מבוא למדרשים

מדרש שמות רבה הוא מדרש אגדה לספר שמות. המדרש מורכב משני חלקים, שונים זה מזה באופיים ובסגנונם, אשר נוצרו בזמנים שונים. שמות רבה א הוא מדרש פרשני על פרקים א'-י', המבאר את פסוקי הספר לפי סדרם, ואילו שמות רבה ב הוא מדרש דרשני על פרקים י"ב-מ', השייך לספרות התנחומא.

שם המדרש

המדרש מוכר בימי הביניים בשמות 'מדרש ואלה שמות רבה' ו'שמות רבה'. שמות אלו מופיעים בכתבי ר' עזריאל מגירונה, רמב"ן, בעל ילקוט מכירי, ועוד. הכינוי 'רבה' נוסף למדרש, ככל הנראה, בהשפעת מדרשי האגדה האחרים על התורה, שהועתקו ברצף באותם כתבי היד.¹

זמן המדרש ומקומו

מדרש שמות רבה מורכב, כאמור, משני חלקים שנוצרו בזמנים שונים, ולכן יש לתארך כל חלק בנפרד ולבחון מתי חוברו שני החלקים לחיבור אחד. המדרש מצוטט בשמו לראשונה במאה ה-13 על ידי ר' עזריאל בעל פירוש האגדות, ואחריו על ידי רמב"ן בפירושו לתורה, שניהם תושבי גירונה שבצפון-מזרח ספרד. המדרש אינו מוזכר כלל בקובצי מדרשים קדומים, ואף לא בילקוטים כמו ילקוט שמעוני ומדרש הגדול. גם רש"י ובעל הערוך לא ציטטו ממנו. נתונים אלו מצביעים על זמנו המאוחר של המדרש ועל אזורו המוגבל: ספרד-פרובנס.

חלקו הראשון של החיבור – שמות רבה א – מאוחר לחלקו השני, ויש בו עיבודים, בין השאר, של דרשות התנחומא. א' שנאן (שמות רבה), שהתקין מהדורה ביקורתית לחלקו הראשון של המדרש, משער כי עורך שמות רבה א חי במאה העשירית. הוא מתבסס בהשערתו על לשון המדרש, המקורות בהם השתמש, ההפניות לחיבורים שונים הפזורות לאורכו² וחיבורים מאוחרים יותר שעשו שימוש בשמות רבה. מ' ברגמן, שחקר את ספרות התנחומא, סבור כי יש לאחר את תיארוך עריכת שמות רבה א. הוא טוען כי שמות רבה א עושה שימוש במקורות מבית מדרשו של ר' משה הדרשן, שחי במאה ה-11 בנרבונא. מהיבט זה קרוב שמות רבה א לחלקו הראשון של במדבר רבה, שאף הוא עושה שימוש בדרשות ר' משה הדרשן.³ ברגמן סבור אפוא כי יש לראות את שמות רבה א בהקשר תרבותי-היסטורי דומה לזה של במדבר רבה.

שמות רבה ב שייך לספרות התנחומא וקביעת זמנו קשורה בסוגיה הסבוכה של תיארוך ספרות זו.⁴ ברגמן ציין, ששמות רבה ב שייך לרובד הביניים של ספרות התנחומא, כלומר בין המאה החמישית למאה השביעית. ז' פרדס-פינשטיין, שבחנה את דרשות המשכן בשמות רבה ב, אישרה את דעתו של ברגמן. מ"ד הר שיער, כי חלק זה של המדרש נערך לא לפני המאה התשיעית.

המדרש הכיל את שני חלקיו, ככל הנראה, רק מן המאות ה-11 או ה-12, והם הורכבו יחד ככל הנראה בידי אחד ממעתיקי המדרש בכתב יד. מקום עריכת המדרש טרם התברר.

לשון המדרש

לשון שמות רבה א היא עברית, עם מעט מילים ארמיות, לעתים רחוקות מופיעות במדרש מילים יווניות ורומיות. מילים אלו נקלטו בלשון חכמים ושימשו בה כמילים שאולות, דוגמת איסתניס, פגיון ופונדק. יחידות אחדות במדרש, שמקורן ככל הנראה בעורך המדרש, מתאפיינות בעברית מאוחרת ללשון המשנה, שיש בה מאפיינים של ימי הביניים. יחידות אלו כוללות בעיקר הערות הרומזות למה שכבר נכתב במדרש במקום אחר. הערות אלו אינן מופיעות במקבילות במדרשים אחרים, והן מובנות רק בהקשרן בשמות רבה. סגנון המדרש הוא ארכני ומפורט, העיצוב הרטורי אינו מלוטש והמקורות מעובדים מבחינה רעיונית וספרותית. סגנון זה מאפיין את המדרש המאוחר, והוא שונה עד מאוד מסגנון מדרשי האגדה הקדומים.

לשון שמות רבה ב היא בעיקר עברית של תקופת התנאים, מעט מאוד ארמית ומילים ביוונית ובלטינית. מ"ד הר סבור, כי חלק מהמקורות בחלק זה הופיעו בחיבורים קודמים בארמית גלילית, והם הובאו למדרש ותורגמו בו לעברית.

מבנה המדרש

חלקו הראשון של החיבור הוא מדרש פרשני, המבאר את הפסוקים בפרקים א'-י' בספר שמות על פי סדרם. ככל הנראה, חלק זה נוצר על מנת להשלים את הפער הקיים בפירוש המדרשי לפרקים הראשונים של הספר, שהרי מדרש התנאים מכילתא דרבי ישמעאל פותח במצווה הראשונה בספר שמות, בפסוק "החודש הזה לכם" (שמות י"ב, ב).⁵ נמצא, שפרק י"א לא נדרש בשמות רבה כלל, ולא ברורה הסיבה לדילוג זה. על מנת להשלים את המדרש לכל פרקי הספר חובר לו חלקו השני, שהוא מדרש מסוג התנחומא, הכולל דרשות על הפסוקים הראשונים של סדרי הקריאה בתורה על פי המנהג הארץ ישראלי הקדום.⁶ כאמור, דרשות אלו קדומות יותר מחלקו הראשון של המדרש.⁷ שני חלקי המדרש תואמים את ההבדלים בתוכנו של ספר שמות עצמו, עשרת פרקיו הראשונים הם סיפור יציאת מצרים והמשכו הוא בעיקר מצוות וחוקים.

שמות רבה א מורכב מ-14 פרשות, וכל פרשה פותחת בפתיחתא אחת לפחות.⁸ ככל הנראה, הפסוקים המופיעים בראשי הפרשות שימשו כפסוקים הראשונים של סדרי קריאה בארץ ישראל. בין הפתיחתאות במדרש לא מופיעות פתיחתאות בהלכה, המאפיינות את מדרש התנחומא, אך לעתים מובא בהן עניין הלכתי שמשמש במדרש התנחומא בראש פתיחתא.

שמות רבה ב מורכב מ-37 פרשות. ז' פרדס-פינשטיין ציינה, כי בפרשות המשכן ניכר שאין עריכה מהודקת של הפרשות. אמנם המבנה הכללי של כל פרשה הוא חטיבת פתיחתאות המהווה רובה של הפרשה,⁹ דרשות נוספות המהוות את גוף הפרשה ודרשת סיום בדבר טוב, אולם לא בכל פרשה מופיעים גוף הפרשה או דרשת הסיום. עם זאת, לדעתה ניתן לזהות ניסיון ליצור קשרי תוכן, רעיון ולשון בין היחידות השונות בפרשה. פרדס-פינשטיין בחנה מהם המקורות שבהם השתמש עורך המדרש בפרשות המשכן, וציינה כי מקורות אלו שייכים באופן ברור לספרות התנחומא.¹⁰ גם כאשר יש במדרש מקבילות לחיבורים קדומים (כמו המשנה, מדרשי התנאים והתלמוד הירושלמי),¹¹ עורך המדרש לא שאב מסורות אלו ישירות מן החיבורים הקדומים, אלא בתיווכם של מדרשי התנחומא. במקרים מעטים בלבד, לדעתה, ניתן לזהות במדרש מסורות ייחודיות שמקורן בחיבור שאינו שייך לספרות התנחומא (למשל בשיר השירים רבה).

פרדס-פינשטיין הראתה כי ניתן לזהות הבדל משמעותי בדרך עבודתו של עורך המדרש בין פרשות הציווי על בניית המשכן (פרשות לג-לח) לבין פרשות הביצוע (פרשות מג-מח). לדעתה, בפרשות הציווי מלאכת העריכה הייתה עצמאית יותר – העורך שאב מקורות מחיבורים רבים יותר שאינם שייכים לספרות התנחומא, ואף הוסיף יחידות משל עצמו. עריכה זו איננה מהודקת, ומבנה הפרשה לא תמיד נשמר. לעומת זאת, עריכת פרשות הביצוע מתאפיינת בקרבה רבה מאוד בתכנים ובצורות למדרשי התנחומא, ומבנה הפרשות נשמר באופן קפדני יותר. פרדס-פינשטיין שיערה, כי ההבדל בעריכה בין פרשות הצו ופרשות הביצוע נובע מכך שעורך המדרש, שהיה אקטיבי ויצירתי בתחילת עבודתו (בפרשות הצו), התעייף לקראת סוף עבודתו (בפרשות הביצוע שהן סוף ספר שמות), ולכן הוא נשען בעיקר על חטיבות מדרשיות מספרות התנחומא שהיו מוכנות לפניו.

תוכני המדרש

בשמות רבה א מובאים פירושים כמעט לכל פסוק בעשרת הפרקים הראשונים של הספר. בבסיס הפירושים מצויים חומרים ממדרש תנחומא, מן התלמוד הבבלי¹² וממדרשי אגדה קודמים. א' שנאן (שמות רבה) ציין, כי נראה שעורך חלק זה צירף כל מסורת אגדית שהכיר על הפסוקים, וכי לא ניתן להצביע על מגמה באיסוף המקורות וארגונם. מ' ברגמן שיער, כי עורך המדרש 'שיכתב' את הדרשות של מדרש תנחומא לספר שמות לכדי מדרש פרשני, ואת הפסוקים שלא זכו לדרשה בתנחומא השלים ממקורות אחרים.

הפתיחתא הראשונה במדרש פותחת בפסוק ממשלי י"ג, כד: "חושך שבטו שונא בנו ואֹהבו שִׁחֲרו מוסר". הדרשן קושר בין פסוק זה לפסוק הראשון של ספר שמות: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו". בעל הפתיחתא מביא מספר דוגמות מן המקרא לבנים שלא חונכו ביד קשה, ובשל כך הפכו לרשעים: ישמעאל, עשו ואבשלום, ולעומתם בנים שחונכו ביד קשה ובעקבות כך כיבדו את הוריהם והוסיפו על אהבתם: יצחק, יעקב ובני יעקב. במרכזה של הפתיחתא מובא מקור המציב את ה' ואת יחסו לעם ישראל כמודל לחינוך הנכון של האב כלפי בניו:

'ואהבו שחרו מוסר' (משלי י"ג, כד) – זה הקב"ה, על שאהב את ישראל, שנאמר 'אהבתי אתכם אמר ה" (מלאכי א', ב), הוא מרדם בייסורין. את מוצא: שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, ולא נתן אותם להם אלא על ידי ייסורין, ואלו הן: תורה – דכתיב 'אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו' (תהילים צ"ד, יב), וארץ ישראל – דכתיב 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו [ה' אלהיך מיסרך]' (דברים ח', ה), וכתיב בתריה 'כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה' (שם, ז). העולם הבא – דכתיב 'כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר' (משלי ו', כג).¹³

שנאן (הפתיחה) הסביר, כי בעל הפתיחתא שילב בדרשה זו משמעות אקטואלית-חינוכית: ייסורי עם ישראל למען ארץ ישראל, למען לימוד התורה ולמען עתידו הרוחני מעידים על אהבת ה' לעמו, ובסופם של ייסורים אלו יבוא העתיד המובטח. בצד הדרשה האקטואלית מובא מסר דידקטי: חינוך טוב פירושו חינוך המלווה לעתים גם בייסורים.

שנאן (שמות רבה) ציין, כי ראשיתו של המדרש מכילה מספר רב של מסורות המרחיבות את הסיפור המקראי על סיפור הולדת משה ועל אודות השנים שבהן גדל בבית פרעה, שעליהם לא נמסר דבר בתורה עצמה. בין מסורות אלו מופיע גם הסיפור המוכר אודות הסיבה שבעטיה הפך משה לכבד פה וכבד לשון:

'ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן' (שמות ב', י). היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה היו הכל מוציאין אותו ומתאוים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול… והיו חרטומי פרעה יושבין ואומרים: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנה בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן. אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת – אין בו דעת ואין עליו משפט מות; ואם יושיט ידו לזהוב – יש בו דעתו והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.¹⁴

שנאן (עיון) מדגיש, כי למרות שמדרש שמות רבה אינו מדרש קדום, נשתמרו בו גם מסורות עתיקות. דוגמה לכך ניתן למצוא בפתיחתא ארוכה על הפסוק "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות י"ב, ב). בעל הפתיחתא קובע בראשה: "הרבה מעשים כתב משה בתורה סתומים ועמד דוד ופרשן". כלומר, יש בתורה פרשות קשות להבנה, ומזמורי התהילים מסייעים בידינו לפרשן. לאורך כל הפתיחתא משמשים פסוקים ממזמור ק"ד בתהילים ("ברכי נפשי את ה'… הוד והדר לבשת") להבהרת סיפור בריאת העולם. אגב כך מובאות מסורות שונות, המודגמות בשורה ארוכה של משלים המדמים ומנגידים את מעשי ה' למעשי בני האדם. חלק ממסורות אלו נובע ככל הנראה מרעיונות מיתיים וגנוסטיים או מן הפולמוס אתם, והן סותרות לעתים את הסיפור המקראי. לדוגמה, מתיאור בריאת העולם בבראשית עולה כי האור נברא לאחר שנבראו השמים והארץ, אולם בעל הפתיחתא קובע, כי האור נברא תחילה:

אנו מוצאין ממעשה בראשית, שמשברא שמים וארץ ברא האור, שנאמר 'בראשית ברא אלהים [את השמים ואת הארץ]' (בראשית א', א), ואחר כך 'ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור' (שם, ג). ודוד פירש: מאחר שברא אור ברא שמים, שנאמר 'עֹטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה' (תהילים ק"ד, ב), הרי למדנו שמשברא האור ברא שמים.¹⁵

בפתיחתא זו מוצאים גם מסורות על כוחות שהתנגדו לבריאה והוכרעו על ידי האל:

כך היה כל העולם כלו מלא במים והארץ שקועה במים. אמר הקב"ה: 'תראה היבשה' (בראשית א', ט). אמרו המים: הרי כל העולם כולו אנחנו מלאים ועד עכשיו צר לנו, להיכן אנו הולכים? יהי שמו מבורך בעט באוקינוס, שנאמר 'בכחו רגע הים [ובתבונתו מחץ רהב]' (איוב כ"ו, יב)… כיון שראו שאר המים שבעט הקב"ה באוקיינוס, מקול צעקתו ברחו חבריהן.

המדרש על שני חלקיו מכיל גם משלים מסוגים שונים, פתגמים וסיפורים. בפרשה האחרונה במדרש מובא קובץ של ארבעה סיפורים, בתוך דרשת פתיחתא על הפסוק "עז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" (משלי ל"א, כה). פרדס-פינשטיין ציינה, כי המשותף לסיפורים אלו הוא שמחת הצדיק על השכר השמור לו ל"יום אחרון" – לעולם הבא. לדעתה, עורך המדרש מיקם קובץ זה בסיום המדרש כדי לחתום את המדרש בדברי טובה ונחמה. זהו הסיפור האחרון בקובץ הסיפורים:

מעשה ברבי שמעון בן חלפתא שבא ערב שבת ולא היה לו מאן להתפרנס. יצא לו חוץ מן העיר והתפלל לפני האלהים וניתן לו אבן טובה מן השמים. נתנה לשולחני ופרנס אותה שבת. אמרה אשתו: מהיכן אלו? אמר לה: ממה שפרנס הקב"ה. אמרה: אם אין אתה אומר לי מהיכן הן איני טועמת כלום. התחיל מספר לה, אמר לה: כך נתפללתי לפני האלהים וניתן לי מן השמים, אמרה לו: איני טועמת כלום עד שתאמר לי שתחזירה מוצאי שבת, אמר לה: למה? אמרה לו: אתה רוצה שיהא שולחנך חסר ושולחן חבירך מלא?

והלך ר' שמעון והודיע מעשה לרבי. אמר לו: לך אמור לה אם שולחנך חסר אני אמלאנו משלי. הלך ואמר לה. אמרה לו: לך עמי למי שלמדך תורה. אמרה לו: ר' וכי רואה אדם לחבירו לעולם הבא? לא. כל צדיק וצדיק הוה ליה עולם בעצמו שנאמר 'כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים' (קהלת י"ב, ה), עולמים אין כתיב אלא 'עולמו'. כיון ששמע כן הלך והחזיר. רבותינו אמרו: הנס האחרון היה קשה מהראשון, כיון שפשט ידו להחזירו מיד ירד המלאך ונטלה הימנו. למה? שאין מתן שכרה של תורה אלא לעולם הבא.¹⁶

מהדורה ביקורתית¹⁷

לחלקו הראשון של המדרש (פרשות א-יד) הותקנה מהדורה ביקורתית בשיטה הדיפלומטית בידי א' שנאן בירושלים בשנת 1984. המהדורה כוללת חילופי נוסח וציוני מקבילות, ומצורפים לה מבוא ופירוש. נוסח הפנים של מהדורת שנאן ונוסח המדרש על פי דפוס וילנה מופיעים בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.

א' לזרובסקי התקינה מהדורה ביקורתית בשיטה הדיפלומטית לפרשת משפטים השייכת לשמות רבה ב, וצירפה למהדורה דיון וניתוח ספרותי של הסיפורים בפרשה זו. המהדורה פורסמה במסגרת עבודה לשם קבלת התואר מוסמך בירושלים בשנת 2005.

ז' פרדס-פינשטיין צירפה כנספח לעבודת הדוקטור שלה על פרשות המשכן בשמות רבה ב, את נוסח כתב יד ירושלים 5977 לפרשות תרומה-תצוה, ויקהל-פקודי וכי תשא. א' שנאן שוקד על השלמת מהדורתו הביקורתית גם לשמות רבה ב.

ביבליוגרפיה

ממהדורות המדרש, פירושים ותרגומים

דפוס ראשון: מדרש רבה, קושטא רע"ב.

מדרש רבה, ונציה ש"ה.

מדרש רבה, וילנה תר"ג-תר"ה, תרמ"ה (דפוס צילום ירושלים תשמ"ח).

מדרש רבה, ורשה תר"י, תרפ"ד (דפוס צילום ירושלים תשל"ז).

מדרש רבה, מפורש בידי א"א הלוי, תל אביב תשט"ז-תשכ"ג.

מדרש רבה, מפורש פירוש מדעי חדש, מ"א מירקין, תל אביב תשי"ז-תשכ"ח.

מדרש רבה המבואר, ירושלים תשמ"ג-תשנ"ט.

מדרש שמות רבה: פרשות א-יד, מהד' א' שנאן, ירושלים תשמ"ד.

Midrash rabbah, translated into English with notes, glossary and indexes under the editorship of H. Freedman and M. Simon; with a foreword by I. Epstein, London 1939.

מחקרים

מ' ברגמן, ספרות תנחומא ילמדנו: תיאור נוסחיה ועיונים בדרכי התהוותם, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"א.

א' לזרובסקי, מדרש שמות רבה פרשת משפטים: מהדורה מדעית ודיון בסיפורים, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ה.

ז' פרדס-פינשטיין, פרשות המשכן (תרומה-תצוה, ויקהל-פקודי) במדרש שמות רבה ב' – נוסח, תוכן, מבנה ומגמה, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ט.

י' פרנקל, מדרש ואגדה, יחידה י, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ג.

א' שנאן, 'הפתיחה למדרש שמות רבה', בתוך: ע' פליישר ואחרים (עורכים), מחקרים באגדה, תרגומים ותפילות ישראל, לזכר יוסף היינימן, ירושלים תשמ"א, עמ' קעה-קפג = שנאן, הפתיחה.

הנ"ל, 'מבוא', בתוך: מדרש שמות רבה: פרשות א-יד, מהד' א' שנאן, ירושלים תשמ"ד = שנאן, שמות רבה.

הנ"ל, 'הרבה מעשים כתב משה… ועמד דוד ופרשן (עיון במדרש שמות רבה טו, כב)', בתוך: א"ד אייכלר ואחרים (עורכים), תהילה למשה: מחקרים במקרא ובמדעי היהדות מוגשים למשה גרינברג, החלק העברי, אינדיאנה תשנ"ז, עמ' 235-244
= שנאן, עיון.

M.D. Herr, ‘Exodus Rabbah’, Encyclopaedia Judaica 6, Detroit 2007, p. 624.

H.L. Strack and G. Stemberger, Introduction to the Talmud and Midrash, Edinburgh 1991.

M.B. Lerner, ‘The Work of Aggadic Midrash and the Esther Midrashim’, in: S. Safrai (ed.), The Literature of the Sages II, Assen 2006, pp. 133-229.

לקריאה נוספת

נ"מ ברונזניק, 'עשרים בירורים לשוניים בשמות רבה (פרשות א-יג)', המעין מח ב, תשס"ח, עמ' 26-36.