מבוא למדרשים

פסיקתא דרב כהנא הוא מדרש אגדה דרשני המורכב מדרשות על הפרשות הנקראות בתורה בחגים, ועל ההפטרות הנקראות בשבתות מיוחדות לאורך השנה. הדרשות המקוריות במדרש נערכו, ככל הנראה, בארץ ישראל במאה החמישית או השישית.

גילויו של המדרש מחדש

מדרש פסיקתא דרב כהנא לא נדפס במאות הראשונות של הדפוס העברי ועל כן נשכח על ידי הלומדים, למרות שהיה מצוי בידי חכמי ימי הביניים. היעלמו של המדרש מוסבר גם בגלל שני חיבורים אחרים, המכונים בשם דומה: 'פסיקתא רבתי' ו'פסיקתא זוטרתא' (פסיקתא גדולה ופסיקתא קטנה), אשר נקראו פעמים רבות בקיצור 'פסיקתא'.

י"ל צונץ, מגדולי חוקרי המדרש במאה ה-19, שלא הכיר את הפסיקתא דרב כהנא, שיער כי היה קיים מדרש נוסף בשם 'פסיקתא'. הוא התבסס על ציטוטים מתוך המדרש בעיקר מתוך מילון הערוך, ילקוט שמעוני ופירוש רש"י לתורה, ואף הצליח לשחזר את מבנהו של המדרש, לשער את זמנו ומקומו ואפילו את מקורותיו, למרות שלא עמד לפניו אפילו כתב יד אחד של החיבור.¹ שלושים שנים לאחר מכן (בשנת 1868) הוציא ש' בובר את מהדורתו למדרש,² המבוססת על ארבעה כתבי יד שהיו ברשותו, והיא תואמת כמעט לחלוטין את השערותיו של צונץ. אחרי פרסום מהדורת בובר התגלו עוד שלושה כתבי יד של המדרש וכמה קטעי גניזה שלא היו ידועים לו. ד' מנדלבוים הוציא מהדורה ביקורתית חדשה למדרש בשיטה הדיפלומטית, בשנת 1962.

שם המדרש וייחוסו

משמעות השם 'פסיקתא' היא פרק או פרשה. כנראה, שמו של החיבור במקור נקרא פסיקאתא (צורת הריבוי של המילה הארמית 'פסיקתא'), כלומר, החיבור שכל פרק בו נקרא פסיקתא.³ השם 'פסיקתא דרב כהנא' מופיע לראשונה בתשובה של ר' משולם בן משה במאה ה-11, אך המדרש מוזכר גם קודם לכן, תחת השם 'פסיקתא', על ידי חכמי ימי הביניים, החל ברב סעדיה גאון במאה העשירית.

ייחוסו של החיבור לרב כהנא אינו ברור דיו. ידועים לנו שישה חכמים בשם רב כהנא, אולם כולם בבליים, בעוד שהמדרש נוצר בארץ ישראל. הועלו מספר הצעות להסבר שמו של החיבור:

צונץ ובובר סברו, כי החיבור נקרא כך מפני שבפסיקתא הפותחת את החטיבה הגדולה ביותר של החיבור (הדרשות על ההפטרות של הפורענות והנחמה, שלוש שבתות לפני תשעה באב ושבע שבתות שלאחריה) מתחילה במילים " 'דברי ירמיהו' – ר' אבא בר כהנא פתח".⁴ בובר אף סבר כי מדרש זה התחבר בידי רב כהנא תלמידו של רב (במאה השלישית!), ולכן זהו מדרש האמוראים הקדום ביותר. ד' מנדלבוים שיער שהחיבור נקרא על שם רב כהנא, מכיוון ששמו נזכר ראשון בפסיקתא על ראש השנה, שייתכן והיא זו שעמדה בראש החיבור. ח' מאק ציין, כי ייתכן שהייחוס של החיבור לרב כהנא נובע מהאִמרה בשבת (קנב ע"א): "רב כהנא פסק סידרא קמיה רב". כלומר, רב כהנא היה מסדר פסקות או פרשות בפני האמורא רב.

זמן המדרש, מקומו ולשונו

מקורו הארץ ישראלי של המדרש עולה ממבנהו, המבוסס על סדר הקריאה בתורה ובהפטרות על פי המנהג הארץ ישראלי;⁵ משמות החכמים המוזכרים בו, שהנם ברובם חכמי ארץ ישראל; ומלשונו של המדרש, המורכבת מעברית, מארמית גלילית וממילים יווניות. שילוב לשוני זה מאפיין את המדרשים שנוצרו בארץ ישראל בתקופת האמוראים.

כמו כן, המדרש מכיר את התלמוד הירושלמי ואת מדרשי האמוראים בראשית רבה ואיכה רבה. הזיקה המשמעותית ביותר של פסיקתא דרב כהנא היא למדרש ויקרא רבה. מלבד הדמיון במבנה החיבורים הבנויים דרשות דרשות, חמש דרשות מתוכן זהות לחלוטין.⁶ עובדה זו מעוררת את שאלת היחס בין חיבורים אלו. ההשערות השונות בדבר מקורן של פרשות אלו תלויות במידה רבה בהבנת אופיו של כל חיבור.⁷

הקִרבה המבנית והספרותית למדרש ויקרא רבה, והמקורות שעליהם מתבסס המדרש, מצביעים על כך כי הוא נערך במקביל או מעט אחרי מדרש ויקרא רבה, במאה החמישית או השישית.⁸

מבנה המדרש

המדרש מורכב מכ-28 פסקאות,⁹ הדורשות את הפסוקים הראשונים של הקריאה בתורה, או ההפטרה, של חגים ושבתות מיוחדות לאורך השנה. חטיבת הפסקאות על הפסוקים מן ההפטרות היא חידוש בפסיקתא דרב כהנא לעומת המדרשים הקודמים לו. חטיבה זו מופיעה בפני עצמה בכתב יד של המדרש והיא מכונה בו 'מדרש אפטרות'.¹⁰ הפטרות אלו מכונות בספרות הרבנית על פי ראשי התיבות של הפסוקים הפותחים אותן: דש"ח נו"ע אר"ק ש"ש (דברי ירמיהו, שמעו, חזון ישעיהו [איכה בתשעה באב], נחמו נחמו, ותאמר ציון, עניה סוערה, אנכי אנכי, רני עקרה, קומי אורי, שוש אשיש, שובה).¹¹

כאמור, בעדי הנוסח של המדרש אין אחידות ביחס למספר הפסקאות ולסדרן. הנחת היסוד של החוקרים היא, שהפסיקתא משקפת את מנהג הקריאה הארץ ישראלי הקדום. אולם, יש פסקאות המכילות סימנים הזרים למנהג הארץ ישראלי, דוגמת קריאה ליום טוב שני, שצוין רק בגלות.¹² הועלו הצעות שונות במחקר לגבי מספר הפסקאות וסדרן: צונץ שיער כי הפסיקתא הכילה 29 פסקאות והתחילה בפסיקתא לראש השנה. בובר התקין את מהדורתו על פי כתב יד הפותח בקריאה לחנוכה, וכלל במהדורה 32 פרשות, אך ציין כי ארבע מתוכן כפולות או שאינן מקוריות. מנדלבוים סבר כי צונץ דייק בהשערתו וכי הפסיקתא החלה בדרשה לראש השנה, אך הוא התקין את מהדורתו על פי כתב יד הפותח בדרשה לחנוכה.¹³ הוא כלל במהדורה 28 פסקאות ועוד שבע פסקאות תחת הכותרת 'נספחים'. א' גולדברג סבר, כי החיבור התחיל בדרשה לשבת חנוכה והכיל 28 פסקאות. הוא נעזר בשיקול מבני נוסף כדי להכריע איזו פסיקתא מקורית לחיבור: היחס בין מספר הפתיחתאות¹⁴ בראשית כל פסיקתא (מבחינה מספרית או מבחינת היקפן) לבין הדרשות שבאות אחריהן.¹⁵ החיבור פותח בדרשה לשבת חנוכה דווקא, מפני שמחזור הקריאה הארץ ישראלי הקדום ארך כשלוש וחצי שנים, ועל כן הקריאה בתורה בשבת חנוכה היא הקריאה הראשונה בשנה החוזרת על עצמה באופן קבוע, מדי שנה. בנוסף, לדעת גולדברג העורך היה מעוניין שהחיבור יסתיים בפסיקתא לשמיני עצרת, שכן הדרשה המסיימת של פסיקתא זו יכולה להוות מעין דרשת סיום לחיבור כולו, וזו לדעתו סיבה נוספת לפתוח בקריאה לשבת חנוכה. מ' הירשמן סבר, שהחטיבה הגדולה שבמדרש המוקדשת לעשר הקריאות סביב תשעה באב מעידה כי מטרת המדרש היא להבליט את המקדש ואת מרכזיותו בלוח השנה העברי.¹⁶ לדעתו, מגמה זו תואמת את פתיחת המדרש בפסקא לחנוכה דווקא.

סדר הפסקאות המשוער והאירועים בהם נאמרו על פי מהדורת מנדלבוים הוא:

1. ויהי ביום כלות משה (במדבר ז', א) – שבת חנוכה.
2. כי תשא (שמות ל', יב) – שבת שקלים.
3. זכור (דברים כ"ה, יז) – שבת זכור.
4. פרה אדומה (במדבר י"ט, א) – שבת פרה.
5. החדש הזה (שמות י"ב, א) – שבת החודש.
6. את קרבני לחמי (במדבר כ"ח, א) – שבת ראש חודש ניסן.
7. ויהי בחצי הלילה (שמות י"ב, כט) – שבת הגדול.
8. מצות העומר (ויקרא כ"ג, יא) – חול המועד פסח. ¹⁷
9. שור או כשב (ויקרא כ"ב, כז) – יום טוב ראשון של פסח. ¹⁸
10. עשר תעשר (דברים י"ד, כב) – שבת חול המועד פסח.
11. ויהי בשלח (שמות י"ג, יז) – שביעי של פסח.
12. בחדש השלישי (שמות י"ט, א) – שבועות.

      [ג' דפורענות]

13. דברי ירמיהו (ירמיהו א', א) – שבת שלישית לפני ט' באב.
14. שמעו (ירמיהו ב', ד) – שבת שנייה לפני ט' באב.
15. איכה (איכה א', א) – שבת חזון – שבת לפני ט' באב.

      [שבעא דנחמתא]

16. נחמו (ישעיהו מ', א) – שבת ראשונה אחרי ט' באב.
17. ותאמר ציון (ישעיהו מ"ט, יד) – שבת שנייה אחרי ט' באב.
18. ענייה סוערה (ישעיהו נ"ד, יא) – שבת שלישית אחרי ט' באב.
19. אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיהו נ"א, יב) – שבת רביעית אחרי ט' באב.
20. רני עקרה (ישעיהו נ"ד, א) – שבת חמישית אחרי ט' באב.
21. קומי אורי (ישעיהו ס', א) – שבת שישית אחרי ט' באב.
22. שוש אשיש (ישעיהו ס"א, י) – שבת שביעית אחרי ט' באב.
23. ראש השנה ("בחֹדש השביעי"; ויקרא כ"ג, כד) – ראש השנה.¹⁹
24. שובה (הושע י"ד, ב) – שבת שובה: בין ראש השנה ליום הכיפורים.
25. סליחות (במדבר י"ד, יח?) – צום גדליה?
26. אחרי מות (ויקרא ט"ז, א) – יום הכיפורים.²⁰
27. ולקחתם (ויקרא כ"ג, מ) – סוכות. ²¹
28. ביום השמיני עצרת (במדבר כ"ט, לה) – שמיני עצרת.

כאמור, חמש פסיקתאות מתוך פסיקתא דרב כהנא מופיעות גם במדרש ויקרא רבה, והחוקרים התלבטו לאיזה חיבור שייכות דרשות אלו. י' היינימן טען, כי יש לבחון כל פסיקתא המשותפת לשני החיבורים בפני עצמה ולבדוק היכן היא יותר נחוצה. לדעתו, המעבר בין החיבורים היה דו-סטרי. ח' אלבק סבר, שהפסקאות מקוריות בוויקרא רבה, ומשם הועברו לפסיקתא דרב כהנא. א' גולדברג שיער שמקורן של הפסיקתאות הוא בוויקרא רבה. הוא ביסס את דעתו על ההתפתחות המאוחרת העולה ממבנה הפסיקתא, המבוסס על הקריאה השנתית בתורה ובהפטרה, בעוד שוויקרא רבה מהווה שלב קדום יותר של מדרש, המבוסס על הקריאה התלת-שנתית. י' פרנקל סבר, כי פסיקתא דרב כהנא היא למעשה ליקוט מתוך חיבורים שהיו קיימים בפני עורך המדרש לכדי חיבור חדש, ואיננה חיבור עצמאי. הוא שיער, כי רק הפסקאות הדורשות פסוקים מספרי הנביאים חוברו במיוחד לצורך מדרש זה, אך הפסקאות הדורשות פסוקי מקרא נלקחו כפי שהן, ללא כל שינוי, ממדרשי אגדה על ספרי התורה, שמתוכם רק מדרש ויקרא רבה הגיע לידינו.²² מ' מרגליות סבר, כי עורך אחד ערך את שני המדרשים הללו ולכן פסקאות אלו מקוריות בשני החיבורים במידה שווה. ב' ויסוצקי סבר, כי הפסיקתאות מקוריות בפסיקתא דרב כהנא, המוקדם בזמן לוויקרא רבה. ח' מיליקובסקי בחן את הנוסח של קטעים מדרשות אלו בעזרת מהדורה ביקורתית בשיטה הסינופטית, וטען כי הנוסח של דרשות אלו מקורי יותר במדרש ויקרא רבה, ולכן מקורן של דרשות אלו הוא מדרש ויקרא רבה.

כל פסיקתא במדרש היא יחידה ספרותית ורעיונית נפרדת, המורכבת (בדומה למדרש ויקרא רבה) מחטיבת פתיחתאות, גוף הדרשה וסיום בדברי נחמה.

תוכני המדרש

י' פרנקל ציין, כי הדרשות בפסיקתא דרב כהנא עוסקות בעיקר בפסוקים הראשונים של הקריאה בתורה, או בהפטרה המיוחדת שנקבעה לאירוע בו היא נקראה. אולם, בפסקאות רבות הנושא המרכזי כלל אינו מתייחס לאירוע שלכבודו הפסיקתא חוברה או נדרשה. כך, למשל, הפסיקתא שיועדה ליום הכיפורים עוסקת בפסוק הראשון של הקריאה בתורה, "אחרי מות שני בני אהרן" (ויקרא ט"ז, א),²³ ודנה בחטיבת הפתיחתאות בתופעה של גורל זהה שזוכים לו רשעים וצדיקים גם יחד. גוף הפסיקתא מכיל מדרשים התולים בבני אהרן חטאים מחטאים שונים, שאולי גרמו לסופם המר. פסיקתא זו לא דנה כלל ביום הכיפורים עצמו. כך גם הפסיקתא לחנוכה, הדורשת את הפסוקים הראשונים של הקריאה בתורה "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז', א). הפסיקתא עוסקת בחנוכת המשכן ודורשת את הפסוקים הראשונים של הפרק בזה אחר זה, אולם אין בה כל התייחסות לחג החנוכה.

י' אלבוים בחן את חטיבת הפתיחתאות בראש פסיקתא שובה וטען, כי עורך הפסיקתא מוסיף דרשות משל עצמו ומנסח את הדרשות שהיו לפניו באופן התואם למגמותיו. כמו כן, לדעתו, העורך חוזר על ביטויים ועל עניינים שונים בדרכים שונות, על מנת לקשר את חלקי הדרשות אלו לאלו, ועל מנת להפנות את תשומת לבו של הקורא למשמעויות השונות של הביטויים והעניינים השונים בהקשר החדש.

מ' הירשמן סבר, שבנוסף למבנה המדרש המרמז על הקשר לבית המקדש (מכיוון שהחטיבה הגדולה ביותר מתמקדת בשבתות שלפני ושלאחרי תשעה באב), יש במדרש שלושה מוטיבים מרכזיים המאפיינים את החיבור והמבהירים את מטרתו: א. המדרש מתמקד במקדש, בעבודת המקדש ובתקווה שהמקדש ייבנה מחדש; ב. המדרש מבליט את הנוכחות של ה' במקדש ואת יחסיו המיוחדים עִם עַם ישראל; ג. המדרש מדגיש את העימות עם אומות העולם ועם טענותיהן שהמקדש לא ייבנה שוב. לדעת הירשמן, מטרת החיבור הייתה לחבר מדי שנה בשנה את ציבור השומעים של הדרשות בשבתות המיוחדות ובחגים, למרכזיות של המקדש בחיי היהודים למרות חורבנו.

במדרש מופיעים גם סיפורים רבים, לדוגמה:

מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, והיתה לו שדה אחת עושה אלף מידות, והיה מוציא ממנה מאה מידות למעשר, ממנה היה ניזון כל ימיו וממנה היה מתפרנס כל ימיו. בשעת מיתתו קרא לבנו ואמר לו, בני תן דעתך בשדה זו, כך וכך הייתי מוציא ממנה למעשר, ממנה הייתי ניזון כל ימי וממנה הייתי מתפרנס כל ימי. בשנה ראשונה זרע אותה הבן ועשה אלף מידות והוציא ממנה מאה מידות למעשר, בשנייה הכניס בה עין צרה והיה פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, פוחת עשרה והיא פוחתת מאה, עד שעמדה על מעשרותיה, וכיון שידעו בו קרוביו לבשו לבנים ונתעטפו לבנים ונכנסו אצלו. אמר להם מה באתם לשמוח על אותו איש שנידווה. אמרו לו, חס ושלום לא באנו אלא לשמוח עימך, לשעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן, עכשיו נעשתה כהן והקב"ה בעל הבית.²⁴

כמו כן, מופיע במדרש קובץ הסיפורים הרחב על ר' אלעזר ברבי שמעון ואביו ר' שמעון בר יוחאי;²⁵ המדרש עשיר גם במשלים, לדוגמה: משל המלך שנמנע לדבר בפרהסיה עם בתו שבגרה;²⁶ רצף המשלים על המלך שחיפש אישה בת טובים,²⁷ ועוד. כמו כן, הפסיקתא דרב כהנא כוללת דרשות המרחיבות את דברי הנביאים באופן סיפורי. לדוגמה, שליחת כל הנביאים לנחם את ירושלים וסירובה לקבל תנחומים עד אשר ה' בעצמו בא לנחמה,²⁸ ועוד.

מהדורה ביקורתית²⁹

המהדורה הראשונה של פסיקתא דרב כהנא היא מהדורת ש' בובר שפורסמה בשנת
1868. מהדורת בובר היא מהדורה אקלקטית המבוססת על ארבע כתבי יד, והכוללת שינויי נוסחות, מקבילות, הערות ומבוא. כתב יד אוקספורד 151, שהוא כתב יד קדום ואיכותי של החיבור, הגיע לידי בובר לאחר שמהדורתו כבר הייתה שלמה. בובר העיר על שינויי נוסח מכתב יד זה בהערותיו.

ד' מנדלבוים התקין מהדורה ביקורתית חדשה בשיטה הדיפלומטית, המבוססת על ארבעת כתבי היד שהיו בפני בובר, ועוד שלושה כתבי יד נוספים וקטעי גניזה שלא היו ידועים לבובר. מהדורת מנדלבוים כוללת מדור חילופי נוסח ומקבילות, מבוא ופירוש קצר. המהדורה יצאה לאור בניו יורק בשנת 1962. נוסח הפנים של מהדורת מנדלבוים מופיע בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.

ביבליוגרפיה

ממהדורות המדרש ותרגומים

ש' בובר (מהדיר), פסיקתא והיא אגדת ארץ ישראל מיוחסת לרב כהנא, ליק תרכ"ח.

ד' מנדלבוים (מהדיר), פסיקתא דרב כהנא, ניו יורק תשכ"ב.

Pesikta de-Rab Kahana, translated from Hebrew and Aramaic by W.G. Braude and I.J. Kapstein, Philadelphia 1975. ‎

מחקרים

י' אלבוים, 'שערי תשובה לעולם פתוחים: עיון במחזור הפתיחות של פרשת שובה בפסיקתא דרב כהנא', בתוך: י' לוינסון ואחרים (עורכים), היגיון ליונה: היבטים חדשים בחקר ספרות המדרש, האגדה והפיוט – קובץ מחקרים לכבודו של פרופסור יונה פרנקל במלאות לו שבעים וחמש שנים, ירושלים תשס"ז, עמ' 287-307.

ח' אלבק, 'מדרש ויקרא רבה', בתוך: ספר היובל לכבוד לוי גינצבורג למלאות לו שבעים שנה, ניו יורק תש"ו, חלק עברי, עמ' כה-מג.

ש' בובר, 'מבוא', בתוך: הנ"ל (מהדיר), פסיקתא והיא אגדת ארץ ישראל מיוחסת לרב כהנא, ליק תרכ"ח.

א' גולדברג, 'פסיקתא דרב כהנא עם פירוש ומבוא מאת דוב מנדלבוים (ביקורת)', קרית ספר מג, תשכ"ח, עמ' 69-79.

י' היינימן, 'פרשות בויקרא רבה שמקוריותן מפוקפקת', תרביץ לז, תשל"ח, עמ' 339-345.

מ' הירשמן, 'פסיקתא דרב כהנא ופידאה', בתוך: י' לוינסון ואחרים (עורכים), היגיון ליונה: היבטים חדשים בחקר ספרות המדרש, האגדה והפיוט – קובץ מחקרים לכבודו של פרופסור יונה פרנקל במלאות לו שבעים וחמש שנים, ירושלים תשס"ז, עמ' 165-178.

ח' מאק, מדרש האגדה, תל אביב תשמ"ט.

ח' מיליקובסקי, 'ויקרא רבה, פרשה כח, הפתיחתא הראשונה (פסקאות א-ג): עיונים בנוסח, בעריכה ובזיקתה למקבילה בפסיקתא דרב כהנא', תרביץ עא, תשס"ב, עמ' 19-65.

ד' מנדלבוים, 'מבוא', בתוך: פסיקתא דרב כהנא, ד' מנדלבוים (מהדיר), ניו יורק תשמ"ז.

מ' מרגליות, 'מבוא, נספחים ומפתחות למדרש ויקרא רבה', בתוך: הנ"ל (עורך), מדרש ויקרא רבה, ירושלים תש"ך.

י' פרנקל, מדרש ואגדה, יחידה ג, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ג.

י"ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, נערך והושלם על ידי ח' אלבק, ירושלים תשי"ד = צונץ, הדרשות.

12. Mandelbaum, ‘Pesikta de-Rav Kahana’, Encyclopaedia Judaica 16, Detroit 2007, pp. 11-12.

H.L. Strack and G. Stemberger, Introduction to the Talmud and Midrash, Edinburgh 1991.

B.L. Visotzky, ‘Structure: The Problem of Thematic Unity’, in: Golden Bells and Pomegranates: Studies in Midrash Leviticus Rabbah, Tubingen 2003.

לקריאה נוספת

י' בן פזי, 'שיבוץ קובץ האגדות על רשב"י ובנו בפסיקתא דרב כהנא (פסקת "ויהי בשלח")', מורשתנו יז, תשס"ו, עמ' 137-162.

א' ברט, 'הנסיון השמיני של אברהם: השוואה בין נוסח פרקי דרבי אליעזר לבין נוסח "פרשת יום ב"', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 10, ג, 1, תש"ן, עמ' 125-132.

הנ"ל, 'דמותה של שרה בנסיון הרביעי ב"פרשת יום ב"', בתוך: ש' יפת (עורכת), המקרא בראי מפרשיו: ספר זיכרון לשרה קמין, ירושלים תשנ"ד, עמ' 157-169.

ב' ויסוצקי, 'על כמה מעקרונות העריכה של ויקרא רבה', בתוך: י' לוינסון ואחרים (עורכים), היגיון ליונה: היבטים חדשים בחקר ספרות המדרש, האגדה והפיוט – קובץ מחקרים לכבודו של פרופסור יונה פרנקל במלאות לו שבעים וחמש שנים, ירושלים תשס"ז, עמ' 333-345.

א' כ"ץ, 'ודגלו עלי אהבה [על הפסיקתא דרב כהנא]', הדרום כו, תשכ"ח, עמ' 53-55.

L.M. Barth, ‘The three of rebuke and seven of consolation sermons in the Pesikta de Rav Kahana’, Journal of Jewish Studies 33, 1-2, 1982, pp. 503-515.