- ובגמרא מסכת תמורה דף יד עמוד ב: "א"ר יוחנן: כותבי הלכות כשורף התורה, והלמד מהן - אינו נוטל שכר. דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל: כתוב אחד אומר כתוב לך את הדברים האלה, וכתוב אחד אומר כי על פי הדברים האלה, לומר לך דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: כתוב לך את הדברים האלה - אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! ראו דברינו כתוב לך את הדברים האלה בפרשת כי תשא.
- מתקלל בלשון סגינהור, כמו "ברך אלהים ומות" (איוב א), "ברך נבות אלהים ומלך" (מלכים א כא). ויש שאומרים שאפילו מתנדה. ויש שגורסים כאן: מתחרך, היינו נשרף.
- בקטע שהשמטנו כאן ממשיכה הדרשה על מאה וארבעים ושבעה המזמורים שבתהילים (בנוסח שבידינו הם 150) שהם כנגד שנותיו של אבינו יעקב, 123 הללויה שהם כנגד שנותיו של אהרן ועוד. ואנו דלגנו והמשכנו בדבריו של ר' יהושע בן לוי. אגב, יש חוקרים שמבקשים ללמוד ממקור זה על חלוקת קריאת התורה הקדומה בארץ ישראל ל- 175 סדרות, ויש שחולקים.
- מפרש פני משה: "אפילו כן אנא מתבעית בליליא. ואף על פי שלא הסתכלתי בה אלא פעם אחת מרגיש אני שבשביל כך בא לי פחד ובעיתות בלילה לפי שאין לקרות בה". חזרנו לדברי ר' יהושע בן לוי שמתנגד לכתיבת ספרי אגדה אבל נזקק להם פעם אחת.
- גם אם כתובים בספר אגדה זה דברים טובים (טב-אות) – תיגדע היד שכתבה ספר זה. ויש שמפרשים בדיוק הפוך: "אם הכתוב בו טוב ואמת - תכרת יד מי שֶׁכְּתָבָהּ, שכתב דברים שלא ניתנו ליכתב. אבל אם אינו אמת אין עון זה חל עליו" (קרבו העדה). ופשיטא שר' חייא כאן הוא ר' חייא האמורא (דור שלישי, בבל) ולא ר' חייא התנא לעיל מבית מדרשו של ר' יהודה הנשיא.
- אביו של "אדם אחד" כתב ספר אגדה זה. יש מפרשים שמי שאמר זאת התכוון לרמוז לר' חייא שאולי אבא שלו כתב את זה.
- ור' חייא לא מתרגש מהאמירה הקודמת וממשיך בשלו: תיקטע אותה היד שכתבה את ספר האגדה הזה, וכך אכן אירע. "כשגגה שיוצא מלפני השליט" הוא פסוק שמשמש אסמכתא לכח ההרסני שיש לעתים לאמירה קשה של חכמים גם אם נאמרה בשוגג. ראו למשל את שאירע לבנותיו של שמואל האמורא (כתובות כג ע"א, ירושלמי כתובות ב ו), דברי יעקב ללבן "אם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" שגרמו למותה של רחל (בראשית רבה עד), רבי שניבא שימות לפני אנטונינוס (קהלת רבה י ה) ועוד.
- בהמשך למדרש הקודם, דברי אגדה ומדרשים רבים נמסרו לנו בשמו של ר' יהושע בן לוי (ספרנו כשבעים רק במדרש בראשית רבה!) – ישירות בשמו הוא וגם ע"י אחרים בשמו. הוא עצמו הקפיד שלא להעלות דרשות אלה על הכתב וגם אותה דרשה נאה על שנותיו של אברהם שנהנה ממנה לרגע (ומישהו אחר כתבה), גרמה לו ביעותי לילה. אחרים הם שהעלו את דרשותיו על הכתב, אולי אחרי פטירתו (ראו סיפור פטירתו בגמרא כתובות עז ע"ב). ומעניין לחשוב מה היה אומר ר' יהושע בן לוי אילו נוכח בדורנו ורואה את כל דרשותיו בספרים מודפסים ובקבצי מחשב.
- אביו היה ר' יוסי בן חלפתא שרבי יהודה הנשיא מאד העריך וכיבד, וכך גם את ר' ישמעאל בנו. ראו הסיפור עליו בבית המדרש של רבי: "אני ר' ישמעאל באתי ללמוד תורה מרבי" ביבמות קה ע"ב, בדברינו שועל, עקרב, שרף וגחלי אש בדפים המיוחדים.
- רבי יהודה הנשיא משבח את ר' חייא באוזני ר' ישמעאל ברבי יוסי.
- ר' ישמעאל רואה את ר' חייא בבית המרחץ וזה האחרון לא 'נכנע' (חולק כבוד) לו.
- ר' ישמעאל לרבי יהודה הנשיא.
- ר' יהודה הנשיא לר' חייא. משמע שקיבל את תלונתו של ר' ישמעאל או שניסה להפיס את דעתו, לפשר ביניהם ולהשכין שלום.
- לחדר ההזעה בבית המרחץ, שאין להשתהות שם יתר על הזמן.
- נראה שמקור מדרש זה הוא בירושלמי כלאים פרק ט הלכה ג, ראו שם. 'אגדת תהלים' מה שאולי מוכר לנו היום בתור מדרש תהלים שוחר טוב, הוא מדרש שמצוטט בשם זה גם הרבה בפירושי רש"י. ראו פירושו בדברים לג ז פרשת וזאת הברכה על שבט שמעון שלא זכה לברכה ממשה: "ומפני מה לא ייחד לו ברכה בפני עצמו? שהיה בלבו עליו על מה שעשה בשטים, כן כתוב באגדת תהלים". כך גם ברש"י שופטים ו א, ישעיהו סו כא, תהלים מא ד ועוד. אין ספק שלפני רש"י עמד כבר מדרש שוחר טוב על ספר תהלים בנוסח זה או אחר, אבל סביר ששורשיו הוא ב'אגדת תהלים' הנזכרת כבר בחז"ל. ללמדך, שהיו גם חיבורי אגדה על הכתובים (ומן הסתם גם על ספרי הנביאים, מהם שלא הגיעו לידינו). אך שימו לב שכאן וודאי לא היה זה ספר כתוב, אלא עיון בע"פ, ו"מסתכל" הוא מהרהר או "משתכל". ועדיין, האם נהג ר' חייא כהלכה?
- לא ניתן לקרוא בתורה בציבור מתוך חומשים נפרדים ולא את ההפטרה מתוך ספר הפטרות, היינו ספר שבו מרוכזות כל הפטרות השבתות והמועדים (מה שמוכיח על קדמותם) – ואי לכך גם אסור לטלטל ספרים אלה בשבת. יש לקרוא מתוך ספר תורה שלם ואת ההפטרות מתנ"ך שלם כפי שאכן נוהגים רבים וטובים בימינו.
- אין כך ההלכה, אומרת הגמרא בקטע זה: מותר לטלטל חומשים בשבת ולקרוא בהם בציבור.
- סוגיה זו בגמרא גיטין היא מקור מרכזי לאיסור כתיבת תורה שבע"פ, כפי שכבר הערנו במים הראשונים. בקטע הספציפי לעיל, מתמקד הדיון בקריאה בתורה בצבור, אם ניתן לקרוא מחומשים, היינו מספרי תורה שנכתבו כל חומש בנפרד: בראשית, שמות, ויקרא וכו' (שכנראה היו כתובים כך לצורך הלימוד לתינוקות ואולי גם לדיונים בבית המדרש, ראו תוספתא מגילה פרק ג, גמרא מגילה כז ע"א, רמב"ם הלכות ספר תורה פרק ז). בתחילה נמסר בשם רבה ורב יוסף (ראו דמות שניהם בדיון אם עדיף עוקר הרים או סיני, דברינו במיוחדים) שאין לקרוא בחומשים ובספרי הפטרה (ובמשתמע גם לא בספרי אגדה), אך בהמשך דוחה הגמרא דעה זו ומההיתר של ספרי אגדה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (משום "שנתמעט הלב והתורה משתכחת", רש"י שם), נראה שהותרו גם כתיבות אחרות. ראו פירושי רש"י ושטיינזלץ על אתר שמרחיבים גם להלכה ותורה שבע"פ. להלכה נפסק אמנם שאין לקרוא בחומשים (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים יב כג), אך סוף דבר שתורה שבע"פ אמנם נכתבה משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" וספרי האגדה היו אולי החלוץ והתקדים. וזה המקום לציין שספרי אגדה כאן אינם 'אגדתא' כמקובל בלשוננו היום, היינו: דרשות, משלים ומעשי חכמים וכו' – כל מה שאיננו 'הלכה', אלא פירושים לתורה, כגון מדרשי רבה על התורה. אגדה מלשון הגדה היינו דרשות על פסוקים. בפרט, מדרשים פרשניים קדומים דוגמת בראשית רבה וויקרא רבה, שנהגו כנראה לקרוא בהם לאחר הקריאה בתורה או אפילו בשילוב עם הקריאה, דוגמת הקריאה בספרי התרגום. מטרת התרגום והאגדה הייתה להסביר לציבור הרחב את פסוקי המקרא ובשל כך יש להם קרבה מיוחדת לתורה שבכתב, היינו למקרא.
- ראו מסכת שבת ראש פרק טז: "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן וכו' ". ובתלמודים (בבלי שבת קטו ע"א, ירושלמי שבת טז א) מתפתח דיון אילו ספרים מצילים בפני הדליקה בשבת ואילו לא (בשל החשש לחילול שבת ואיסור שבות דרבנן): ספרי תורה שכתובים בלשונות זרים, ספרי תורה שיש בהם טעויות, ספרי תרגום, ספרי הכתובים, ספרי ברכות וכו'. בא מקור זה מתקופת הגאונים וקובע: "כולם, מצילים אותם מפני הדליקה" ובהם גם ספרי אגדה, למרות שהמסורת "שלא ניתנו ליכתב" עדיין הייתה ידועה ומקובלת בתקופת הגאונים. וכך מובא להלכה בראשונים על הדף במסכת שבת: רי"ף ור"ן, רמב"ן, רשב"א ועוד על בסיס הקביעה של מסכת סופרים: "וכולם, מצילים אותם מפני הדליקה". וכל זה, בשל הדין המיוחד: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (ראו דברינו בנושא זה במגילת רות). האם בהיתר המיוחד של "עת לעשות לה' " הכוונה רק להצלתם של ספרים אלה מפני הדליקה בשבת יחד עם ספרים רבים אחרים, או שמא גם הסכמה שלמרות האיסור לכתחילה לכתוב ספרי אגדה, בדיעבד, אם כבר נכתבו, יש לנהוג בהם קדושה ומותר לעיין בהם ואף לדרוש מהם.
- תרגום הגמרא להלן לעברית נעשה בעזרת פירוש שטיינזלץ, אבל שגיאות מי יבין (אם ישנן) הן כולם באחריותנו.
- וכך מסופר שם גם על רבא ורב נחמן: "אמר רבא: כי הוה אזלינן בתריה דרב נחמן כי הוה נקיט ספרא דאגדתא - יהיב לן, כי הוה נקיט תפילין - לא יהיב לן, אמר: הואיל ושרונהו רבנן – ננטרן". בסוגיה שם דנים חכמים על בסיס הברייתא: "תנו רבנן: הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות ונכנס": מתי ובאילו תנאים חולצים ומתי לא, והיכן יש להניח את התפילין בזמן השהות בבית הכסא. סוף דבר, בשל חששות שונים (ראו שם בגמרא) וע"ס ברייתא אחרת, נפסק שיכול (ואפילו אולי רצוי בימיהם) להיכנס לבית הכסא עם התפילין כשהם אחוזים בידו או בגדו". כאן בא רבה בר בר חנה ומעיד על הנהגתו של ר' יוחנן שהיה נכנס עם תפיליו לבית הכסא – לא רק משום שחכמים התירו זאת, אלא גם מטעם חדש/נוסף שהם מגינים עליו מפני המזיקים שם. אבל עם ספרי אגדה (ומן הסתם גם לא עם ספקי המקרא). ומכאן, שהיו ספרי אגדה כתובים. ואפרופו רבא שהזכרנו כאן, ראו בגמרא בבא מציעא קטז ע"א שרבא הוציא מיתומים (בגין חוב) גם ספרי אגדה משום שהם "דברים העשויין להשאיל ולהשכיר", היינו שנהגו להשאיל ולהשכיר ספרי אגדה!
- לא רק שיש כאן ספר אגדה כתוב, אלא שגם לומדים ממנו להלכה! ועוד מספר בראשית! נראה שגם כאן יש הוכחה טובה שספרי אגדה בהם מדובר הם הדרשות הצמודות למקרא ומפרשות את פסוקי המקרא. ראו דרשה זו בבראשית רבה לד יג בשם רבי חנינא (מתלמידי ר' יהודה הנשיא): "כולהם בהלכות בני נח: בעד אחד בדיין אחד בלא התרייה על ידי שליח וכו' ". ואולי לא רק מדרשי אמוראים כבראשית רבה וויקרא רבה, אלא גם מדרשי התנאים, כספרא - תורת כהנים, מכילתא וספרי. (והדרשה בבראשית רבה אולי מוכיחה שהיו גם מדרשי תנאים על ספר בראשית, דרשות בשם תנאים בוודאי שנזכרות שם לא מעט). וכאמור לעיל, לדרשות אלה שנהגו כנראה לקרוא בהם לאחר הקריאה בתורה או אפילו בשילוב עם הקריאה, דוגמת הקריאה בספרי התרגום, יש קרבה מיוחדת לתורה שבכתב, היינו למקרא, ולפיכך הקלו בכתיבתם. והם היו החלוץ והתקדים להעלאה על הכתב בהמשך הדורות של כל התורה שבע"פ. ואם כן כך, הרי לנו את עולם המדרש כמגשר בין המקרא למשנה-תלמוד ולהלכה. אגדה כאן היא מלשון הגדה היינו דרשות על פסוקים.
- שוכח. ראו בגמרא ברכות ח ע"א (וברי"ף ברכות ד ע"א) שרב אמי ורב אסי היו מתפללים בבית המדרש דווקא, למרות שעמדו לרשותם שלושה עשר בתי כנסת בטבריה, משום מאמרו של ר' חייא: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". ואילו כאן, היגיעה בתלמוד היא בבית הכנסת. נראה שכבר מזמן קדום היו בתי מדרש ובתי כנסת משמשים הן לתפילה והן ללימוד תורה והדגש בדרשה הוא שאדם ילמד במקום בו יש עוד למדנים ולא לבד בביתו.
- ר' יוחנן מהיישוב עין תאנה שבגליל (ענתנייה) שהוא אמורא ארץ ישראלי מהדור הרביעי ולא כר' יוחנן במאמר הקודם שהוא בפשטות ר' יוחנן מטבריה, אמורא דור ראשון-שני.
- מר' יוחנן שהיה מעיין בספרי אגדה בשבת בהיתר מיוחד: "כיון דלא אפשר - עת לעשות לה' הפרו תורתך", דרך ר' יוחנן שהיה מקפיד לא להיכנס לבית הכיסא עם ספר אגדה (משמע שהיה תדיר בחיקו), הגענו אל השבח הגדול שמי שלומד אגדה מתוך הספר – לא במהרה הוא שוכח (בהנחה שכולם הם אותו ר' יוחנן). ועדיין ניתן לומר שכל זה מדובר על לימוד ושינון, אבל דרשה לפני הציבור היא תמיד בע"פ ולשם כך יש להכין כראוי – גם מתוך הכתב אם צריך.
- "לסבור" היינו להתבונן ולהבין את הסברה וממילא לזכור ולשלב בלימוד בזמן ובמקום הנכונים. ומשתמע שהכוונה דווקא לסבירה בע"פ, כפי שמסביר שלמה נאה בהרחבה במאמר: אמנות הזכרון – מבנים של זיכרון ותבניות של טקסט בספרות חז"ל. ונראה שאפשר להבין את המאמר של ר' תנחום שבא בצמוד למאמר של ר' יוחנן בשני אופנים (לפחות). האחד, כמשלים את דברי ר' יוחנן. ר' יוחנן מדבר על לימוד האגדה, שראינו לעיל כיצד היא מחוברת אל המקרא, בעוד שר' תנחום מדבר על התלמוד ועולם ההלכה שהיה ונשאר (אז) כולו בע"פ. השלמה על דרך ההנגדה והאפיון של האגדה אל מול ההלכה. אך אפשר שר' תנחום גם 'עוקץ' את ר' יוחנן ואומר שאם אפשר וצריך לסבור את עולם התלמוד וההלכה הענק, אפשר גם "לסבור" את עולם האגדה.
מים ראשונים: ידוע האיסור לכתוב תורה שבע"פ וההפרדה הברורה בין תורה שבכתב ותורה שבע"פ. וכמאמר הגמרא בגיטין ס ע"ב: "דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב".1 האם איסור זה כולל גם דברי אגדה או שמא רק הלכה? מה היא "אגדה" ("אגדתא") בהקשר זה?
ירושלמי שבת פרק טז הלכה א – אסור לכתוב אגדה, אבל פעם אחת …
א"ר יהושע בן לוי: הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק. הדורשה מתברך2 השומעה אינו מקבל שכר. א"ר יהושע בן לוי: אנא מן יומוי לא איסתכלית בספרא דאגדתא. אלא חד זמן איסתכלית אשכחית כתוב בה: מאה ושבעים וחמש פרשיות שכתוב בתורה: דבר, אמירה, ציווי – כנגד שנותיו של אבינו אברהם דכתיב [תהילים סח יט]: "לָקַחְתָּ מַתָּנוֹת בָּאָדָם". וכתיב [יהושע יד טו]: "האדם הגדול בענקים" …3
אפילו כן אנא מתבעי בליליא.4 ר' חייא בר בא חמא (ראה) חד ספר דאגדה, אמר: אי מה כתיב טְבאוֹת, תקטע ידה דכתבתה.5 אמר ליה חד: אבוי דההוא גברא כתבה.6 אמר לו: כן אמרת תקטע ידה דכתבתה. והוית ליה כן "כשגגה שיוצא מלפני השליט" [קהלת י ה].7
בראשית רבה י ה פרשת בראשית – דרשות ר' יהושע בן לוי
"ויכולו השמים והארץ" … א"ר יהושע בן לוי: נשתכללו שמים בחמה ולבנה ובמזלות ונשתכללה הארץ באילנות ובדשאין וגן עדן. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: מכוללים היו המעשים והיו מותחין והולכין.8
בראשית רבה לג ג פרשת נח – אגדת תהלים
רבינו היה מספר בשבחו של רבי חייא הגדול לפני ר' ישמעאל ב"ר יוסי,9 א"ל:10 אדם גדול, אדם קדוש! פעם אחת ראהו בבית המרחץ ולא נכנע מפניו.11 אמר לו:12 אותו תלמיד שלך שהיית משתבח בו, ראיתיו בבית המרחץ ולא נכנע מפני. אמר לו:13 ולמה לא נכנעת מפניו? א"ל רבי חייא: מסתכל הייתי באגדת תהלים. כיון ששמע (רבי) כן, מסר לו שני תלמידים, והיו נכנסים עמו לָאִשּׁוּנָה14 שלא ישהה ותצטער נפשו.15
מסכת גיטין דף ס עמוד א – עיון בספרי אגדה בשבת
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: אין קוראין בחומשין בבית הכנסת משום כבוד צבור. ורבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: האי ספר אפטרתא – אסור למקרי ביה בשבת; מאי טעמא? דלא ניתן ליכתב. מר בר רב אשי אמר: לטלטולי נמי אסור; מאי טעמא? דהא לא חזי למיקרי ביה.16 ולא היא, שרי לטלטולי ושרי למיקרי ביה,17 דר' יוחנן ור"ש בן לקיש מעייני בספרא דאגדתא בשבתא. והא לא ניתן ליכתב! אלא כיון דלא אפשר – "עת לעשות לה' הפרו תורתך", הכא נמי כיון דלא אפשר – "עת לעשות לה' הפרו תורתך".18
מסכת סופרים פרק טז הלכה י – מצילים ספרי אגדה בשבת
"דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד" (קהלת יב יא) – כולם נתנו מרועה אחד, רועה אחד אמרן, וכולן מצילין אותן מפני הדליקה; וספרי אגדתא אף על פי שלא נתנו ליכתב, מצילין אותן מפני הדליקה. מה טעם? "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט קכו).19
מסכת ברכות דף כג עמוד א – בין ספרי אגדה לתפילין20
אמר רבה בר בר חנה: כאשר היינו הולכים אחרי רבי יוחנן, כאשר היה רוצה להיכנס לבית הכסא, אם היה מחזיק (בידו) ספרא דאגדתא – היה נותן לנו; וכאשר היה מחזיק תפילין – לא היה נותן לנו, אמר: הואיל והתירום רבנן – ישמרוני.21
מסכת סנהדרין דף נז עמוד ב – לימוד הלכה מספר אגדה
אשכח רבי יעקב בר אחא דהוה כתיב בספר אגדתא דבי רב: "בן נח נהרג בדיין אחד, ובעד אחד, שלא בהתראה, מפי איש ולא מפי אשה, ואפילו קרוב". משום רבי ישמעאל אמרו: אף על העוברין. מנהני מילי? אמר רב יהודה: דאמר קרא: "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" – אפילו בדיין אחד, מיד כל חיה – אפילו שלא בהתראה, אדרשנו ומיד האדם – אפילו בעד אחד, מיד איש – ולא מיד אשה, אחיו – אפילו קרוב.22
ירושלמי ברכות פרק ה הלכה א – בשבח הלומד אגדה מתוך הספר
אמר רבי יוחנן: ברית כרותה היא: היגע תלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח.23 אמר רבי יוחנן ענתנייתא:24 ברית כרותה היא: היגע בתלמודו בצנעה, לא במהרה הוא משכח, מה טעם? "ואת צנועים חכמה" [משלי יא ב]. אמר רבי יוחנן: ברית כרותה היא: הלמד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח.25 א"ר תנחום: הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח, מה טעם? "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך" (דברים ד ט).26
מחלקי המים
מים אחרונים: נושא כתיבת ספרי אגדה, נדון בהרחבה בספרות המחקר. סיכום תמציתי ניתן למצוא במאמר/ספר המקיף של יעקב זוסמן, תורה שבעל פה פשוטה כמשמעה, הוצאת מאגנס, 2019. נביא מעט מדבריו שם: "ברור שספרי אגדה היו קיימים לפחות מימי האמוראים ואילך, גם בארץ ישראל וגם בבבל, והיו חכמים שהורו היתר לעצמם לעיין מפעם לפעם בספרי אגדה, למרות התנגדותם החריפה של חכמים אחרים … ייתכן אולי שבכמה מהמקורות הכוונה לעיסוק באגדה מתוך ספרי מקרא כלשהם, ואולם אין ספק שנזכרים גם ספרי אגדה ממש … ואילו בהלכה, אין שום זכר לספר כלשהו, אע"פ שדווקא זה היה עיסוקים העיקרי של חכמים … האבחנה בין אגדה להלכה ברורה לחלוטין, שהרי אותו ר' יוחנן הממליץ על לימוד אגדה מתוך הספר, משמו נמסר ש"כותבי הלכות כשורפי תורה והלומד מהם אינו נוטל שכר".