- וכדרשת רבא בהמשך הסוגיה שם: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אימתי אני אהובה לפניך - בזמן שאתה שומע קול תחנוני. דלתי ולי יהושיע - אף על פי שדלה אני מן המצות - לי נאה להושיע". בית הלל נוטים יותר חסד כלפי הבינוניים. ובין שניהם, באה אמירתו של רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן: "שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין - נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים - תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו - נכתבין לחיים, לא זכו - נכתבין למיתה". לא ירידה לגיהנום ויציאה בצפצוף משם, ולא הטייה רק בשל מידת החסד, אלא מתן הזדמנות בעשרת ימי תשובה.
- ראו צמד הפסוקים שם בספר מיכה שאנחנו מוסיפים בהפטרת שבת שובה לאחר הקריאה בהושע: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם" - הפסוק האחרון הוא מקור למנהג תשליך.
- לגבי ההבדלים בין "כובש", "נושא" או "מעביר", נניח לשואבי המים לעיין שם בסוגיה, בפרט בפירוש רש"י שם. עניינינו הוא דווקא במעביר, אבל לא כדרשת התנאים, אלא כדרשה של רבא האמורא שלהלן.
- לאחר שעל דרשת התנאים מוסיף רבא שהעוון אינו נמחק לגמרי אלא מושם בצד ומתחשב בשאר העבירות, הוא מביא דרשה משלו שמשנה את התמונה מקצה לקצה. רבא ממשיך את השימוש בפסוקים מספר מיכה ולא נעזר בפסוקי י"ג מדות, שמות לד ו-ז (כבית הלל לעיל): "ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וכו' ", משום ששם אין את הפועל עובר. ראו איך הוא משנה את הנושא של הפסוק ממש באמצע. מי הוא נושא העוון - הקב"ה. ומי הוא שעובר על פשע - האדם. הקב"ה נושא את עוונותיו של אדם שמעביר על פשעים שנעשו לו ע"י אדם אחר ועוצר את מדותיו האנושיות שלא לסלוח ולהגיב על עוול שנעשה כנגדו. ראו פירוש רש"י שם: "שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו ומניח מדותיו והולך לו". רבא גם משנה לחלוטין את המשמעות של המונח "פשע" שכמה שורות קודם בגמרא שם, כולל דברי רבא עצמו, ברור שהם דווקא עבירות שבן אדם למקום! כך גם עולה בברור בסוגיה ביומא לו ע"ב בסדר הווידוי האם נכון לומר: עוויתי חטאתי פשעתי כסדר שבמקרא, או שמא: חטאתי עוויתי פשעתי שמתאים יותר לדרשות חז"ל (ראו חטאתי עוויתי פשעתי דברינו ביום הכיפורים). רבא מפקיע את הפשע לטובת עבירות שבין אדם לחבירו. למי הקב"ה סולח (על בין אדם למקום)? למי שמעביר על מידותיו וסולח לחברו. המשנה ביומא פרק ח משנה ט עושה הפרדה ברורה בין עבירות שבין אדם למקום שיום הכיפורים מכפר ובין "עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר". זה לחוד וזה לחוד. בא רבא ומחדש שסליחה ופיוס שבין אדם לחבירו מכפרים על עבירות שבין אדם למקום. כך או כך, אמירה זו של רבא הפכה לאבן יסוד בנושא הסליחה והתשובה.
- נסביר. רב פפא בא לבקר את רב הונא בחוליו ומשראה שמחלתו קשה והוא חלש ונוטה למות, אמר לבני ביתו שיכינו "צידה לדרך", היינו כלי תכריכים ושאר ענייני קבורה. אך רב הונא החלים ומאז התבייש רב פפא לראות את פניו. כששאלו את רב הונא מה ראה (מה באמת היה מצבו)? ענה שאכן מצבו היה קשה ביותר ונטה למות, אלא שהקב"ה אמר לבית הדין של מעלה שלפי שהוא (רב הונא) וותרן ומעביר על מדותיו, אף אנו לא נעמוד ונדקדק בדינו. ויש לשים לב למילים "מוקים במילה" (מעמיד על דבריו) כנגד "תקומו בהדיה" (תעמידו את דינו). מה שנראה עוד להלן.
- הפסוק במיכה (ראו הערה 2 לעיל) הוא בבחינת "אליה וקוץ בה" (כאן הוא כנראה מקור הביטוי). לא כל אדם הוא כמו רב הונא, לא כל אדם יודע להעביר (לא לעמוד) על מדותיו. או שמא נאמר שגם בקרב אלה שמעבירים על מידותיהם, לא כולם זוכים לנשיאת העוון והרי עינינו הרואות שגם צדיקים המעבירים על מידותיהם, לא כולם תמיד קמים ממיטת חולים.
- ר' אליעזר היה ידוע בהקפדותיו (ראו למשל גמרא ביצה טו ע"ב לגבי שמחת יום טוב) ואילו ר' עקיבא עובר על מדותיו (ראו העימות עם יונתן בן הרכינס ביבמות טז ע"א שמקניט אותו: "ועדיין לא הגעת לרועי בקר!" ורבי עקיבא עונה לו: "ואפילו לרועי צאן!"). וממי למד ר' עקיבא להעביר על מידותיו? מר' נחוניא הגדול. ראו הסיפור בגמרא מגילה דף כח עמוד א: "שאל רבי עקיבא את רבי נחוניא הגדול, (אמר לו): במה הארכת ימים? ... אמר לו: מימי לא קבלתי מתנות, ולא עמדתי על מדותי, וותרן בממוני הייתי". ושם עוד חכמים שבקשו ללמוד מחכמים אחרים מה סוד אריכות ימי חייהם וגם ההתנגדות של הנשאלים לענות מחשש לעינא בישא או 'קבלת שכר בעולם הזה'. ושם גם חוזרת דרשת רבא: "כל המעביר על מדותיו מעבירין ממנו כל פשעיו".
- ולצדן גם שלושה שהקב"ה שונאם: "המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי". ראו גמרא קידושין עא ע"א שתכונות אלה הם שלוש מתוך חמש התכונות הנדרשות למסירת השם המפורש: "אמר רב יהודה אמר רב: שם בן ארבעים ושתים אותיות, אין מוסרין אותו אלא למי שצנוע ועניו, ועומד בחצי ימיו, ואינו כועס, ואינו משתכר, ואינו מעמיד על מדותיו". מכולן, מעלת מי שאינו משתכר צריכה עיון. אולי הכוונה למי שיודע לשלוט ביצרו, ליהנות מהיין המשמח לב אנשים (תהלים קד טו) ואלהים (שופטים ט יג) אבל יודע מתי לעצור. ראו ויקרא רבה יב ד: "אמר ר' תנחומא: אם שותה פִּלְחוֹ חֶמֶר. יתר על פלחו – חֲמוֹר". וכל היודע דבר בכך אנא יודיענו במהרה. ואינו מעמיד על מדותיו נשמע דומה למעביר על מדותיו, אבל רש"י מפרש שאינו נוטר איבה – מה שיביא אותנו לדרשה הבאה, ואם כך, אולי מעביר הוא חיובי יותר ונשמע כמצוות עשה, בעוד שאינו מעמיד נשמע כהקפדה על "לא תעשה". .
- זו "מעלתם של תלמידי החכמים שנוקמים ונוטרים! ראו דברינו שועל, עקרב, שרף וגחלי אש בדפים המיוחדים. לא לחינם אומרים בהומור שלפיכך "תלמידי חכמים גם מרבים שלום בעולם" – יש על מה לעשות שלום ולהתפייס (ובשם הרב עמיטל זצ"ל שאמר על משפט זה: מי אמר שאין הומור לחז"ל?).
- היינו שאיסור "לא תקום ולא תטור" שכתוב בתורה חל רק על דברים שבממון, אבל על עלבון ופגיעה נפשית, מותר לנקום או לפחות לנטור.
- בקטע שהשמטנו מביאה הגמרא את האבחנה הידועה בין נקימה ונטירה בענייני ממון: "דתניא: איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, - אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! - אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! - אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! - אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני - זו היא נטירה".
- ועל צער הגוף (עלבון) מותר לנקום ולנטור, אין עליו את האיסור של לא תיקום ולא תיטור?
- הרי שמשובח מי ששומע חרפתו ולא עונה, מי שנעלב ואינו עולב. ראו עירובין יג ע"ב שבזכות שהיו בית הלל: "נוחין ועלובין" נקבעה הלכה כמותם. ראו "תנו רבנן" זה גם בגמרא גיטין לו ע"ב בהקשר לשמואל שרצה לבטל דין פרוזבול שתיקן הלל: "דאמר שמואל: הא פרוסבלא - עולבנא דדייני הוא". וכן ציטוט במסכת דרך ארץ פרק המינין הלכה יג.
- לא, פוסקת הגמרא, גם לא צער הגוף. אבל מותר לתלמיד חכם לשמור בלבו. ראו פירוש רש"י שם שנראה שמנסה לרכך את העניין ואומר שמישהו אחר בא לנקום עלבונו והוא רק שותק ולא מוחה.
- ומה נעשה עם אמרתו של רבא שכל המעביר על מדותיו מעבירים לו על כל פשעיו? נאמר שאם באו לפייס אותו הוא אכן צריך להתפייס, אך אם לא, מותר לו לנטור בלבו. ראו פירוש שטיינזלץ שם: "אך אם לא פייסוהו, ראוי לו לתלמיד חכם שלא ימחול מפני כבוד התורה". סוף דבר, נראה שעשו חכמים הנחה לעצמם אבל במגבלה שמדובר במקרים מיוחדים בהם החכם יכול להתעלות מעל הפגיעה האישית בו ולנטור בכנות לכבוד התורה שהוא מייצג. ועם זאת, יעשה את החשבון אם לא כדאי לו להעביר על מדותיו (גם לפני שיבואו לפייס אותו, שהרי אם יבואו, אז פשיטא שהוא צריך להתפייס). הרי בכך ירוויח את מאמר רבא שיעבירו לו על כל פשעיו. והרי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא (קהלת ז כ). לא שווה?
- סליחה או בקשה, כמו הביטוי במטו מינך.
- רבי חנינא ראה בחלומו שרב נתלה על דקל, ודבר מוגמר הוא שמי שנתלה בדקל ייעשה לראש.
- נסביר. מדובר שם בפגיעה שפגע רב שעמד ודרש בבית מדרשו של רבי יהודה הנשיא ברבי חנינא. ראו שם המקרה שבעצם לא הייתה זו פגיעה חמורה בכלל, מה גם שרבי חנינא איחר לבוא באותו היום לבית המדרש. בכל מקרה, רב בא לפייס את רבי חנינא שלוש עשרה פעמים בערב יום כיפור, והלה לא התרצה לו. רב מחל על כבודו ונהג לפנים משורת הדין שקובעת שמספיק שלוש פעמים, אבל איך עשה זאת רבי חנינא שלא התפייס והרי רבא אמר: "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו"!? על כך עונה הגמרא בסיפור שקשור בעלייתו של רב לארץ ישראל ללמוד תורה אצל רבי וחזרתו לבבל. רבי חנינא ראה בחלומו שרב נתלה על דקל, משמע ייעשה איש חשוב, משמע שיחזור לבבל ויהיה שם לראש ישיבה ולפיכך לא התפייס איתו על מנת שיחזור לבבל (וייסד שם את ישיבת סורא). האם נהג רבי חנינא כשורה? האם חלום יכול לדחות את מידת הפיוס, השלום והעברה על המידות? ראו צוואתו של רבי בגמרא כתובות דף קג עמוד ב: "שמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא, חנינא בר חמא ישב בראש".
- ראו דרשה באסתר רבה פרשה י סימן יב על מרדכי.
- ראו שם הפסוק המלא בו הנביא קורא בשם ה' לבני ישראל לשוב אליו ומבטיח שלא יטור להם את חטאיהם: "הָלֹךְ וְקָרָאתָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה צָפוֹנָה וְאָמַרְתָּ שׁוּבָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' לוֹא אַפִּיל פָּנַי בָּכֶם כִּי חָסִיד אֲנִי נְאֻם ה' לֹא אֶטּוֹר לְעוֹלָם".
- ואם הקב"ה לא נוטר ואם משה לא הקפיד, נראה שאין תלמיד חכם שיכול להכתיר עצמו כמקנא לכבוד התורה ולשמור את הנקמה, הנטירה והטינה בלבו. "לא כל הרוצה ליטול את השם – יטול". נראה שמדרש זה 'משוחח' עם שני המדרשים לעיל ומנסה לרכך אותם. לא תיתכן תשובה עם נטירה בלב. ובכל מקרה, כפי שכבר הערנו, כדאי להרוויח את כתב הערבות של רבא למחילה על כל הפשעים – לא כדאי? ועל ענוותנותו של משה כבר זכינו להרחיב בדברינו בפרשת בהעלותך.
- כנגד הביטוי להעביר על מידותיו עומד הביטוי: לעבור (או להעביר) את מידת הדין היינו להחמיר בדין ובעונש, לשפוט לחומרה. לא הקב"ה עבר על מידת הדין, אומר אדם הראשון, אלא אני שעברתי על דבריו. ראו שימוש בביטוי זה באופן דומה במדרש תנחומא פרשת ויגש סימן ה בעימות בין יהודה ליוסף: "ויגש אליו יהודה - שניגש בתוכחות. בי אדוני - אל תעבור עלינו מדת הדין". לאמר, אתה נוהג איתנו בחומרה. ראו גם בראשית רבה מב ג (מדרש "ויהי בימי - לשון צרה"): "ויהי בימי שפוט השופטים ... משל למדינה שחייבת לִפָּס למלך. שלח המלך גבאי טימיון לגבותה. מה עשו לו בני המדינה? נטלו אותו והכו אותו וגבו אותו. ואח"כ אמרו: אוי לנו כשירגיש המלך בדברים הללו! מה שביקש לעשות לנו עשינו לו. כך, בימי שפוט השופטים, היה אדם מישראל עובד עבודה זרה, והיה הדיין מבקש להעביר עליו מידת הדין, והיה הוא בא ומלקה את הדיין. אמר: מה שבקש לעשות לי, עשיתי לו. אמרו: אוי לו לדור ששופט את שופטיו". וכבר הרחבנו לדון במדרש אחרון זה בדברינו המדרש הזה עלה בידינו מן הגולה בפרשת לך לך וכן ויהי בימי שפוט השופטים במגילת רות.
- נביא את הפסוקים שם במלואם, שהרי אין טוב מהם ליום הכיפורים וגם יסייעו להבנת המדרש: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ". ויש לשים לב שמדובר בפרשת שלח לך, בחטא המרגלים שמאסו בארץ ישראל.
- כך נראה לנו לנקד: הֶעֱבִירָהּ – העביר אותה.
- משה עומד בחטא המרגלים ומזכיר לקב"ה את י"ג המדות שלימד אותו בפיוס של הלוחות השניים אחרי חטא העגל, כאשר משה מתנגד להליכת המלאך במקום הקב"ה ומבקש לראות את כבודו. שם, אומר משה, למדת אותי איך להעביר את מדת הדין בסוד י"ג המדות. אך יש לציין שבחטא המרגלים לא אומר משה את כל שלוש עשרה המדות, אלא רק שבע מדות. וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו שבע מדות כנגד יג מדות בפרשת שלח לך.
- פסוק זה משמש מוטיב מרכזי בסליחות. ראו רק קטע קצר מפסיקתא דרב כהנא פיסקא כה – סליחות: "יוסיף אומץ, זה משה שהוא מעצים כוח גבורה, כמה דאת אומר: ועתה יגדל נא כוח י"י. ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסה בר' חנינה ורבנין אמרין בשם ר' יוחנן: יתקף חיילהון דרחמך, הגבר מידת רחמים על מידת הדין, כמה דאת אומר: ועתה יגדל נא כוח י"י".
- כאן נראה שטעו המעתיקים שכפלו: ה' ה', שהרי מדובר כאן בשבע המדות שבחטא המרגלים ושם נזכר רק "ה' " אחד. וזה אחד ההבדלים החשובים שבין שלוש עשרה המדות של חטא העגל ושבע המדות של חטא המרגלים.
- דרשת רבא: "כל המעביר על מדותיו" שבגמרא ראש השנה בה פתחנו, מתבססת על הפסוקים בספר מיכה שם כתוב "עובר על פשע", בעוד שבשלוש עשרה המדות שלימד הקב"ה את משה, גם בשבע המדות שהוא מזכיר בחטא המרגלים, כתוב: "נושא עוון ופשע", בלי מילת המפתח "עובר". בא מדרש זה ומזכיר את "ויעבור ה' על פניו ויקרא" שהוא כותרת לכל המדות כולן! איך תעבור מעלינו מדת הדין? בכך שתנצח מדת הרחמים את מדת הדין. ורבא יחזור ויאמר: תעביר על מדותיך ותעבור מעליך מדת הדין ויעברו פשעיך. הרעיון המופלא שסליחה בין אדם לחברו מביאה לכפרה בין אדם למקום! אולי גם כאן מן הראוי לצטט שוב את מדרש תנחומא פרשת ויגש סימן ה בעימות בין יהודה ליוסף: "ויגש אליו יהודה - שניגש בתוכחות. בי אדוני - אל תעבור עלינו מדת הדין". העברת מידת הדין ביחסים בין אח לאחיו, לחזור ולאחד את האחים בני יעקב.
- כשאנו עומדים בתפילה ביום הכיפורים וחוזרים שוב ושוב על פסוקי הסליחה שבפרשה זו חשוב לזכור היכן הם כתובים בתורה. בקשת משה: "סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה". ותשובה הקב"ה: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (בהתעלמות מהפסוק שבא אחריו ואחריו, בדומה לעצירה "ונקה" בשלוש עשרה המדות) - בפרשת המרגלים שמאסו בארץ ישראל הם כתובים, לא בפרשת חטא העגל.
- עברה עלי מדת הדין כאן היא במשמעות של וויתרה. ראו גם מדרש תהלים (בובר) מזמור צב – מזמור שיר ליום השבת פסוק יד: "להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו - אמרו לו למשה: מי גרם לך שלא ליכנס לארץ? אמר להם: אני גרמתי. אמרו לו: ולא הקב"ה עשה לך? אמר להם: חס ושלום, אפילו אם רואים שהקב"ה מצדיק את הרשע, ומרשיע את הצדיק, הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול". ובעצם אין צורך לחכות לסוף חייו של משה. ראו מדרש ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שז שקדם לכולם: "הצור תמים פעלו, כשירד משה מהר סיני נתקבצו ישראל אצלו אמרו לו: רבינו משה, אמור לנו מה היא מדת הדין למעלה? אמר להם: איני אומר לכם לזכות את הזכיי ולחייב את החייב, אלא אפילו להחליף בדבר - אל אמונה ואין עול". גם אם תראו שכר ועונש שלא נראים לכם כאילו מוחלף הדבר, אל תהרהרו. והרי לנו פתיחה נאה לשבת פרשת האזינו הסמוכה עלינו לטובה. ראו דברינו הצור תמים פעלו שם.
- ואנו נציע להוסיף את המעביר על מדותיו. מי שמעביר על מדותיו – מעבירים ממנו את רוע הגזרה. שנזכה כל ימינו עלי חלד להיות בחבורת הישרים, התמימים והחסידים שמעבירים על מידותיהם ולא עומדים עליהם. בזכות שנעביר על פשעים שבין אדם לחבירו, יינשאו כענן עוונותינו שבינינו ובין המקום, ובזכות שלא נעמוד על מידותינו, לא תעמוד עלינו מידת הדין.
- ראו דברינו יחידים בדפים המיוחדים.
- פתחנו בדרשת דבי רבי ישמעאל: מעביר ראשון ראשון, ונסיים בדרשת ר' יהושע בשם ר' לוי בויקרא רבה (ראו שמות הדרשנים שם במקור, במדרש המלא שקצרנו בו) על הלקיחה ביום הראשון. ארבעה הימים שבין יום הכיפורים לסוכות הם ימים זכים וטהורים של חודש תשרי כאשר רגיעת הסתיו וניחוחו פורשים כנפיהם על הארץ שנחה מיגיעת הקיץ, ועם ישראל שיצא מטוהר מיום הכיפורים עסוק כולו במצוות חג "זמן שמחתנו": סוכה, לולב, הושענות, הכנות לעלייה לירושלים ודאגה לחלשים שיחוגו את החג בשמחה. בימים טהורים ותכולי שמים אלה, אין צורך ב"מעביר ראשון ראשון". אלה ימים בלי חשבון. אחריהם יחזור "הראשון" ויתחיל החשבון של השנה הבאה לטובה. ראו דברינו מכיפור לכפות ומכסה לסוכות בחג הסוכות.
- מים המותרים לשתייה מלוא לוגמיו גם ביום הכיפורים.