בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ: (במדבר כט לה, פרשת פנחס).1
תוספתא סוכה (ליברמן) ד יז –
ויום טוב האחרון של חג פייס לעצמו זמן לעצמו רגל לעצמו קרבן לעצמו שיר לעצמו ברכה לעצמה, שנאמר: "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך" (מלכים א ח סו).2
פסיקתא דרב כהנא כח ד – תן לךק לשבעה וגם לשמונה 3
"תן חלק לשבעה וגם לשמונה" (קהלת יא ב) … ור' יהושע אמר: "תן חלק לשבעה" – אילו שבעת ימי פסח. "וגם לשמונה" – אילו שמונת ימי החג. כשהוא אמר "וגם" – לרבות את העצרת4 ואת ראש השנה ואת יום הכיפורים.5
שם סימן ב – החג של חודש תשרי
אמר ר' לוי: כך עלתה דעתו של הקב"ה ליתן לישראל רגל אחד בכל חודש שבקיץ. בניסן פסח, באייר פסח קטן. בסיון – עצרת. ועל ידי עבירות ומעשים רעים שהיה בידם ניטלו מהם שלושה: תמוז, אב אלול. ובא תשרי ופרע לשלושתן … אמר הקב"ה: של אחרים הוא פורע ושלו אינו פורע? תן לו משלו ויבוא ויטול את שלו. לפיכך צריך הכתוב לומר "ביום השמיני עצרת תהיה לכם".6
שם סימן ז – הקשר בין שמיני עצרת ובין חג השבועות
אמר ר' יהושע בן לוי: ראויה היתה עצרת של חג להיות רחוקה חמישים יום. מושלו משל, למה הדבר דומה? למלך שהיו לו בנות נשואות במקום קרוב ובנות נשואות במקום רחוק. אילו שנשואות במקום קרוב, אית ביומיא דייזלון וייתון (יכולות ללכת ולבוא ביום אחד). ואלו שהן במקום רחוק, לית ביומא דייזלון וייתון (אינן יכולות ללכת ולבוא ביום אחד). אמר המלך: אני ואתם נשמח יום אחד. כך, בפסח על ידי שישראל יוצאין מן החורף לקייץ ואינה טרחות דרכים קשה, לפיכך היא רחוקה ממנו חמישים יום. דאית ביומיא דייזלון וייתון.7 אבל בחג, על ידי שישראל נכנסין מן הקייץ לחורף וטרחות דרכים קשה, לפיכך אינה רחוקה ממנו חמישים, דלית ביומיא דאזלון וייתון. אמר הקב"ה: אני ואתם נשמח יום אחד. לפיכך צריך לומר "ביום השמיני עצרת תהיה לכם" (במדבר כט לה).8
במדבר רבה כא כג פרשת פינחס – כנסת ישראל היא שביקשה את שמיני עצרת
"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" זהו שאומר הכתוב: "יָסַפְתָּ לַגּוֹי ה' יָסַפְתָּ לַגּוֹי נִכְבָּדְתָּ רִחַקְתָּ כָּל קַצְוֵי אָרֶץ" (ישעיהו כו טו). אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבון העולם, הוספת שלוה לדור המבול, שמא הקריבו פר אחד ואיל אחד? … וכן לסדומיים וכן לפרעה וכן לסנחריב וכן לנבוכדנצר, שמא הקריבו אחד מהם פר אחד ואיל אחד? … ולמי נאה להוסיף שלוה וכבוד? לישראל, שנאמר: "יספת לגוי ה' ", ואין גוי אלא ישראל, שנאמר: "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, עליך ליתן לנו את המועדים ועלינו להיות מקריבים לפניך קרבנות כראוי. "נכבדת" – נתת לנו ראשי חדשים ואנו מקריבים לפניך … בפסח הקרבנו לך, ראש השנה הקרבנו לך, יוה"כ הקרבנו לך, וכן בחג. אפילו מועד אחד לא ביטלנו. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: עליך להוסיף לנו מועדות ועלינו להיות מקריבים לפניך ומכבדין אותך: "יספת לגוי נכבדת רחקת כל קצוי ארץ". אמר להם הקב"ה: חייכם, איני מחזיר ימים טובים מכם, אלא אני מוסיף לכם מועדות שתשמחו בהם, שנאמר: "ביום השמיני עצרת".9
חזקוני ויקרא כג לט – חג שמונת ימים
"אך בחמישה עשר יום" – גם "אך" זה מיעוט הוא. ומה מיעוט? מיעט פסח, שאינו חייב לעמוד בו בירושלים רק יום אחד מפני טירוד קציר שעורים. וכן בעצרת מפני טירוד קציר חיטים כדי שילקט תבואתו שלא תתקלקל. אבל בחג הסוכות שהכל כנוס לתוך הבית, חייב לשמוח שמונה ימים.10
פסיקתא דרב כהנא כח ט – מוטיב הגשם
אמר ר' אלכסנדרי: למלך שבאת לו שמחה, וכל שבעת ימי המשתה מטרונא מרמזת לבני פלטין ואומרת להם: עד שהמלך עסוק באלרוייא שלו,11 שאלו צורכיכם. וכיון שלא הבינו, כָּבְשָׁה להם מטרונא עוד יום אחד. כך, כל שבעת ימי החג התורה מרמזת לישראל ואומרת להם: שאלו מה' מטר. תדע לך שהוא כן, ביום השני "ונסכיהם" (במדבר כט כט), בשישי "ונסכיה" (שם שם לא), בשביעי "כמשפטם" (שם שם לג). מ"ם יו"ד מ"ם – מים.12 מכאן לנסוך המים מן התורה בחג. וכיון שלא התבוננו, כבשה להם התורה עוד יום אחד. לפיכך צריך הכתוב לומר: "ביום השמיני" (במדבר כט לה).13
שם – אני ואתה נשמח יום אחד
אמר ר' אלכסנדרי: למלך שבאת לו שמחה. כל שבעת ימי המשתה היה בנו של מלך טרוח עם האורחים. וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה, אמר המלך לבנו: בני, יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טרוח עם האורחים, ועכשיו אני ואתה נשמח יום אחד. ואיני מטריח עליך הרבה, אלא תרנגול אחד וליטרא אחת של בשר. כך, כל שבעת ימי המשתה, ישראל עסוקים בקורבנותיהם של אומות העולם, דאמר ר' פנחס כל אותן שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג כנגד שבעים אומות העולם שלא יצאו העולם מהם … וכיון שיצאו שבעת ימי החג, אמר הקב"ה לישראל: בניי, יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקורבנותיהם של אומות העולם, ועכשיו אני ואתם נשמח יחד. ואיני מטריח עליכם הרבה אלא פר אחד איל אחד.14
שם סימן ג – יום טוב, תהיה בטוב
"ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה" (קהלת ז יד). אמר ר' אבא בר כהנא: אם נזדווג לך יום טוב עשה אותו מיד, דכתיב: "ביום טובה היה בטוב". "וביום רעה ראה" – ואם נזדווג לך יום רעה, ראה איך לעשות תשובה ולהינצל ממנו.15
ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג – החזרה לבית מהסוכה
ושני המועדים האלה, רוצה לומר, סוכות, ופסח, מלמדים דעות ומדות, אמנם הדעת בפסח, הזכרת אותות מצרים והתמדתם לדורות, אמנם הדעת בסוכות, להתמיד זכר אותות המדבר לדורות … שיהיה האדם זוכר ימי הרעה בימי הטובה, בעבור שירבה להודות להשם ושילמוד מדת ענוה ושפלות, יאכל מצה ומרור בפסח לזכור מה שאירע לנו, וכן יצא מן הבתים לשכון בסכות כמו שיעשו השרויים בצער שוכני המדברות, לזכור שכן היה עניננו בתחילה, כי בסכות הושבתי את בני ישראל וגו', ונעתקנו מן הענין ההוא לשכון בבתים המצוירים במקום הטוב שבארץ והשמן שבה בחסד השם וביעדיו לאבותינו …16 אבל צאתנו מסכות למועד שני רוצה לומר שמיני חג העצרת, הוא להשלים בו מן השמחות מה שאי אפשר לעשותו בסכות אלא בבתים הרחבים ובבניינים.17
חג שמח
מחלקי המים
מים אחרונים 1: תפילת הגשם ליניי:
תַּרְעִיף שָׁמַיִם מִמָּעַל / מִמַּעַל יִזְּלוּ שְׁחָקִים
שְׁחָקִים בְּגִשְׁמֵי רָצוֹן / רָצוֹן עַטֵּר קוֹרְאֶיךָ
קוֹרְאֶיךָ בְּבִרְכָתָךְ צַוֵּה / צַוֵּה וּשְׁלַח לָהֶם פְּדוּת
פְּדוּת בְּגֶשֶׁם עוֹרֵר / עוֹרֵר וְטוֹבוֹת שַׂבְּעֵינוּ
שַׂבְּעֵינוּ בְּגִשְׁמֵי נְדָבוֹת / נְדָבוֹת מֵעֲלִיּוֹת מָיִם
מַיִם אֲצוּרִים ליום / ליום לְהֵיטִיב לַכֹּל
מים אחרונים 2: פתחנו ששמיני עצרת הוא "עוד יום טוב", ללא הלכות ודינים המייחדים יום זה, עד שאפילו דנו חכמים אם הוא יום טוב לעצמו ויש לברך עליו שהחיינו וזמן וכו', והנה ברבות השנים הפך יום זה ליום 'עמוס' במיוחד: שמחת תורה, קריאה רבה בתורה, חתני תורה ובראשית, הזכרת נשמות, תפילה לגשם ועוד.