- לאחר בריאת השמים והארץ האור והחושך ביום הראשון, ולאחר בריאת הרקיע אשר מטרתו להבדיל בין המים העליונים לתחתונים ביום השני (זה מקור השם "מחלקי המים"), הגיע היום השלישי בו הופרדו סופית המים מהיבשה בחציו הראשון; וחציו השני, לאחר שנקוו המים, מוקדש כולו לצומח. תחילה הדשא, הצמחייה הנמוכה (המתכלה ומתחדשת מידי שנה) ולאחר מכן האילנות והעצים– הצמחייה הענפה והרב-שנתית - בדגש על אילנות המאכל. לא בכדי נאמר על יום זה פעמיים "כי טוב".
- מנחום איש גם זו למד ר' עקיבא את שיטתו שהמילים "אך" ו"רק" באים למעט, ואילו "את" ו"גם" באים לרבות. ולפי שאין מילה מיותרת בתורה, יש לדרוש מילים אלה בכל מקום. (עוד על נחום איש גם זו ראו בגמרא ברכות כב א שהיה מלמד את ר' עקיבא בלחישה ואת סופו הקשה בגמרא תענית כא א). אם כך, שואל ר' ישמעאל את ר' עקיבא: "את" השמים ו"את" הארץ מה הם באים לרבות? ראה אגב איך שיטה זו של ריבוי אתים וגמים נתקלת בקושי בפסוק: "את ה' אלהיך תירא", אצל ר' נחמיה תלמידו של ר' עקיבא, שביקש בשל כך לחדול ממנה, ואמר: "כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אני אקבל על הפרישה" ומה ענה אותו ר' עקיבא? את - לרבות תלמידי חכמים! (קידושין נז ע"א, בבא קמא מא ע"ב ועוד).
- שהשמים, הארץ ואלהים, שלושתם משתתפים בבריאה. ובמקבילה לדרשה זו בגמרא חגיגה יב ע"א הנוסח הוא: "אילו נאמר שמים וארץ הייתי אומר: שמים - שמו של הקב"ה, עכשיו שנאמר: את השמים ואת הארץ. שמים - שמים ממש, ארץ - ארץ ממש". עוד על החשש מריבוי אלוהויות בבריאה, ראה הוויכוח של ר' שמלאי עם המינים בבראשית רבה ח ט (ירושלמי ברכות פרק ט הלכה א), שעונה להם מהמילה "ברא" שהיא בלשון יחיד: "אשר ברא אלהים אדם - אשר בראו אין כתיב כאן, אלא: אשר ברא". וכאן, משום מה יש חשש כזה. ראה גם גמרא מגילה ט ע"א שבתרגום השבעים שינו הזקנים וכתבו לתלמי: "אלהים ברא בראשית", שלא יאמרו שבראשית הוא הכח הבורא. אולי זו הכוונה גם כאן.
- "אמר לו" שני זה הם לכאורה דברי ר' ישמעאל שבאים לאחר "אמר לו" הקודם שהם דברי ר' עקיבא. אלא שהדרשה שלהלן אופיינית לר' עקיבא שדורש אתים וגמים כשיטת נחום איש גם זו רבו. שיטת ר' ישמעאל היא דברה תורה כלשון בני אדם (דברינו בפרשת נשא) לפיה אין לדקדק ולדרוש כל "את" שבתורה. נראה שיש שיבוש במדרש זה ואולי יש לגרוס כאן "עוד אמר לו".
- לא ברור מדוע מחמיר ר' עקיבא כ"כ עם ר' ישמעאל כולל משחק המילים בין רֵיק לרָק (או אולי בכ"ז ר' ישמעאל הוא שסונט בר' עקיבא. ראו סנהדרין לח ע"ב, שמות רבה י ד כיצד חכמים סונטים בר' עקיבא על דרשותיו באגדה). אבל אגב תוכחה זו למדנו שלימוד מדרש ואגדה הוא "חייכם" והוא דבר שצריך להתייגע בו ולעמול בו קשה, אולי אפילו יותר מהלכה (מנגד, לעדיפות ההלכה ביגיעה, ראה תענית ז ע"א לגבי ר' זירא, סוטה מ ע"א לגבי ר' אבהו).
- אף אנו נתייגע בחיפוש אחרי דרשות "חייכם" על אילנות בראשית לכבוד ט"ו בשבט ועל הקשר לבני האדם.
- את ריבוי הצומח מצמד המילים "את הארץ" שנדרש לעיל, ממשיך ר' יהושע בן לוי האמורא לשכלול מתמיד של הבריאה, בדרשה על הפסוק: "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם". כל צבאם הוא עפ"י מדרשים רבים: "כל ציביונם". ראה דברינו ויכולו השמים והארץ בפרשת בראשית. מחד גיסא, נבראו האילנות "לציביונם" כמצבם בחודשי האביב עם פריחה וניצה ויש אומרים פרי כבר היה עליהם. מאידך גיסא, הבריאה כל הזמן הולכת ומשתכללת. אולי גם במעשי ידי האדם שמשכלל זנים וסוגי אילנות. (ראה דברינו מעשה שמים ומעשה אדם). והאסטרופיזיקאים גם יסכימו שהמעשים "מותחים והולכים". הריבוי והשכלול הם בתוך ששת ימי הבריאה וגם מעבר להם. ולהלן נראה שהריבוי של ר' ישמעאל והשכלול של ר' יהושע בן לוי אינם רק המשכיות בריאת הארץ מהיום הראשון לשלישי בו נוצר הצומח, כי אם גם המשכיות של יום השישי בו נברא האדם מהאדמה (מהארץ) שצווה לעובדה ולשומרה. את הקשר של האדם והצומח כבר ראינו בדברינו כי האדם עץ השדה בפרשת שופטים ונידרש לו קצת גם הפעם.
- כפר שיחין מזוהה כמקום בסמוך ליישוב מצפה הושעיה בימינו. שיחין הוא מאגר מים וקשור כנראה לשמו של הכפר. המקום גם ידוע בתעשיית כלי החרס שלו ונזכר מספר פעמים בספרות חז"ל. ראה הערך כפר שיחין בויקיפדיה.
- הארץ, השמים והים (המים).
- ומה עם החיות, הבהמות והאדם, אלה שחיים בארץ ולא במים או בשמים? האם נקטעה כאן הדרשה?
- ר' עזריה מעדיף את פתיחת הבריאה של פרק ב בבראשית, ובעצם גם הפסוק הראשון בתורה, שיש רק שני יסודות בראשיתיים: הארץ והשמים.
- ר' עזריה לא מסכים עם ר' נחמיה (שאולי ראה במים יסוד חשוב בשל מקום מגוריו) ואפשר להאריך ולדון במחלוקת המעניינת הזו שביניהם. מה שחשוב לעניינינו, הוא התפקיד המיוחד של הארץ והחיבור שהיא עושה בין הצומח והחי, בפרט החיבור בין האילנות לאדם. ראה בראשית רבה י ה: "וכל צביונו של אדם אינו אלא על הארץ". ראה שם על כל סוגי ה"צבאות" שיש לאדם עלי ארץ – לטוב ולרע. הארץ – עיקר ברייתה הוא הצומח ובהם האילנות, אבל גמר מלאכתה הוא – האדם.
- הקשר אדם-אילן (צומח) מקבל מדרש חיזוק ניכר בספר דברים, כדברינו כי האדם עץ השדה בפרשת שופטים, אך כאן, מוקדם שיח-קשר זה לספר בראשית. ראו גם במדרש בראשית רבה כו ו, שהאדם והאילן אחראים למה שהם עושים עלי ארץ: "כי האדם עץ השדה - מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון". עוד קשר של האילן לאדם, שקשור בט"ו בשבט שהוא מעין קדימון לחודש האביב הוא ניסן, נמצא בברכה המשלבת אילן ואדם, ברכות מג ע"ב: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם". ועדיין, יש להבין מה פשר השיח שבין האילנות "אלו עם אלו", ומה פשר שיח "האילנות עם הבריות". יש שיח בטבע! זו שירת העשבים? זה פירוש אליגורי לפסוק: "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ" (בראשית ב ה)? לפני בריאת השיח לא היה שיח בעולם?
- נתמקד בחצי הראשון של המדרש. לאילנות יש שיח פנימי משלהם ושיח משלהם עם בני האדם. האם גם בני האדם משיחים עם האילנות? אולי כן, בברכת האילנות שראינו בהערת השוליים הקודמת. את המעשה באחד שבצר את כרמו נראה לפרש אולי על דרך הסוד, שהוא נשאר ללון בכרם לשמוע את שיח האילנות, שעובר באמצעות הרוח, ונפגע (ראה המדרשים על הרוחות בבתי הקברות כגון בברכות יח ע"ב ובאבות דרבי נתן נוסח א פרק ג, ועל ארבעה שנכנסו בפרדס בגחגיגה יד ע"ב). אפשרות אחרת היא ש"פגעתו" אינה מילה שלילית אלא מציינת את עצם המפגש, כמו "ויפגע במקום" (הגם שלשון מקרא לחוד ולשון חכמים לחוד). האדם לן בכרם וזכה לשמוע את שיח האילנות. חיזוק לפירוש זה קבלנו ממדרש באבות דרבי נתן נוסח א פרק לז שהאילנות מסככים על האדם מרוחות רעות: "ולמעלה מן האילנות ברא רוחות רעות שרוחות רעות הולכות לכאן ולכאן ואילנות אינם זזים ממקומן". ראה גם משנת רבי אליעזר פרשה י שאליהו מהתל בנביאי הבעל: "וכי שיג וכי שיח לו", ואומר להם: "הבעל, שאתם עובדין אותו, שיח לו? ... שמא הוא ברא האילנות?". כך או כך, מבראשית רבה לעיל למדנו שהאילנות משיחים זה עם זה ועם הבריות. ולוואי ויהיה גם לנו שיח איתם ולא רק יום בשנה.
- היינו כתובים בכתיב חסר: תולדת, כמו: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה א), "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ" (שם ו ט), וכך בתולדות שם, תרח, יצחק, אהרון ומשה ועוד. אבל לגבי עשו ויעקב כתוב בנוסח התורה שבידינו "תולדות" בכתיב מלא, מה שמלמד על הבדלים בנוסח המסורה.
- "זה", הם תולדות השמים והארץ בפסוק הפותח את מעשה הבריאה השני. התולדות שלעיל דורשים ר' נחמיה ור' עזריה מפסוק בסיפור הבריאה הראשון, מצויים במקרא עצמו בראש הסיפור השני. המובאה ממגילת רות היא מעניינת משום שזה ה"תולדות" היחידי שיש בתנ"ך מחוץ לתורה, מה שיכול ללמד על ייחודיות מגילת רות. ראה גם לשון המדרש: "כל תולדות שבתורה" ולא במקרא. ויש לבדוק עוד מקורות בהם המונח "תורה" משמש למקרא כולו.
- שלימות הבריאה ושכלולה, באדם ובצומח, נפגמו בחטא עץ הדעת טוב ורע. אותם אילנות שהיו בבריאה: "עץ פרי עושה פרי למינהו", "שיהא טעם העץ כטעם הפרי" (רש"י בראשית א יא), אותה בריאה ראשונית שבה "אפילו אילני סרק עשו פירות" (בראשית רבה ה ט), שוב אינה אותה בריאה אחרי חטא עץ הדעת טוב ורע. ניטל זיוו של האדם וטעמם הבראשיתי של הפירות. אם בשל חטא האדם ואם בשל חטא האדמה שעברה על הציווי ולכתחילה לא הוציאה "עץ פרי עושה פרי" (בראשית רבה ה ט, מדרש אגדה בובר בראשית ג יב. ראה פירוש ר' עובדיה מברטנורא על רש"י, בראשית א יא שמנסה לגשר בין שתי השיטות). ומי משמיע קולו כנגד האדם שחטא? אילנות הגן! ראה בראשית רבה יט ח: "וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן – אל תקרא וישמעו, אלא וישמיעו – שמעו קולם של אילנו שהיו אומרים: הנה הגנב שגנב דעתו של בוראו". האילנות מעידים באדם שגנב את דעת קונו. גם זה שיח האילנות. ומי יודע מה הם אומרים על בני האדם שגם בימינו משחיתים יערות – אילני סרק ואילני מאכל. כך או כך, לגבי תיקון העולם בימות המשיח הוא "בן פרץ" נראה שמדרש זה משקף דעה מיסטית שלא כדעה "אין בין ימות המשיח לעולם הזה אלא שעבוד מלכויות בלבד" (סנהדרין צט ע"א, רמב"ם הלכות מלכים יב ב).
- פכר הוא שבר, הרס, עקר (חילוף אותיות פרך?). ראה בראשית רבה סז ב על עשו: "איך צָדוּךָ פוכר שערים. איך שערך פכור ומושלך?" ובאיכה רבה (בובר) פרשה ה: "פכרו פכרו אפילו יסודותיה". אך גם במשמעות של שילוב ולחיצה בחזקה: "פכר ידיו". ראה גמרא שבת י ע"א: "רבא שדי גלימיה ופכר ידיה, ומצלי".
- כבר הארכנו לדון ברצח הבל בדברינו קין והבל – הרצח הראשון בפרשת בראשית. שם הדימוי של האחים הוא המשל על שני האתלטים המתגוששים ואילו כאן הדימוי הוא של שני אילנות "שהיו סמוכים זה לזה" (סומכים זה על זה?) שבסופו של דבר מתו שניהם (והאנושות מתחילה אח"כ משת ואנוש, זה הפסוק שהמדרש דורש). לא רק הברזל יכול לקצץ באילנות (כפי שנראה בבראשית רבה ה י להלן), גם הם עצמם עלולים לעשות כך. ושוב, הדימוי לאדם שאולי לא תמיד טוב שיהיו סמוכים מדי זה לזה, תלויים זה בזה וזה על זה. עוד על אילנות שסמוכים או כרוכים זה לזה, ראה המשל בבראשית רבה סא ו: "משל למלך שהיה לו פרדס מסרו לאריס והיה בו שתי אילנות כרוכים זה לזה בכרך אחד, אחד של סם חיים ואחד של סם המות. אמר אותו אריס: אם משקה אני זה של סם חיים זה של סם המות שותה עמו. ואם איני משקה זה של סם המות, היאך זה של סם חיים חי?". ראה משל זה בדברינו בחירה בבכורה ומחירה וכן ברכת אברהם בפרשת תולדות על אברהם שלא רצה לברך את יצחק שמא יתברכו גם ישמעאל ובני הפילגשים. חמוּר מכך, ראה אוצר מדרשים (אייזנשטיין) אצילות: "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ') מלמד שהקב"ה ברא תחלה עולמות ומחריבן, אילנות ועוקרן, לפי שהיו מבוהלין ומקנאין זה לזה. משל לעשר אילנות הנטועות בשדה בשורה אחת באורך, ואין בין אילן לאילן כמלא נימא כל אילן ואילן רוצה שימלוך על כולן ולינק כל לחלוח האדמה בין כך יבשו כולם, כך העולמות". חז"ל הכירו היטב גם את החלק הרע והמזיק של האילנות שמתחרים על משאבי הטבע (והנמשל לבני אדם). אולי זו גם הסיבה למצוות כלאיים.
- מַסָּר הוא מָשׂוֹר. גלגל החמה מנסר באוויר העולם משעת זריחת השמש ועד שקיעתה ואין קול זה נשמע לבני האדם.
- ראה מקבילה במדרש שמות רבה ה ט שמקשר את מי התהום עם שרשי האילנות: "הגשמים מנין? שנאמר: תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. כיצד? יש אילן ששורשיו יורדים עשרים אמה, ויש שלושים ויש חמישים, ויש שאינן יורדין אלא שלושה טפחים והגשמים למעלה". ראה דברינו ראש השנה לאילן שאחת הסיבות לקביעת א' בשבט כשיטת בית שמאי או ט"ו בשבט כשיטת בית הלל, כראש השנה לאילנות, היא שעד מועד זה הצמחים שותים מגשמי שנה שעברה (התהום התחתון) ומשם ואילך מגשמי השנה הנוכחית (התהום העליון). זו שיטת תוספות בגמרא ראש השנה דף יד, שהבאנו שם, בניגוד לשיטת רש"י על השרף שבאילנות.
- בשעה שהוא היה גוסס, הם ישבו ופטפטו וצחקקו בחברת ר' פנחס, בעניין אחר, ולא ידעו שאחיו גוסס באותה שעה.
- השווה עם גמרא יומא דף כ עמוד ב: "תנו רבנן: שלש קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו, ואלו הן: קול גלגל חמה, וקול המונה של רומי, וקול נשמה בשעה שיוצאה מן הגוף. ויש אומרים: אף לידה ... ובעו רבנן רחמי אנשמה בשעה שיוצאה מן הגוף, וביטלוה". סיום מדרש בראשית רבה המתאר את יציאת הנשמה עם כריתת עצים, מעצים את הקשר אדם-אילן. כשאדם נפטר, כאילו נקצצים האילנות. וכן ההפך. ראה פרקי דרבי אליעזר פרק לג: "שישה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע. בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". ובאשר ליכולתו של רבי פנחס לחוש את אחיו ממרחק, ראה המעשה שהוא מספר בשמות רבה ה א בהקשר למפגש משה ואהרון: "אמר רבי פנחס: מעשה היה באח ובאחות שהיה אחד מהם בגוש חלב ואחד מהן בבית מרון. נפלה דליקה בביתו של גוש חלב באתה אחותו מבית מרון ונפלה עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו. אמרה לו: איני מרגלת לבוא אליך אלא פחדתי דהוית אחי באננקי ופלטת ממנה". אננקא או אאנקי היא צרה (נאקה). ומכאן שהיו חכמים שהאמינו בחוש הטלפתיה.
- האילן הוא סם חיים לעולם, אבל בשילוב עם הברזל, כשהוא משלים את הידית, הוא מאפשר את תנועת הנפת הגרזן והורדתו בכח על עצים אחרים כמו גם על האדם. ראו איך נקשרים אלה באלה גם בדין הורג נפש בשגגה: "ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ, מיכן אתה אומר: נתכוון לקוץ את האילן ונפל על אדם והרגו הרי זה גולה" (ספרי דברים פרשת שופטים פיסקא קפג). העץ "תרם" את הידית לגרזן, זה הונף על עץ אחר וכרת אותו, ואותו העץ הכרות נפל על אדם אחר והרגו. חברו מדרשים אלה עם הקול שהולך מסוף העולם ועד סופו הן בשעת יציאת הנשמה (זה שאנחנו לא שומעים) והן בשעת קציצת האילן (זה שאנחנו לא רוצים אולי לראות ולשמוע).
- היונה מביאה לנח עלה או ענף צעיר של עץ זית, כאות לחידוש פני האדמה והצומח לאחר המבול, בעת שנח מחפש סימני חיים לדעת אם הגיעה השעה לצאת מן התיבה. במקום להודות ליונה, הוא נוזף בה על שעקרה עלה/ענף זית זה, שאילולי שעקרה אותו, היה נעשה אילן גדול. דו-שיח זה בין נח ליונה מפתיע קצת, ויש להבין במה חטאה היונה? לעניינינו, כל הריבוי והשכלול של הצומח (והחי, להוציא הדגים) של מעשה בראשית נהרס במבול ואיננו. ראה שאלת המדרש: "מה חטאו עצים ואבנים?" (אמנם בעניין אחר), בדומה לשאלה עליה דנו בדברינו אם אדם חטא בהמה במה חטאה? בפרשת נח. מה כעת? האם יכול העולם להתחדש, להתרבות ולהשתכלל כמקדם? תשובת המדרש היא: כן! מעלה זית אחד "אילן גדול היה נעשה". יש לבריאה כולה, לצומח בפרט, כח להתרבות ולהשתכלל גם אחרי המבול. עובדה שנמצא עלה זית, משמע לא הכל נהרס ונמחה.
- מדרש זה דורש את הפסוק: "ולקחתם אגודת אזוב" בפסח מצרים וממשיך במוטיב "האילנות לעשות מהן מצות": מעץ הארז הגאה שבעצים מחד גיסא, ועד האזוב "השפל שבאילנות" מאידך גיסא. וכל זה: "ללמדך שקטון וגדול שווים לפני הקב"ה ובדברים קטנים הוא עושה ניסים". אבל אנחנו רוצים להמשיך, במקום בו פסקנו, בשירת האילנות: "אז ירננו כל עצי היער", ולחבר מדרש זה למדרש ויקרא רבה שממשיך את שירת האילנות לחגים ומחבר אותה לשירת בני האדם וקילוסם. ראה ויקרא רבה פרשת אמור ל ד: "יעלוז שדי וכל אשר בו - יעלוז שדי, זה העולם, וכל אשר בו, אלו הבריות ... אז ירננו כל עצי היער ... היער אלו אילנות שעושין פירות, וכל עצי היער אלו אילנות שאינן עושין פירות. לפני מי? לפני ה' כי בא לשפוט הארץ ... בראש השנה וביום הכפורים ... מכאן ואילך מה עלינו לעשות? אנו נוטלין אתרוג הדס ולולב וערבה ומקלסין לפני הקב"ה, ולקחתם לכם ביום הראשון". האדם לומד מהבריאה כולה, בפרט מהאילנות המחדשים כל שנה את צמיחתם, פריחתם ופריים, לומר שירה.
- אחרי שמות רבה הנ"ל ולכבוד ט"ו בשבט אי אפשר שלא להזכיר את פרק שירה שנדפס בסידורים רבים ומקורו לא כל כך ברור. ראה הערך פרק שירה בויקיפדיה. מפרק זה ומשירת הירקות והעצים, נולדה מאוחר יותר, כנראה ע"י ר' נחמן, שירת העשבים. שגם לה יש מקור במדרש, בראשית רבה י ו: "א"ר סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל". והגם שאנו עוסקים בראש השנה לאילנות, כבר קדמו להם העשבים ושיח השדה בבריאה בפסוקים שהבאנו בראש הדף.
- ראו דברינו האור שנגנז בפרשת בראשית.
- אנחנו אמנם לא בפרשת החודש הזה לכם, אבל בפרשת חודש שבט הוא מלך, שכאמור מבשר את חודש ניסן הוא חודש האביב ואי אפשר להתעלם מהסמיכות שיוצר לוח השנה בין פרשות יציאת מצרים וט"ו בשבט, בכל שנה ושנה (ללא קשר לעיבור השנה) – בין ההתחדשות העם להתחדשות הטבע. לעתיד לבוא יחזרו ימי הבריאה: הראשון, השני והשלישי וכו', ונחזור למדרשי בראשית רבה בהם פתחנו. עד אז נזכה לקיים נטיעות של בשר ודם, כמאמר ירמיהו הנביא בפרק לא פסוק ד: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ". ומאמר הנביא יחזקאל לו ח: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". וכדברי התורה, ויקרא פרק יט: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה': וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
- ובזכותם תהיה שנה טובה גם לנו "כי האדם עץ השדה" (דברים כ יט) - מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן" (ספרי דברים פיסקא רג) ו"מה האדם נותן דין וחשבון, אף עצים נותנין דין וחשבון" (בראשית רבה כו ו).
- להשקות בהם כל חי וצומח: אילני סרק כאילני מאכל, ירקות וכל שיח השדה.