- וחזר הציווי ונשנה בספר ויקרא פרק כד פסוק ב, פרשת אמור: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". ופסוק ד שם בהמשך: "עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד". שני "תמיד". והשאלה הראשונה המתבקשת היא מה פירוש המילה "תמיד" כאן ובשני הפסוקים בפרשת אמור? שהנר היה "נר תמיד", היינו שדלק כל הזמן (כל הלילה או אפילו כל היום), או שמא התמיד הוא על הפעולה, על הדלקת הנרות שיש לעשותה באופן תמידי, כל יום ויום. "להעלות, נר תמיד" או "להעלות נר, תמיד". לכאורה יש הכרע ברור בכל שלושת הפסוקים מאופן פיסוק טעמי המקרא לטובת הקריאה השנייה: "להעלות נר, תמיד", אבל נראה שיש גם דעות ושיטות אחרות.
- לאחר פרשת תצוה ופרשת אמור (ראה הערה קודמת), מקום שלישי בו נזכרת הדלקת הנרות במשכן היא פרשת בהעלותך בספר במדבר. אך שם, בניגוד לשני המקורות הקודמים בספר שמות ובספר ויקרא, לא מוזכר עניין "נר תמיד". מנגד, בפרשתנו לא מוזכרת המנורה בכלל! איפה יעלה נר התמיד בפרשתנו? "בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו". והמנורה שזה עתה שמענו על ציוויה ופרטי עשייתה בפרשת תרומה, נעלמה לה. קריאה השוואתית של שלושת המקורות בתורה על הדלקת הנרות במשכן (ואח"כ גם במקדש) היא מעניינת ביותר ונשאיר זאת לשואבי המים.
- כך יכולנו אולי לחשוב, שלכתחילה כמובן הדלקת הנרות היא במנורה, אבל אם לא תהיה מנורה משום מה (רמז לחשמונאים?) ידליקו נרות בבית המקדש גם בלי מנורה, משום שבפרשת תצווה לא מוזכרת המנורה. אבל לא היא, כפי שרמב"ן ממשיך ומסביר.
- פירוש רמב"ן זה הוא בפרשת בהעלותך, בציווי השלישי והאחרון של מעשה הדלקת הנרות במנורת המשכן והמקדש. רמב"ן שוזר את שלושת המקורות ומסביר התפתחותם ותרומת כל אחד מהם להבנת דיני המנורה והדלקתה. בשורה תחתונה, בבית המקדש ובמשכן הנרות והמנורה תלויים זה בזה. אם אין מנורה, אין נרות ואין מעשה הדלקה, בניגוד למה שניתן היה אולי להבין מהפסוק בפרשתנו. אך ניתן להוסיף ולשאול, אם אין מנורה במשכן, אין גם נרות במשכנות בית ישראל לדורותיהם? איפה נר התמיד, רק במשכן? ראה דברינו אבל הנרות לעולם בפרשת בהעלותך, שם הבאנו את פירוש רמב"ן במלואו שרואה המשכיות לנרות המשכן בנרות חנוכה. ואנחנו הצענו שם לראות את יישום מאמר חז"ל "אבל הנרות לעולם" (תנחומא בהעלותך ו) בנרות שבת דווקא. וכבר הארכנו כאמור בכל הנושא הנכבד הזה בדברינו שם ולא נחזור עליהם כאן. כאן רק נוסיף, שהשילוב בפרשתנו של "נר תמיד" יחד עם אי הזכרת המנורה, אומר דרשני. וכבר הפלגנו רחוק והגיעה השעה לדרוש בפשטות מהו "נר תמיד".
- ראה משניות א-ג בראש פרק שני במסכת שבת הדנות בפתילות ובשמנים הראויים לנר שבת: "במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך וכו' וחכמים מתירין בכל השמנים וכו' ". ראה הסברו של רבה בגמרא שם: "פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת – מפני שהאוּר מסכסכת בהן. שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן – מפני שאינם נמשכים אחרי הפתילה". בא רמי בר חמא ומביא ברייתא שמקישה מנרות שבת לנרות המקדש, ומקשרת את הנושא עם "נר תמיד". והלכה זו מסייעת מאד להצעתנו הנ"ל (הערה קודמת) שנרות שבת הם זכר (המשכיות) לנרות המקדש.
- ובירושלמי מסכת שבת פרק ב הלכה ג: "א"ר שמעון בר רב יצחק: כתיב [שמות כז כ] להעלות נר תמיד, שיערו לומר שאין לך עושה שלהבת אלא פשתן בלבד" (שהיו עושים את הפתילות מבלאי מכנסי הכהנים שהם עשויים מפשתן, ראה סוכה פרק ה משנה ג ובירושלמי סוכה פרק ה הלכה ג). גמרא זו מחזקת את הקשר בין נרות שבת לנרות המקדש ועכ"פ למדנו שנר תמיד הוא תכונה בטיב הבערה של הנרות: שהלהבה (האוּר) לא תהא מסמסכת (מקפצת), שהשלהבת תעלה מאליה ותאיר באופן רציף ובהיר.
- למרות קשיי הנוסח של מדרש ספרי זה (ניסינו לפסק כמיטב הבנתנו), הוא יסוד מוסד בהלכות "נר תמיד" ועליו נשענים רבים. המצווה היא להדליק בערב ולתת לנרות מדת שמן ראויה שידלקו כל הלילה (כולל לילות טבת הארוכים, כפי שנראה להלן) וכל נר יאיר כמדתו. ובבוקר אינו צריך לכבותם (אבל לדשנם, היינו להכינם להדלקה של הלילה הבא, כן כפי שנראה להלן). מה שנשאר דולק תמיד הוא הנר המערבי. וגם עניין זה נראה להלן. הביטוי "נר תמיד" איננו על משך ההדלקה שכן מצוותה לכתחילה רק בלילה ולא 24 שעות, אלא על העשייה היום-יומית וכדברי רש"י בפרשתנו: "כל לילה ולילה קרוי תמיד". נר תמיד, במובן שדולק תמיד, חל רק על הנר המערבי שהיה דולק גם ביום ואכן היה "נר תמיד" (וממנו הדליקו בערב את שאר הנרות שדשנו והטיבו בבוקר). אך דא עקא שדין מיוחד זה אין מדרש ספרי לומד מהמילים "נר תמיד", אלא מהמילים "לפני ה' תמיד". ראה הערה 1 בה הדגשנו שבפרשת אמור כתוב פעמיים "תמיד".
- ראה פירוש רש"י על הפסוק בפרשתנו, שמות כז כא: "מערב עד בקר - תן לה מדתה שתהא דולקת מערב עד בקר, ושיערו חכמים חצי לוג ללילי טבת הארוכין, וכן לכל הלילות, ואם יותר אין בכך כלום". ראה דברינו תקופת טבת ולילותיה בפרשת ויגש, שם דנו במידת חצי לוג זו ושם הראנו שלפי הירושלמי היו מתאימים את עובי הפתילות ללילות החורף הארוכים (פתילות דקות) וללילות הקיץ הקצרים (פתילות עבות).
- הדלקת הנרות היא העבודה החותמת את סדר היום בבית המקדש ואין אחריה שום עבודה (זולת הקטר חלבים ואיברים שמצוותה כל הלילה, ברכות פרק א משנה א).
- אז מהו תמיד כאן? בכל מצב. גם בשבת – הדלקת הנרות דוחה את השבת (בליל – ערב שבת או ביום לקראת צאת השבת?) וכן את הטומאה (אם המנורה נטמאה, ראה חגיגה להלן, או אם השמן נטמא). ראה רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ג הלכה י: "דישון המנורה והטבת הנרות בבוקר ובין הערבים מצות עשה, שנאמר: יערוך אותו אהרן ובניו. והדלקת הנרות דוחה את השבת ואת הטומאה כקרבנות שקבוע להן זמן, שנאמר: להעלות נר תמיד".
- הדיון במשנה ובגמרא שם הוא בצורך להיזהר שלא לטמא את כלי המקדש (מהיכן טומאה במקדש? הדבר קשור למנהג להוציא את כלי המקדש בחגים ולהראותם לעולי הרגלים). בנוסח המשנה מופיע רק להיזהר בשולחן (הגמרא מביאה שם נוסח אחר שכתוב בו שולחן ומנורה). הנימוק להבחנה של המשנה שלנו בין השולחן למנורה הוא בכך שבשולחן כתוב: "לחם לפני תמיד" ובמנורה "לא כתיב בה תמיד". האמנם? הייתכן? השכחה המשנה (המתרץ בגמרא) פסוק מפורש בתורה? ההסבר הוא שלחם הפנים אכן עמד על השולחן ברצף מתמיד משבת לשבת. ראה תיאור החלפת לחם הפנים בתוספתא מנחות פרק יא הלכה יב: "אלו מושכין טפח ואלו מניחין טפח. טפחו של זה בתוך טפחו של זה, כדי שלא ילין שולחן בלא לחם שנאמר: לפני תמיד". אך במנורה לא דלקו הנרות תמיד, רק בלילה "ולכן אפשר להוציאה ממקומה ולהטבילה" אם נטמאה (פירוש שטיינזלץ). ורש"י מאריך להסביר שם כפי שנראה עוד להלן.
- הבאנו את פירוש רש"י מתוך פירוש רמב"ן, משום שהוא מבין שרש"י סבור שהנרות דלקו גם ביום (יש מייחסים דעה זו גם לרמב"ם ולא מצאנו היכן), היינו שנר תמיד הוא נר שדולק כל הזמן. לפי המקורות שראינו עד כאן, תכונה זו קיימת רק לגבי הנר המערבי וגם אותו הדליקו פעם ביום. רמב"ן ממשיך בדבריו שם ומביא את מדרש ספרי שראינו לעיל כטענה כנגד רש"י (כפי שהוא הבין אותו). אך לא ברור לנו מנין לקח רמב"ן הבנה זו בדברי רש"י, אדרבא, סיום דבריו: "אבל תמיד האמור בלח הפנים הוא משבת לשבת" מעיד שלא כך הוא סבור לגבי הנרות. ראה גם פירושו של רש"י לגמרא חגיגה שהבאנו לעיל, בעניין ההבדל בין טומאת השולחן והמנורה והאפשרות לטהרם, שם דבריו ברורים ומפורשים: "מנורה לא כתיב בה תמיד - כלומר: תמידין האמורין במנורה לא תמיד יומם ולילה קאמר, אלא תמיד מלילה ללילה, כתמיד האמור בעולת תמיד ובחביתי כהן גדול. אבל ביום לא היה דולק, דמערב עד בוקר כתיב (שמות כא): תן לה מדת השמן שיש בה כדי לידלק מערב עד בוקר. לפיכך כל היום אתה יכול לסלקה ולהטבילה. אבל תמיד האמור בשולחן תמיד - יום ולילה הוא, דמשבת לשבת הוא ערוך עליו". והמאיר עינינו בדברי רמב"ן וקושייתו על רש"י יבורך במים רבים.
- אנחנו נעקוב אחרי המשנה במסכת תמיד שרמב"ן מביא עפ"י פירוש קהתי.
- המנורה עמדה בדרומו של ההיכל ולפי שיטה זו (שיטת רבי להלן) הייתה "פרוסה" ממזרח למערב. אם מצא הכהן בבוקר את שני הנרות המזרחיים דולקים, מטייב (מדשן) את חמישה הנרות האחרים (מהמזרח מערבה): מנקה ושם בהם שמן ופתילות חדשות כהכנה להדלקה שתהיה בערב, בין הערביים. לשיטה זו, כפי שנראה להלן, הנר השני ממזרח, המערבי יותר, הוא מה שנקרא הנר המערבי (ולא הנר שבצד המערבי של המנורה). עכ"פ, את שני הנרות המזרחיים הוא משאיר, במקרה כזה, דולקים עד אחרי הקרבת תמיד של שחר ואז מדשן גם אותם. (וחוזר ומדליק את שניהם, או רק את "הנר המערבי"?).
- במקרה שהכהן מוצא בבוקר ששני הנרות המזרחיים כבו מדשן אותם באופן זמני ומדליקם לכל היום, את הנר המזרחי ואת הנר המערבי (שחייב להיות נר דולק למזרחו של הנר המערבי) לקיים: "לפני ה' תמיד" ואין מברכים על הדלקה זו.
- ראה שבת כב ב: "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".
- ולפי שיטה זו, הפתילה של הנר המערבי (שהוא בעצם האמצעי מצפון לדרום) הייתה מוטה כלפי מערב ולכן נקרא כך. ושאר הפתילות היו מוטים כלפיו. ראה מגילה כא ב: "אל מול פני המנורה יאירו, מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה". ובספרי זוטא פרק ח בהעלותך: "אמר ר' שמעון כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה היו כל הנרות מוסטרין כנגד נר האמצעי". וגם אותו היו מדשנים ומדליקים מחדש בין הערביים (בנוסף להדלקתו הזמנית בבוקר). ראה הכל בפירוש קהתי שם. וראה עוד בתוספתא סוטה יג ז: "כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היה נר מערבי תדיר. משמת, הלכו ומצאוהו שכבה. מיכן ואילך מוצאין אותו פעמים כבה פעמים דולק".
- ובמדרש תנחומא פרשת אמור סימן יז: "אמרתי לכם ויקחו אליך שמן זית זך (שמות כז). למה להעלות נר תמיד? וכי אור משלכם אני צריך? אלא בשביל לשמור את נפשותיכם, שנמשלה הנפש בנר, שנאמר: (משלי כ) נר ה' נשמת אדם". ובמדרש במדבר רבה פרשת בהעלותך פרשה טו: "אל מול פני המנורה - בשר ודם מדליק נר מנר דלוק. שמא יוכל להדליק נר מתוך החושך? שנאמר (בראשית א) וחשך על פני תהום, מה כתיב אחריו? ויאמר אלהים יהי אור. ומתוך החשך הוצאתי אורה, ואני צריך לאורה שלכם? ולא אמרתי לך אלא לעלות אותך להעלות נר תמיד". הקב"ה מעלה את האדם כדי שזה מצדו יעלה אור לפניו.
- ראה הפסוק המלא באיוב יד טו: "תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף". וכבר הרחבנו בדרשות על פסוק זה בדברינו למעשה ידיך תכסוף בפרשת בהעלותך.
- ראה תהלים לו י: "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר".
- ומי אם לא רבי מאיר ראוי לומר מדרש מאיר זה. ראה מסכת עירובין דף יג עמוד ב: "לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו. ולמה נקרא שמו רבי מאיר - שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה". ואנו נוסיף – גם במדרש ואגדה!