בבית הכנסת שלנו, אירעה, לפני מספר שבועות 'תקלה'. החזן של תפילת מוסף בשבת, שכח לומר את התפילה לשלום המדינה ועבר מ"יקום פורקן" היישר לתפילת אב הרחמים. מה עושים? בבית הכנסת שלנו, הכל נינוח ורגוע, ומשעה שנתגלתה התקלה, לא קרתה שום מהומה, לא פרץ או צווחה, והחזן חזר ואמר את התפילה לשלום המדינה לאחר שהשלים את תפילת אב הרחמים. ובא לציון גואל.
חשבתי לאחר מכן שאולי לא בכדי אירעה "תקלה" זו ואפשר שמהשמיים מרמזים לנו משהו.1 שהרי סדר התפילות זה הוא הנכון. קודם יש לומר את תפילת אב הרחמים שנתקנה על גזירות תתנ"ו (פרעות מסעי הצלב באשכנז, המאה ה- 11) ומסמלת את פרעות וצרות עם ישראל לדורותיו, ואח"כ תפילה לשלום המדינה המסמלת את תקומת ישראל ותשועתו מאויביו.2
מדוע אם כן אנו אומרים את התפילות בסדר שאנו אומרים?
בדקתי ומצאתי שהתפילה לשלום המדינה ממוקמת בדיוק היכן שהיו היהודים, לאורך כל הדורות, אומרים תפילה לשלום המלכות. "מי שברך" לקיסר פראנץ יוזף, לצאר הרוסי, לנפוליאון וכו', ואף והיום, לממשלת צרפת, למשפחת המלוכה באנגליה ולנשיא ארה"ב באמריקה וכו'. במסגרת ה"מי שברך" שעושים בקריאת התורה לעולה ולמשפחתו, לראש הקהל ולרב הקהילה וכו', מוסיפים גם "מי שברך" לראש המדינה שבחסותה וחסדה אנו חיים. כפי שהורונו חז"ל: "התפלל בשלומה של מלכות" (פרקי אבות ב ג).3 עם קום המדינה, לקחו המדפיסים את הסידור, הוציאו את התפילה לקיסר האוסטרי4 והכניסו במקומה את התפילה למדינת ישראל. לא כולם עשו זאת, כמובן. היו שהוציאו ולא הכניסו.5 אבל אלה שעשו, כך עשו.6
ותמהתי, מי הסמכות התורנית שתהפוך את "התקלה" שארעה בבית הכנסת שלנו, לתיקון גדול! מי הרב שישים נפשו בכפו ויורה לנו לשנות את סדר התפילה ולומר את התפילות שלאחר הקריאה בתורה, בתחילת תפילת מוסף, על הסדר הנכון: יקום פורקן לזכר יהדות בבל המפוארה שבה התחבר הסידור הראשון (ר' עמרם גאון, המאה התשיעית),7 תפילת אב הרחמים לזיכרון פרעות וצרות עם ישראל לדורותיו מגזירות תתנ"ו, דרך גזירות ת"ח ת"ט (חלמניצקי), גירוש ספרד וכו' ועד שואת אירופה במאה ה- 20. ולאחר מכן, תפילה לשלום המדינה המסמלת את תקומת ישראל בדורנו. ומשם ל"אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה" ותפילת שבע של מוסף.8
עד שתקום אותה סמכות תורנית ועד שנעיז לתקן תקנה חשובה זו, אני ממלמל בשקט, ביני לבין עצמי, את התפילות בסדר הזה ומייחל ליום שבו:
יבוא לציון גואל ויושב פשע יעקב.9
חג עצמאות שמח
מחלקי המים
מים אחרונים: וכבר אירע דבר בישיבת פוניבז' בשנות השישים של המאה שעברה, כאשר הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל לימד כמנהגו בכל בוקר הלכות אורח חיים (בימים בהם היה בארץ ולא נדד ברחבי תבל להתרים בעלי בתים לישיבה), והגיע לתפילת אב הרחמים. פנה הרב אל בחורי הישיבה בשאלה אם מישהו יודע מתי והיכן ובשל מה חוברה תפילה זו? מובן שאף אחד לא ענה. התשובה, שהוא נתן, היא: בפרעות תתנ"ו – מסעי הצלב. ואז בהתרגשות רבה ועל סף דמעות, פנה הרב אל ציבור התלמידים שישב לפניו שורות שורות, ואמר: על מאורעות אלה שאירעו לפני כמה מאות שנים ובהם נהרגו אלפים בודדים של יהודים,10 נתחברה תפילה שאנו ממשיכים לומר אותה עד היום! ועל השואה שאירעה לפני שנים ספורות ובה נהרגו שישה מיליון יהודים ובהם כמיליון ילדים – אין לנו שום תפילה!11 שקט נורא ודממת מוות הושלכו בקהל וכמובן שאף אחד לא העיז לפצות פה ולהציע תשובה. ואז באה תשובתו של הרב: כי בשואה נהרגו לא רק בכמות, אלא גם באיכות. בשואה נהרגו גם אותם שהיה להם האומץ והכח לחבר תפילות ולתקן תקנות חדשות, גם הם נספו!12