כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח: (ירמיהו ז כב, הפטרת השבת).1
הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל: (עמוס ה כה).2
מסכת חגיגה דף י עמוד א – כן, זבחים במדבר
משנה: … הלכות שבת חגיגות והמעילות – הרי הם כהררים התלוין בשערה. גמרא: חגיגות מיכתב כתיבן! – לא צריכא, לכדאמר ליה רב פפא לאביי: ממאי דהאי וחגתם אתו חג לה' – זביחה?3 … אתיא "מדבר" – "מדבר". כתיב הכא: "ויחוֹגוּ לי במדבר" (שמות ה א), וכתיב התם: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר" (עמוס ה כה), מה להלן זבחים – אף כאן זבחים, ומאי כהררין התלויין בשערה? – דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן.4
מסכת חגיגה דף ו עמוד ב – הקריבו או לא הקריבו בשנות המדבר
תניא: "עולת תמיד העשויה בהר סיני" – רבי אלעזר אומר: מעשיה נאמרו בסיני, והיא עצמה לא קרבה. רבי עקיבא אומר: קרבה ושוב לא פסקה. אלא מה אני מקיים "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל" (עמוס ה כה)? – שבטו של לוי שלא עבדו עבודה זרה, הן הקריבו אותה.5
ספרי במדבר פיסקא סז – לא עשו פסח ארבעים שנה
"ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחודש" – בגנות ישראל הכתוב מדבר, שלא עשו אלא פסח זה בלבד.6 וכן הוא אומר: "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וגו' " (עמוס ה כה). ר' שמעון בן יוחי אומר: ישראל לא היו מקריבים. ומי היה מקריב? שבטו של לוי, שנאמר: "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג י). … ישראל עבדו עבודה זרה ושבטו של לוי לא עבדו עבודה זרה … ישראל לא היו מולים. ומי היה מל? שבטו של לוי, שנאמר: "ובריתך ינצורו" (דברים לג ט).7
רש"י תהלים פרק מ פסוק ז – נעשה רצוני בדבר מועט
"זבח ומנחה לא חפצת" – ביום מתן תורה,8 כענין שנאמר: "ועתה אם תשמע בקול ה' וגו' " (שמות י"ט), וכן (בירמיה ז') הוא אומר: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים וגו' על דברי עולה או זבח". "כי יקריב מכם" אמרתי ולא הזקקתי חובה להכביד עליהם תמידין ומוספין; אינם אלא נחת רוח שאמרתי, ונעשה רצוני ודבר מועט (סא"א).9
אבן עזרא שמות פרק כט פסוק מב – הקריבו במדבר רק בשנה הראשונה והאחרונה10
ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו,11 ויום הכפורים בשנה השנית, כי כן כתוב על עבודת אהרן: "ויעש כאשר צוה ד' את משה" (ויקרא טז לד). וכן כתוב: "הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר" (עמוס ה, כה). כי ישראל עמדו במדבר בתוהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית? ג"כ יין? ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין? ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים?12
ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק לב – הקרבנות הם "כוונה שנייה"
… נמצא הרבה בספרי הנביאים שמוכיחים בני אדם על רוב השתדלותם ולהיטותם לקרבנות. ובארו להן, שאינם המטרה החשובה כשלעצמן, ושהשם אינו צריך אליהם. אמר שמואל: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמע בקול ה' ". ואמר ישעיה: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' ". ואמר ירמיה: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם". וכבר הוקשה זה המאמר בעיני כל מי שראיתי דבריו או שמעתים, ואמר: איך יאמר ירמיה על השם שלא צונו בדברי עולה וזבח? והרי הרבה מצות באו בזה! אמנם כוונת זה המאמר הוא מה שבארתי לך, וזה, שהוא אמר שהכונה (המטרה) הראשונה אמנם היא שתשיגוני ולא תעבדו זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. והציווי הזה על הקרבן והפניה אל הבית, לא היתה אלא בגלל השגת היסוד הזה. ובשבילו העתקתי אלו העבודות לשמי, עד שימחה שם עבודה זרה ותתקיים פנת ייחודי …13
ויש לי בפירוש זה הפסוק פנים אחרים, והוא מביא לאותו הענין אשר זכרנוהו. והוא שכבר התבאר בכתוב ובקבלה יחד שתחילת מצוה שנצטוינו בה לא היו בה דברי עולה וזבח כלל, ואין צריך שתטריד כלל שכלך בפסח מצרים, כי היא היתה לסבה מבוארת גלויה כמו שאני עתיד לבאר … והמצוה הרמוּז אליה בזה הפסוק, הוא מה שנצטוינו בו אחר יציאת מצרים, ולזה התנה בזה הפסוק ואמר "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים". כי תחילת הצווי שבא אחר יציאת מצרים הוא מה שנצטוינו בו במרה, והוא אמרו לנו שם: "אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך וגו' שם שם לו חוק ומשפט וגו' ". ובאה הקבלה האמתית: שבת ודינין במרה איפקוד, והחק הרמוז אליו הוא שבת, והמשפט הוא הדינין והוא הסרת העול, וזאת היא הכוונה הראשונה כמו שבארנו …14
ספר האמונה הרמה לראב"ד מאמר שלישי
אבל עיקר התורה ועמודה הוא האמונה, ואחר כן המדות, וההנהגות. ולולא הם יפסיק סדור עולם ויחרב הישוב. לכן תמצא האומות כולם מסכימים או קרובים להסכים בנימוסיהם המדיניים …15 אמנם המצוות שהם מוסכלות הסבות,16 מדרגותם מן הדת מדרגה חלושה מאד. וכבר העידו על זה כתובים הרבה כמו מה שהיה קורא ומכריז ירמיהו ע"ה: "כה אמר ה' צבאות עולותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר, כי לא דברתי את אבותיכם" עד אמרו: "כי את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי" [ירמיה ז כא]. ואמר שמואל ע"ה מוכיח לשאול: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה' " [שמואל א טו כב], ואמר דוד ע"ה: "לא על זבחיך אוכיחך" [תהלים נ ח], ומה שימשך לזה.17 ואמר ישעיה ע"ה: "למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' " … וכל זה מעיד על חולשת מדרגת זה החלק מן התורה, וכי מה שזולתו יותר ראוי ממנו לחוש עליו. ואחר שמדרגתו על זאת החולשה, אין לכחש שיהיו סיבות חלושות.18
שבת שלום
מחלקי המים
מים אחרונים: ראה פירוש רד"ק (ר' דוד קמחי, פרובנס, 1160-1235), לתהלים פרק מ פסוק ז אשר מסכם את שיטות קודמיו, בעיקר הרמב"ם, אך מוסיף גם נופך חשוב משלו: "… ונאמר בירמיה: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, והנה מצאנו בתורה שמצוה על התמידים להקריבם בכל יום?! התשובה בזאת השאלה, כי תחילת מצות האל לישראל לא היתה אלא שישמעו בקולו. וכן אמר במרה: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה. וכשהתחילו לחטוא, צִוָּה אותם על הקרבנות: על קרבנות היחידים ועל קרבנות הציבור. על קרבנות היחידים שיקריבו אותם החוטאים, ועל קרבנות הציבור צוה שיהיו תמידים בכל יום, לפי שאי אפשר שלא יהיו בכל ישראל רבים חוטאים בכל יום ויהיו רבים בהם שלא ידעו מה הם חייבים מעצמם להקריב, ויהיו קרבנות הציבור כפרה להם בשובם מחטאם. ואילו לא חטאו ישראל במדבר לא צוה אותם האל יתברך על הקרבנות, כי מתחילה לא צוה אותם עליהם, כמו שאמר ירמיה (ז, כג) בסוף הפסוק ההוא: כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי. וכן בעשרת הדברים שהם כוללים כל התורה אין בהם זכר לקרבנות. ואם לא יחטא איש איננו צריך לקרבן, והוא טוב לפני ה' יתברך יותר מאותו החוטא ומקריב, כמו שאמר שמואל (א טו, כב): החפץ לה' בְּעֹלוֹת וזבחים כִּשְׁמֹעַ בקול ה'? הנה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוב".