מבוא למדרשים

מדרש הגדול הוא ילקוט רחב היקף, הכולל דרשות בנושאי הלכה ואגדה לפי סדר הפסוקים על חמישה חומשי תורה ועל מגילת אסתר.¹ המדרש נערך בתימן, ככל הנראה, במאה ה-14 על ידי ר' דוד אלעדני, והוא מהווה את גולת הכותרת ביצירה המדרשית של יהודי תימן. החומר המדרשי הכלול במדרש הגדול לקוח מספרי מדרש רבים: מדרשי הלכה, מדרשי אגדה ותלמודים, אך ללא ציון המקורות. מדרש הגדול תרם רבות לשחזור ספרי מדרש קדומים שאבדו, שחלקים מתוכם צוטטו בו.

שם הילקוט וייחוסו

שמו של מדרש הגדול ניתן לו, ככל הנראה, בשל היקפו הרחב של החיבור – פי שניים ממדרשי רבה על התורה. התואר 'גדול' בשם המדרש נזכר כבר בכמה כתבי יד של החיבור.

הראשון שהזכיר את מדרש הגדול היה ר' יוסף שליט ריקוטי בספרו חכמת המשכן. הוא ציטט כמה פסקות העוסקות במלאכת המשכן וכינה את מקורן "ספר שהובא מעדני". ר' יעקב ספיר, שביקר בתימן בשנת 1859, תיאר בספרו אבן ספיר את מדרש הגדול שראה בכתב יד בביתו של הרב הראשי של צנעא. הוא ציין, כי מדרש זה מיוחס בתימן לר' אברהם בן הרמב"ם.

במשך תקופה ארוכה רווחו דעות שונות בקרב החוקרים ביחס לזהות מחבר המדרש ומוצאו. המסורת הקדומה בתימן מייחסת את המדרש לרבי דוד אלעדני. מעתיקי כתבי היד של המדרש מציינים כי ר' דוד הוא מחבר המדרש, ושמו נזכר גם בחיבורים שונים מתימן המצטטים ומתייחסים למדרש הגדול. אולם, בניגוד למסורת קדומה זו, גדול חכמי תימן מהמאה ה-18, ר' יחיא צאלח (מהרי"ץ), ייחס את החיבור לר' אברהם בן הרמב"ם.

ש' פיש, שההדיר את מדרש הגדול לספר במדבר, דן בשאלת ייחוס המדרש וניסה לצרף את שתי המסורות. פיש (מבוא) טען, כי ר' אברהם בן הרמב"ם חיבר את המדרש בשפה הערבית ור' דוד אלעדני תירגמו לעברית. אולם, הוא חזר בו מדעתו מאוחר יותר,² והחזיק בדעה כי ר' דוד אלעדני חיבר את המדרש.

ע' שטיינזלץ, שההדיר את מדרש הגדול לספר ויקרא, בחן את שאלת מחבר המדרש דרך גוף המדרש עצמו: מחבר המדרש פתח כל פרשה במדרש בפיוט מחורז המתחיל במילה "מרשות". שטיינזלץ (החריזה) הצביע על חריגים בחריזה בפיוטים אלו, התואמים את ההיגוי הספרדי, ושיער כי מחבר הפיוטים היה ספרדי ולא תימני. אולם, ש' מורג הראה שבשירת משוררי תימן קיימת חריזה שאינה תואמת ואף מנוגדת להגייה המסורתית של העברית בקרב העדה. לדעתו, תופעה זו מעידה על 'חירות השירה' של משוררי תימן. לכן, לדעתו, אין בתופעה זו כדי לערער את הייחוס של מדרש הגדול לר' דוד אלעדני.

י' רצהבי הסביר, כי דעת מהרי"ץ, החולקת על המסורת העתיקה ביחס למחבר המדרש, מקורה בטעות. הוא ציין, כי למדרש הגדול היה מקום של כבוד בספרות המדרשית של יהודי תימן מאות בשנים, ולכן נשמרה המסורת המקורית ביחס לזהות המחבר, ר' דוד אלעדני. אולם, עם הגעתם של ספרי הדפוס לתימן במאה ה-16, וביניהם מדרשי רבה לתורה ומדרש התנחומא, נפקד מקומו של מדרש הגדול בקרב הלומדים בתימן למשך כמאתיים שנים. עלותם הנמוכה יחסית של ספרי המדרש המודפסים, והעדפת הלימוד בשיטת הסוד והרמז בהשפעת הקבלה מארץ ישראל, גרמו לדחיקת לימוד מדרש הגדול לטובת לימוד המדרשים המודפסים. לדעת רצהבי, מצב זה גרם לכך שנשכח שמו של מחבר מדרש הגדול, והוא יוחס בטעות למחבר אחר. רצהבי שיער גם, כי החילוף בין ר' דוד אלעדני לר' אברהם בנו של הרמב"ם נבע מכך ששניהם כונו 'הנגיד' ושניהם חיברו פירוש על התורה. כיום מקובל במחקר לייחס את המדרש לר' דוד אלעדני.³

ר' דוד אלעדני היה תלמיד חכם גדול, דיין ופייטן, שעמד בראש הציבור בתימן. רצהבי סבר, כי תשובות של ר' יהושע הנגיד, אחד מצאצאי הרמב"ם שחי במחצית הראשונה של המאה ה-14 במצרים, הופנו לרבי דוד אלעדני עבור בני תימן. ⁴חלק מהחוקרים סבורים, כי ר' דוד היה ממשפחת נגידי תימן. מלבד מדרש הגדול לחמישה חומשי תורה ולמגילת אסתר לא ידוע לנו על חיבור נוסף, מכל סוג שהוא, של ר' דוד אלעדני.

לשון הילקוט

לשון מדרש הגדול, כלשון מקורותיו, מורכבת מעברית, מארמית וממילים זרות. רצהבי ציין, כי הודות להקפדה של בני תימן בשמירה על המסורת הלשונית, נשמרו גרסות מדויקות של נוסח, כתיב וניקוד המילים במדרש הגדול. מעתיקי כתבי היד של המדרש בתימן היו תלמידי חכמים בעלי מסורת לשונית. הם ניקדו בגוף המדרש פסוקים, ולעתים אף מילים עבריות וארמיות. בחלק מכתבי היד של מדרש הגדול הוסיפו המעתיקים פירושים למילים קשות בשולי הגיליון. אולם, י' טובי (מדרש הגדול) הראה, כי בעל מדרש הגדול גם עיבד את מקורותיו והתאים אותם למקומם החדש במדרש הגדול.⁵ בשל כך, נדרשת זהירות רבה בשימוש במדרש הגדול לשם שחזור נוסח המדרשים שהיו לפניו.⁶

זמן הילקוט ומקומו

סוגיית מקומו וזמנו של המדרש תלויה בסוגיית מחבר המדרש. היום נוטים להסכים במחקר כי המדרש התחבר בתימן, שכן כל כתבי היד של המדרש הידועים לנו (מאות כתבי יד) מקורם מתימן. ראיה נוספת למקום היווצרות המדרש מתגלה במבנהו: המדרש מחולק לפרשות לפי מנהג הקריאה בתורה, ובראש כל פרשה מובא פיוט. בשונה משאר הפרשות במדרש, כוללת פרשת חקת פיוט נוסף בגוף הפרשה, לפני הפסוק "ויסעו מִקָּדֵש" (במדבר כ', כב). חלוקה זו של פרשת חקת תואמת את המנהג התימני הקדום, שעל פיו בשנה שפרשות חקת ובלק מחוברות, אין קוראים אותן יחד, אלא מחברים את חציה הראשון של פרשת חקת, עד הפסוק "ויסעו מקדש" לפרשת קרח שלפניה, ואת חציה השני של הפרשה, מהפסוק "ויסעו מקדש" לפרשת בלק שאחריה. עדות למנהג זה מצויה בסידור רב סעדיה גאון, והוא מיוחד ליהדות תימן בלבד. הפיוט הנוסף בפרשת חקת מעיד בבירור כי זה היה מנהגו של בעל המדרש.

זמנו של המדרש היה שנוי במחלוקת בין החוקרים כל עוד לא הייתה הסכמה בדבר זהות מחברו, ולכן הוא תוארך בין המאה ה-13 למאה ה-15. בעקבות הייחוס של המדרש לר' דוד אלעדני ובעקבות השערת רצהבי שר' דוד אלעדני עמד בקשר עם ר' יהושע הנגיד, מסתמן כי המדרש נערך במאה ה-14.

מבנה הילקוט ותכניו

מדרש הגדול מחולק לשישה חלקים גדולים, על פי חמשת חומשי התורה ומגילת אסתר. המדרש על התורה מחולק ל-55 פרשות לפי פרשות השבוע. המדרש למגילת אסתר מחולק לעשר פרשות לפי פרקי המגילה. בראש המדרש כולו ובראש כל פרשה מובאת 'רשות' – פיוט מחורז הפותח במילה "מרשות". פיוטי הרשויות מהווים מעין הקדמה שירית למדרש עצמו, הם בנויים משני בתים המסתיימים בציטוט של פסוק או חלק מפסוק. הנושאים המרכזיים בפיוטים אלו הם: שבח והלל לה' המטיב עם הבריות, בוחר בעם ישראל ונותן לו תורה ומצוות; בקשות לביאת המשיח; בקשות לשיבת ציון ובקשות נקמה מאויבי ישראל. י' הלוי (עיון) בחן את פיוטי הרשויות במדרש הגדול, והצביע על זיקות בין מבנה הפיוטים לדפוס הפיוט הקדום. כמו כן הלוי (עיון) הראה, כי הפיוטים יוצרים זיקה לפרשת השבוע ולהפטרה של אותה פרשה, הן מבחינה רעיונית הן מבחינה לשונית. בנוסף, הלוי (רשויות), הראה כי פיוטי הרשויות מכילים מטבעות לשון מתוך 19 הברכות של תפילת העמידה, כשהשכיחות מכולן הן ברכת קיבוץ גלויות וברכת הישועה, היא הבקשה לביאת המשיח.⁷ תופעה זו מעידה, לדעתו, עד כמה העסיקו נושאים אלו את יהודי תימן בדורו של ר' דוד אלעדני.

לאחר הפיוט מובאת דרשה מסוג 'פתיחתא'.⁸ הדרשה פותחת תמיד בפסוק בו הסתיים הפיוט שלפניה. דרשה זו היא בעלת אופי דרשני; כלומר, היא עוסקת בנושא רעיוני ומפתחת אותו. דרשות ה'פתיחתא' במדרש הגדול הן רחבות היקף ומשלבות מקורות שונים, והן קשורות תמיד בקשר רעיוני לפיוט שבא לפניהן.

בנוסף לדרשות מסוג הפתיחתא בראש הפרשות, מובאות לעתים פתיחתאות קצרות בתוך הפרשות עצמן, כהקדמה לנושאים נבחרים בפרשה. תפקידן של הפתיחתאות הוא להאיר את הנושאים מזוויות שונות, לפני הדרשות על הפסוקים עצמם.

הפרשות עצמן מורכבות מדרשות פרשניות ולעתים דרשניות, לפי סדר הפסוקים. נושאי הדרשות בהלכה או באגדה נובעים מתוכן הפסוקים ומבוססים על מקורות רבים ושונים. אולם, בניגוד לילקוטים אחרים, דוגמת ילקוט שמעוני, בהם מצוינים המקורות למדרשים, בעל מדרש הגדול לא ציין כלל את מקורותיו.

טובי (מדרש הגדול) חקר את מבנהו ואת מקורותיו של מדרש הגדול ובדק מה מקורן של הדרשות המשוקעות בו.⁹ הוא מצא כי בעל מדרש הגדול עשה שימוש במקורות מאז המשנה ועד חיבורי הרמב"ם. יהדות תימן העריצה את הרמב"ם ואימצה את חיבוריו ואת פסיקותיו ההלכתיות עוד בימיו. בעל מדרש הגדול עשה שימוש בחיבורים הבאים: משנה, קטעי תוספתא, מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, מכילתא דרבי ישמעאל, ספרא, ספרי, אבות דרבי נתן, סדר עולם רבה, בראשית רבה, ויקרא רבה, פסיקתא דרב כהנא, שיר השירים רבה, רות רבה, איכה רבה, תלמוד ירושלמי, תלמוד בבלי, תנחומא, פרקי דרבי אליעזר, מדרשים מאוחרים, פירוש רס"ג לתורה, הלכות הרי"ף, ספר המצוות לרמב"ם, מורה הנבוכים ומשנה תורה.

טובי (מדרש הגדול) הראה, כי בעל מדרש הגדול שמר לעתים על הנוסח המקורי של המקורות שעמדו בפניו, ולעתים שינה, עיבד וניסח מחדש את המקורות, כדי להתאימם להקשרם החדש במדרש הגדול. לדוגמה: הדרשות במדרש הגדול שמקורן באבות דרבי נתן מכילות נוסח מקורי ללא שינויים בולטים, בעוד שרוב החומר שהובא ממדרש בראשית רבה עבר עיבוד נרחב. כך גם דברי הלכה של הרמב"ם ממשנה תורה עובדו למעין מדרש פסוקים על ידי ניסוחם כמדרש הלכה. מלבד עיבוד המקורות הוסיף בעל מדרש הגדול גם הערות, דברי פרשנות ודברי קישור מסוגים שונים. עיבוד המקורות וחיבורם זה לזה נעשה בצורה אמנותית וטבעית, עד כי קשה להבחין מה הם גבולותיו של כל מקור ומה הוא פרי יצירתו של בעל המדרש עצמו.

מאפיין ייחודי למדרש הגדול, בשונה מילקוטים אחרים, הוא סיום הפרשות בדברי נחמה, כפי שהיה נהוג במדרשים הדרשניים בארץ ישראל דוגמת ויקרא רבה ומדרש התנחומא. בדרשות סיום אלו מובעת התקווה לגאולה שלמה ולישועת עם ישראל. מ"ב לרנר סבר, כי כאשר לא מצא בעל המדרש דרשה מתאימה לסיום הפרשה, הוא יצר דרשה משל עצמו. לדוגמה: בדרשה המסיימת את פרשת שמיני נזכר עניין ההבדלה במוצאי שבת על הפסוק: "להבדיל בין הטמא ובין הטהור" (ויקרא י"א, מז). בעל מדרש הגדול הוסיף סיום משלו:

וכשם שציוונו להבדיל בין קודש לחול כך הבטיחנו להבדיל בינינו ובין רשעי העולם שנאמר 'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו' (מלאכי ג', יח), ומזריח לנו שמש צדקה ומרפא ורפואה לעולם ולעולמי עולמים שנאמר 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאם ופשתם כעגלי מרבק' (שם, כ) ואומר 'וחמלתי עליכם כאשר יחמול איש על בנו העובד אתו' (שם, יז). כן יאמר רחום.

המילים "כן יאמר רחום" או "כן יאמר בעל הרחמים" מסיימות כל פרשה, והן אופייניות לבעל מדרש הגדול.

טובי (מדרש הגדול) הבחין, שבכל חלק של מדרש הגדול יש מקור עיקרי, שממנו נשאב רוב החומר באותו חלק. הוא שיער, שבעל המדרש קבע מראש באלו מקורות מרכזיים הוא מעוניין להשתמש לצורך פירוש הפסוקים בכל אחד מן החלקים, וכאשר לא היה די במקור זה הוא הוסיף פירושים ממקורות נוספים. והנה מסקנותיו:

מדרש הגדול על בראשית: בעל המדרש השתמש בעיקר במדרש האגדה בראשית רבה.

מדרש הגדול על שמות: בעל המדרש השתמש בעיקר במדרש התנאים מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי ובברייתא דמלאכת המשכן.

מדרש הגדול על ויקרא: בעל המדרש השתמש בעיקר במדרש התנאים ספרא.

מדרש הגדול על במדבר: בעל המדרש השתמש בעיקר במדרש התנאים ספרי זוטא במדבר, אך קיימים בו גם מדרשים רבים שמקורם לא ידוע.

מדרש הגדול על דברים: בעל המדרש השתמש בעיקר במדרשי התנאים ספרי דברים ומכילתא דברים.

אגדת אסתר: בעל המדרש השתמש בעיקר במדרש האגדה פנים אחרים נוסח ב,¹⁰ ובחלקה האחרון של המגילה, העוסק במצוות חג הפורים, השתמש בעל המדרש בתלמוד הבבלי ובמקורות מאוחרים לו.

בצד הדרשות שמקורותיהן זוהו על ידי החוקרים, יש כ-16% מכלל הדרשות בכל חלק מחלקי מדרש הגדול שמקורן לא ידוע. רובו של חומר זה הוא בעל אופי אגדי, ומקצתו פרשני והלכתי. בחומש ויקרא מועט ביותר החומר שמקורותיו עלומים (כארבעה אחוזים), ואילו בחומש בראשית רב ביותר החומר שמקורותיו עלומים (כ-23%). חומר זה עדיין לא נחקר ולא אופיין, אך ייתכן שעם גילוים וזיהוים של כתבי יד וקטעי גניזה נוספים יימצאו בעתיד מקורותיו. החוקרים השונים מנו מספר מקורות אפשריים לדרשות העלומות: דברי תנאים ואמוראים, דברי גאונים, דרשות שנוצרו במצרים והגיעו לתימן, דרשות של חכמי תימן או דרשות של בעל המדרש עצמו.

חשיבותו של מדרש הגדול לתחומים שונים במחקר

חוקרים רבים מצאו עניין רב במדרש הגדול בתחומים שונים ומגוונים: בחינת מקורותיו של מדרש הגדול תרמה רבות לחקר ספרות המדרש. בעזרת מדרש הגדול ניתן ללמוד על מדרשים קדומים ואף לשחזר אותם, מכיוון שבמדרש הגדול משוקעים מדרשים קדומים שאבדו ולא הגיעו אלינו באופן אחר. דוגמה לכך הוא שחזור המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי. י' הלוי החל לשחזר את המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי על פי הציטוטים ממנה במדרש הגדול, ושחזור זה היה בבסיס המהדורה הראשונה של המכילתא, שרד"צ הופמן הוציא לאור בשנת 1905.¹¹ מדרש הגדול תרם גם לשחזור ספרי זוטא במדבר והמכילתא לדברים מבית מדרשו של רבי ישמעאל.¹²

בצד שחזורם של חיבורים קדומים שאבדו, מתגלה לעתים קשר בין דרשות במדרש הגדול שמקורן נעלם לבין חיבורים קדומים ידועים. ש' בלקין טען, כי ניתן למצוא זיקות רעיוניות בין דרשות במדרש הגדול שמקורן נעלם לבין מאמרים בכתבי פילון האלכסנדרוני,¹³ שחי בתקופת הבית השני. בלקין ציין, כי ככל הנראה הן פילון הן בעל מדרש הגדול, על אף המרחק ההיסטורי והגאוגרפי ביניהם, שאבו ממסורות וממקורות מדרשיים דומים, שלא הגיעו אלינו ואבדו במשך הדורות. בלקין סבר, כי הזיקות הרעיוניות בין מדרש הגדול לכתבי פילון מעידות על כך שיש במדרש הגדול מקורות שנובעים מספרות קדומה עוד יותר מספרות התנאים.

מדרש הגדול תרם רבות גם לחקר יהדות תימן וספרותה. מדרש הגדול ופיוטי הרשויות שבראש פרשותיו מלמדים על היצירה המדרשית והיצירה בתחומי השירה והפיוט בתימן. חשיפת מקורות מדרש הגדול שופכת אור על הספרות התורנית שהייתה בידי יהדות תימן בעת חיבורו של המדרש. לדוגמה: מהדירי מדרש הגדול ציינו פעמים רבות את התוספתא כמקור לדרשות רבות במדרש, אולם טובי (תוספתא) סבר, כי ציטוטים אלו אינם מהתוספתא עצמה, אלא מפירוש המשניות לרמב"ם המצטט מן התוספתא, וכי התוספתא עצמה כלל לא הייתה מצויה בתימן בתקופה זו. עם זאת, טובי (מדרש הגדול) סבר, כי התלמוד הירושלמי – שהמחקר לא בירר עדיין אם היה בתימן, ואם חכמי תימן עשו בו שימוש – עמד בפני בעל מדרש הגדול וכי הוא עשה בו שימוש ישיר, אמנם תוך עיבוד לשון הארמית הגלילית ללשון ארמית בבלית.

חוקרי לשון רבים עשו שימוש במדרש הגדול לצורך מחקרם בתחום מסורות הלשון, הכתיב והכתב, וכן בתחום הניקוד וההגייה. אליעזר בן יהודה עשה שימוש בכתבי היד של החיבור עוד בטרם הודפס המדרש ושאב ממנו מילים וביטויים בעברית לצורך מילונו.

מהדורה ביקורתית¹⁴

מהדורת מדרש הגדול על חמישה חומשי תורה יצאה לאור בהוצאת מוסד הרב קוק בירושלים, ללא החלק על מגילת אסתר. חלקי המדרש השונים כוללים חילופי נוסח בשיטה הדיפלומטית, ציון מקורות ומבוא. המהדורה כולה אינה אחידה, וחלקי המדרש נערכו בידי מהדירים שונים: מ' מרגליות ההדיר את מדרש הגדול לבראשית ולשמות, ע' שטיינזלץ ההדיר את מדרש הגדול לויקרא, צ"מ רבינוביץ ההדיר את מדרש הגדול לבמדבר וש' פיש ההדיר את מדרש הגדול לדברים. י' טובי (מדרש הגדול) בחן באופן שיטתי את מקורותיו של המדרש על כל חלקיו.

מדרש הגדול לאסתר יצא לאור בידי ש' בובר תחת השם אגדת אסתר בשנת 1897, בצירוף מבוא והערות.¹⁵ י' טובי עמל על התקנת מהדורה ביקורתית חדשה למדרש הגדול לאסתר.

ביבליוגרפיה

ממהדורות המדרש ופירושיו

אגדת אסתר, מהד' ש' בובר, קרקוב תרנ"ז.

מדרש הגדול בראשית, מהד' רש"ז שכטר, קנטאבריגיא, תרס"ב.

מדרש הגדול שמות (עד סוף פרשת יתרו), מהד' רד"צ הופמן, ברלין תרע"ד-תרפ"א.

מדרש הגדול ויקרא, מהד' נ"א רבינוביץ, ניו יורק תר"ץ.

מדרש הגדול דברים (פרקים א-כג), מהד' רמ"ז חסידא, הסגולה, חוברות א-פ, ירושלים תרצ"ד-תש"ב.

מדרש הגדול במדבר (פרקים א-ה), מהד' ש' פיש, לונדון ת"ש.

מדרש הגדול בראשית, מהד' מ' מרגליות, ירושלים תש"ז.

מדרש הגדול שמות, מהד' מ' מרגליות, ירושלים תשט"ז.

מדרש הגדול במדבר (פרקים א-טו), מהד' ש' פיש, לונדון תשי"ח.

מדרש הגדול במדבר (פרקים טז-לו), מהד' ש' פיש, ירושלים תשכ"ג.

מדרש הגדול במדבר, מהד' צ"מ רבינוביץ, ירושלים תשכ"ז.

מדרש הגדול דברים, מהד' ש' פיש, ירושלים תשל"ג.

מדרש הגדול ויקרא, מהד' ע' שטיינזלץ, ירושלים תשל"ו.

ישראל בן שלמה מצובירה, ספר המרגלית פירוש למדרש הגדול חמישה חומשי תורה פרד"ס, ראש העין תשל"ו.

מחקרים

ש' אברמסון, 'בירורים', סיני סו, תש"ל, עמ' 105-107.

ש' בלקין, 'מדרשים בכתבי פילון ומקבילותיהם למאמרים במדרש הגדול ש"מקורם נעלם"', בתוך: מ' זהרי ואחרים (עורכים), הגות עברית באמריקה, תל אביב תשל"ב, עמ' 261-287.

א' גימני, 'מדרש הגדול לר' דוד עדני', מחניים 7, תשנ"ד, עמ' 152-157.

י' הלוי, 'רשויות מדרש הגדול וזיקתן לתפילת העמידה', תימא א, תש"ן, עמ' 37-48
= הלוי, רשויות.

הנ"ל, 'עטרה ליושנה: עיון ברשויות מדרש הגדול', בתוך: י' דישון ואחרים (עורכים), מחקרים בספרות עם ישראל ובתרבות תימן – ספר היובל לפרופ' יהודה רצהבי, רמת גן תשנ"א, עמ' 91-109 = הלוי, עיון.

י' טובי, המדרש הגדול: מקורותיו ומבנהו, עבודה לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשנ"ד = טובי, מדרש הגדול.

הנ"ל, 'קטעי התוספתא שבמדרש הגדול', בתוך: י' דחוח-הלוי (עורך), מכתם ליונה: מחקרים בתרבות יהודי תימן ובסוגיות חברתיות וחינוכיות, תל אביב תשס"ד, עמ' 111-119 = טובי, תוספתא.

מ"ב לרנר, 'המצוי והרצוי בהוצאת מדרש הגדול', פעמים 10, תשמ"ב, עמ' 109-118.

ש' מורג, 'דרכי החריזה של משוררי תימן ושאלת ייחוסו של מדרש הגדול לר' דוד אלעדני', תרביץ לד, תשכ"ה, עמ' 257-262.

י"ל נחום, 'סכום לשאלת מחבר מדרש הגדול', בתוך: ש' גרידי (עורך), חשיפת גנוזים מתימן, חולון תשל"א, עמ' שלז-שמח.

ש' פיש, 'Introduction', בתוך: מדרש הגדול במדבר (פרקים א-ה), מהד' ש' פיש, לונדון ת"ש = פיש, מבוא.

י"ל צונץ, הדרשות בישראל והשתלשלותן ההיסטורית, נערך והושלם על ידי ח' אלבק, ירושלים תשי"ד.

י' רצהבי, 'על מחברו של מדרש הגדול', תרביץ לד, תשכ"ה, עמ' 263-271.

ע' שטיינזלץ, 'דרכי החריזה במדרש הגדול', תרביץ לד, תשכ"ה, עמ' 94-97
= שטיינזלץ, החריזה.

187. Fisch, ‘Midrash Ha-Gadol’, Encyclopaedia Judaica 14, Detroit 2007, pp. 186-187.

לקריאה נוספת

ש' בלקין, 'המדרש הגדול ומדרשי פילון', בתוך: ש"ב הוניג וא"ל סטיצקין (עורכים), ‫ספר היובל לכבוד ד"ר יהושע פינקל, ניו יורק 1974, עמ' 7-58.

י' גלוסקא, 'צורות לשון כצייני זהות למחבר "מדרש הגדול"',  תהודה 16, תשנ"ו, עמ' 76-80.

ח' גרינברג, המדרש התימני למגילת אסתר ("אגדת אסתר") ויחסו למקורותיו העיקריים ולמדרש הגדול, עבודה לשם קבלת התואר מוסמך, אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ד.

מ' חבצלת, '"ספר המרגלית", פירוש על המדרש הגדול מכ"י, מתרגם מערבית לעברית בצרוף דברי מבוא קצרים והערות', בתוך: מ' זהרי ואחרים (עורכים), הגות עברית באמריקה, תל אביב תשל"ב, עמ' 386-396.

מ"מ כשר, 'מבוא', ספר הרמב"ם והמכילתא דרשב"י, ירושלים תש"ם, עמ' ט-מז.

ש' להב, 'מדרש הגדול וזהות מחברו', תהודה 20-21, תש"ס-תשס"א, עמ' 95-98.

מ"ר להמן, '"סגולת ישראל", פירוש אליגורי מתימן למדרש הגדול', בתוך: מ' זהרי ואחרים (עורכים), הגות עברית באמריקה, תל אביב תשל"ב, עמ' 397-420.

ע"ז מלמד, 'על מדרש הגדול', בתוך: מכילתא דר' שמעון בר יוחאי, מהד' אפשטיין-מלמד, ירושלים תשט"ו, עמ' לג-נח.

מ' צוקר, 'מפירושי הגאונים ר' סעדיה ור' שמואל בן חפני במדרש הגדול',  בתוך: ספר יובל לכבוד הרב ד"ר אברהם ווייס, ניו יורק תשכ"ד, עמ' תסא-תפא.

ר' קיפרווסר, 'מדרש הגדול "ספר מעשיות" ומדרש קהלת: עיון משווה', תרביץ עה, ג-ד, תשס"ו, עמ' 409-436.

י' רצהבי, 'עיוני לשון ב"מדרש הגדול"', בר–אילן יג, תשל"ו, עמ' 282-320.