- מה ההגדרה של "צרכיי הציבור" או "הרבים"? בפשטות, כל עיסוק שנוגע להנהגת הציבור ורווחתו. בהמשך הדברים נראה הגדרות שונות למונח זה, במפורש או בעקיפין.
- ראה מסכת מועד קטן פרק א משנה ב שמפרטת עוד מה הם "צרכיי הרבים": "מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין ... את מקוות המים" – שנראים שייכים במיוחד לחול המועד פסח שהוא לאחר עונת הגשמים ולקראת העלייה לרגל, ואולי לא הספיקו לתקן הכל עד כניסת החג. ובירושלמי שקלים על משנה זו (אין תלמוד בבלי על מסכת שקלים) נמנים "צרכיי רבים" מסוג אחר שנראה להלן. ומי הם שיוצאים? במשתמע, בית הדין הגדול שבירושלים ומן הסתם כמותם בכל עיר בה יש בית דין. אלא שהקשר לפורים של כרכין (שושן פורים) מעניין במיוחד. נראה שבית הדין מיהר לקרוא במגילה ולקיים שאר מצוות הפורים ולצאת למשימות צרכיי הרבים ולזרז אחרים בעשייתם. ואולי קבעו את סעודת פורים לפנות ערב לאחר שחזרו ממשימות אלה. כך או כך, הרי לנו שילוב מעניין של חג הפורים ופסח הממשמש ובא ("שלושים יום קודם החג"). ולא מצאנו מי שמתייחס לסיטואציה מיוחדת זו.
- בפשטות מדובר בקריאת שמע של שחרית שזמנה בעלות השחר: "משעה שיכיר בין תכלת ללבן" (ברכות פרק א משנה ב) ומכאן שחכמים יצאו לדרך עוד לפני עלות השחר.
- ראו גם תוספתא ברכות (ליברמן) פרק ב הלכה ו: "כותבי ספרים תפלין ומזוזות מפסיקים לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה. רבי אומר: כשם שאין מפסיקין לתפילה כך אין מפסיקין לקרית שמע. ר' חנניה בן עקביא אומר: כשם שמפסיקין לקרית שמע כך מפסיקין לתפילה. אמר ר' אלעזר בר' צדוק: כשהיה רבן גמליאל ובית דינו ביבנה והיו עסוקין בצרכי צבור, לא היו מפסיקין שלא להסיע מלבו". מה הם צרכיי הרבים כאן? אפשר מה שכבר ראינו לעיל במשנה שקלים ומועד קטן, אך נראה יותר שהכוונה לתפקוד של חכמים כבית דין לצד בית המדרש. ראה הגדרת ירושלמי מסכת שקלים פרק א הלכה א: "אלו הן צרכי רבים: דנין דיני ממונות ודיני נפשות דיני מכות ופודין ערכין וחרמים והקדישות ומשקין את הסוטה ושורפין את הפרה ועורפין עגלה ערופה ורוצעין עבד עברי ומטהרין את המצורע". ולהלן נרחיב בנושא התפקוד הכפול של לימוד התורה ועשיית דין.
- מדרש זה עוסק בפחד של יעקב משליחת בנימין למצרים "פן יקראנו אסון" בדרך. בקטע שהשמטנו מרחיב המדרש בסכנות השונות שבדרכים: "כל דרך בחזקת סכנה" ובסיפורי חכמים שהיו מצווים לביתם (מעין צוואה) לפני שיצאו לדרכים. אך בהמשך המדרש באה תוספת מפתיעה השייכת לנושא שלנו.
- ליורד לפני התיבה להתפלל ולבקש על צרכיי הציבור (רוב הקהל לא ידע להתפלל) יש לפנות בלשון רכה ומפייסת: אנא קרב אל העמוד (בימה) והתפלל בעדנו, ולא בלשון קצרה ומפקדת: לך תתפלל. הרי לנו הרחבה משמעותית של "צרכיי ציבור", שהם: מכלול הבקשות בתפילה על חכמה, פרנסה, רפואה וגם סליחה, גאולה, שיבת ציון וכו' – כל הברכות האמצעיות שבתפילת עמידה! לא עשיית צרכי הרבים, אלא תפילה ובקשה עליהם. ראה ספר הלכות גדולות שמקדיש סימן מיוחד - סימן כד להלכות צרכי ציבור אשר כוללים את הלכות בית הכנסת, תפילה, קריאת התורה ועוד. ואם לא טעינו זה ספר הלכות היחידי שמשתמש במונח 'הלכות צרכיי הציבור'! אך החשוב לעניינינו היא הסכנה לעיל. מי שבא לתבוע את צרכי הציבור "מלפני אביהם שבשמים" הוא בחזקת סכנה. כיצד ניתן להכיל דבר זה?
- בדומה להלכה: "שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה" (מסכת בבא בתרא דף ס עמוד ב, בקשר לאבלות על החורבן). ראה הגבלה דומה בתעניות בכלל (משנה תענית פרק ב). כאן נראה שהלכה זו חוזרת למשנה שקלים בה פתחנו והיא חידוש גדול. ניחא שרוב הציבור צריך להסכים לתיקון הדרכים והמקוואות ולציון הקברים (אולי צריך גם להשתתף כספית), אבל לעיבור השנה?! כך או כך, אפשר שתוספתא זו תקפה גם לכל המקורות שראינו עד כאן: הסכמה לדון בבית דין, ליורדים לפני התיבה שיהיו רצויים ומקובלים על הקהל. ונשאיר לשואבי המים לבחון תקפותו של כלל זה גם באשר למקורות הבאים.
- גם מרשימה זו של העוסקים בצרכיי ציבור, ניתן ללמוד מה הם צרכיי הציבור: ענייני הקהילה, בתי הדין, בתי ספר, בתי כנסת, כתיבת ספרים ומגבת צדקה. ראו תשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק) סימן ב: "ששאלתם מהו בעל מעשים. בעל מעשים הוא טוב עין בצדקה ובצרכי צבור ובמדות טובות אף על פי שאינו מופלג בחכמה. חייב אדם לנהוג בו כבוד ולעמוד מפניו כרב יחזקאל אבוה דרב יהודה שהיה בן תורה ... ואף על פי שלא היה מופלג בחכמה היה עומד מפניו מר שמואל (קידושין לג ב)". הרי לנו הגדרה נאה של העוסק בצרכיי ציבור: "בעל מעשים". ואותם אנו מכבדים כל שבת ומועד בתפילת "מי שברך" מיוחדת, כמובן את אלה שעוסקים בכך "באמונה" ומזכירים להם שלא יצפו לשכר או אפילו למילת תודה מהציבור, אלא "הקב"ה ישלם שכרם". ויש עליהם חובה חמורה שלא להזניח את צרכיי הציבור מפני צרכי עצמם שזה היה חטאם של בניו של שמואל (לשיטה המסנגרת, בראשית רבה פה יב, מדרש שמואל (בובר) פרשה ז סימן ד).
- נראה שמקור זה בא להטות את הכף לצד השני, שלא נאמר שהעוסקים בצרכיי ציבור פטורים מלעסוק בתורה. הנה מלך ישראל שכל כולו עוסק בצרכיי ציבור – ראו איך מתפאר דוד: "כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה?" (מסכת ברכות ד ע"א) – גם המלך אינו פטור מלעסוק בתורה. כולם חייבים לעסוק בתורה אחד הממעיט ואחד המרבה. ראה מדרש הגדול בראשית לט י פרשת וישב (בשינוי נוסח דק מהמקור בגמרא יומא לה ב): "הלל מחייב את העניים ואלעזר בן חרסום מחייב את העשירים ויוסף הצדיק מחייב את הבחורים". אך מה עם המצב ההפוך, עם מי שכל כולו תורה? האם הוא מחויב לעסוק מזמן לזמן גם בצרכיי הציבור? ומה יחס חכמי בית המדרש למי מהם שמתפנה גם לעסוק בצרכיי הרבים? לכאורה כבר ניתנה תשובה לשאלה זו בשני המקורות הראשונים ותוספותיהם בהערות השוליים. בעיקר מהנהגתם של ר' עקיבא, ר' אלעזר בן עזריה ורבן גמליאל ובית דינו. אבל מהמקורות הבאים נראה דעות אחרות.
- הפסוק הפותח את פרשת וארא בנזיפה למשה. ראה המפרשים והמדרשים שם, מקצתם בדברינו בין משה לאבות בפרשה זו.
- "מתעסק בדברים הרבה", כך, בלשון דומה גם בתנחומא בובר וארא ב, תנחומא הרגיל וארא ה ובילקוט שמעוני וארא קעו. ביטוי זה יכול לקבל כמה מובנים: מתעסק שלא בדברי תורה, מתפזר בלימודו, עוסק ב"פרשנות יתר" וגם הנושא שלנו צרכיי הציבור.
- ראה פירוש המדרש המבואר שמסביר שמדובר בהלכות קבר שהיה בשדה שנחרש, והתפזרו העצמות בשדה, מה דין שדה זה לעניין טומאת המת ואיך אפשר לנוטעה או לזורעה בלי להרבות את הטומאה (משנה מסכת אהלות יז יח, יח ב).
- נשים רגע בצד את הרישא של המדרש המדבר על משה – עוד נגיע למשה בהמשך הדף. נתמקד בר' יהושע בן לוי שמתלונן שמשום שפנה (חלקית) לעסוק בצרכיי ציבור, נשכחו ממנו שישים הלכות. ראו בדומה דברי יהושע למשה, עפ"י המדרש, בפרשת אלדד ומידד: "מאי אדני משה כלאם? ... הטל עליהן צרכי ציבור, והן כלין מאיליהן" (סנהדרין יז ע"א, מדרש אגדה (בובר) במדבר יא כח פרשת בהעלותך). העיסוק בצרכיי ציבור שוחק. לכך נוכל לצרף את דברי רבן גמליאל לרבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא בגמרא הוריות י ע"א: "כמדומין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם" (בדברינו שררה בפרשת קרח). וגם מקומו של מרדכי לא נפקד. ראו מסכת מגילה טז ע"ב: "כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרב אחיו, לרוב אחיו - ולא לכל אחיו, מלמד: שפירשו ממנו מקצת סנהדרין". ורש"י שם מפרש: "שפירשו ממנו - לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה".
- חבר הוא מי שמקפיד ומדקדק במצוות כמו דיני טומאה וטהרה ומצוות התלויות בארץ (הפרשת תרומות ומעשרות באופן מלא). לענייננו כאן, הכוונה לתלמיד חכם שיושב ועוסק בתורה ואיננו נושא באחריות ציבורית (כויללניק בימינו ...).
- גלימה מיוחדת (טוגה) המסמלת בעל משרה. ראה אבן שושן. וכאן הוא כנראה המקור.
- עושה עוול או חמס. ראה בראשית רבה צג ו: "בי אדוני - בִּיָא אתה מעביר עלינו" – דברי יהודה בנאומו ליוסף בתחילת פרשת ויגש (מובא בדברינו היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בפרשת ויגש).
- יש כידוע דין כללי של כל ישראל ערבים זה בזה וגם הוכח תוכיח את עמיתך, אבל כאן נראה שהערבות היא של המנהיג, של מי שנטל טלית והתמנה על הציבור.
- בשלב ראשון העימות של מי שמתמנה על הציבור הוא עם הציבור, אבל בשלב שני העימות הוא כביכול עם הקב"ה בכבודו ובעצמו! כבר הרחבנו לדון במדרש מופלא זה בדברינו אני ואתה עומדים בזירה – או נצחת או נצחתי בפרשת יתרו ולא נחזור על הדברים כאן. לעניינינו, נראה שמדרש זה הוא אולי הקיצון ביחס של תלמידי החכמים (החברים) הספונים בבית המדרש אל העוסקים בצרכיי ציבור בכלל ואל מי מהם שפרש מבית המדרש, גם חלקית, על מנת לסייע במשימות הציבור, בפרט. ראו שוב על מרדכי שפירש מהסנהדרין בהערה לעיל. אז מי לדעת חכמים יעסוק בצרכיי הציבור? מי הוא שידאג לחיי הקהל ויעמוד בקשר עם השלטונות על מנת שהם יוכלו ללמוד בבית המדרש באין מפריע?
- הגענו אל דמותו של משה כמובטח. ומי אם לא הוא שבידו האחת הוריד תורה מהשמיים ובשנייה עסק בצרכיי עם ישראל, שישמש דוגמא ובית אב? כבר הרחבנו לדון גם במדרש זה בדברינו יפקוד ה' איש על העדה בפרשת פנחס וכאן נתמקד בעניינינו. המדרש מבקר את משה על שהיה סבור שבניו ימשיכו את דרכו בהנהגת העם. הוא משה שמדרש ספרי במדבר (פיסקא קל) על אותו פסוק בדיוק דווקא משבח: "וידבר משה אל ה' לאמר יפקוד ה' וכו' - להודיע שבחן של צדיקים שכשהם נפטרים מן העולם מניחים צורך עצמן ועוסקין בצורך ציבור". ומדרש פסיקתא דרב כהנא פיסקא ג זכור, ובעקבותיו ילקוט שמעוני תורה פרשת בשלח רמז רסד משבחים את משה כבר במלחמת עמלק: "הנה אנכי נצב על ראש הגבעה - מכאן שהצדיקים משכימין לצרכי צבור". הוא משה שבהליכתו ממדין למצרים בשליחות הקב"ה הקפיד שלא לקחת כלום מהציבור כדברי מדרש שמואל (בובר) פרשה יד סימן ט: "גדול הדור בשעה שהוא הולך לעשות צרכי צבור, ממי הוא צריך לטול את החמור, לא משל צבור? ברם הכא: ויקח משה את אשתו וגו' ". אז מנין לקח מדרש במדבר רבה את הרעיון שמשה בא לתבוע את צרכיו ושבניו ירשו את כבודו? כבר הארכנו לדון גם במדרש זה בדברינו הנמכת דמותו של משה בדפים המיוחדים, שם הצענו (בדוחק רב) שנראה שמשה משמש כאן דוגמא ובית אב לכל הרודפים אחרי השררה ולכל העוסקים בצרכיי ציבור שאין משרתם עוברת בירושה! האם זה החשש של תלמידי החכמים שמי שיימשך לעסקי ציבור שוב לא יוכל להיגמל מכך? ראה ירושלמי פסחים פרק ו הלכה א: "אמר רבי יושוע בן קבסיו: כל ימי הייתי בורח מן השררה. עכשיו שנכנסתי, כל מי שהוא בא ומוציאני בקומקום הזה אני יורד לו". ומה עם ניסיונות העברה בירושה בחוג תלמידי החכמים והרבנות?
- לאחר מינוי יהושע בפרשת פנחס ספר במדבר, מתפנה משה, במשך 37 ימים בין ראש חודש שבט לפטירתו בז' באדר, למסה הגדולה של ספר דברים. שוב משה כסמל והפעם לתלמיד חכם "שהיה יושב בבית הכנסת ועוסק בצרכי צבור ולא היו החברים מביטים בו". ראו שוב שמות רבה ו ב לעיל כי העושק יהולל חכם: "כשחכם מתעסק בדברים הרבה, מערבבים אותו מן החכמה". אבל "כיון שנכנס לדרוש ודורש כענין התחילו מקלסין אותו ואומרים לו ודאי זו תורה ואלו דברים". בסוף הספר חוזר המינוי של יהושע, ככתוב בדברים לא יד פרשת וילך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד". אבל כאן הכל בהשלמה וברוגע (ושלא כמדרשים שהבאנו בדברינו עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה שם הכל מתפרץ מחדש). סילוק ענייני הציבור והדאגה מי ימשיך להנהיג את העם בפרשת פנחס, הוא שנתן למשה את הכח למתן ספר דברים הוא משנה תורה לעם ישראל.
- לכאורה זה המתבודד ועולה מעלה מעלה – עדיף. והעוסק בצרכיי ציבור "ירד ממדרגתו".
- גם בהבדלים בין משה לנח כבר דנו בדברינו נח ואברהם – נח ומשה בפרשת נח. ראה גם איש האדמה בפרשת נח ומנגד משה איש האלהים בפרשת וזאת הברכה. ידועה גם הביקורת על נח שהיה 'צדיק בפרוה' (צדיק מיט פעלץ). אך כאן מחדד משך חכמה (רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק מאות 19-20) שבעצם נח הלך לכאורה בדרכם של חכמים שראינו לעיל שנמנעו מלעסוק בצרכיי ציבור ועפ"י הפסוק בקהלת שהעושק מהולל את החכם, ומטרתו הייתה לעלות מעלה מעלה. אבל סופו שירד מאיש צדיק לאיש האדמה. בעוד שמשה שבתחילה עסק בצרכיי הציבור עלה מאיש מצרי לאיש האלהים. ורגליים לדבר שמשך חכמה, כחז"ל לעיל, נדרש כאן לענייני השעה של דורו ומותח ביקורת על רבנים שהתבודדו באוהלה של תורה בעת שהעולם מסביב געש ורעש ולא נחלצו להוביל ולהנחות את קהילותיהם "את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" לנוכח מאורעות התקופה.
- גם במדרש זה הארכנו לדון בדברינו מלך במשפט יעמיד ארץ בפרשת משפטים וכאן נתמקד בעניינינו. שילוב גמילות חסדים עם לימוד תורה, וודאי שקיים רב אסי. כרבי אלעזר בן פרטא בגמרא עבודה זרה יז ע"ב שעסק בתורה ובגמילות חסדים ולא כרבי חנינא בן תרדיון שעסק רק בתורה. אבל ברח רב אסי מ"לעשות דיניהם של ישראל" ועל כך הוא מיצר ובוכה. המלך שמעמיד ארץ במשפט מצווה גם לעסוק בתורה כפי שראינו בתוספתא סנהדרין ד ח לעיל, אבל חכם הוא "איש תרומות" שמסתגר בבית המדרש ולא מוכן לעסוק בצרכיי הציבור – הורס את העולם. ראו באבות דרבי נתן נוסח ב פרק מא על "רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל שהיו יוצאים ליהרג. והיה רבי שמעון בן גמליאל בוכה". וכששאל ר' ישמעאל את רבן שמעון בן גמליאל: "מימיך לא באת אשה לשאול לך על נדתה והאיש על נדרו והיית יישן או סועד, או שמא לא היתה שעה פנויה, או שמא לא הניחו השמש ליכנס? עונה לו רבן שמעון בן גמליאל בתחילה: "בין ישן בין סועד מצווה היה השמש: כל אדם בל ימנע מלהיכנס", עד שנזכר "פעם אחת הייתי יושב ובני אדם עומדין עלי וגס לבי עלי". ועל כך יצא ליהרג. .
- תרגום הגמרא לעברית הוא בעזרת פירוש שטיינזלץ, אבל שגיאות אם ישנן – כולן עלינו.
- ראו גם בגמרא ברכות ח ע"א וכן בדף ל ע"ב, שרב אמי ורב אסי גם התפללו שם (ביחידות) ולא הלכו להתפלל בציבור למרות שהיו שלושה עשר בתי כנסת בטבריה. זאת בשל החיבור של תורה ותפילה ("מיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה") ועל מנת לא לאבד זמן בהליכה. דלת בית המדרש הייתה סגורה, אבל כל שעה היו מפסיקים מלימודם וטופחים על הדלת ומזמינים מי שממתין בחוץ לדין, שייכנס פנימה.
- רש"י מפרש תחילה שם: "חליש לבם - מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה", אבל בהמשך דוחה פירוש זה ומעדיף שחלש ליבם הוא לשון תענית "שלא סעדו כל היום". ונראה שאפשר לקיים את שני הפירושים.
- אין סיבה, אומר רב חייא בר רב, ללכת לקיצוניות השנייה, לשבת לדון כל היום ובשל צרכיי הציבור להזניח את הבריאות (לאכול בזמן) ואת לימוד התורה. בקיצור, יש למצוא את האיזון ואת השילוב בין לימוד תורה ועסקיי ציבור (וצרכיי עצמו). רב אמי ורב אסי מצאו שילוב זה בכך שכל שעה היו מבררים אם מישהו עומד בחוץ ומבקש לדון. ואילו אחרים, בכך שידונו דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת ביום. בכך הם נעשים לא רק ממשיכי דרכו של משה, אלא גם שותפים לקב"ה במעשה בראשית. שילוב, איזון ודרך הפשרה – הם הסוד הגלוי והפשוט. על משה שעמד לשפוט את העם מבוקר עד ערב ויתרו אומר לו שלא זו הדרך, כבר הרחבנו לדון בדברינו פרשת מינוי הדיינים בפרשת יתרו. שם העלינו את הרעיון שמשה היה מחנך-אידיאליסטי והיה סבור שבאמצעות עשיית הדין, בפרט על ידו אישית, הוא גם יחנך את העם ויורה להם את החוקים והכללים, ככתוב, שמות יח טז: "וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו". כך בהדרגה, יתמעטו הדינים והמשפטים. אך סוף דבר שיתרו צדק ומשה מבין שאין מנוס משילוב ואיזון בין לימוד תורה, עשיית משפט, תפילה והנהגת הציבור. ולעיל ראינו שגם תפילה היא בגדר "צרכיי הרבים".
- מקור זה שייך למקורות הראשונים שהבאנו (תוספתא סנהדרין והמקורות בהערה 4) וחוזר לדילמה מה נדחה בפני מה. שהרי אם העיסוק בצרכיי ציבור שווה לעיסוק בתורה, עשוי גם הוא להידחות לעתים. אך העדפנו לסיים במקור זה. מחד גיסא, אפשר לראות בו משפט מנחם לכל החכמים המתפנים לעסוק בצרכיי ציבור ופורשים מזמן לזמן מאוהלה של תורה אל קלחת עסקי הציבור. ואולי גם לעוסקים בענייני הציבור שלא באים מאוהלה של תורה – גם אתם עוסקים בנושאים חשובים. שהרי אם אין קמח – אין תורה. מאידך גיסא, אפשר שיש כאן אמירה של לכתחילה ולא בדיעבד. שני העולמות חשובים ונחוצים והחכמה היא לאזן ולשלב כפי שראינו במקורות האחרונים. שילוב ברמת היחיד שעוסק בתורה ובה בעת גם בגמילות חסדים, דינים, תפילה, פרנסה וכו', אבל יותר מכל, שילוב ברמת הקהל והציבור בכללותו. אומה המתנהלת כאורגניזם חי אחד: מהם העוסקים ביישובו של עולם: כלכלה, מדע, רפואה וכל צרכיי הציבור, ומהם שמקדישים עצמם לאוהלה של תורה. ובלבד שיחשבו ויתפקדו כגוף חי אחד. וכמאמר מדרש ויקרא רבה ל יב פרשת אמור על ארבעת המינים: "אמר הקדוש ברוך הוא: יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו. ואם עשיתם כך - אותה שעה אני מתעלה".