמה תוספות מכתב יד של המדרש ומבראשית רבתי. כמו כן, איש שלום פיצל פרשות אחדות שהכילו כמה דרשות לפרשות נפרדות, כשהוא מתבסס על כמה דפוסים של המדרש.
המעגל השנתי המשתקף בפסיקתא רבתי הוא:17 שבת ראש חודש, חנוכה, שבתות מצוינות שלפני פסח, פסח, שבועות, שלוש השבתות שלפני ט' באב, שבע השבתות שלאחר ט' באב (ז' דנחמתא), ראש השנה עד יום הכיפורים, שמיני עצרת ושבת בראשית. הפסיקתא רבתי אינה מכילה דרשה לסוכות, אך ככל הנראה דרשה כזו הייתה במדרש המקורי והיא אבדה.
המדרש בנוי במתכונת של מדרש פסיקתא דרב כהנא, וחלק מן הפסקאות בשני המדרשים חופפים, אולם הם שונים זה מזה בסגנונם ובהיקפם. כל אחת מן הפסיקתאות במדרש פסיקתא רבתי מסתיימת בדברי נחמה. סיום בדבר נחמה נמצא גם במדרש ויקרא רבה ובפסיקתא דרב כהנא, אולם בפסיקתא רבתי תופעה זו בולטת במיוחד, ומשתלבת במגמה הכללית של המדרש לעסוק בהרחבה בנושאי גאולה, משיח וקיבוץ גלויות. לדוגמה, פסיקתא מ מסתיימת בדרשה:
אמר הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה, על ידי שופר הייתי מרחם עליכם, ואף לעתיד לבא אני מרחם עליכם על ידי שופר ומקרב גאולתכם. מניין? ממה שקראו בעניין בנביא 'תקעו שופר בציון הריעו… כי בא יום ה' כי קרוב' (יואל ב', א).18
כאמור, מדרש פסיקתא רבתי אינו חיבור עצמאי, אלא הוא קובץ של דרשות ממקורות שונים. ניתן לאפיין חלק ממקורות אלו:
א. דרשות ילמדנו:
החטיבה הגדולה ביותר בפסיקתא רבתי (סך הכול שלושים דרשות) היא של דרשות הפותחות במילים 'ילמדנו רבינו', המובילות לשאלה הלכתית (לרוב שאלה פשוטה). לאחר התשובה לשאלה ההלכתית מובאת פתיחתא19 בשם האמורא רבי תנחומא בר אבא. לדוגמה:
ילמדנו רבינו מהו שיהא אדם צריך לברך בשעה שהוא קורא מגילת אסתר? תלמוד, למדונו רבותינו בשעה שהוא בא לקרות את המגילה אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על מצות קריאת מגילת אסתר… 'מני אפרים שָׁרְשָׁם בעמלק אחריך בנימין' (שופטים ה', יד) כך פתח ר' תנחומא בי ר' 'וירד מיעקב והאביד שריד מעיר' (במדבר כ"ד, יט), מהו 'וירד'?…20
דרשות מסוג זה נחשבות לספרות התנחומא-ילמדנו. מקובל לטעון, כי שמו של האמורא רבי תנחומא בפתיחתאות אלו אינו מעיד על כך שרבי תנחומא יצר את הפתיחתא, אלא זוהי פתיחה סגנונית המאפיינת את ספרות התנחומא. הייחוד של דרשות אלו בפסיקתא רבתי הוא שהן ברובן מוסבות על פסוקים שאינם מהתורה, בעוד שדרשות התנחומא ידועות על חמישה חומשי תורה. ייתכן, שהדרשות בפסיקתא רבתי נוצרו בשלב מאוחר באופן מלאכותי, תוך חיקוי מבנה הדרשות המקוריות של ספרות התנחומא-ילמדנו, אולם, גם אם כך הדבר, דרשות אלו מכילות לעתים חומר מדרשי קדום, שלא שרד בשום מקור אחר.
ב"צ לוריא טען, כי בפסיקתא ב העוסקת בדרשה על חנוכה ניתן לזהות תעודה היסטורית. הדרשה מונה שבע חנוכות שונות, וביניהן נאמר: "וחנוכת החומה, שנאמר 'ובחנכת חומת ירושלם' (נחמיה י"ב, כז) וזו של עכשיו של בית חשמונאי".21 הניסוח "וזו של עכשיו" הוביל את לוריא למסקנה כי זוהי מובאה מתקופת החשמונאים, והצביעה על חנוכת החומה במרכז ירושלים על ידי יונתן המקבי כאירוע המשתקף במדרש זה.
י' שוורץ מנתח דרשה על חנוכה,22 הדורשת באופן מקורי פסוקים מספר צפניה, וטוען כי היא נוצרה בעקבות שלטונו של גאלוס ובעקבות ניסיונו של הקיסר יוליאנוס לבנות מחדש את בית המקדש באמצע המאה הרביעית בארץ ישראל.
ב. דרשות מפסיקתא דרב כהנא:
כשש פסקאות בפסיקתא רבתי לקוחות ממדרש פסיקתא דרב כהנא. דרשות משותפות אלו גרמו לבלבול בין שני המדרשים במשך שנים רבות. כאשר הילקוט שמעוני ציטט מן הפסיקתא דרב כהנא, וציין את מקורו במילה 'פסיקתא', סברו הלומדים כי הכוונה לפסיקתא רבתי שהייתה ידועה ממהדורות הדפוס, וכך הלך ונשכח מדרש פסיקתא דרב כהנא, שטרם נדפס. מבנה הפסקאות הללו הוא חטיבת פתיחתאות,23 המהוות את רוב היקף הפסיקתא, גוף הדרשה הדורש את הפסוקים הראשונים של הסדר המקראי או של ההפטרה, וסיום בדבר טוב. לקבוצה זו שייכות הדרשות לשבת החודש, פסח, דרשות נחמה לשבתות שלאחר תשעה באב ועוד. כל הפסקאות הלקוחות מפסיקתא דרב כהנא מופיעות בפסיקתא רבתי בשינויים קטנים בלבד, פרט לפסיקתא לב – 'ענייה סוערה'. פסיקתא זו שולבה במדרש לאחר עיבוד ותרגום מארמית לעברית.
ג. דרשות 'זה שנאמר ברוח הקדש':
זוהי קבוצה של דרשות (סך הכול שמונה דרשות) בעלות מבנה מיוחד, המכילות פתיחתא אחת בלבד, וכולן פותחות במילים 'זה שנאמר ברוח הקדש על ידי פלוני', מובא ציטוט של פסוק ואחריו המשפט – כנגד מי אמרו פלוני (דמות מקראית) למקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד אלמוני (דמות מקראית אחרת). פתיחתאות מהסוג הזה נמצאות גם במדרשים נוספים.24 בדרשות אלו יש שימוש באמצעים רטוריים כמו – שרשור פסוקים, דו-שיח, תיאורים ומשלים. מוזכרים בהן מעט שמות חכמים, ודרשות רבות מובאות ללא שם אומרן. עם זאת, החכמים שמוזכרים הם אמוראי ארץ ישראל מתקופה מוקדמת יחסית – סוף המאה השלישית ותחילת המאה הרביעית.
דרשות אלו נושאות אופי אסכטולוגי: הן מתארות את ביאת המשיח ואת סבלו לפני בואו. לדוגמה:
זו היא שנאמרה ברוח הקדש על ידי ישעיה 'ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים' (ישעיהו ס"א, ט). כנגד מי אמרו ישעיה למקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד אבילי ציון… 'עני ורוכב על חמור' (זכריה ט', ט) זה משיח, ולמה נקרא שמו עני? שנתענה כל אותם השנים בבית האסורים ושחקו עליו פושעי ישראל.25
בדרשות מסוג זה ניתן לעתים למצוא רמזים למאורעות היסטוריים, המסייעים גם לתארך אותן. כך למשל, מופיע:
אמר רבי יצחק שנה שמלך המשיח נגלה בו כל מלכי האומות העולם מתגרים זה בזה, מלך פרס מתגרה במלך ערביא, והולך מלך ערביא לאדום ליטול עצה מהם [וחוזר] מלך פרס [ומחריב] את כל העולם כולו, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים…26
ב"ג במברגר ראה בדרשה זו עדות למצב המדיני המעורער ששרר בארץ ישראל ערב הכיבוש הערבי בשנים 632-637. מ' איש שלום סבור שאין זהות בין מחבר דרשות 'זה שנאמר ברוח הקודש' למחבר שאר הדרשות בפסיקתא רבתי, וכי הראשונות שייכות לרובד הקדום ביותר של החיבור.
ד. מדרש עשרת הדיברות:
בפסיקתא לחג השבועות מובאת בפסיקתא רבתי חטיבת דרשות, המהווה יחידה עצמאית מבחינה ספרותית: היא דורשת את פסוקי עשרת הדיברות, ומביאה מספר רב של סיפורים ומשלים. לדוגמה, על מצוות שמירת שבת מסופר:
מעשה בחסיד אחד שיצא לטייל בתוך כרמו בשבת לידע מה צריך, וראה שם פירצה אחת וחשב עליה לגודרה במוצאי שבת. אמר הואיל וחשבתי עליה בשבת איני גודרה עולמית. מה פרע לו הקדוש ברוך הוא? אילן אחד של נצפה27 שגדל בתוכה וגדרה והיה מתפרנס ממנו כל ימיו.28
ליחידה זו נמצאו עדי נוסח עצמאיים שלא מתוך הפסיקתא רבתי, וניתן להתייחס אליו כמדרש נפרד המשוקע בפסיקתא רבתי.29 מדרש עשרת הדיברות מוזכר בידי גאונים וראשונים בשמות שונים: 'מדרש עלי עשור ועלי נבל',30 'מדרש מתן תורה', 'אגדה של עשרת הדיברות' ועוד.
פסקאות נוספות מכילות תבנית לא מוגדרת, והחוקרים דנים האם הן מקוריות בפסיקתא רבתי, ואם לא, מהיכן נלקחו, לדוגמה: פסקא כו (ויהי בעת שסרחה) ופסקא מו (תוספתא). כמו כן, ישנן פסקאות שמקורן אולי בפסיקתא רבתי, אך הן מצאו את דרכן למדרשים אחרים.
לדעת ב' אליצור, עורך פסיקתא רבתי הלך בעקבות הדגם של מדרש פסיקתא דרב כהנא, כשהוא מניח כיסוד לחיבורו את דרשות הילמדנו (היו גם למועדים החסרים בפסיקתא) והיוו את הפסיקתא רבתי המקורית. לדעתו, החטיבות האחרות – דרשות מפסיקתא דרב כהנא, מדרש עשרת הדיברות ועוד – צורפו למדרש בשלבים מאוחרים יותר.
י' שוורץ ציין, כי בפסיקתא רבתי מתגלה מגמה של פולמוס בין-דתי, בין השאר גם עם הנצרות. יש במדרש ביקורת ישירה על נוצרים ועל הנצרות, בצד ביקורת עקיפה על הדוקטרינה הנוצרית. יש בו דרשות התוקפות את המושג 'בן אלוהים', את הפעילות המיסיונרית ברומא ואת הצלב. בצד אלו יש דרשות התוקפות את ההשתלטות הנוצרית בירושלים על סמלים ומוטיבים של בית המקדש או של העיר.
אליצור הראה, כי בכמה דרשות בפסקאות מסוג 'זו שנאמרה ברוח הקודש' מופיעים קטעים בעלי אופי שירי, לדוגמה:
כיון שבא להחריבו בחמשי לא היה אדם יכול לפייסו
שנקרא חמישי אריה.
ומי יכול לפייס אריה.
אמ' הק': בדין הוא שיבא נבוכדנצר שנקרא אריה שנא' 'עלה אריה מסבכו' וגו' (ירמיהו ד', ז)
ויחריב הבית שנקרא אריה, שנ' 'הוי אריאל אריאל' (ישעיהו כ"ט, א)
ויכה ישראל שנקראו אריה, שנא' 'וכארי יתנשא' (במדבר כ"ג, כד)
בחודש שנקרא אריה
על שביטלו דבריו של אריה שנ' 'אריה שאג מי לא יירא' (עמוס ג', ח).31
מ' איש שלום הוציא לאור מהדורה של פסיקתא רבתי בצירוף מבוא ופירוש בווינה בשנת 1880. נוסח מהדורה זו מופיע בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.
ה' האן הוציא מהדורה ביקורתית של הפסקא הראשונה בפסיקתא רבתי בשנת 1979.
ל' קשת התקינה מהדורה ביקורתית לפסיקתא שובה (פסיקתא ג בהוספות במהדורת מ' איש שלום) בירושלים בשנת 1993.
לפסיקתא רבתי התפרסמה מהדורה ביקורתית בשיטה הסינופטית על פי כתבי יד ודפוס ראשון בצירוף מבוא, מאת ר' אולמר, באטלנטה בשנת 1997.
ממהדורות המדרש, פירושים ותרגומים
דפוס ראשון: פסיקתא רבתי, פראג תט"ז.
פסיקתא רבתי דרב כהנא עם פירוש מהרז"ו איינהורן, ברעסלויא תקצ"א.
פסיקתא רבתי, מ' איש שלום (מהדיר), וינה תר"ם.
פסיקתא רבתי דרב כהנא עם פירוש רא"ז מרגליות, מהרז"ו והרד"ל, ורשה תרנ"ג.
W.G. Braude, Pesikta Rabbati: Discourses for Feasts and Special Sabbaths, New Haven 1968.
ר' אולמר, 'עריכה וקנוניזציה בפסיקתא רבתי', הקונגרס העולמי למדעי היהדות
11, ג, 1, תשנ"ד, עמ' 111-118 = אולמר, עריכה.
מ' איש שלום, 'מבוא', בתוך: פסיקתא רבתי, מ' איש שלום (מהדיר), וינה תר"ם.
ב' אליצור, פסיקתא רבתי – פרקי מבוא, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ט.
מ' ברגמן, ספרות תנחומא ילמדנו: תיאור נוסחיה ועיונים בדרכי התהוותם, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"א.
ב"צ לוריא, 'חנוכת חומת ירושלים של בית חשמונאי', בית מקרא כח, תשמ"ג, עמ' 180-184.
ח' מאק, מדרש האגדה, תל אביב תשמ"ט.
י' פרנקל, מדרש ואגדה, יחידה ג, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ג.
י"ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, נערך והושלם על ידי ח' אלבק, ירושלים תשי"ד.
מ' צוקר, 'תגובות לתנועת אבלי ציון הקראיים בספרות הרבנית', ספר היובל לרבי חנוך אלבק, ירושלים תשכ"ג, עמ' 378-401.
ל' קשת, פסיקתא רבתי: עדי נוסח ומהדורה של פיס' שובה, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ג.
י' שוורץ, 'גאלוס, יוליאנוס, ירושלים – והפולמוס האנטי נוצרי בפסיקתא רבתי', על אתר יא, תשס"ג, עמ' 59-74.
B.J. Bamberger, ‘A Messianic Document of the Seventh Century’, HUCA 15, 1940, pp. 425-431.
H.L. Strack and G. Stemberger, Introduction to the Talmud and Midrash, Edinburgh 1991.
י' בן-דוד, 'ייחודי לשון מתוך פסיקתא רבתי', לשוננו מד, תש"ם, עמ' 316-318.
א' דסברג, 'פסיקתא רבתי פסיקתא כ: יחס כתבי היד ודפוס פראג זה לזה', טללי אורות ב, תש"ן, עמ' 129-150.
י' קנוהל, 'המשיח הסובל, על פי ספר זרובבל ומדרש פסיקתא רבתי', בתוך: ד' אריאל יואל ואחרים (עורכים), מלחמת גוג ומגוג: משיחיות ואפוקליפסה ביהדות – בעבר ובימינו, תל אביב תשס"א, עמ' 32-37.
הספר מבוא למדרשים מאת ענת רייזל ניתן לרכישה בחנויות הספרים
יש לבצע חיפוש במרשתת באמצעות מנועי החיפוש