- לסקירה מפורטת של הקשר של מגילת רות לחג השבועות, ראו הרב ש. י. זוין המועדים בהלכה, ספר התודעה לרב אליהו כי טוב וכן במבוא למגילת רות בפירוש דעת מקרא בידי פיבל מלצר עמוד 20.
- ופרק ב מסתיים בפסוק: "וַתִּדְבַּק בְּנַעֲרוֹת בֹּעַז לְלַקֵּט עַד כְּלוֹת קְצִיר הַשְּׂעֹרִים וּקְצִיר הַחִטִּים וַתֵּשֶׁב אֶת חֲמוֹתָהּ". בפשטות, אחת הסיבות לקריאת מגילת רות בשבועות טמונה במגילה עצמה. סיפור חזרתן של נעמי ורות לבית לחם, שהוא עיקר המגילה, מתרחש בין קציר שעורים (העומר, פסח) ובין קציר חטים (שתי הלחם, מנחה חדשה, שבועות), וסביר שייקרא בחג שהתורה מכנה "חג הקציר" (הגם שמחד גיסא, נעמי ורות מגיעות לבית לחם בפסח, ומאידך גיסא, העת שבעז מסיים את הגורן ורות מתוודעת אליו היה בסוף עונת הקציר, היינו לאחר חג השבועות בו מתחיל קציר החטים). מגילת רות, מסוף פרק א לאורך כל פרק ב, מחזירה אותנו לספר שמות ל"חג הקציר ביכורי מעשיך" (כג טז, פרשת משפטים) ול"ביכורי קציר חיטים" (לד כד, פרשת כי תשא). וכמאמר מדרש רות רבה ד ב: "כל מקום שנאמר קציר שעורים בקציר העומר הכתוב מדבר, קציר חטים בשתי הלחם הכתוב מדבר".
- מקור זה מתקופת הגאונים הוא מהאזכורים הראשונים של קריאת מגילת רות בעצרת, היינו בחג השבועות. ("עצרת" בתורה הוא שמיני עצרת. "עצרת" בלשון חז"ל הוא חג השבועות). עיקר העניין שם הוא קריאת מגילת אסתר וממנה הוא עובר לשיר השירים ולמגילת רות (לא נזכרים שם איכה וקהלת). אבל לא נזכרת שם סיבת מיקום מגילת רות בחג השבועות דווקא. ראו אגב המנהג לקרוא את המגילות במוצאי שבתות: "ונהגו העם לאומרה במוצאי שבתות של אדר ... בשבת ראשונה של אדר קורין העם ביחד, עד בלילה ההוא, ובמוצאי שבת שנייה קורין מן בלילה ההוא, עד ודובר שלום לכל זרעו. בשיר השירים, קורין אותו בלילי שני ימים טובים של גליות האחרונים, חציו בלילה אחד, וחציו בלילה השני. ברות, במוצאי יום טוב הראשון של עצרת עד חציו, ומשלים במוצאי יום טוב האחרון, ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם". ומשתמע שעדיין היה זה יותר מנהג מאשר הלכה פסוקה. ראו שם במקור.
- למדרש זה נראה שיש את זכות הבכורה על מטבע הלשון: "מה ענין רות אצל עצרת?". לא משום שהמנהג היה עדיין רופף, אלא במשתמע בדיוק ההפך. המנהג כבר היה ידוע, הקשר לסיפור במגילה עליו הערנו בראש דברינו היה ידוע ופשוט, אבל סיבתו לא הייתה ידועה (לרבים) ולפיכך באים ושואלים: מה לרות ולעצרת היינו לחג השבועות? וזה נשמע כמו שאלה רטורית שהתשובה תבוא מיד והיא העיקר. אך התשובה שהקשר הוא מתן תורה משלבת כאן פן נוסף של החג ויכולה ללמד שבתקופת מדרש זה כבר הוכתר חג השבועות כחג מתן תורה (שזה עצמו נושא לדון בו, כיצד הפך חג שבועות לחג מתן תורה, ראו כמקדמה פסחים סח ע"ב: "עצרת - יום שניתנה בו תורה", תוספתא מגילה ג ה שקוראים בתורה: "בחודש השלישי"). התשובה היא איפוא: עניין רות אצל עצרת הוא התורה שנקנית בייסורים ובעוני (ראו מסכת אבות פרק ו משנה ד: "כך היא דרכה של תורה וכו' "). רות שסבלה והתאמצה לא מעט בדרכה ליהדות, מתחברת לתורה שנקנית בסבל, בחיי דוחק, במאמצים ואף בייסורים. ראו דברינו כולנו גרים בחג השבועות. באופן זה יכול הדרשן להוסיף לקח ומוסר לקהל שומעיו וליצור מעין קל וחומר מרות. אם רות התאמצה וקיבלה עליה גירות וקיום התורה ומצוותיה בחיי עוני ואמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי", קל וחומר אנחנו שמצווים ועומדים מהר סיני.
- זה המקור הארצישראלי והעיקרי לכך שדוד נפטר בחג השבועות הנקרא עצרת בלשון חכמים (בלשון המקרא "עצרת" הוא שמיני עצרת). בעלי ההלכה מקשרים מקור זה לדין שלחג השבועות יש תשלומים שבעה ימים בדומה לפסח וסוכות, ואת כל הקרבנות שהיו מביאים לחג ולא הספיקו להקריב, היו מקריבים בשבעה ימים שלאחר החג (שנקראים ימי טבוח בשל ריבוי הקרבנות, משנה חגיגה ב ד). כך למשל מובא בתוספות חגיגה יז ע"א. לא ניכנס כאן לכל הדיון ההלכתי של תשלומי החג, לנו חשוב מקור זה, שקודם בהרבה למסכת סופרים הנ"ל, שיכול לשמש סיבה טובה לקריאת מגילת רות בחג השבועות. חג השבועות הוא יום פטירת דוד ולפיכך אנו קוראים במגילה שהיא כתב הייחוסין שלו ושל שושלתו. חג השבועות הוא היארצייט של דוד המלך.
- נשאלה שאלה זו לפני ר' תנחום מנוי: האם מותר לכבות נר לפני חולה (על מנת שיישן) בשבת? ובמקום לענות ממשנה פשוטה במסכת שבת פרק ב משנה ה: "המכבה את הנר ... בשביל החולה שיישן פטור", פונה הגמרא לאגדתא, לסיפור פטירתו של דוד.
- קצרנו. ראו שם דרשה ארוכה בשבח החיים שביכולתם לקיים מצווות, אך גם בשבחם של המתים, כמשה רבנו שתקנותיו וגזרותיו "קיימים הם לעולם ולעולמי עולמים". נתמקד בהמשך הדרשה הקשורה לנושא שלנו.
- זו הכותרת / המוטיב לסיפור מותו של דוד שנראה להלן ותחילת מלכותו של שלמה. טוב אדם נחות (כלב) שחי מאדם חשוב ככל שיהיה (אריה) שכבר איננו בחיים. ראו שם בתחילת הסוגיה שהגמרא מוצאת לכאורה סתירה בין דברי שלמה: "ושבח אני את המתים שכבר מתו" (קהלת ד ב), ובין פסוק זה: "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (כולל חציו הראשון: "כי מי אשר יחובר אל החיים יש ביטחון"). וכבר הארכנו לדון במוטיב זה בדברינו על ארי מת וכלב חי בקהלת, וכאן נמשיך בתיאור מותו של הארי.
- נראה שקיצו של אדם הוא התאריך המדויק ואילו מידת ימיו של אדם הוא מספר השנים שיחיה. ראו רש"י ושטיינזלץ שם. שני אלה הם בבחינת גזירה מלפני המקום שאין לדעת אותה. אולי על מנת שאדם יעשה תשובה. ראו אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כט: "ושוב יום אחד לפני מיתתך. מעשה ברבי אליעזר בן הורקנוס שהיה אומר לתלמידיו: שובו לפני מיתתכם יום אחד. אמרו: וכי אדם יודע אימתי ימות שיעשה תשובה? אמר להם: בכל יום יאמר אדם היום אעשה תשובה שמא אמות למחר. נמצאו כל ימיו באים בתשובה. וזה פירושו של דבר: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט ח)". ראו הביטוי "גזירה היא מלפני" בהקשר עם מותו של משה ואי כניסתו לארץ (ספרי דברים שלט, דברים רבה יא) ויש עוד. ראו דברינו יום פטירת משה.
- בקשה של דוד. "שיוכלו להתעסק בי ובהספדי", מפרש רש"י. "שלא יתנגש כבוד שבת בצער המות", מסביר שטיינזלץ. ואולי גם על מנת שיוכלו להשתתף בהלוויתו והספדו של דוד אנשים רבים ומהפריפריה. בדומה לפטירתו של רבי יהודה הנשיא (גמרא כתובות). וכל זה, כאשר דוד עוד חי ומתפקד.
- כך גם בהעברת השלטון משמואל לשאול – ברכות מח ע"ב, וכן בהעברת המלכות משאול לדוד - גמרא תענית ה ע"ב. וכך גם בהעברת הסמכות בין החכמים – מועד קטן כח ע"א. וראש לכולם העברת השלטון ממשה ליהושע - מדרש תנאים לדברים ג כו ושם הלשון היא: "עכשיו ארכי של יהושע דוחקת לפני". ראו דברינו עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה בפרשת וילך.
- האם רק שבח כאן לדוד או שמא גם 'עקיצה' לשלמה שהעלה אלף קרבנות על הבמה בגבעון עוד לפני הקמת בית המקדש (מלכים א ג ד)? ראו דברינו על דברי עולה וזבח בפרשת צו. כך או כך, השוו עם גמרא מכות י ע"א: "א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב: שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך? אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים: מתי ימות זקן זה ויבוא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל? ושמחתי; אמר לו הקב"ה: כי טוב יום בחצריך מאלף, טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח". נחמה לתקופת הדרשן שהיא לאחר חורבן הבית. ראו כמו כן בירושלמי שקלים פרק ב הלכה ה: "אין דור שאין בו ליצנין כדורו של דוד. מה היו פרוצי הדור עושין? היו הולכין אצל חלונותיו של דוד אומרין לו: דוד דוד, אימתי יבנה בית המקדש? אימתי בית ה' נלך? והיה דוד אומר: אף על פי שמתכוונין להכעיסני, יבוא עלי אם לא הייתי שמח בדבריהם, דכתיב: שמחתי באומרים לי בית ה' נלך [תהילים קכב א]. והיה כי ימלאו ימיך ושכבת את אבותיך [שמואל ב ז יב] - אמר לו הקב"ה לדוד: ימים שלמים אני מונה לך ולא ימים חסרים. כלום שלמה בנך יבנה בית המקדש אלא להקריב קרבנות ציבור, חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן, שנאמר: עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח [משלי כא ג]". וזה כאמור מקור וראיה טובה לפירוש בכור שור והחיד"א לעיל.
- מכאן ואילך תרגמנו את נוסח הגמרא לעברית בסיוע תלמוד שטיינזלץ. השגיאות אם יש, הן שלנו.
- שואל מלאך המוות.
- הפסיק דוד לרגע מלימודו ומת. ראו מוטיב זה גם במסכת מועד קטן כח ע"א על רב חסדא שמלאך המוות לא יכל לו כי כל העת עסק בתורה. וראו שם גם על רבי חייא איך התחכם עליו מלאך המוות שהתחפש לעני. ואולי גם הסיפור בגמרא כתובות עז ע"ב על ר' יהושע בן לוי שהתחכם על מלאך המוות. וחובבי עגנון יעיינו בסיפור המופלא מלאך המוות והשוחט בכרך האש והעצים.
- רש"י מסביר שאלה שתי שאלות נפרדות: "לשתי שאלות הללו הוצרך", אבל שטיינזלץ מסביר שזו בעצם שאלה אחת: "אבא מת מוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים ויש לחשוש שמא יבואו להזיקו".
- את הכלבים מותר להאכיל בשבת ולצורך זה גם לטלטל, לחתוך וכו', אבל לטלטל את גופת דוד המלך, האריה המת, רק אגב כיכר לחם או תינוק וכיו"ב שמותרים בטלטול. ראו פירוש רש"י כאן: "שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה, ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק, לשון אחר: שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת האריה - לשון רבותי". ופירוש שטיינזלץ: "שבשביל הכלבים הרעבים מותר לטלטל את הנבילה ולהאכיל אותה בה. וביחס לאביך, אין היתר לטלטלו במישרין אלא הנח עליו כיכר לחם או תינוק וטלטל אותו לצל אגב התינוק או הכיכר".
- ראו דברינו על כלב חי וארי המת בקהלת שבת המועד סוכות.
- סיומת זו סוגרת את התחלת הדיון בגמרא שם: "מהו לכבות נר לפני חולה בשבת?" ותשובתה של הגמרא אחרי דיון ארוך שם במתים מול החיים, כולל הסיפור שלנו, היא שמוטב לכבות נר של בשר ודם, הנר שלפני החולה, מפני נרו של הקב"ה, הוא נשמת האדם וחייו. שכל עוד שהנר דולק (האדם חי) מותר לחלל שבת לצורך, אבל משעה שנר הקב"ה כבה, אין יותר היתר גם לא לטלטול, גם לא לדוד המלך. זה הקשר ההלכתי של פטירת דוד לעצרת היא חג מתן תורה. בין כך ובין כך, נראה שלפנינו שילוב קלאסי של אגדתא בעולם ההלכה. ראו בדומה הסיפור הידוע על תנורו של עכנאי שמובא בהקשר ההלכתי של דיני אונאה.
- מקור נוסף לסיפור פטירתו של דוד המלך מצוי במדרש רות רבה. אירוע מות דוד בעצרת נזכר גם בירושלמי מסכתות ביצה וחגיגה שמובאות לעיל, אבל לא הסיפור המפורט על מותו. מדרש רות רבה נחשב כ'ארצישראלי' עם קרבה לירושלמי ויש רגליים להשערה שהנוסח ברות רבה משמר את הסיפור הארצישראלי שנשמט משום מה מהתלמוד הירושלמי. לפיכך, נתמקד בהשוואה של נוסח רות רבה עם נוסח התלמוד הבבלי שראינו עד כאן. מקור שלישי נמצא בקהלת רבה ה ב, על הפסוק: "כי לכלב חי טוב הוא מן האריה המת". אלא שהנוסח שם דומה מאד לזה של בבלי שבת לעיל.
- פה מצוי הבדל ראשון בין נוסח רות רבה וגמרא שבת הן בשאלת דוד והן בתשובה הקב"ה. אך האם יש הבדל בין "גזירה היא מלפני" ובין "סוד הוא שלא מתגלה לבן אדם"? עד שנשמע לקח טוב משואבי המים, נזכיר את לשון בראשית רבה סה יב שהבאנו בדברינו חוקר לב ובוחן כליות בפרשת בחוקותי: "שבעה דברים מכוסים מבני אדם ואילו הן: יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין וכו' ". ועל זה אמר קהלת ודרשו חז"ל: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" (קהלת ט ח, שבת קנג ע"א, אבות דרבי נתן נוסח ב פרק כט).
- כאן יש הבדל מהותי בין נוסח רות רבה ונוסח הגמרא בשבת לעיל. ראו הערה 9 לעיל על ידיעת קיצו של האדם. כאן מתגלית לדוד מידת ימיו. ומנין שבעים שנה אלה? תשובה: ראשית, הרי דוד מעיד על עצמו ואחרים: "ימי שנותינו שבעים שנה" (תהלים צ י, אבל מייחל גם לגבורות שמונים ...). שנית, יש מסורת שאדם הראשון היה צריך לחיות אלף שנים ובגלל חטאו נחסרו ממנו שבעים שנה ונתנו לדוד (ובעצם לכל בני האדם, בראשית רבה יט ח, פסיקתא רבתי פיסקא מ, פרקי דרבי אליעזר פרק יח). מיתת דוד בשבת (לעיל) היא איפה השלמת חיי אדם הראשון שנוצר בערב שבת. והושלם המספר אלף שנים שהם "כיום אתמול".
- באיזה יום בשבוע. דוד לא מבקש לא את קיצו ולא את מידת ימיו. (אך מה מועיל לו לדעת באיזה יום בשבוע? שבכל שבוע כשיגיע אותו יום יעסוק בתורה ובמצוות? צריך עיון). בין כך ובין כך, כל הסיפור שדוד היה עסוק בלימוד תורה ומלאך המוות לא יכול לו והוצרך להתחכם לו, לא קיים בנוסח רות רבה! מותו של דוד מסופר כאן במשפט קצר של חמש מילים "ומת בעצרת שחל להיות בשבת". האם הבדל זה נובע מההבדל בין תפילה ללימוד תורה?
- ולמה מבקש דוד שיפחתו לו יום מימי חייו? אם בגלל קדושת השבת, מדוע לא יבקש הוספה של יום לאחד בשבת כפי שמופיע להלן וכנוסח התלמוד הבבלי? (וגם בבבלי הוא מבקש למות בערב שבת). בקשת דוד להקדים את יום מותו צריכה עיון נוסף.
- נזכיר שוב כיצד אגב הסיפור על מותו של דוד המלך, "מגניב" הדרשן פיסת נחמה לקהל שומעיו בתקופה שהיא לאחר חורבן הבית.
- ארכי פירושה ראש-ראשית ביוונית וממנה נגזר גם שלטון, שליט, מלך וכו', כמו ארכיבישוף, ארכיאולוגיה (ראשית הזמן) ועוד. ראו בראשית רבה נ ג שלוט היה ארכי הדיינים בסדום, ומנגד, בדברי הקב"ה למשה: "הגיע ארכי ליהושע" (דברים רבה ב ה) כפי שכבר צוין בהערה 11 לעיל.
- פה ההבדל ברור ובולט לעין. בנוסח רות רבה תחילה מבקש דוד להפחית לו יום ומשלא נענה מבקש שיוסיפו לו יום. ההפך מנוסח הגמרא בשבת. שנית, הנימוק לסירוב להקדמת המיתה לערב שבת (על מנת למנוע את הבעייתיות של מת בשבת) הוא ברות רבה, חביבות התפילה בהשוואה לקרבנות שלמה, ואילו בנוסח הגמרא שבת הוא עדיפות העיסוק בתורה. מה מחליף את עבודת בית המקדש בעיני הדרשן, תפילה או לימוד תורה? "נשלמה פרים שפתינו" או "כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן" (מגילה לא ע"ב, ובויקרא רבה ז ג: "הואיל ואתם מתעסקים בהם מעלה אני עליכם כאלו אתם מקריבין אותן")? ובירושלמי שקלים ב ה שהבאנו בהערה 12 לעיל: "חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן". בין כך ובין כך, תפילה, לימוד תורה, משפט וצדקה, זה המסר שהדרשן שחי בדורות שלאחר החורבן, רוצה להעביר לקהל שומעיו. אנו כמו דוד ביום האחרון לפני מותו. ביום ובכל יום, תפילה זכה אחת שנבחרה מאלף עולות.
- נוסח רות רבה שמצוי גם בילקוט שמעוני תהלים רמז תשלה, פותר את הסתירה לכאורה בין נוסח הירושלמי שדוד מת בעצרת ובין נוסח הבבלי שדוד מת בשבת: "בעצרת שחל בשבת", מה שלא ייתכן בלוח השנה שלנו לפי הכלל: "לא אד"ו ראש (השנה) ולא בד"ו חג (הפסח)" וממילא גם לא גה"ש שבועות (ולא גה"ו יום כיפור). אבל ייתכן בתקופה בה לוח השנה נקבע עפ"י הראייה. ובעלי תריסין לא נחה דעתם גם מאפשרות זו והרבו להתפלפל בנושא. ראו הדיון בפורום אוצר החכמה איך ייתכן שחג השבועות חל אז בשבת ומתי באיזה יום בסיון נפטר דוד, אם בה', בו' או בז' בסיון.
- בנוסח גמרא שבת, שולח שלמה לסנהדרין. ואילו כאן כבר נודע מות דוד לסנהדרין והם באים לחלות את פני שלמה. ראו הדין ש"מראים פנים בשבת" לאבל (בראשית רבה ק ז, ירושלמי מועד קטן ג ו), אבל כאן מדובר באונן, היינו אָבֵל טרם הקבורה.
- כאן יש הפרדה ומדרג ברורים בין שתי השאלות ששלח שלמה לסנהדרין (כפירוש שטינזלץ לעיל), בעוד שבנוסח גמרא שבת הכל שאלה אחת. ראו הערות 16, 17 לעיל, כאן, לאחר שקיבל תשובה שאין להזיז את גופת דוד אביו, שואל שלמה לגבי הכלבים הרעבים וברור שאין זו שאלה תמימה, אלא מעין וויכוח של שלמה עם חכמי הסנהדרין וניסיון למצוא היתר לסלק את גופת דוד.
- וילונות או אריגים עבים.
- זה הסיום המיוחד לרות רבה! משראה שלמה שאין לו פתחון פה מול בעלי ההלכה קרא לנשרים ופעל בחכמתו של מי שהבין והכיר את שפת בעלי החיים ("צפור מצויץ ויודע על מה מצויץ, חמור נוהק ויודע על מה נוהק", קהלת רבה א א). פעולה בדרך המסתורין והסוד כנגד ההלכה השכלית. לשלמה יש קשר מיוחד לנשרים, החל מהנשר שהיה רוכב עליו (קהלת רבה ב א), דרך הנשר של כיסא שלמה, הנשר שהביא לשלמה את השמיר (ילקוט שמעוני מלכים א רמז קפב), הנשר שהביא את חתנו לבתו ועוד. ואחרי כל זאת, לדיון נוסף בהשוואת סיפור מותו של דוד המלך בתלמוד הבבלי ובמדרש רות רבה, ראו דבריו של ד"ר גלעד ששון בדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן.
- בברכת הקב"ה לנח ובניו אחרי המבול.
- זכה מותו של דוד המלך להיכנס להלכה ולאגדה, בזכות עדיפות החיים על פני המתים. וכמו שדוד אומר: "לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" (תהלים קטו יז-יח, ראו דברינו ברכת מחיה חיים). ראו אזכור פסוק זה בגמרא שבת ל ע"א הנ"ל כעימות עם דברי שלמה בקהלת ד ב: "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ מִן הַחַיִּים אֲשֶׁר הֵמָּה חַיִּים עֲדֶנָה". (ומה נעשה עם הסכמת בית שמאי ובית הלל שנח לאדם שלא נברא? עירובין יג ע"ב?). עכ"פ, ראו גלגול תוספתא זו בגמרא שבת קנא ע"ב: "תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי - מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו את השבת. תינוק בן יומו חי מחללין עליו את השבת. אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה. דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו - כיון שמת אדם, בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן: במתים חפשי, כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן המצות". הוא נעשה חופשי, אבל המטפלים בו – לא.
- מדובר במגפה לאחר מניית עם ישראל שלא כהוגן ע"י דוד. ראו שמואל ב פרק כד, דברינו מניית עם ישראל בפרשת במדבר וכן קניית הר הבית ביום ירושלים - שני תאריכים הסמוכים בלוח השנה לחג השבועות בו נפטר דוד. מחטא זה בו בחר דוד בעונש המגפה שבסופו של דבר פגעה בעם ישראל שלא חטא, יצא דוד עם נכות ממנה לא נגמל עד יום מותו. מחטא זה נוסד הר הבית הוא מקום המקדש אותו ייחל דוד לבנות וזכה שבנו בנאו (ראו ההכנות שעשה דוד לבניית הבית והטקסים המוקדמים בשמואל ב פרק ז ובדברי הימים א פרק כב), אבל מחטא זה החלה גם הספירה לאחור של ימי דוד. ראו הציור הכל כך קשה שהמלאך המשחית שהצטווה "הרף ידך" מאלה הצאן שלא חטאו, מקנח את חרבו המגואלת בדם, בטליתו של דוד! ראו גם מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור יח: "ר' שמואל בר נחמני אמר: בשעה שראה דוד המלאך נצטנן דמו של דוד מיראתו, הדא הוא דכתיב: ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו (מלכים א א א), מלמד שנצטנן דמו". אפשר שמקורות אלה הם הסיבה לכך שתיאור מותו של דוד ברות רבה פחות דרמטי מזה שבגמרא מסכת שבת. דוד מת מוות צפוי בעצרת, עקב מחלה או נכות ממנה לא החלים, ולא מוות פתאומי. וכמו שאומר המקרא עצמו: "ויקרבו ימי דוד למות ... ויכסוהו בבגדים ולא ייחם לו". וגם מהנוסח ברות רבה שבאו הסנהדרין להראות פנים לשלמה משתמע שמותו של דוד היה הדרגתי וצפוי וטבעי ולא איזו נפילת מדרגה פתאומית.
- הגמרא שם דנה בסדר כתבי הקודש ומי כתב כל ספר ואגב, מזכירה משפט זה שעוד נחזור אליו בסוף הדף. ואם הכוונה לספר תהלים, ראו שם שלא רק דוד כתב אותו, כי אם עשרה אנשים: אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם, משה, הימן, ידותון, בני קרח, אסף ועוד.
- הטעם הוא הסימן שנותן מדרש רות זוטא הנ"ל (שמובא גם בילקוט שמעוני ומשם לקח זאת מגן אברהם): "ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני". ראו שם גם הסיבה לשיר השירים ולקהלת: "שיר השירים. מפני שמפורש בו ענין יציאת מצרים ובסכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתוב בקהלת ולשמחה מה זו עושה". זה מנהג אשכנז שקבע את שלוש המגילות בשלושת המועדים, מלבד מגילת אסתר ואיכה שמועדם ברור בלוח השנה. ונראה שמנהג אשכנז גם העדיף לקרוא מגילות אלה בחג עצמו ולא במוצאי החג כפי שראינו במסכת סופרים לעיל (הערה 3)
- ראו מקור למוטיב זה בתוספתא סוטה יא ו וכן בגמרא ראש השנה יא ע"א – דרשה שעיקרה על משה שנולד ונפטר בז' באדר ומבוססת על הפסוק בשמות כג כו: "לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא".
- מה שהביא בתחילת דבריו מגמרא בבא בתרא: "למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות".
- פירוש בכור שור (רבי אלכסנדר סנדר ב"ר אפרים זלמן שור, פולין מאה 17, למשפחת הרבנים שור, שלפי המסורת הייתה מצאצאי רבי יוסף בכור שור, פרשן המקרא מתקופת רש"י, ציטוט מתוך פרויקט השו"ת) אינו מוכן להסתפק ביום הפטירה של דוד ומציע שזה גם יום הולדתו, בדומה לדרשות, שמקורן במשה שנולד ונפטר בז' באדר, עפ"י הפסוק בשמות כג כו: " ... אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא". ראו תוספתא סוטה יא ו: "ומניין שבשבעה באדר נולד משה? שנאמר: ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ... מלמד שהקב"ה משלים שנותן של צדיקים ברצון ובשמחה, שנאמר: את מספר ימיך אמלא". וכן הוא בראש השנה יא ע"א ועוד. באופן דומה כותב גם החיד"א בפירושו חומת אנך לתהלים פרק קי על צמד הפסוקים ג-ד: "עַמְּךָ נְדָבֹת בְּיוֹם חֵילֶךָ בְּהַדְרֵי קֹדֶשׁ מֵרֶחֶם מִשְׁחָר לְךָ טַל יַלְדֻתֶיךָ: נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק". כותב החיד"א שכנראה לא הכיר את פירוש בכור שור: "מרחם משחר לך טל ילדותך נשבע ה' ולא ינחם וכו' על דברתי מלכי צדק. רד"ק ז"ל פירש על דוד המלך ע"ה דביום יציאתו מרחם אותו השחר לו היה כלומר לטובתו. ואפשר במה שכתבתי אני בעניי בדרושים דדוד המלך עליו השלום נולד בעצרת שהוא לשון מלוכה". שניהם חידשו מדעתם, זה בפולין וזה בירושלים, ומקור לשניהם, לדעתנו, הוא ירושלמי שקלים פרק ב הלכה ה, שמובא לעיל: "אמר לו הקב"ה לדוד: ימים שלמים אני מונה לך ולא ימים חסרים". בין כך ובין כך, הרי לנו שחג השבועות איננו רק יום הזכרון (ייארצייט) של דוד, כי אם גם יום לידתו. מה שמתחבר יפה אל המילים החותמות את מגילת רות: "וישי הוליד את דוד". מילים המבשרות את הולדת דוד העתידה. ומשנולד בתאריך זה, גם שלמו ימיו בתאריך זה ונפשר בו.
- שנקבעה ההלכה שבנות מואב ובנות עמון מותרות לבוא בקהל מה שהכשיר את דוד שהוא מצאצאי רות המואביה ואת רחבעם נכדו שהוא בנה של נעמה העמונית אחת מנשות שלמה. ראו הדף לא יבוא עמוני ומואבי, וכאן נמשיך בדרשה הצמודה הבאה.
- מה הכשיר את דוד? לא רק דרשת חז"ל עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית (ראו הפניה בהערה הקודמת), אלא מגילת רות! דוד חשב שממנו מתחיל ההכשר - "עתה באתי" (ראו בדף עו ע"ב שם שעדיין בימיו של דוד היה ערעור על הלכה זו עד שעמשא בן יתר מגיבורי דוד כפה דין זה על הסנהדרין) וכעת מתברר לו שייחוסו מעוגן במגילת ספר. אנחנו היינו מסתפקים בפסוק החותם את מגילת רות: "וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד", אבל הדרשן הולך אחורה עד ספר בראשית, פרשת לוט ובנותיו! ראו בראשית רבה נ י פרשת וירא: "ואת שתי בנותיך הנמצאות וגו', א"ר טוביה בר רבי יצחק שתי מציאות, רות המואביה, ונעמה העמונית, אמר רבי יצחק (תהלים פט) מצאתי דוד עבדי, היכן מצאתי אותו בסדום".
- נחתום בקשר של דוד למגילת רות, דרך ספר תהלים נחזור למאמר שכבר ראינו לעיל בגמרא בבא בתרא (דרך פירוש בכור שור) ונשאל: היכן ריווה (הרווה בלשוננו היום) דוד את הקב"ה בשירות ותשבחות? בשירת דוד ובפרקים בספר דברי הימים, אך בעיקר, כמובן בספר תהלים ממנו הבאנו לא מעט ציטוטים לעיל. ריווי זה נובע ממעשיה של רות אשר עשתה את כל הדרך ממואב לשדות בית לחם, מהפסוק: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' " להלכה שהתחדשה: "עמוני ולא עמונית", מבת עגלון מלך מואב ומצאצאי לוט לייסוד בית דוד ותקדים לכל הגרים שיבואו לחסות בצל כנפי אלוהי ישראל. רות מזכה לדוד לדורות לא רק בספר תהלים, אלא גם בקריאת מגילתה, ביום בו הסתלק דוד לבית עולמו והפך ממלך בשר ודם (עם כל מגרעותיו האנושיות) לדוד מלך ישראל חי וקיים - לסמל של תקווה וגאולה בכל דור ודור. מגילת רות שהתחילה באסון ופורענות אלימלך ובניו ונעמי שהפכה למרה, מסתיימת בתקווה ובבניין, כמאמר הגמרא במסכת בבא בתרא דף יד עמוד ב שקובעת שאין להתחיל ספר בפורענות ושואלת ממגילת רות שלכאורה מתחילה בפורענות: "אתחולי בפורענותא לא מתחלינן. רות נמי פורענות היא! פורענות דאית ליה אחרית; דאמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה רות? שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותושבחות".
- הומירוס. חז"ל הכירו את הספרות הרומית. ראו מסכת ידים פרק ד משנה ו: "אומרים צדוקים: קובלין אנו עליכם פרושים שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס אינו מטמא את הידיים". ובירושלמי סנהדרין פרק י הלכה א: "אבל סיפרי המירס וכל ספרים שנכתבו מכאן והילך הקורא בהן כקורא באיגרת".