מבוא למדרשים

מדרש ספרי דברים הוא מדרש תנאים לספר דברים, שחלקו ההלכתי הוא מבית מדרשו של רבי עקיבא. המדרש נערך בארץ ישראל במהלך המאה השלישית, כשאר מדרשי התנאים.

ייחוס המדרש¹

המדרש נחלק באופן ברור לחלק הלכתי, המהווה את חלקו המרכזי של המדרש, ולחלקים האגדיים, המרוכזים בתחילתו ובסופו.² רוב החוקרים מסכימים, כי החלק האמצעי הכולל את רוב החלק ההלכתי במדרש (פסקאות נט-קג) הוא מבית מדרשו של רבי עקיבא, ושהפסקאות הדורשות את פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע (פסקאות לא-לו, מא-מז) הן מבית מדרשו של רבי ישמעאל. אמנם, בתוך החלקים ההלכתיים מצויים כמה קטעים עם מאפיינים מבית מדרשו של רבי ישמעאל. א"א פינקלשטיין הדפיס קטעים אלו במהדורתו באות קטנה. אולם, מ' כהנא (מדרשי הלכה) ציין כי מקורם של קטעים אלו הוא במכילתא דברים (מבית מדרשו של רבי ישמעאל) והם נוספו רק בחלק מכתבי היד של המדרש.

החוקרים נחלקו לגבי מקורן של חטיבות האגדות שבראש המדרש ובסופו. רד"צ הופמן סבר, כי החלק הראשון של המדרש (פסקאות א-נח) הוא מבית מדרשו של רבי ישמעאל והחלק האחרון (פסקאות קד-קנז) הוא מבית מדרשו של רבי עקיבא. מאוחר יותר הוא שינה את דעתו, וטען שגם החלק האחרון הוא מבית מדרשו של רבי ישמעאל. י"נ אפשטיין (מבואות), בעקבותיו, סבר כי החלק האגדי שבראש המדרש הוא מבית מדרשו של רבי ישמעאל, אך חלק זה לדעתו מסתיים בסוף פיסקא נד.³ אולם, א' גולדברג חלק על דעתם וסבר שכל המדרש, כולל החלקים האגדיים שבראש המדרש ובסופו (פרט לפסקאות הדורשות את פרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע) הוא מבית מדרשו של רבי עקיבא. מ' כהנא (מדרשי הלכה) ציין, כי רוב המאפיינים המבחינים בין בית מדרשו של רבי עקיבא ושל רבי ישמעאל לא חלים על החלקים האגדיים, ונראה, כי דרשות האגדה במדרשי התנאים ככלל ובמדרש ספרי דברים בפרט, נובעות ממקור משותף לשני בתי המדרש.⁴

רד"צ הופמן טען, כי ספרי דברים נערך על ידי ר' יוחנן בר נפחא, תלמידו של ר' חזקיה, והוא מבסס את דעתו על ציטוטים מהמדרש המופיעים בתלמוד הירושלמי מפי ר' חזקיה. אולם, י"נ אפשטיין (מבואות) סבר כי דברי ר' יוחנן בתלמוד הבבלי "סתם ספרי ר' שמעון" (סנהדרין פו ע"א), חלים בצורה הטובה ביותר על החלק ההלכתי של ספרי דברים.⁵ אכן, יש ציטוטים אנונימיים מספרי דברים המופיעים במקורות אחרים מפי רבי שמעון בר יוחאי. י"נ אפשטיין (מבואות) הניח, כי ספרי דברים נלמד בבתי המדרש של ר' חזקיה ושל רבי, ולכן יש דרשות מן הספרי המצוטטות בתלמודים בשמם של ר' חזקיה ורבי, למרות שלא הם ערכו את החיבור. א"א פינקלשטיין זיהה במדרש הלכות קדומות הנוטות לשיטת בית שמאי, וכנגד שיטת בית הלל, ושיער, כי המדרש החל להיווצר על ידי רבי אליעזר בן הורקנוס שנטה, לדעתו, לשיטת בית שמאי. הוא סבר, כי המדרש נלמד בבית מדרשו של רבי עקיבא, שהוסיף, תיקן והתאים את ההלכות על פי שיטת בית הלל, אך עדיין נותרו בו עקבות לעריכה הקדומה יותר שצידדה בבית שמאי.⁶

זמן המדרש, מקומו ולשונו

ספרי דברים, כמו שאר מדרשי התנאים, נערך על פי הדעה הרווחת במחקר בארץ ישראל במהלך המאה השלישית. לשון המדרש היא עברית הזהה ללשון המשנה והתוספתא, בצירוף מילים יווניות ולטיניות.⁷ כתב יד וטיקן 32, הוא כתב היד הקדום והחשוב ביותר של ספרי דברים, והוא משמר מאפייני לשון ייחודיים של העברית בתקופת התנאים.⁸

מבנה המדרש ותכניו

ספרי דברים הוא מדרש פרשני המבאר את ספר דברים על פי סדרו. המדרש מחולק לשש חטיבות, כשהפסוק העומד בראש כל אחת מהן שימש ראש סדר על פי מנהג הקריאה הארץ ישראלי.⁹ מ' כהנא (מדרשי הלכה) ציין, כי לא ברור מדוע בחר עורך המדרש בפסוקים אלו דווקא, מבין כלל הסדרים של ספר דברים. בדפוס הראשון המדרש מחולק ל-375 פסקאות¹⁰ (על ידי הוספת המילים "סליק פיסקא" בסיום פיסקא). בכתבי היד קיימת חלוקה לפסוקים (בציון המילים "סליק פסוקא" בסופם) ולפעמים גם לפרקים (בצירוף המילים "סליק פירקא" בסופם), אך החלוקה אינה אחידה בין כתבי היד. בקטעי הגניזה לא נשתמרה חלוקה כלל. בחלק מכתבי היד ישנם שרידים גם לחלוקה לברייתות, ולחלוקה לפרשות על פי מנהג הקריאה הבבלי.

פסקאות א-כה: נאום משה – דברים א', א-ל.

פסקאות כו-ל: תפילת משה – "ואתחנן אל ה'…" – דברים ג', כג-כט.

פסקאות לא-לו: פרשת שמע – דברים ו', ד-ט.

פסקאות לז-שג: שבח ארץ ישראל, פרשת והיה אם שמוע, הבטחת כיבוש הארץ, כל המצוות בפרשות ראה, שופטים וכי תצא, מקרא ביכורים ווידוי מעשר – דברים י"א, י – כ"ו, טו.

פיסקא שד: מינוי יהושע – דברים ל"א, יד.

פסקאות שו-שנז: שירת האזינו ומות משה – דברים ל"ב, א – ל"ד, יב (סוף הספר).

האגדה בספרי דברים

במדרשי התנאים ככלל, דרשות האגדה מופיעות לעתים כשהן משולבות באופן טבעי בתוך דרשות ההלכה, ולעתים כחטיבות אגדיות נפרדות. אולם, כאמור, במדרש ספרי דברים ההבחנה בין דרשות ההלכה ודרשות האגדה חדה יותר, וכמעט אין דרשות אגדה בתוך החלק ההלכתי של המדרש.

י' פרנקל הדגים את מדרשי האגדה בספרי דברים. על הפסוק משירת האזינו: "הצור תמים פעֳלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עָוֶל צדיק וישר הוא" (דברים ל"ב, ד), מובא במדרש סיפור שהתרחש בימי השמד שבאו בעקבות כישלון מרד בר-כוכבא:¹¹

ד"א 'הצור תמים פעלו' כשתפסו את רבי חנינה בן תרדיון נגזירה עליו גזירה לישרף עם ספרו. אמרו לו: נגזרה עליך גזירה לישרף עם ספרך. קרא המקרא הזה: 'הצור תמים פעלו'. אמרו לאשתו: נגזרה על בעלך גזרה לישרף בספרו ועליך ליהרג. קראה המקרא הזה: 'אל אמונה ואין עול'. אמרו לבתו: נגזרה גזרה על אביך לישרף בספרו ועל אמך ליהרג ועליך לעשות מלאכה. קראה המקרא הזה: 'גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות [על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו]' (ירמיהו ל"ב, יט). אמר רבי: כמה גדולים מעשי אלו שבשעת צרתם הצמיחו שלושה פסוקים של צידוק הדין, מה שאין כן בכל הכתובים, כיוונו שלושתם את לבם וצידקו עליהם את הדין. עמד פילוסופוס¹² על אפרכיא¹³ שלו. אמר לו: מרי, אל תזוח דעתך ששרפת את התורה שממקום שיצאת חזרה לה לבית אביה. אמר לו: למחר אף דינך כיוצא באלו. אמר לו: בישרתני בשורה טובה, שמחר יהא חלקי עמהם לעולם הבא.¹⁴

חלקו הראשון של הסיפור עוסק בגורלם הקשה של רבי חנינה בן תרדיון (המהווה סמל להרוגי המלכות של תקופת כישלון מרד בר-כוכבא), של אשתו ושל בתו. רבי חנינה נתפס כשהוא לומד תורה, ונגזר עליו להישרף עם ספר התורה. רבי חנינה מצדיק את הדין על עצמו, כשהוא יודע שעשה כראוי כשלמד תורה. אשתו של רבי חנינה לא למדה תורה, אך היא מצדיקה את הדין על כך שבעלה למד תורה. הפסוק שהיא מצטטת הוא המשכו של הפסוק שציטט בעלה, ודבר זה מבטא אחדות רוחנית ביניהם. בתו של רבי חנינה, שנשארה יתומה מאב ומאם ונלקחה כשפחה בין הגויים, מצדיקה את הדין ומכריזה כי האל גומל לאדם על פי מעשיו. השימוש בפסוקים בסיפור מפרש עבור הצדיקים את משמעות החיים ברגעים המכריעים של החיים.

בחלקו השני של הסיפור מתייחס רבי למאורע צידוק הדין של משפחת רבי חנינה ואומר כי משפחתו של רבי חנינה 'כיוונו את לבם', כלומר, כל אישיותם השתתפה בהבעת הפסוקים האלו ובתוכנם בשעת צרתם. כוונת הלב שלהם 'הצמיחה' את הפסוקים מתוך תודעתם – ומאותו מאורע, כך מעיד רבי (שחי כמה עשרות שנים אחר כך), פסוקים אלו משמשים כפסוקי צידוק הדין עבור כולם. אולם, דברי השבח של רבי חושפים את הסתירה בין ההרגשה החזקה של צידוק הדין שהיא סימן לגדולה דתית, ובין הגורל הנורא של מי שמבטא את צידוק הדין ונהרג.

על מנת ליישב את הסתירה הזו בא חלקו האחרון של הסיפור בשיחה בין שני גויים, פילוסופוס ואפרכוס. הפילוסוף מתמקד בגורל התורה, ואומר שמקומה הטבעי של התורה הוא בשמים, ועל כן הלומד אותה (ורבי חנינה הנשרף יחד אתה) עולה אתה לשמים וזוכה לעולם הבא. ההסבר הזה מובא בפי גוי בסיפור ולא בפי רבי, ככל הנראה, על מנת לא לערער על השקפת העולם של ההולכים למות העושים זאת כעונש על חטאיהם, ועם זאת כדי ליישב את הסתירה בין צידוק הדין והגורל הנורא של מצדיקיו.

מהדורה ביקורתית¹⁵

ח"ש הורוויץ החל בהכנת מהדורה ביקורתית לספרי דברים, אך נפטר בטרם סיים את המלאכה. א"א פינקלשטיין הסתייע בעיזבונו של הורוויץ והכין מהדורה ביקורתית למדרש בשיטה האקלקטית הכוללת חילופי נוסחות והערות. המהדורה מבוססת על הדפוס הראשון (ונציה 1546) ועל עוד ארבעה כתבי יד כמעט שלמים.¹⁶ כתב יד וטיקן 32 שהוא עד הנוסח הקדום והחשוב ביותר של ספרי דברים, שימש כנוסח הפנים של המהדורה, אך א"א פינקלשטיין סטה ממנו פעמים רבות. המהדורה הופיעה בברלין חודש לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, ורוב העותקים שלה הושמדו על ידי הנאצים. המהדורה כולה יצאה לאור שוב במהדורת צילום בניו יורק בשנת 1969.¹⁷ על המהדורה נכתבו שני מאמרי ביקורת בידי י"נ אפשטיין (ספרי דברים) וש' ליברמן, שהצביעו על חסרונותיה ועל מעלותיה. נוסח הפנים של המהדורה מופיע בפרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר אילן.

ביבליוגרפיה

ממהדורות המדרש, פירושים ותרגומים

דפוס ראשון: ספרי דברים, ונציה ש"ה.

ר' מאיר בנבנישתי, אות אמת, סלוניקי שכ"ה.

ספרי דבי רב עם פירוש ר' דוד פארדו, סלוניקי תקנ"ט.

ר' יהודה נג'אר, אהלי יהודה, ליוורנו תקפ"ג.

ספרי דבי רב, מהד' מ' איש שלום בצירוף מבוא ופירוש "מאיר עין", וינה תרכ"ד.

ספרי במדבר דברים עם הגהות הגר"א, וילנה תרכ"ו.

פירוש המלבי"ם התורה והמצווה על חמישה חומשי תורה עם מכילתא ספרא וספרי, ורשה תרל"ה.

ספרי עם באור עמק הנצי"ב, מאת נפתלי צבי יהודה ברלין, ירושלים תשי"ט-תשכ"א.

ספרי על ספר דברים, מהד' א"א פינקלשטיין, ניו יורק תשכ"ט.

ספרי עם פירוש רבנו הלל, מהד' ש' קולידיצקי, ירושלים תש"ח, ירושלים תשמ"ה.

ר' אליעזר נחום, פירוש ספרי, מהד' מ' כהנא, ירושלים תשנ"ג.

פירוש לספרי דברים מיוחס לראב"ד, מהד' צ' בסר, אטלנטה, ג'ורג'יה תשנ"ד.

1986. Hammer, Sifre: A Tannaitic Commentary on the Book of Deuteronomy translated from the Hebrew with introduction and notes, New Haven 1986.
1987. Neusner, Sifre to Deuteronomy: An Analytical Translation, Atlanta 1987.

מחקרים

י"נ אפשטיין, 'ספרי דברים מהדורת פינקלשטיין', תרביץ ח, תרצ"ז, עמ' 375-392
= אפשטיין, ספרי דברים.

הנ"ל, מבואות לספרות התנאים – משנה, תוספתא ומדרשי-הלכה, ע"צ מלמד (עורך), ירושלים-תל אביב תשי"ז = אפשטיין, מבואות.

א' גולדברג, 'דבי ר' עקיבא ודבי ר' ישמעאל בספרי דברים פיסקא א-נד', בתוך: מ"ע פרידמן ואחרים (עורכים), מחקרים בספרות התלמוד בלשון חז"ל ובפרשנות המקרא ג, תל אביב תשמ"ג, עמ' 9-16.

רד"צ הופמן, 'לחקר מדרשי התנאים', מסלות לתורת התנאים, תל אביב תרפ"ח.

מ' ויס, מבוא לתורה שבעל פה, יחידה 2: מדרש הכתוב ומדרשי ההלכה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"א.

ש' ליברמן, 'ספרי דברים מהדורת ל' פינקלשטיין', קרית ספר יד, תרצ"ח, עמ' 323-336.

ע"צ מלמד, פרקי מבוא לספרות התלמוד, ירושלים תשל"ג.

א"א פינקלשטיין, 'השפעת בית שמאי על ספרי דברים', בתוך: מ"ד קאסוטו ואחרים (עורכים), ספר אסף: קובץ מאמרי מחקר לכבוד הרב שמחה אסף, ירושלים תשי"ג, עמ' 415-426.

י' פרנקל, מדרש ואגדה, יחידה ט, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ז.

1. Kahana, ‘The halakhic Midrashim’, in: S. Safrai (ed.), The Literature of the Sages II, Assen 2006, pp. 3-105 כהנא, מדרשי הלכה =.

Idem, ‘Sifrei’, Encyclopaedia Judaica 18, Detroit 2007, pp. 562-564.

H.L. Strack and G. Stemberger, Introduction to the Talmud and Midrash, Edinburgh 1991.

לקריאה נוספת

י"מ תא-שמע, 'פירוש אשכנזי-צרפתי קדום למדרשי בראשית וויקרא רבה, מכילתא וספרי בכתב-יד', תרביץ נה, תשמ"ו, עמ' 61-75.

S.D. Fraade, From tradition to commentary: Torah and its interpretation in the Midrash Sifre to Deuteronomy, Albany 1991.

Idem, ‘Sifre Deuteronomy 26 (ad Deut. 3:23): How Conscious the Composition?’, Hebrew Union College Annual 54, 1983, pp. 245-301.