מדרש עשרת הדיברות הוא חיבור בעל מסגרת מארגנת של עשרת הדיברות, הכולל צירוף של דרשות וסיפורים המדגימים על דרך השלילה ועל דרך החיוב את קיום עשרת הדיברות ואת מוסר ההשכל הנלמד מהם. בשונה ממדרשי חז"ל הקדומים, שבהם המוקד הוא בדרשה, במדרש עשרת הדיברות הסיפורים הם העיקר. למדרש יש עשרות כתבי יד המתחלקים לכמה נוסחים: שני נוסחים המיוצגים על ידי שני דפוסים שונים,1 נוסח כתבי היד,2 ונוסח קטעי הגניזה.3 נוסחי המדרש שונים מאוד אלו מאלו בהיקפם, בסגנונם, במספר הסיפורים המופיעים בהם4 ובתוכנם, ולכן מקובל לטעון כי אין מדובר במדרש אחד, אלא בקבוצת מדרשים – מדרשי עשרת הדיברות.5
שם החיבור
בכתבי היד של החיבור מופיעים שמות מגוונים. חלקם מגדירים את החיבור כמדרש, לדוגמה: 'מדרשת עשרת הדיברות', 'מדרש עשרת הדיברות', 'דרש עשרת הדיברות'; וחלקם מתמקדים בסיפורים שבו, לדוגמה: 'מעשים על עשר הדברות', 'מעשיות על עשרת הדיברות', 'אגדות של דיברות' ו'ספר חבור מעשיות'. בכתב יד אחד מופיע השם 'הגדה של שבועות'.6 השמות השונים של החיבור מלמדים על האופן שבו ראו המעתיקים את אופיו של החיבור – כמדרש או כאסופה של סיפורים.
טיבו של החיבור
החוקרים התלבטו בדבר אופיו של החיבור. ד' נוי ראה בחיבור אוסף של סיפורים עממיים, המתמקדים בעיקר ביחסים שבינו לבינה, שנועדו לבדר את השומעים שהיו בעיקר המוני העם הפשוט. לדעתו, הסיפורים סווגו לפי תבנית עשרת הדיברות לשם הסוואה בלבד, על מנת לקבל הכשר חברתי-דתי לחיבור שמטרתו הייתה חילונית- בידורית. לעומתו, ע' שפירא (מדרש) סברה שהחיבור הנו מדרש (ולא קובץ סיפורים) שענה על צורך חינוכי-מוסרי וספרותי-אסתטי, בהתייחסות שלו לעשרת הדיברות. לדעתה, מחבר המדרש בחר להעביר את המסרים החינוכיים שלו בעזרת סיפורים, מכיוון שהוא היה מודע לכוחם הרטורי, ובעזרתם הוא פירש והדגים את החוקים שבעשרת הדיברות, וכך קרב אותם לקהל היעד שלו.
לשון החיבור וזמנו
לשון החיבור היא עברית, עם מעט מילים בארמית, שככל הנראה השתגרו בלשון הדיבור. סיפורים שהופיעו במקורות חז"ל קודמים יותר בארמית, תורגמו במדרש לעברית. החוקרים תיארכו את המדרש לתקופה שבין המאה השביעית למאה ה-11.
שפירא (מדרש) בחנה את מקורותיו של החיבור (בנוסח קבוצה אחת מכתבי היד)7 וציינה, שבעל המדרש השתמש בעיקר במקורות יהודיים, בכתב ובעל פה, ואולי הושפע גם ממקורות זרים. מבדיקת מקורותיו של החיבור והחיבורים שעשו בו שימוש, שפירא (מדרש) העריכה שהמדרש התחבר במאה העשירית, או מעט קודם לכן. לדעתה, מחבר המדרש השתמש במדרש תנחומא, בפרקי דרבי אליעזר ובסדר אליהו, כשהם היו כבר חיבורים מגובשים. החיבורים שעשו שימוש במדרש עשרת הדיברות, לדעתה, הם אלפא ביתא דבן סירא,8 המתוארך למאה ה-11, וייתכן גם חיבור יפה מן הישועה של רבנו נסים מקירואן,9 שהתחבר בתחילת המאה ה-11. לרנר (מעשיות) הקדים את זמן עריכת המדרש (בנוסח המדרש שנמצא בגניזת קהיר) למאה השמינית או לסוף המאה השביעית. הוא הגיע למסקנה זו לאחר שהתחקה אחר שלבי עיצובו של סיפור קטוע מן המדרש שמצא בקטע מן הגניזה, והסיק שסיפור זה מבוסס על סיפור מן התלמוד הבבלי אך במהדורה קדומה של התלמוד, לפני שהתלמוד קיבל את עיצובו הסופי.
מקום החיבור
שפירא (מדרש) סברה, שהחיבור נוצר באזור שלא הייתה בו השפעה ארץ ישראלית חזקה, מכיוון שהוא כמעט לא עושה שימוש במקורות ארץ ישראליים קדומים, והעברית שבו לא הושפעה מן הארמית. כמו כן, לדעתה, המדרש נוצר בארץ תחת שלטון האסלאם ולא תחת שלטון הנצרות, ולכן בעקבות השערתו של ע' יסיף היא מציעה את פרס כמקום אפשרי לחיבור המדרש.
מבנה החיבור ותכניו
המדרש מחולק לעשר חטיבות. כל חטיבה מורכבת מפסוק מעשרת הדיברות;10 אחריו מובאת פתיחה דרשנית-חינוכית שמסבירה ומפרטת את הדיבר וכוללת איום בעונש למי שלא יקיים אותו; לאחר מכן מובא סיפור אחד או מספר סיפורים המדגימים את קיום הדיבר או את אי-קיומו; ולבסוף מובאת סיומת הכוללת בדרך כלל דרשה ומסתיימת במוסר השכל מתומצת. בחלק מן החטיבות מובאים סיפורים נוספים גם בדרשת הפתיחה ובסיומת. לדוגמה:
פסוק:
דבור ששי 'לא תרצח' (שמות כ', יג).
פתיחה דרשנית:
לא תתחבר עם מנאפים ורוצחים ותתרחק מחברותם.
(דרשה על יצירת הוולד:)
ודע כמה מעשים עושה הקב"ה באדם בהתחלה יוצרו… ומלבישו עור ובשר וסוככו עצמות… ונופח בו נשמת חיים ושומרו במעי אמו תשעה חדשים וכשמגיע זמנו לצאת אמ' לו הב"ה… ואני מוקירך שלא תהרוג נפש שאם אתה עושה כן גם אתה תהורג שכך כתבתי 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' (בראשית ט', ו).
(דרשה על קין:)
ולמי שהורג את הנפש לא די לו שמבקשין את דמו אלא דמו ודם זרועותיו… שכן מצינו בקין שהרג את אחיו… מלמד שתבע הב"ה מקין דמו ודם זרעו עד סוף כל העולם.
לכן חייב אדם לשמור נפשו משפיכות דמים שנפש אחת חשובה לו ככל העולם.
סיפור:
ומעשה בשני בני אדם ליסטים שיעצו ואמרו נעמוד על אם הדרך ונארוב שם אם יבאו בני אדם עם ממון נהרגם ונקח הממון. אמר האחד איך נעשה, שמא יוָדע הדבר ונהרג? אמ' האחד אני אתן לך עצה. נחפור שתי בורות באחד נשליך הפגרים ובאחד נשים הממון. אמ' לו האחד כן דברת. עשו הבורות וכל מי שהיה עובר הורגין אותו ומשליכין אותו באחד הבורות ונוטלין ממונו וטומנין אותו בבור אחר. פעם אחת עבר שם סיעה של בני אדם אמ' אחד מהם כבר עברתי כאן ומצאתי דרך סלולה ועכשיו היא עלתה עשבים. אי אפשר בלא שום דבר נחפש אולי נמצא שם כלום. חפשו ומצאו שם שתי בורות באחד פגרים ובאחד הממון. אמ' להם הלא אמרתי אם נחפש נמצא שם כלום ובקש עוד העושים אולי נמצא אותם הלכו ומצאום נחבאים. אמרו להם מה טבכם בכאן? בא מלאך וחטף את דבריהם ואמרו עונותינו השליכונו לכאן. תפשום והוליכן לבית המלך. אמרו אדננו המלך מצאנו אלו לסטים וכבר הרגו נפשות רבות. אמ' להם היאך עשיתם? ספרו כל המעשה. מיד ציוה המלך לאסרם בזיקים ואסרום ונגדום [= הכו אותם] מאה בכל יום ואין נותנים להם שם מאכל אלא לחם צר ומים לחץ. עשו להם כן עד שמתו במיתה רעה.
לכך יזהר אדם לשפוך דם נקי.
סיומת:
(סיפור על חמישה מלאכי חבלה:)
ואם הוא הורג נפש מיד הקב"ה מוסרו לחמישה מלאכי חבלה על שלא קיים חמישה חומשי תורה. האחד מכהו והאחד מונה… והשלישי מוציא אוּר מגופו ושורפו והרביעי מביא חצבי אבנים… ומלאך חמישי מביא אביו ואמו…
על כן ציווה לנו ה' אלהינו 'לא תרצח'.11
שפירא (מדרש) הראתה, כי קיים יחס של שרשור בין היחידות השונות בכל חטיבה: הדרשה בראש החטיבה מסבירה ומדגימה את הדיבר, הסיפור הראשון מתקשר מבחינה תוכנית ולשונית לדרשה שלפניו, הסיפורים מתקשרים אחד לשני ולדרשה שבראשם והחתימה מתקשרת רעיונית ולשונית למה שהובא לפניה. קשרים אלו מעידים, לדעתה, כי מדרש זה הוא פרי יצירה של מחבר, ואינו אוסף מקרי של סיפורים.
הסיפורים במדרש הם בעלי אופי עממי. יש בהם סימנים המעידים שהם בוצעו בעל פה, ולרובם יש מקבילה סיפורית בינלאומית. רוב הגיבורים בסיפורים אינם חכמים מוכרים, אלא דמויות אנונימיות (המכונות חסיד, אדם אחד, וכו'). העלילה מעוגנת באורח החיים היהודי ומוזכרים בהם סממנים יהודים (כמו: בית כנסת, בית מדרש, חגים, וכו'). בחלק מהסיפורים מופיעות דמויות על-טבעיות (כמו שדים, שטן, מלאכים), אך הופעתן תואמת את האמונות של החברה שבה הסיפורים סופרו, והם מוצגים כסיפורים שקרו 'באמת' ולא כיצירה בדיונית. סיפורים רבים במדרש עוסקים במערכת היחסים שבין הורים לילדיהם ובין איש לאשתו.
שפירא (מדרש) שיערה, שתהליך יצירת המדרש כלל שלושה שלבים. בשלב הראשון נבחרו עשרת הדיברות כמסגרת מארגנת של המדרש, ובשלב השני נבחרו סיפורים הקשורים להם מבחינה רעיונית. קובצי סיפורים אלו הועברו, לדעתה, בעל פה ונוצרו להם נוסחים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים. בשלב השלישי, המדרש הועלה על הכתב בידי מחברים שונים ונוספו לו קטעי קישור ודרשות.
לרנר (עשרת הדיברות) תיאר תהליך הפוך ליצירת המדרש. לדעתו, במדרש המקורי היו בעיקר דרשות על פסוקי עשרת הדיברות, ואליהן צורפו סיפורים, בדומה לדגם הקיים בפסיקתא רבתי פסקאות כג-כד.12 הוא הניח, שבעקבות דרישות קהל השומעים היסוד הסיפורי במדרש גבר על היסוד הדרשני, ובמרוצת הדורות הסיפורים הפכו לעיקר המדרש.
מהדורה ביקורתית13
למדרש עשרת הדיברות טרם נתקנה מהדורה ביקורתית הכוללת את כל עדי הנוסח של החיבור. לרנר דן בקטעי הגניזה של המדרש בנספח ב של מאמרו על המדרשים לעשרת הדיברות. שפירא (מדרש) התקינה מהדורה ביקורתית בשיטה הדיפלומטית של ענף נוסח אחד מכתבי היד של המדרש,14 במסגרת עבודת המחקר שכתבה על המדרש. המהדורה כוללת מדור חילופי נוסח מארבעה כתבי יד נוספים והערות. מהדורת הטקסט בצירוף ניתוח ספרותי פורסם על ידה שוב בספר בשנת 2005.
ביבליוגרפיה
ממהדורות המדרש
מדרש עשרת הדברות, פירארה שי"ד.
מדרש עשרת הדברות, לובלין תל"ב.
א' ילינק, בית המדרש א, לייפציג תרי"ג, עמ' 62-90.
מדרש עשרת הדברות, יל"ה הכהן פישמן-מימון (מהדיר), ירושלים תרפ"ד.
ע' שפירא, מדרש עשרת הדברות – טקסט מקורות ופירוש, ירושלים תשס"ה.
מחקרים
מ"ב לרנר, 'על המדרשים לעשרת הדברות', בתוך: י' זוסמן וד' רוזנטל (עורכים), מחקרי תלמוד א: קובץ מחקרים בתלמוד ובתחומים גובלים, ירושלים תש"ן, עמ' 217-236 = לרנר, עשרת הדיברות.
הנ"ל, 'מעשיות קטועות: שחזור של סיפור קטוע בשריד הגניזה של מדרש עשרת הדברות ונוסחו הקדום בבבלי', בתוך: י' לוינסון ואחרים (עורכים), היגיון ליונה: היבטים חדשים בחקר ספרות המדרש, האגדה והפיוט – קובץ מחקרים לכבודו של פרופסור יונה פרנקל במלאות לו שבעים וחמש שנים, ירושלים תשס"ז, עמ' 377-402 = לרנר, מעשיות.
ד' נוי, 'טיפוסים בינלאומיים ויהודיים ב"מדרש עשרת הדברות"', הקונגרס העולמי למדעי היהדות 4, 2, תשכ"ט, עמ' 353-355.
ע' שפירא, מדרש עשרת הדברות נוסח כ"י פריס 716: מהדורת הטכסט, מקורות המדרש ומבנהו הספרותי, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ח = שפירא, מדרש.
לקריאה נוספת
ב' אליצור, 'מגלגולי העתקותיו של מדרש עשרת הדברות', לשוננו 48-49, ב-ג, תשמ"ה, עמ' 207-209.
א' הכהן, 'מדרשי עשרת הדברות', משלב לו, תשס"א, עמ' 77-111.
ע' יסיף, 'ספר המעשים: לאופיו, מקורותיו והשפעתו של קובץ סיפורים מזמנם של בעלי התוספות', תרביץ נג, תשמ"ד, עמ' 409-429.
הספר מבוא למדרשים מאת ענת רייזל ניתן לרכישה בחנויות הספרים
יש לבצע חיפוש במרשתת באמצעות מנועי החיפוש