- ובוודאי שאיננו מתכוונים להתחרות ברבי יעקב בן חביב שלו זכות הבכורה על 'אגדתא דתלמוד' במפעלו עין יעקב על הש"ס.
- ראו משנה זו גם ב עדויות פרק ד משנה ח מה שמעיד על קדמותה. והנוסח בתוספתא יבמות פרק א הלכה י (מובא בירושלמי יבמות א ו) הוא: "אף על פי שנחלקו בית שמיי כנגד בית הלל בצרות ובאחיות ובספק אשת איש ובגט ישן ובמקדש את האשה בשוה פרוטה והמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי, לא נמנעו בית שמיי לישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמיי, אלא נהגו האמת והשלום ביניהן, שנאמר: האמת והשלום אהבו". אמנם בירושלמי שבת א ד למדנו שלעתים הגיעה מחלוקת בית שמאי ובית הלל עד כדי שפיכות דמים: "תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים", ראו בדברינו שועל, עקרב, שרף וגחלי אש; ובגמרא שבת יז ע"א גם "נעצו חרב בבית המדרש", אבל אפשר שהיו אלה קיצוניים במחנה בית שמאי ואילו הרוב אכלו זה אצל זה וגם נישאו זה לזה "והאמת והשלום אהבו". מכאן ממשיכה הגמרא לדין "לא תתגודדו" לו הקדשנו דף בפרשת ראה ולסיפור שנראה בסמוך של עדות ר' דוסא בן הרכינס על צרת הבת שהיא נושא המשנה בה פתחנו. אך כאן לכבודה של מסכת יבמות ועל מנת להרבות שלום בעולם כבר בתחילת המסכת (ולא לחכות לסיומה במאמר: "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם"), אנו מבקשים להתחבר כאן עם המשנה בסוף המסכת (דף קטז ע"ב) הדנה בעדות אשה שבעלה נפטר בה בית הלל מחמירים ובית שמאי מקילים: "בית הלל אומרים: לא שמענו אלא בבאה מן הקציר, ובאותה מדינה, וכמעשה שהיה", ואילו בית שמאי אומרים: "אחת הבאה מן הקציר, ואחת הבאה מן הזיתים, ואחת הבאה מן הבציר, ואחת הבאה ממדינה למדינה". ו"חזרו בית הלל להורות כבית שמאי".
- כשיטת בית שמאי. צרת הבת היא אישה שנייה של אדם שנשא את בת אחיו לאשה ונפטר בלי בנים ואחיו לא יכול ליבם את אשת אחיו, היינו לשאת לאשה את בתו, וממילא גם האשה השנייה (הצרה) פטורה מהייבום ויכולה להינשא לכל אדם. ראו משנה יבמות פרק א משנה ב: "היתה בתו או אחת מכל העריות האלו נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת, כשם שבתו פטורה כך צרתה פטורה". ובנושא זה הייתה מחלוקת גדולה בין בית שמאי (שמתירים לייבם את צרת הבת, היינו שיש לה זיקת ייבום ואין איסור ערווה) ובית הלל (שאוסרים לייבם את צרת הבת, היינו שיש כאן איסור ערווה ואין שום זיקת ייבום, כמשנה בראש המסכת). ראו דף קודם שם שר' יהושע מתיירא ומתחמק לומר כמו מי ההלכה: "שאלו את ר' יהושע: צרת הבת, מהו? אמר להם: מחלוקת בית שמאי ובית הלל; והלכה כדברי מי? אמר להם: מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים, בין שתי מחלוקות גדולות, בין בית שמאי ובית הלל. מתיירא אני שמא ירוצו גולגולתי!". הוא ר' יהושע שבתנורו של עכנאי עמד בתוקף על דעתו.
- שבאו חכמים לברר אצל ר' דוסא בן הרכינס מה דעתו, לאחר שלא הוכרעה המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל וגונבה לחכמים השמועה שהכריע כבית שמאי שצרת הבת מותרת. ור' יהושע שנזכר בהערה הקודמת, מתנדב להיכנס ראשון.
- לחם כאן הוא במשמעות של תורה, ראו בראשית רבה ע ה, מדרש ילמדנו בראשית "ונתן לי לחם", מדרש משלי לא יד ועוד. וכוונתו שעזריה לא נפטר מהעולם בלי שהשאיר בן (אלעזר) חכם בתורה.
- ראו דברי שמעון הצדיק לנזיר הנאה בגמרא נזיר ד ע"ב: "כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ". ובגמרא שבת לא ע"א בהפך, בסיפור על האיש שניסה להקניט את הלל ונכשל והפסיד 400 זוז ואמר לו: " אתה הוא הלל שקורין אותך נשיא ישראל? - אמר לו: הן. - אמר לו: אם אתה הוא - לא ירבו כמותך בישראל. - אמר לו: בני, מפני מה? - אמר לו: מפני שאבדתי על ידך ארבע מאות זוז". ויש עוד דוגמאות למטבע לשון זו.
- מפרש רש"י: "בכור שטן הוא - חריף ועומד על שמועה ועושה מעשה ואינו שב משמועתו לעשות כרבים" וידוע שבית שמאי היו מחודדים יותר עד שלדעה מסוימת חידוד זה אפילו דוחה רוב קולות (לעיל יבמות יד ע"א).
- לסיפור עד כאן וגם להמשכו, יש מקבילה בירושלמי יבמות פרק א הלכה ו ושם סדר הדברים שונה: במהלך הדיון אצל ר' דוסא בן הרכינס הוא מזהיר את החכמים מפני יונתן אחיו אבל בה בעת שולח אותם אליו ומצווה לאחיו שיכבד אותם. משלחת החכמים עוברת מדוסא ליונתן ונכנסת לדיון עם האחרון שמתווכח איתם נמרצות עד שהם מתנמנמים והוא זורק עליהם צרורות של עפר שיתעוררו ומתלונן אצל אחיו: מה שלחת לי בני אדם שצריכים עדיין ללמוד? משם הם חוזרים לדוסא והוא מעיד בשם חגי הנביא מה היא ההלכה ורק אז מתוודע אליהם ולשמותם. נחזור להמשך הסיפור בבבלי.
- יונתן בכור שטן, אחיו של ר' דוסא בן הרכינס.
- יונתן מקשה לר' עקיבא את כל שלוש מאות שאלותיו (תשובותיו בלשון הגמרא) ור' עקיבא עונה עליהן אחת לאחת.
- לאחר שר' עקיבא עונה על כל שאלותיו, לא נותר ליונתן בכור שטן אלא להעליב את ר' עקיבא שעדיין לא הגיע לדרגת רועה בקר (שיכולים לדון בדיני ממונות למשל), וזה עונה לו שאפילו לדרגת רועה צאן לא הגיע! זהו ר' עקיבא שתחילתו כרועה (צאן?) של כלבא שבוע (כתובות סב ע"ב), ואחרי כל התורה שלמד ונעשה גדול בישראל לא גבה לבו ולא רמו עיניו! (מהרש"א מפרש שהוא רומז למשה שהיה גם הוא רועה צאן ואומר: עוד לא הגעתי לדרגתו של משה). ראו דברינו רועי צאן עבדיך בפרשת ויגש.
- ומניין יודעים שאין לדקדק יותר מדי במי שבא להתגייר? מהפסוק ברות א יח: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה", אחרי שצוותה אותה נעמי על תחום שבת, איסור ייחוד, עבודה זרה ותרי"ג מצוות בכלל (עפ"י הדרשה שם). ואם תאמר שכנגד ברייתא זו עומדים דבריו של רבי חלבו: "קשים גרים לישראל כספחת", הנה הגמרא שם כבר התייחסה לאמירה זו ומסבירה שלפיכך אומרים לו "אומרים לו: מה ראית שבאת להתגייר?" ומסבירים לו שלצד המצוות הקלות יש גם מצוות חמורות, כולל עונשים. במסכת יבמות יש דיונים לא מעטים בנושאי גרים וגיור, ראו בדף מח ע"ב על גרים מעונים שבאו מיראה ולא מאהבה, בדף כד ע"ב: גירי אריות וגירי אסתר ומרדכי, בדף עט (שנראה להלן): גרים גרורים, דברי ר' יצחק בדף קט ע"ב: "רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ולערבי שלציון, ולתוקע עצמו לדבר הלכה. מקבלי גרים - כר' חלבו, דאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור", ועוד. ראו דברינו קבלת גרים במגילת רות וכן כולנו גרים בחג השבועות והדברים מורכבים עד ימינו.
- לא סתם הרג אותו. דן אותו ואח"כ הרגו. עוד על מגילת ספר ראו ירושלמי תענית ד ב בייחוסי אישים מהמקרא ומחז"ל.
- כבר הרחבנו לדון בסיפור מיוחד זה בדברינו מנשה בן חזקיהו מלך יהודה בדפים המיוחדים, וכאן רק נעיר בקצרה. ישעיהו מקבל עונש על דברים קשים שאמר על עם ישראל. ראו שיר השירים רבה א: "רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני". אך מה פשר העניין הזה שמנשה מתגלה כתלמיד חכם ושופט מאמין הדן עפ"י התורה ורודף את ישעיהו הנביא עד מוות? לכאורה, לפנינו 'מדרש קשה' המתאר את הרדיפה המתחכמת של מנשה ומלכים אחרים אחרי הנביאים המוכיחים אותם על מעשיהם הרעים. ראו בפסיקתא רבתי פיסקא ד: "השמים כסאי והארץ הדום רגלי (ישעיה סו א), בסוף נבואתו של ישעיה נתנבא הפסוק הזה. ואימתי נתנבא אותו? בימי מנשה. שכיון שהכניס מנשה את הצלם להיכל התחיל מתנבא ישעיה לישראל ואמר להם: מה אתם מתגאים לי בבית הזה שבניתם לי? העליונים והתחתונים אינם מחזיקים כבודי והבית הזה שבניתם לי אני צריך? איזה בית אשר תבנו לי? הרי נבוכדנצר עולה ומחריב אותו ומגלה אתכם. מיד כעס עליו מנשה ואמר להם תפשוהו, רצו אחריו לתופשו ברח מפניהם פערה החרובית עצמה ובלעה אותו וכו' ". אבל אפשר שיש כאן עוד מוטיב. חז"ל משתמשים בדמותו של מנשה על מנת להציג דמויות שליליות בנות זמנם שבאים להתחכם בפירוש פסוקים, פלפולי הלכות, אגדות מתחכמות וכו', לעתים גם בשילוב עם כוח שלטוני, וסופם שמגיעים עד שפיכות דמים. אך ראו בהמשך הסוגייה שם, שהגמרא משמשת שופר לקולו של ישעיהו ונותנת הסבר לשאלותיו המתחכמות של מנשה. ללמדנו, שאין לנפנף טיעונים כאלה וצריך לדעת להתמודד איתם בבחינת "דע מה שתשיב". כך או כך, ראו מקבילות נוספות בבבלי סנהדרין קג ע"ב, ירושלמי סנהדרין פרק י הלכה ב. וראו עוד פירוש רש"י לגמרא בבא בתרא טו ע"א שבגלל הרג זה של ישעיהו הוא לא הספיק לכתוב את ספרו והשלימו זאת "חזקיהו וסיעתו".
- את הדרשה: קרינן כניגדו, שכאילו קוראים בחיריק, לא זכינו להבין, אבל הדרשה כולה ברורה: זכה – כנגדו, שהאשה משלימה את הגבר בתכונות החסרות לו. לא זכה – מנגדתו ושולטת עליו. "העולם" מצטטים בד"כ את הדרשה הראשונה: "זכה - עזר, לא זכה – כנגדו", ואילו בשנייה, "כנגדו" הוא דבר חיובי, בונה ומפרה. בבחינת "הפכים משלימים" ובדרכו של הנצי"ב בפירושו הרחב דבר על פסוק זה: "אין משמע בלשון ה' עזר כנגדו– שיהא לו או עזר או כנגדו ... אלא הכוונה שהניגוד יהיה לעזר". ראו דברינו עזר כנגדו בפרשת בראשית שם הרחבנו ברעיון זה.
- הגבר מביא את חומרי הגלם, אך ידה ותבונתה של האישה הן שיוצרות את המוצר המוגמר.
- ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין) חופת אליהו עמוד 178 מצאנו גם את החומה שהאישה בונה חומה סביב בעלה: "שצריכה להיות כחומה שאינה זזה ממקומה שנאמר אני חומה". עוד בסוגיה בגמרא יבמות אמירות וסיפורים רבים על איש ואשה ויחסיהם למטוב ועד רע. כגון: "נְחֵית דַּרְגָּא נְסֵיב אִיתְּתָא", "דַּיֵּינוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ, וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ מִן הַחֵטְא", "מצא או מוצא", "אשה רעה וכתובתה מרובה", וציטטות לרוב מספר בן סירא: "אשה טובה מתנה טובה לבעלה", "אשה יפה אשרי בעלה מספר ימיו כפלים" ועוד. ויש כמובן גם אמירות וסיפורים שליליים, אך אנו בקשנו את החיובי והמהנה.
- חכמים מאריכים בדרשותיהם והשומעים שמתאפקים ואינם יוצאים לשירותים נפגעים מכך בעקרות ("איעקר"). והגדיל מכולם רב הונא שהאריך מאד בדרשותיו וגרם לעקרות של שישים חכמים כפי שמעיד ר' אחא בר יעקב. ראו שם בקטע שהשמטנו מה אירע לרב אחא בר יעקב עצמו, אלא שהצליח להתרפא. ובדרשות שאח"כ גם למד כיצד להיזהר ולקיים את הפסוק "החכמה תחיה את בעליה". מעניין אם נושא זה נידון בהלכה, הגם שנראה פשיטא שלצורך כזה מותר לצאת מהדרשה באמצע (מעניין מה עושים החסידים בטיש של הרבי). ונראה עוד שעיקר הביקורת כאן מופנית כלפי הרב שמאריך בדרשתו.
- מבלי להיכנס לפרטי הנושא, ר' יוחנן יושב ודורש מה שדורש לעניין שריפת נותר במקדש ור' אלעזר בן פדת מביא דרשה על המילה "וביום" (לעניין דין נותר ומצוות מילה שלא בזמנם) שלומדת מפסוק במקרא את מה שר' יוחנן אמר מסברא.
- ר' יוחנן יוצא מבית המדרש ומספר בהתפעלות לריש לקיש (שמשום מה נעדר מאותו דיון) את הדרשה של ר' אלעזר בן פדת שהייתה "כמשה מפי הגבורה" והשאירה אותו ללא מענה. זה אגב אותו ר' אלעזר בן פדת שר' יוחנן סונט בו בגמרא בבא מציעא פד ע"א לאחר פטירתו של ריש לקיש: "את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תנא דמסייעא לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא?". אך כאן, ר' יוחנן לא רק מפרגן לר' אלעזר, אלא גם מקבל בפשטות את העובדה שאינו מכיר את מדרש תורת כהנים (ספרא), בעוד שריש לקיש ור' אלעזר הכירו (נושא למחקר תולדות המדרש, בפרט מדרשי התנאים). ר' יוחנן ראש ישיבת טבריה בדור אמוראי ארץ ישראל הראשון, לא הכיר את מדרש תורת כהנים! ומשנודע לו, הוא יושב ומשנן את תורת כהנים בשלושה ימים ולומד אותו בשלושה חדשים. וכל זה מובא גם בדברינו ר' יוחנן קפדן היה בדפים המיוחדים.
- איסור עמוני ומואבי לבוא בקהל כבר נזכר במסכת יבמות בדף טז ע"ב: "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב: ידו פרש צר על כל מחמדיה? זה עמון ומואב. בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל, הכל נפנו על כסף וזהב, והם נפנו על ספר תורה, אמרו: זה שכתוב בו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', ישרף באש". כאן הסוגיה המרכזית היא של היתר עמוניות ומואביות שמותרות עפ"י המשנה לבוא בקהל מיד, גם בהשוואה לנשים אחרות כגון מצריות ואדומיות ור' שמעון במשנה שם חולק. בנושא זה הארכנו לדון בדברינו לא יבוא עמוני ומואבי בפרשת כי תצא וכאן נעיר רק בקצרה.
- בקטע שהשמטנו מסבירה הגמרא ששאלתו של שאול "בן מי הנער הזה"? לא הייתה שאלה אינפורמטיבית, שהרי שאול כבר הכיר את דוד (וגם את ישי אביו ומשפחתם). אלא ששאל אם הוא ראוי למלכות, לאחר שראה שמדיו התאימו לגופו של דוד ו"התחיל לחשוש שמא הוא המיועד למלכות" (פירוש שטיינזלץ שם). והרי כתוב על שאול שהיה: "משכמו ומעלה גבוה מכל העם".
- אבנר מגן על ייחוסו של דוד (ראו יחסי דוד אבנר החמים במקרא, שמואל ב פרק ג) וקובע את ההלכה: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אבל בהמשך הגמרא שם, דואג האדומי (!) לא מוותר ושואל קושיות חזקות על חידוש הלכתי גדול זה. הקושיה הראשונה מצויה כבר במשנה בשיטת ר' שמעון הנ"ל שעומד על דעתו גם כאשר חכמים עונים לו שעל הקל וחומר שלו "יש לדון" וניתן להשיב, והוא עונה להם בלהט: "לא כי, הלכה אני אומר" והם אינן עונים לו.
- דואג (או חכמי בית המדרש ששמו אותו להם לפה) לא מרפה ומקשה קושיה שניה מדין ממזר. אם "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית", מדוע לא נאמר: ממזר ולא ממזרת? מה גם שממזר לא חטא. תשובת אבנר (או שוב חכמי בית המדרש ששמו אותו להם לפה) היא קצרה ופשוטה: ממזר – מום זר, היינו שמומו בא מהזרות של איסור ערווה ובזה אין הבדל בין זכרים ונקבות.
- שאלה שלישית: ונתיר מצרית מיד ולא נחכה שלושה דורות כמו שכתוב בתורה: "דור שלישי יבוא להם בקהל ה' " (דברים כג ט).
- ובאמת יכול היה דואג לשאול שאלה טובה עוד יותר. התורה עצמה נותנת שתי סיבות לאיסור העמונים והמואבים: "עַל־דְּבַר אֲשֶׁר לֹא־קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת־ בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ". ניחא עניין הלחם והמים, אבל מה עם הסיבה השנייה שמרמזת בברור על התוצאה הקשה של שכירת בלעם שאמנם לא הצליח לקלל, אבל הצליח בעצתו על הזנות בשיטים. ומי הן שזנו והזנו? בנות מואב! אך לא נהיה לפה לדואג ולא נוסיף להקשות על ייחוס דוד.
- דואג מוסיף להקשות בדברי טעם ואבנר (או שמא חכמי בית המדרש) נשאר(ים) ללא מענה.
- כאן שאול מתערב לטובת דוד ושולח את דואג לבית המדרש לברר מה דינו של דוד שבא מצאצאי רות המואבית.
- פעם שנייה שהגמרא חוזרת על קביעה זו שבהדרגה הופכת למעין פסוק: "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". ומי הוא בית המדרש שם נקבע כלל זה? בית מדרשו של שמואל הרמתי. אך דואג והגמרא, ממשיכים בשאלותיהם גם בבית המדרש של שמואל ולא מרפים. ראו מדרש תהלים נב שדואג היה ראש הסנהדרין!
- סוף דבר, לא מצאו שאול (שמואל) ובית דינו, ואבנר וכל המנסים לסנגר על ייחוסו של דוד, תשובות לקושיותיו של דואג האדומי (שהוא כמובן צד בעניין שהרי הוא באיסור שלושה דורות ואילו רות התקבלה לעם ישראל מיד). וכבר בקשו להכריז על דוד שהוא פסול משפחה ולפיכך לא יוכל לצאת ולהתמודד עם גֹלית, שהרי שאול הבטיח את בתו לאשה למי שיכה את גולית (ושמא יצליח דוד ... נראה כאילו למדו את הלקח מיפתח ובתו).
- מי עוד נעץ חרב בבית המדרש על מנת לקבוע הלכה? ראו מסכת שבת דף יז ע"א במחלוקת הלל ושמאי: "נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". אך שם החרב היא על פתח בית המדרש ומנעה כניסת חכמים ותלמידים נוספים שמא יכריעו הלכה שלא כשמאי. ואילו כאן היא באיום פיסי על החכמים שבתוך בית המדרש! ועכ"פ, נעיצת חרב זו לא הועילה. עמשא (יתרא) הצליח אולי להפחיד את חכמי דורו, בית ראשון, אך הוא לא הצליח להפחיד או לאיים על חכמי המשנה והתלמוד אשר ממשיכים ולא מרפים בקושיותיהם כפי שנראה להלן (ומזכירים גם את החרב שנעץ בבית המדרש).
- איך היה עמשא (או אבנר או שאול) נאמנים להביא הלכה שבאה בשעת מעשה! איך אפשר לחדש הלכות, או להיזכר בהלכות קדומות, כאשר הנושא "חם ומעשי" ונוגע לאדם מסוים שעומד לפנינו?
- גם אחרי בית דינו של שמואל וכל שאר ההסברים, נשארת ההלכה המתירה נשים עמוניות ומואביות בקושיות גדולות עד ששוב נאלצת הגמרא לסיים בקביעה: "כתנאי: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים - דרכו של איש לקדם ואין דרכה של אישה לקדם". ראו שם עוד ניסיון של הגמרא שם לחזק את שיטת ר' שמעון שאין דרכה של האישה לצאת לקראת עם אחר בלחם ומים בנימוק: "כל כבודה בת מלך פנימה".
- בנו של דוד, שלמה, חוזר על מעשי אבות ונושא את נעמה העמונית לאישה ממנו נולד רחבעם שעתיד למלוך תחתיו ולפלג את הממלכה לאחר שאוחדה במאמצים רבים ע"י דוד ושלמה. סבא דוד, והנכד רחבעם, יושבים ומשתעשעים בפסוקי תהלים שהם נחמתם ותשובה למקטרגים על ייחוסם. (ומי כתב את ספר תהילים ...). אך הכתוב מגנה את שלמה על שנשא נשים נכריות כולל מואביות ועמוניות! ראו מלכים א פרק יא! וסופו שבנה עבודה זרה למולך הוא האליל של בני עמון!
- בעקבות המשנה הדנה באיסור חיתון עם נתינים, מביאה הגמרא את הסיפור הקשה של דוד והגבעונים. ראו שמואל א פרק כא פסוקים א-יד (כל הפסוקים המצוטטים להלן הם מפרק זה, אם לא צוין אחרת). ראו דברינו הגבעונים בפרשת נצבים ("מחוטב עצך ועד שואב מימך"), שם התמקדנו בנוסח הירושלמי קידושין ד א. כאן נעבור בקצרה על נוסח הבבלי ביבמות ונשתדל להתמקד בעיקר.
- בשלוש שנים אלה מחפש דוד, שנה אחר שנה, סיבה לעצירת גשמים ממושכת זו ולא מוצא.
- שתי סיבות לכאורה סותרות: כבודו של שאול שלא נספד כהלכה והמתת הגבעונים באשמת שאול שהגמרא מסבירה שלא באמת נהרגו, אלא שמתוך ששאול הרג את נוב עיר הכהנים, נקטעה פרנסתם, משום "שהיו מספיקין להם מים ומזון" לנב עיר הכהנים. כיצד ילכו שני מעשים אלה יחדיו? מביא ריש לקיש פסוק מצפניה ב ג: "בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו" (ראו דברינו מפעלות אלהים בפרשת שמות). משניהם, בוחר דוד להתייחס לנושא הגבעונים ולנסות לפייס אותם, בנימוק שעברה מזמן תקופת ההספד והאבל של שנים עשר חודש של שאול.
- אבל הגבעונים מסרבים לכל פיוס שהוא ותובעים להמית שבעה אנשים מבניו של שאול. עפ"י הגמרא כבר שם דוד מבין שאין לקרב את הגבעונים (הם הנתינים) משום שאין בהם שלושה הסימנים המזהים את עם ישראל: "רחמנים, ביישנין, וגומלי חסדים", אבל למרות זאת דוד ממשיך וממלא את בקשתם הנוראה על מנת שתיעצר הבצורת (ומה עם כבודו של שאול?).
- הגמרא מתארת את אופן בחירת צאצאי שאול המיועדים למיתה ומתעכבת על האופן שבו הוציא דוד את מפיבושת בן יונתן מהרשימה, ככתוב: "וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל מְפִי בֹשֶׁת בֶּן יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל עַל שְׁבֻעַת ה' אֲשֶׁר בֵּינֹתָם בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל".
- מה חילול השם יש כאן? מבאר רש"י: "ואל יתחלל שם שמים - שיהיו האומות אומרים אין אומה זו ראויין לידבק בה שהרי פשטו ידיהם בגרים ליטול מזונותיהם ולא עשו בהן נקמה". ומוסיף שטיינזלץ: "שהרי המתת הגבעונים על ידי עם ישראל היה בה חילול השם, וכדי לתקן את הדבר עשו על פי דבריהם, למרות שהם נגד מצוות התורה".
- כאן הגמרא עצמה שואלת: "כיצד"? היינו מהו קידוש השם כאן? ותשובתה: "שהיו עוברים ושבים אומרים: מה טיבן של אלו? הללו בני מלכים הם, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו: אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו, ומה בני מלכים כך, בני הדיוטות על אחת כמה וכמה! ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה! מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף, שנאמר: ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר". כך מסתיימת אגדתא זו בתלמוד הבבלי ובדומה לכך גם בירושלמי. ואיפה כבודו של שאול, כפי שכבר שאלנו? והרי נאמרו לדוד שתי סיבות לרעב! נראה שכאן צריך לחזור למקרא ולקרוא את פסוקים יא-יד בשמואל ב פרק כא: "וַיֻּגַּד לְדָוִד אֵת אֲשֶׁר עָשְׂתָה רִצְפָּה בַת אַיָּה פִּלֶגֶשׁ שָׁאוּל: וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיִּקַּח אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מֵאֵת בַּעֲלֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר גָּנְבוּ אֹתָם מֵרְחֹב בֵּית שַׁן אֲשֶׁר תְּלָאוּם שָׁמָּה פְּלִשְׁתִּים בְּיוֹם הַכּוֹת פְּלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל בַּגִּלְבֹּעַ: וַיַּעַל מִשָּׁם אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וְאֶת עַצְמוֹת יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וַיַּאַסְפוּ אֶת עַצְמוֹת הַמּוּקָעִים: וַיִּקְבְּרוּ אֶת עַצְמוֹת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן בְּנוֹ בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן בְּצֵלָע בְּקֶבֶר קִישׁ אָבִיו וַיַּעֲשׂוּ כֹּל אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיֵּעָתֵר אֱלֹהִים לָאָרֶץ אַחֲרֵי כֵן". מתי חזר הגשם? לא אחרי נקמת הגבעונים שדוד נעתר לה, אלא אחרי חלוקת הכבוד לשאול מלך ישראל הראשון שקיים דוד לאחר שראה את מעשה הגבורה של רצפה בת איה! ומה שהסירו התלמודים, השלים מדרש במדבר רבה ח ד פרשת נשא שהוא מקור שלישי חשוב לסיפור קשה זה: "כיון שהגידו לו (לדוד שהתעצל בהספדו של שאול) מעשים של רצפה בת איה, נשא קל וחומר בעצמו ואמר: מה זו שהיא אשה כך עשתה לגמילות חסדים, אני שאני מלך על אחת כמה וכמה. מיד הלך לגמול חסד עמהם".
- תרגום המשפט האחרון עפ"י שטיינזלץ: אם לא שהעליתי לך חרס, האם היית מוצא את המרגלית תחתיו? ר' ינאי מספר בבית המדרש שנמנו וגמרו בחבורה (איזו חבורה, היכן ומתי?) שאי אפשר לקדש אשה יבמה שיש עליה זיקת ייבום (או לפחות חליצה שתתיר אותה לכל אדם). בא ר' יוחנן שאמנם נוהג בר' ינאי בכבוד וקורא לו רבי (הם היו בני אותו דור, ר' ינאי אפילו צעיר מעט מר' יוחנן) , ומעיר לו שהלכה זו היא משנה מפורשת (ולא היה צורך בשום חבורה שתקבע הלכה זו). עונה לו ר' ינאי במליצה הנ"ל שמשמעותה היא: דבריי שנמנו בחבורה, הם שהזכירו לך (ולכולנו) את המשנה. ראו מקבילה מדויקת בדין חרישה וחיפוי בכלאיים בגמרא מכות כא ע"ב וכך גם בגמרא בבא מציעא יז ע"ב בדין "מעשה בית דין" שנחשב כשטר לכל דבר ועניין. לעניינינו, בבית מדרשם של אמוראי ארץ ישראל: ר' ינאי, ר' יוחנן, ריש לקיש וחבורתם, ידעו להעריך את החרסים. ידעו שלעתים קרובות מי שמעלה חרס מגלה פנינה או מרגלית שהסתתרה שם. תשאלו את הארכיאולוגים. ויהיו הדברים לזכרון ידיד יקר הארכיאולוג דוד עמית ז"ל שכינה עצמו בענווה "מעלה חרס בידו".
- שני דפים בהמשך הגמרא ביבמות, הרי לנו שימוש הפוך במשל החרס והמרגלית, כאשר האמורא רב יהודה בשם רב תוקף דרשה הלכתית של התנא רבי אלעזר בן מתיא בדיני ייבום, והוא משתמש בביטוי עוקצני: "הוה ליה לר' אלעזר למדרש ביה מרגניתא, ודרש ביה חספא" – היה לו לר' אלעזר לדרוש דרשת מרגנית (מרגלית) ודרש דרשת חרס, היינו שניתן היה להרחיב ולדרוש מהפסוק "ואשה גרושה מאישה" (בדיני איסורי נישואין לכהנים) גם את המקרה המורכב יותר של 'ריח גט' – ראו פירושי רש"י ושטיינזלץ על הדף. לעניינינו, בבית מדרשם של החכמים ידעו גם לעקוץ (כאן מדובר באמורא בבלי שמבקר תנא ארץ-ישראלי). ראו דברינו שועל, עקרב, שרף וגחלי אש וכבר הזכרנו שתי דרשות אחרונות אלה בדברינו החרס והזהב בדפים המיוחדים.
- בתרגום המדרש לעברית הסתייענו בפירוש שטיינזלץ על הדף. אך "שגיאות מי יבין", הן כולן באחריותנו.
- בריח שיש בראשו עיגול בולט (גלוסטרא).
- אם מותר לטלטל אותו בשבת כדין כלי.
- אפשר לשער שסיפור זה, בו אין אזכור לריש לקיש, אירע לאחר מותו של ריש לקיש ושוב אין לר' יוחנן שקט נפשי. שלוש שנים ומחצה נמנע ר' יוחנן לבוא לבית המדרש מצער, אח"כ ניסה לחדש תלמודו, אבל קפדנות רדפה צער וצער רדף קפדנות וסופו שנחה נפשו.
- עשית אותי חבר למריבות ר' אלעזר ור' יוסי שהם תלמידי!
- וההמשך שם בדרשת ר' יצחק בן זעירא על כומר של ענבים והפסוק משיר השירים (ז י): "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים". יְשֵׁנִים הם החכמים שהלכו לעולם לשינת עולמים. ולסיפור עצמו, האם הקפדתו של ר' יוחנן נובעת מהדאגה שלא ישכחו אותו לאחר מותו? כל עוד אני נוכח כאן, בעולם הזה, ניחא, אבל מה יהיה, דואג ר' יוחנן, כשכבר לא אהיה כאן? אם לא אקפיד עליהם כשאני עוד כאן, איך אזכה שיאמרו תורה בשמי עד ששפתותיי ידובבו בקבר? (ביטוי שמסמל את חיות הרב גם לאחר מותו דרך תורתו, בדומה לאמרה: צדיקים במותם קרויים חיים). אנחנו יכולים להרגיע את ר' יוחנן שמאות אם לא אלפי דברי תורה מובאים בשני התלמודים ובמדרשים בשמו, כולל שם האומר בשמו, כגון: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, אמר רב אחא בר יעקב אמר רבי יוחנן, אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן ועוד. ובלשון הירושלמי: רבי יסא בשם ר' יוחנן, שמעון בר ווה בשם ר' יוחנן, חברייא בשם ר' יוחנן, ר' ירמיה בשם ר' יוחנן ועוד. נראה שעורך קטע זה בגמרא באמת קצת חמד לצון כשסיים את הסוגיה במילים: "דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר".
- ראו בגמרא עבודה זרה יז דברי רבי חנינא בן תרדיון לר' אלעזר בן פרטא כשנתפסו שניהם ע"י המלכות: "אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול. שאתָ עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד".
- ובבראשית רבה נט א פרשת חיי שרה: "ואברהם זקן בא בימים ... רבי מאיר הלך לממלא, ראה אותם כולם שחורי ראש, אמר להם: תאמר ממשפחת בית עלי אתם, דכתיב (שמואל א ב): וכל מרבית ביתך ימותו אנשים? אמרו לו: רבי, התפלל עלינו. אמר להם: לכו וטפלו בצדקה ואתם זוכים לזקנה ... עטרת תפארת שיבה היכן היא מצויה? בדרך צדקה תמצא". על בני עלי יש להאריך ולהקדיש דף מיוחד וכאן רק נפנה למספר מקורות: במקרא, שמואל א יד ג שם אחיה בן אחיטוב מצאצאי בני עלי משמש ככהן לפני שאול ויונתן. במלכים א ב כז, שלמה מגרש את אביתר "מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה' לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה". בגמרא שבת נה ע"ב, יומא ט ע"א: "כל האומר בני עלי חטאו - אינו אלא טועה", אך בגמרא פסחים נז ע"א ובירושלמי יומא א: "צווחה עליהן העזרה צאו מיכן בני עלי טימאתם בית אלהינו". עוד בגמרא סנהדרין יד ע"א על ר' יוחנן שביקש לסייע לר' חנינא ור' הושעיא כשהתקשו ללכת בזקנותם – שיישענו עליו, אך הם מנעו ממנו בנימוק שהם מצאצאי בית עלי. מנגד, ראו בירושלמי ראש השנה ב ה וסנהדרין א ב על רב כהנא שהאריך בתפילתו (וציער בכך את ר' חייא שסיים לפניו ולא היה יכול לפסוע לאחור) משום שהיה מצאצאי בית עלי. הרי לנו רשימה מאד מכובדת של צאצאי בית עלי ושלושה מרשמים להסיר מהם את השבועה: צדקה, תפילה ותורה. ובאשר למנהג של קריאת שם ילדים בשמו של הצדיק שהחיה אותם, ראו גם בבא מציעא פד ע"ב על ר' אליעזר בנו של ר' שמעון בר יוחאי שהיה מטהר דמים של נשים נדות (על מנת שתוכלנה להרות) וקראו ילדים רבים על שמו.
- יושבים החכמים בבית המדרש מדברים בדברי תורה טרם שנכנס רבי יהודה הנשיא והחל הלימוד הרשמי ועדיין לא תפס כל אחד את מקומו. הסיפור להלן קשור לדין חליצת קטנה שהלכה כר' יוסי בן חלפתא (אביו של ר' ישמעאל שבסיפור להלן) שהיה רבו המובהק של ר' יהודה הנשיא. וכבר הרחבנו לדון גם בסיפור שלהלן בדברינו שועל, עקרב, שרף וגחלי אש וכאן נשתדל לקצר.
- בין כך ובין כך נכנס רבי, התלמידים הזריזים והקלים מיהרו לתפוס את מקומם (לא הי להם מקומות קבועים בבית המדרש) ואילו ר' ישמעאל בר' יוסי שהיה שמן וכבד נאלץ לעבור מעל ראשיהם של היושבים על מנת להגיע למקומו.
- אבדן, תלמיד-שמש של רבי מעיר לר' ישמעאל שהוא "פוסע על ראשי העם". ראו מגילה כז ע"ב שאחת הסיבות לאריכות ימיו של רבי אלעזר בן שמוע הוא שמעולם לא פסע מעל ראשי העם. אבל בתוספתא בגמרא הוריות יג ע"ב שנינו: "בני חכמים ותלמידי חכמים, בזמן שרבים צריכים להם - מפסיעין על ראשי העם". ור' ישמעאל ברבי יוסי שרבי עצמו נהג בו בכבוד רב, וודאי היה מאלה הנחוצים בבית המדרש. ראו שבת נא ע"א.
- משה למד מפי הגבורה, ואני אלמד מרבי. כל אחד מרבו בדורו. במילים אחרות, הפער בין משה לקב"ה וודאי גדול מזה שביני ובין רבי יהודה הנשיא. אם משה יכול היה ללמוד מפי הגבורה, קל וחומר אני מרבי.
- נראה שהדיאלוג מתחמם (ללא צורך) וחוזר על עצמו. אני לא משה, יאמר ר' ישמעאל לאבדן, ורבך הוא לא אלהים. השאלה המתבקשת היא איפה כאן רבי ששומע מן הסתם את הדיאלוג הזה ושותק. מדוע הוא לא מתערב ומעמיד את אבדן במקומו?
- "מטפרסיה" – גמולו, של אבדן כמובן. אבל השימוש במילה "רבך" במקום "רבי" הוא אולי עקיצה לרבי שיושב בצד ולא מתערב?
- בין כך ובין כך באה נערה צעירה (ילדה) שהתאלמנה מבעלה ללא ילדים ונשאלה השאלה אם היא חייבת בייבום? שולח רבי את אבדן לבדוק אותה ולברר מה גילה בחוץ.
- עד שאבדן בודק בחוץ, אומר ר' ישמעאל בשם אביו (ר' יוסי בן חלפתא שנחשב בעיני רבי לסמכות הלכתית) שדין יבמה חל גם על קטנה ואין צורך לבדוק. קורא רבי לאבדן ואומר לו שאין צורך בבדיקה. הביטוי "כבר הורה זקן" מופיע מספר פעמים בתלמוד בתור ביטוי של כבוד לר' יוסי בן חלפתא, אביו של רבי ישמעאל. ראו שבת נא ע"א, סנהדרין כד ע"א, כט ע"ב ועוד.
- עכשיו אבדן צריך לחזור למקומו ולעבור בין התלמידים היושבים.
- ורבי ישמעאל מוצא את ההזדמנות להשיב לו באותה מטבע ואף להחמיר בה: רק מי שבאמת צריכים לו, מותר לו לפסוע על ראשי העם. ראו נוסח התוספתא בגמרא הוריות שהזכרנו לעיל.
- רבי מורה לאבדן להישאר עומד על מקומו. נראה שכאן מפנים רבי את התנהגותו הקשה של אבדן כלפי ר' ישמעאל.
- ברוך המקום שנתן לאבדן את עונשו בעולם הזה ולא ייענש לעולם הבא (שקיבל את עונשו כאן), ועל עונש קשה זה, בפרט במה חטאו בניו של אבדן, יש לדון. מה עוד שגם רבי ישמעאל ברבי יוסי לא חף ממשחקי כבוד כפי שהערנו בדברינו שועל, עקרב, שרף וגחלי אש.
- הגמרא חוזרת לדיון ההלכתי שבעקבותיו מובאת כל האגדתא לעיל ואם ר' אמי בא ללמוד להלכה מסיפור זה המבוסס על גדולי התנאים ובית מדרשו של רבי יהודה הנשיא שקטנה ממש (פעוטה) חולצת ואינה נזקקת לייבום ולחכות עד שתגדל, באים האמוראים המאוחרים ובעצם מנטרלים למעשה דין זה. הקטנה כאן היא כבר בעצם נערה. ואנו נשאל אם דוגמא זו ורבים כמותה בתלמוד באה אכן רק לצורך הדיון ההלכתי, או שלאגדה ולסיפור הנהגותיהם של חכמים יש ערך חשוב בפני עצמו ולפיכך מסופר סיפור זה בפרטי פרטים ומעורר מחשבה בדיני דרך ארץ שקדמה לתורה.
- זה אחד משלושה דברים שרבי יצחק בגמרא שם מגנה ומכנה אותם "רעה אחר רעה". הסבר אחד שהגמרא מביאה הוא שהביטוי "תוקע עצמו לדבר הלכה" מדבר בדיין שפוסק על בסיס היגיון משלו ("מדמי מילתא למילתא") במקום ללכת ולהתייעץ עם רבו או חכם אחר שבקי ממנו. אבל אנחנו נתייחס להסבר הראשון בסוגיה שם הקשור בלימוד תורה ומעשה.
- קצרנו קצת בליבון הגמרא שם את האמירה המיוחסת לר' יוסי על מנת להגיע לעיקר.
- קיצור של הפסוק בדברים ה א: "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם".
- רש"י שם: "אפילו תורה שכר לימוד אין לו", ושטיינזלץ: "הרוצה לעסוק רק בתורה בלא לקיימה — אף עיסוקו בתורה אינו נחשב לו כמצוה". נראה שזה אולי הביטוי החריף ביותר שנוטה לשיטה שגדול המעשה מהלימוד. ראו דברינו תלמוד גדול או מעשה גדול בפרשת ואתחנן, שם הבאנו מקור זה מתוך הקדמת פירוש רד"ק לתורה. וראו שוב גמרא עבודה זרה יז ע"ב (בהערה על בני עלי) לגבי תורה בלי גמילות חסדים: "דאמר רב הונא: כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה".
- אפשרות אחרת, היא לקרוא את מאמר ר' יוסי בנוסח רך יותר: "כל האומר אין לו אלא תורה - אין לו אלא תורה". ומה חידוש יש כאן? מדובר במי שמלמד לא רק לימוד תיאורטי אלא גם הלכה למעשה ובעקבות לימודו הולכים לוקחי שמעו ועושים את אותה מצווה שנלמדה. יכולנו להחשיב גם את המלמד שגרם לאחרים לעשות כמי שיש לו שכר המעשה, ובא ר' יוסי ואומר: את שכר הלימוד יש לנו, אבל אין לו את שכר המעשה. אמנם אמרו חז"ל בגמרא בבא בתרא ט ע"א: "גָּדוֹל הַמְעַשֶּׂה יוֹתֵר מִן הָעוֹשֶׂה", אך שם נראה שמדובר במי שבעצמו תורם לצדקה ומגייס גם אחרים לתרום.
- אבל לבנו לא אירע נס ומת בצמא ועל כך אמרו חז"ל שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה וקראו את הפסוק מתהלים פט: "אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו". עוד שם אגדתות רבות בסוגיה של מים שאין להם (או יש להם) סוף ועדות אשה או גוי על יהודי שמת ואשתו מותרת לכל אדם – סיפורים שיכולים להעיד על טיב החיים בתקופה הנ"ל: סכנות הים, הדרכים המשובשות, בעלי חיים מסוכנים, מלחמות וגייסות וכו'. אך הפלגנו במים שאין להם סוף והגיעו השעה והמקום לחתום.