מבוא למדרשים

מדרש תנחומא הוא מדרש אגדה דרשני לחמשת חומשי התורה הבנוי מדרשות רעיוניות המתקשרות לפסוקים הראשונים של הסדרים המקראיים.¹ המדרש החל להתגבש בארץ ישראל מהמאה החמישית. מאחר שהסגנון הדרשני של התנחומא התקבל בעם, המשיכו להיווצר דרשות בסגנון התנחומא במשך מאות שנים, בארץ ישראל ומחוצה לה. דרשות אלו קובצו לחיבורים שונים השייכים ל'ספרות התנחומא'.

שם המדרש וייחוסו

מדרש תנחומא נקרא על שם האמורא ר' תנחומא בר אבא,² ככל הנראה מכיוון שהוא החכם שבשמו מובא מספר הפתיחתאות הגדול ביותר.³ יש סוברים כי ר' תנחומא יצר את הבסיס הראשוני של הדרשות, במאה הרביעית בארץ ישראל. שם נוסף שככל הנראה מתייחס למדרש תנחומא הוא 'מדרש ילמדנו'. שם זה ניתן למדרש בשל הפתיחתאות הרבות הפותחות במילים 'ילמדנו רבינו', שבעקבותיהן מופיעה שאלה, פשוטה בדרך כלל, בנושא הלכתי. שמות המדרש מוזכרים בספרים שונים מימי הביניים, ביניהם מילון הערוך וילקוט שמעוני, אולם המדרש מצוטט פעמים תחת השם 'תנחומא' ופעמים תחת השם 'ילמדנו', כאילו מדובר בשני חיבורים שונים. מבדיקת הציטוטים והשוואתם למדרש הנמצא בידינו עולה, כי חלק מן הציטוטים תחת השם 'ילמדנו' נמצאים בו, בעוד ציטוטים תחת השם 'תנחומא' אינם לפנינו; אבל יש גם מובאות אחרות בתוך ספרות ימי הביניים, תחת השם 'תנחומא', שאכן מופיעות במדרש שלפנינו. חוסר הבהירות והיעדר ההתאמה החד-משמעית בציטוטים מן המדרש הם חלק מהסיבות לעיסוק הנרחב ב'בעיית התנחומא-ילמדנו', המעסיק עשרות חוקרים במאתיים השנים האחרונות.

זמן המדרש ומקומו: 'בעיית התנחומא-ילמדנו'

שאלת התיארוך של המדרש תלויה בקשר הדוק בשאלה האם מדרש התנחומא המצוי בידינו הוא מדרש יחיד ומקורי. ציטוטים מתוך חיבורים בשמות 'ילמדנו' ו'תנחומא' בנפרד במקורות מימי הביניים העלו את ההשערה, כי היו קיימים במקור שני מדרשים נפרדים, האחד 'מדרש תנחומא' והשני 'מדרש ילמדנו', בעוד שאלינו הגיע מדרש אחד בלבד – מדרש התנחומא (המדרש נדפס לראשונה בקושטא ב-1522 ומכונה 'תנחומא הנדפס'). אולם ב-1883 פרסם ש' בובר כתב יד ובו מדרש תנחומא על חמישה חומשי תורה, השונה מאוד בחומשים בראשית ושמות מן התנחומא הנדפס (והוא מכונה 'תנחומא בובר'). בובר טען, כי המדרש שפרסם הוא 'מדרש תנחומא הקדום והישן', המדרש הקדום ביותר על פרשות התורה שכל שאר המדרשים שאבו ממנו. דעתו של בובר על קדמותו של המדרש שפרסם לא התקבלה במחקר. תנחומא הנדפס התברר כגרסה של מדרש התנחומא שנערך בתקופת הגאונים בבבל, בעוד שתנחומא בובר הוא גרסה איטלקית-אשכנזית של מדרש התנחומא. ברבות השנים התפרסמו קטעי מדרש נוספים מתוך כתבי יד וקטעי גניזה, והתגלו כבעלי סגנון ואופי דומים לדרשות התנחומא, השונים מאוד זה מזה. במקביל התגלה, כי חטיבות גדולות בתוך חיבורים הידועים לנו בשמות שונים הן למעשה דרשות בעלות אופי של דרשות התנחומא. עם חיבורים אלו נמנים: שמות רבה ב (פרשות טו-נב); במדבר רבה חלק שני (פרשות טו-כג); דברים רבה; חלקים מהפסיקתא רבתי,⁴ ועוד קטעי מדרש בחיבורים שונים.

עובדות אלו הובילו להשערות רבות ושונות ביחס לשאלה מהו מדרש התנחומא, מה היחס בין מדרש התנחומא למדרש ילמדנו, ומתי והיכן נוצרו מדרשים אלו. הרי אחדות מהן:⁵

1. י"ל צונץ סבר, שתנחומא וילמדנו הם שני שמות לחיבור אחד. חלק מן המצטטים מתוכו קראו לו על שם הפתיחה בשאלה 'ילמדנו רבינו', ואחרים קראו לו על שם דרשת רבי תנחומא. לדעתו, החיבור נוצר במאה התשיעית ביוון או באיטליה הדרומית.
2. ש' בובר סבר שהיו שלושה ספרים שכונו תנחומא: חיבור שצוטט בשם 'ילמדנו', שאבד; החיבור שצוטט בשם 'תנחומא' הוא תנחומא בובר; ואילו חיבור מאוחר, שנערך לאחר עריכת התלמוד הבבלי, הוא תנחומא הנדפס. לדעתו, תנחומא בובר הוא החיבור המדרשי המקורי ביותר על פרשות התורה, וכל מדרשי האמוראים שאבו ממנו.
3. א' עפשטיין סבר, שחיבור קדום בשם 'ילמדנו', שהיה מדרש שלם, נערך במאה החמישית. מהדורות התנחומא הן ליקוטים מתוך הילמדנו הקדום, בתוספת מקורות מחיבורים שונים. מדרש התנחומא שהתפתח מן הילמדנו הועתק שוב ושוב, עם שינויים והוספות על ידי הדרשנים במהלך הדורות.⁶
4. ח' אלבק (בהשלמותיו לצונץ) סבר ששני החיבורים השונים במקורם, התנחומא והילמדנו, שאבו ממקורות דומים ולכן יש ביניהם הקבלות רבות. לדעתו, חיבורים אלו הם בני אותו הזמן.
5. צ"מ רבינוביץ סבר, שאפשר להראות כי הפייטן יניי⁷ פייט קובצי דרשות שלמות ורצופות מתוך התנחומא, ומכאן נובע שהתנחומא נערך בארץ ישראל לפני המאה השביעית.
6. מ"ד הר סבר, שהתנחומא איננו חיבור אחד, אלא ז'נר מדרשי שהסתעף למהדורות שונות. בכל מהדורות התנחומא יש רמזים לפולמוס נגד הקראים, ועל כן הן מאוחרות למאה התשיעית.
7. ע' גאולה איתר דרשה בילקוט שמעוני שמקורה במדרש ילמדנו על שבעים הזקנים שאסף משה. דרשה זו כוללת כתובת המעידה על המקום שבו ועל שם החכם שממנו נמסרה הדרשה. גאולה הסיק מבדיקת כתובת זו וממאפייני הלשון והסגנון של דרשות נוספות המצוטטות בשם מדרש ילמדנו, שמקורו של מדרש ילמדנו הוא בביזנטיון במאה התשיעית.
8. חוקרים שונים טענו, ⁸שניתוח של קטעים בודדים בתנחומא מצביע על מאורעות מן המאה החמישית בארץ ישראל.
9. מספר חוקרים ציינו, שניתוח ספרותי של סיפורי חכמים, סיפורים המרחיבים את סיפורי המקרא ודרשות המופיעות בתנחומא, בהשוואה למקבילותיהם, מצביע על עיבודים מאוחרים בתנחומא ביחס למדרשי האגדה של האמוראים.⁹

מ' ברגמן הסיק, כי מדרשי התנחומא אינם מקשה אחת, לא מבחינה ספרותית ולא מבחינת מקום וזמן עריכתם. עם זאת, כולם שייכים לז'נר מדרשי הקשור לרצף היסטורי-ספרותי. אפילו החומר המדרשי בחיבור אחד ממדרשי התנחומא אינו בהכרח אחיד בעריכתו. ברגמן הציע מודל של שלושה שלבים בתהליך היווצרות מדרשי התנחומא:

א.   הרובד הקדום של היווצרות המדרש – המאה החמישית בארץ ישראל. בתקופה זו התגבש הסגנון המדרשי החדש של התנחומא. המדרש התאפיין בשפה הארמית, במילים שאולות מיוונית ומלטינית, בשימוש בכינוי 'אלוהים' (ולא 'הקדוש ברוך הוא'), ועוד.

ב.   רובד הביניים של היווצרות המדרש – המאות השישית והשביעית בארץ ישראל. לרובד זה שייך כל החומר המדרשי הסטנדרטי שאין לו מאפיינים מיוחדים של קדמות או של איחור. רובד הביניים מתאפיין בתרגום הארמית לעברית, הוספת תוארי כבוד לחכמים המוזכרים בו (לדוגמה: 'הכהן', 'בירבי'), ועוד.

ג.   הרובד המאוחר של היווצרות המדרש – מסוף המאה השביעית, בארץ ישראל ומחוצה לה. לרובד זה שייכים עיבודים של דרשות קדומות, תוך השמטה של פתיחתאות בהלכה והוספת דרשות הנושאות אופי של פולמוס עם הקראים, וזיקה לספרות הגאונים.

לאחר הרובד המאוחר נוצרו יצירות נוספות המקיימות זיקה לספרות התנחומא, אך אין הן שייכות עוד לספרות זו.

לשון המדרש

לשון מדרש התנחומא, ככלל, היא עברית המאוחרת לעברית של לשון המשנה, אך יש בו גם מעט ארמית. מבדיקת מקורות מקבילים למדרש בשפה הארמית עולה, כי אלה תורגמו לעברית במדרש התנחומא. המדרש עשיר מאוד במילים יווניות ולטיניות. סגנון המדרש מגלה דמיון לסגנון הלשוני של הפיוט, לעתים יש אף דמיון בשימוש במילים מסוימות. סגנון המדרש אינו נוטה לקיצור וצמצום המבע, בשונה ממדרשי האמוראים. שמות החכמים המוזכרים במדרש זוכים לעתים קרובות לתוספת של תארים, דוגמת 'הכהן', 'הלוי', 'בירבי', ועוד. המדרש עשיר בשאלות רטוריות, המאפיינות את אמנות הדיבור בפני קהל, ובביטויים המהווים קישור בין מקורות, המעידים על דרך שזירת המקורות אלו לאלו. פשטות הלשון והסגנון של המדרש תרמו רבות לפופולריות שלו עד ימינו.

מבנה המדרש

כאמור, התנחומא אינו חיבור אחד, אלא ז'נר מדרשי. לקבוצה של ספרות התנחומא שייכים מספר חיבורים: מדרש תנחומא הנדפס, מדרש תנחומא בובר, חלקו השני של מדרש שמות רבה, חלקו השני של מדרש במדבר רבה, מדרש דברים רבה וחלקים מתוך פסיקתא רבתי.

המדרש בנוי מחטיבות של דרשות, העוסקות בפסוקים הראשונים של כל סדר מקראי. לא כל הדרשות בתנחומא נושאות אופי אחיד, כתוצאה מן המורכבות שבהיווצרות המדרש וממסירתו. מבנה דרשת תנחומא שלמה כולל בדרך כלל שאלה הלכתית, הנפתחת במילים 'ילמדנו רבינו'. אחרי התשובה לשאלה זו יבואו מספר פתיחתאות, אחריהן דרשות על פסוק הסדר, ובסוף דרשת סיום חיובית בנושא הגאולה.

השאלות בהלכה הן בדרך כלל פשוטות, והן עוסקות בענייני פולחן, תפילות, ברכות וחגים. לדוגמה:

ילמדנו רבינו, מי שרואה זיקים וברקים כיצד מברך עליהן?¹⁰

ילמדנו רבינו, מהו שיבטל אדם מפריה ורביה בזמן שאין לו בנים?¹¹

ילמדנו רבינו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום?¹²

ילמדנו רבינו קטן לכמה נמול?¹³

ילמדנו רבינו, מהו שיכנס אדם להר הבית במקלו ובאפונדתו?¹⁴

י' היינימן ראה בשאלות אלו שאלות אותנטיות שנשאלו על ידי ציבור המתפללים בבית הכנסת. לדעתו, הדרשן היה צריך לענות על השאלה שהופנתה אליו, ולהמשיך ולבנות את דרשתו באופן ספונטני, תוך קישור השאלה ההלכתית לנושא הסדר המקראי שנקרא בתורה באותה השבת. לעומתו, סבר מ' שטיין כי שאלות אלו מבוימות, והן הושמו בפי אדם מהקהל על ידי הדרשן לפני דרשתו. ש' מירסקי ראה בשאלת ההלכה את מטרת הדרשה כולה – ללמד את העם הלכות, והמעבר לדברי האגדה נועד כדי למשוך את הקהל להשתתף בדרשות שכאלו.

חטיבת הפתיחתאות במדרשי התנחומא מאופיינת במספר רב יחסית של פתיחתאות מעגליות, כלומר, פתיחתאות שלא מסתיימות בפסוק הסדר המקראי, אלא חוזרות לפסוק שממנו הפתיחתא התחילה. לדוגמה:

'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה' (תהילים צ"ב, יג), כך פתח ר' תנחומא בר אבא, למה נמשלו הצדיקים כתמר וכארז? לומר לך את מוצא כל האילנות אין אדם יכול לראות מרחוק. למה? לפי שהן קצרים, אבל התמר והארז ע"י שהן גבוהין יותר מכל האילנות ונראין מרחוק הכל עומדין תחתיהן ונושאין עיניהן לקומתן. לפיכך נמשלו הצדיקים לתמר ולארז, שהקב"ה מגביהן בעולם, ועוד… לפיכך 'צדיק כתמר יפרח'.¹⁵

סוג נוסף של פתיחתאות המאפיין את מדרשי התנחומא הוא פתיחתאות שבראשן הביטוי 'זה שאמר הכתוב' ובעקבותיו ציטוט של פסוק, ללא שם של חכם.

הדרשות על פסוק הסדר עצמו קצרות, בדרך כלל, ואינן מהוות את רוב החטיבה הדרשנית. לעתים הפסוקים הנדרשים אינם מן הסדר שעליו בנויה הדרשה אלא מסדרים קודמים. במקרים אלו הדרשות יפתחו בביטוי 'מה כתיב למעלה מן העניין?', וימשיכו לדון בפסוקים מסדרים קודמים. חטיבת הדרשות מסתיימת בדרך כלל בדרשה הנושאת אופי חיובי, ולעתים אף מסר הקשור לגאולה, לדוגמה:

אמר הקב"ה בעולם הזה אתם משועבדים בידי גלות, ולעתיד לבוא אני מעביר את הגלות מכם, שנמשלו כמים ואציל אתכם מגיהנם, שנאמר 'כי תעבור במים אתך אני כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך' (ישעיהו מ"ג, ב).¹⁶

תוכני המדרש

מדרש התנחומא, הבנוי כאמור דרשות דרשות, עוסק בנושאים רבים ומגוונים: חשיבות קיום המצוות ולימוד תורה, עם ישראל והאומות, היחס לגר, ועוד. במחקר נבחנת מהי מידת הלכידות הרעיונית בין דרשות התנחומא המהוות חטיבה אחת, והאם כל הדרשות בחטיבה מובילות לכדי מסר רעיוני אחד.

מדרש התנחומא כולל סוגות ספרותיות רבות: משלים, סיפורי חכמים, סיפורים המרחיבים את הסיפור המקראי, פתגמים, דרשות באגדה ודרשות בהלכה. השוואת התנחומא למקורות קדומים מראה, כי במדרש התנחומא יש נטייה לפשט את הדרשות ולהסביר את מהלכן, בעוד, שבמקורות קדומים הקורא נצרך להבין מעצמו את מהלך הדרשה. לדוגמה: "שנאמר 'על דבר שרי' (בראשית י"ב, יז). מהו 'על דבר שרי'? שלא נאמר על עסק, ולא על אודות, ולא בעבור, ולא בגלל, אלא 'על דבר שרי'".¹⁷

דרשות התנחומא מתאפיינות בגישה פרשנית אחידה, לעומת מגוון הדעות הפרשניות המוצעות לכל פסוק במדרשים קודמים. לצורך נקיטת הקו האחיד עוברות לעתים דעות שונות תהליך של הרמוניזציה, דבר שגורם לדלדול מבחינה פרשנית. בסיפורים המרחיבים את הסיפור המקראי מתאפיין מדרש התנחומא בשמירה על רצף הסיפור ובהתרחקות מדרישת פסוקים (בעוד שבמקורות קודמים, דוגמת בראשית רבה, הדרשות של הפסוקים מכתיבות את רצף העלילה ולעתים אף מסיטות אותה מרצף הסיפור לדיונים פרשניים). גם בסיפורי חכמים שונה מדרש התנחומא ממדרשים קודמים בעיבוי העלילה ובהרחבת המבע, הגורמים לעתים לפישוט הסיפורים ואף לשינוי במשמעותם.

על אף שעיקר היווצרותו של מדרש התנחומא התרחש לאחר עריכת מדרשי האמוראים, הוא משמר לעתים מסורות קדומות שאינן ידועות מן המדרשים הקודמים לו. חוקרים מצאו בתנחומא מאמרים, משלים ודרשות המשקפים אירועים כלכליים, מדיניים ודתיים שהתרחשו במאות הרביעית והחמישית בארץ ישראל.¹⁸ השוואת דרשות ומשלים בתנחומא לדרשות אבות הכנסייה שפעלו בארץ ישראל מצביעה לעתים על זיקה, המעידה על קדמות הנוסח שנשתמר במדרש התנחומא.

מדרש התנחומא המשיך להתפתח במשך דורות רבים, והוא משמר גם עדויות מתקופות מאוחרות יותר. הפולמוס היהודי-קראי, שפרץ עם פריחת הקראות במאה התשיעית, משתקף במאמרים שונים בתנחומא, ביניהם מאמרים על חשיבות התורה שבעל פה, והוספה אנטי-קראית בעניין הדלקת נר שבת:¹⁹

ילמדנו רבינו, על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן? כך שנו רבותינו על שלש עברות נשים מתות בשעת לדתן… ושלשתן מן התורה. נדה דכתיב 'ואשה כי יזוב' (ויקרא ט"ו, כה). חלה 'ראשית עריסותיכם' (במדבר ט"ו, כ). הדלקת הנר דכתיב 'וקראת לשבת עונג' (ישעיהו נ"ח, יג). זו הדלקת הנר בשבת, ואם תאמר לישב בחשך, אין זה עונג, שאין יורדי גיהנם נדונין אלא בחשך שנאמר 'ארץ עפתה כמו אופל' (איוב י', כב)?²⁰

מהדורה ביקורתית²¹

בשל המורכבות שבהיווצרות המדרש ובמסירתו לא נערכו עדיין מהדורות ביקורתיות לכל ספרות מדרשי התנחומא-ילמדנו, אולם נערכו כמה עבודות מחקר הכוללות מהדורות ביקורתיות לחלקים מספרות זו, או עבודות המהוות תשתית למהדורות ביקורתיות.

א' גרינהוט ניסה לשחזר את מדרש ילמדנו האבוד לחומשים בראשית (מפרשת בראשית עד תחילת פרשת וישב), במדבר ודברים. גרינהוט ליקט מאמרים מתוך מובאות בחיבורים שונים ומתוך ציטוטים בכתבי הראשונים. הליקוטים מתוך המדרש פורסמו בספר הליקוטים בירושלים בשנת 1898.

י' אדלר פרסם את נוסחו של מדרש תנחומא על פי כתב יד וטיקן 44 בשנת 1976.

מ' ברגמן ריכז את רשימת עדי הנוסח של הספרות תנחומא ילמדנו במאמר משנת 1986, ובמסגרת עבודת הדוקטור שלו על המדרש שיצאה לאור בירושלים בשנת 1991.²²

א"ד קנסקי התקין מהדורה ביקורתית בשיטה הדיפלומטית למדרש תנחומא הנדפס לשמות, פרשות שמות עד בשלח, במסגרת עבודת דוקטור שחיבר בניו יורק בשנת
1990.²³ המהדורה מבוססת על כתב יד קימברידג' 1212 ומכילה מדור חילופי נוסחות, מראי מקומות, פירושים והערות וכן מבוא נרחב.

בהיעדר מהדורות ביקורתיות, המהדורות המקובלות למדרש התנחומא הן תנחומא הנדפס ותנחומא בובר. נוסח המדרש על פי מהדורות אלו מופיע בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.

כאמור, לספרות התנחומא-ילמדנו שייכים חיבורים או חלקים מתוך חיבורים הידועים בשמות אחרים:

שמות רבה ב: א' לזרובסקי התקינה מהדורה ביקורתית בשיטה הדיפלומטית לשמות רבה פרשת משפטים, במסגרת עבודת מוסמך בירושלים בשנת 2005. כמו כן, היא צירפה למהדורה דיון בסיפורים שבפרשה זו. ז' פרדס-פינשטיין חיברה עבודת דוקטור על פרשות המשכן בשמות רבה ב המתמקדת בנוסח המדרש, תוכנו, מבנהו ומגמתו וצירפה כנספח לעבודה את נוסח פרשות המשכן (תרומה-תצוה, ויקהל-פקודי) ופרשת כי-תשא על פי כתב יד ירושלים 5977. א' שנאן שוקד על השלמת מהדורה ביקורתית לשמות
רבה ב.

במדבר רבה חלק שני: טרם הותקנה מהדורה ביקורתית.

דברים רבה: ש' בובר פרסם ליקוטים מתוך כתב יד וממקורות משניים של דרשות, השונות ממהדורת הדפוס של דברים רבה. ליקוטים אלו יצאו לאור בווינה בשנת 1865 תחת השם לקוטים ממדרש אלה הדברים זוטא. ש' ליברמן הוציא מהדורה של דברים רבה על פי כתב יד בירושלים בשנת 1940. הנוסח של המדרש במהדורת ליברמן שונה ממהדורת הדפוס בעיקר בפרשות הראשונות והאחרונות של המדרש.²⁴

פסיקתא רבתי: חלקים מתוך פסיקתא רבתי שייכים לספרות התנחומא-ילמדנו. ר' אולמר פרסמה מהדורה ביקורתית לפסיקתא רבתי בשיטה הסינופטית באטלנטה בשנת 1997.

ביבליוגרפיה

ממהדורות המדרש, פירושים ותרגומים

דפוס ראשון: מדרש תנחומא, קושטא ר"פ-רפ"ב.

מדרש תנחומא, ונציה ש"ה.

מדרש תנחומא, מנטובה שכ"ג.

לקוטים ממדרש אלה הדברים זוטא, מהד' ש' בובר, וינה תרכ"ה.

מדרש תנחומא הקדום והישן, ש' בובר (מהדיר), וילנה תרמ"ג.

א' גרינהוט, 'ליקוטי מדרש ילמדנו', בתוך: ספר הליקוטים: קובץ מדרשים ישנים ומאמרים שונים ד, ה, ו, ירושלים תרנ"ח.

דברים רבה, מהד' ש' ליברמן, ירושלים ת"ש.

מדרש תנחומא על חמישה חומשי תורה עם פירושים, ירושלים תשכ"ב.

י' אדלר, 'מדרש תנחומא כתב יד וטיקן 44', קובץ על יד ח, תשל"ו, עמ' 15-75.

מדרש תנחומא המפואר, ירושלים תשנ"ד.

מדרש תנחומא עם פירוש דעת סופרים, ירושלים תשנ"ד.

א"ד קנסקי, מדרש תנחומא (הנדפס) שמות: שמות עד בשלח הוצאה מדעית, ניו יורק 1990.

א' לזרובסקי, מדרש שמות-רבה, פרשת משפטים: מהדורה מדעית ודיון בסיפורים, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ה.

ז' פרדס-פינשטיין, פרשות המשכן (תרומה-תצוה, ויקהל-פקודי) במדרש שמות רבה ב' – נוסח, תוכן, מבנה ומגמה, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ט.

Midrash Tanhuma. English: Translates into English with introduction, indices, and brief notes (S. Buber recension), by J.T. Townsend,‎ vols. 1-3, Hoboken 1989-2003.

Midrash Tanhuma-Yelammedenu: An English Translation of Genesis and Exodus from the Printed Version of Tanhuma-Yelammedenu With an Introduction, Notes, and Indexes by S.A. Berman, Hoboken 1996.

1997. Ulmer, Pesiqta rabbati: a synoptic edition of Pesiqta rabbati based upon all extant manuscripts and the editio princeps, Atlanta 1997. ‎

מחקרים

י' אלבוים, 'בין עריכה לשכתוב: לאופיה של הספרות המדרשית המאוחרת', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 9, ג, תשמ"ו, עמ' 57-62 = אלבוים, עריכה.

הנ"ל, 'כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום (תנחומא בובר וירא א-ה): עיון בדרכי עיצובה של דרשה תנחומאית', בתוך: ש' אליצור ואחרים (עורכים), כנסת עזרא – ספרות וחיים בבית הכנסת: אסופת מאמרים מוגשת לעזרא פליישר, ירושלים תשנ"ה, עמ' 149-167 = אלבוים, ברכות.

ש' בובר, מבוא, מדרש תנחומא הקדום והישן, ש' בובר (מהדיר), וילנה תרמ"ג.

ב"ז בכר, אגדת אמוראי ארץ ישראל ג, תל אביב תרצ"ח.

מ' ברגמן, ספרות תנחומא ילמדנו: תיאור נוסחיה ועיונים בדרכי התהוותם, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"א (ניו ג'רסי 2003) = ברגמן, תנחומא.

ע' גאולה, 'לחקר מדרש ילמדנו: דיון מחודש בכתובת הידועה מילקוט שמעוני לתורה ובמקורה', תרביץ עד, א-ב, תשס"ה, עמ' 221-251.

ל' גינצבורג, 'מאמר על הילמדנו', גנזי שכטר א, ניו יורק תרפ"ח, עמ' 449-513.

א' גרינהוט, 'מדרש תנחומא והילמדנו', המגיד ו, 1897, עמ' 33-42.

י' היינימן, דרשות בציבור בתקופת התלמוד, ירושלים תשל"א.

מ' ויס, מבוא לתורה שבעל פה, יחידה 7, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"א.

ע' מאיר, 'הסיפור הדרשני במדרש קדום ומאוחר', סיני פו, תש"ם, עמ' רמו-רסו.

ח' מאק, מדרש האגדה, תל אביב תשמ"ט.

ש' מירסקי, 'למהותו של מדרש תנחומא', סורא ג, תשי"ח, עמ' 93-119.

א' עפשטיין, 'קדמות התנחומא', בתוך: א"ה ווייס ואחרים (עורכים), בית תלמוד ה, תרמ"ו, עמ' 7-23, 53-55.

י' פרנקל, מדרש ואגדה, יחידה י, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ג.

י"ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, נערך והושלם על ידי ח' אלבק, ירושלים תשי"ד.

צ"מ רבינוביץ, 'קרובת יניי לשמות ז, ח ובעיית קדמותם של מדרשי תנחומא-ילמדנו', בר-אילן א, תשכ"ג, עמ' 207-208.

מ' שטיין, 'לחקר מדרשי ילמדנו', ספר היובל לכבוד פרופסור ד"ר משה שור, ורשה תרצ"ה, עמ' 87-112.

א' שנאן, 'מדרשת הפסוק אל האגדה החופשית: פרק בתולדות הסיפור המקראי המורחב', מחקרי ירושלים בספרות עברית ה, תשמ"ד, עמ' 203-220.

504. Bregman, ‘Tanhuma Yelammedenu’, Encyclopaedia Judaica 19, Detroit 2007, pp. 503-504.

M.D. Herr, ‘Tanhuma Yelammedenu’, Encyclopaedia Judaica 15, Jerusalem 1971-1972, pp. 794-796.

1940. Mann, The Bible as Reed and Preached in the Old Synagogue 1, Cincinnati 1940.

H.L. Strack and G. Stemberger, Introduction to the Talmud and Midrash, Edinburgh 1991.

לקריאה נוספת

מ' ברגמן, 'עדי נוסח של מדרשי תנחומא-ילמדנו', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 9, ג, תשמ"ו, עמ' 49-56.

הנ"ל, 'רבדי יצירה ועריכה במדרשי תנחומא-ילמדנו', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 10, ג, 1, תש"ן, עמ' 117-124.

הנ"ל, 'מסורות ומקורות קדומים בספרות תנחומא-ילמדנו', תרביץ ס, ב, תשנ"א, עמ'
269-274.

ח' מיליקובסקי, 'עונשו של יעקב – עיון בדרכי עריכתו של מדרש תנחומא, בר-אילן יח-יט, תשמ"א, עמ 144-149.

א' שריבר, 'מקורות ה"ילמדנו" במדרש תנחומא הנדפס', מים מדליו, תשנ"ה, עמ' 63-
94.