- למשה כבר היה מפגש עם נחש בתחילת שליחותו הוא המטה שנהפך לנחש, שבתחילה משה פחד ממנו, ככתוב: "וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" (שמות פרק ד פסוק ג). שם נס משה מפני הנחש וכעת הוא מעלה אותו על נס.
- מדובר על חזקיהו מלך יהודה, ככתוב שם: "וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה ... וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה ... וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן". ראו רש"י שם: "ויקרא לו נחשתן- לשון בזיון כלומר, מה צורך בזה? אינו אלא נחש נחושת". בין משה לחזקיה, בין נחש נחושת לנחושתן, בין נס, רפואה לעבודה זרה, מהו נחש נחושת זה? מדוע עשאו משה ומדוע כיתתו חזקיה? בדף זה נדון כאמור בחלק הראשון - במעשה משה, ובדף המקביל נחושתן נדון בחלק השני - במעשה חזקיהו.
- ראו הפסוקים שם: "וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". או אז משלח הקב"ה בעם את הנחשים והם מתחרטים ומבקשים ממשה: "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ". ומשה מתפלל בעבורם. וקודם לכן, נזכרת מלחמת החרמה בעמלק וניצחון עליו, מלחמה בה נקמו בני ישראל את מפלת המעפילים בידי עמלק בפרשת שלח לך (38 שנים קודם לניצחון זה). ראו דברינו בין מלחמת חרמה למלחמת חורמה בפרשה זו. אז מה קורה כאן? מה פשר הנפילה הגדולה כאן בסמוך לניצחון על עמלק?
- אנחנו מבקשים להתמקד בנחש הנחושת: מה טיבו, איך זה עשה אותו משה וכו', אבל אי אפשר להתעלם מהרקע לכל המעשה שאירע שם. רש"י הוא מהפרשנים המעטים שמצאנו שמתייחס לעניין (וחזקוני אחריו) – שתיקת מרבית הפרשנים צריכה עיון. דור הבנים זוכה בניצחון על עמלק שיושב על פתחה הדרומי של ארץ כנען ונוקם את נקמת אבותיו המעפילים שלא זכו ונפלו מתים במדבר. אז למה כעת הסיבוב דרך ארץ אדום? למה לא נכנסים היישר לארץ ישראל דרך הנגב? קצרה נפש העם בעינוי הדרך, מסביר רש"י (וטורח להסביר שאי אפשר לומר שקצרה נפש העם בהיותו בדרך, שהרי לא הסביר הכתוב במה קצרה נפשם, אלא בהכרח שקצרה נפשם בגלל הדרך, בשל טלטלות הדרך והתארכותה). תלונת דור הבנים היא מובנת ומוצדקת ולא מצאנו מי שמסביר מדוע כעת, לאחר הניצחון על עמלק, יש צורך ללכת בדרך הארוכה והמייגעת הסובבת את ארץ אדום ממזרח ולא להיכנס היישר בגבולה הדרומי של הארץ. אך לא זה הנושא שלנו הפעם. נתמקד בנחש הנחושת עצמו ובמעשה שעשה משה. האם על דעת עצמו עשה?
- היינו נחש יחיד ומיוחד בעל עצמה גדולה. מזכיר אולי את הצפרדע של ארץ מצרים שהייתה, עפ"י האגדה, צפרדע אחת (רש"י שמות ח ב). ובהמשך נראה גם את הנחש הקדמוני. ודווקא כאן משה לא נס מפניו אלא, כאמור מעלה אותו על נס.
- המשך הפסוק ברצף. ללמדך שמיד כשבקשו, נענה להם משה והתפלל בעדם. האם משה מתקן בכך את כעסו על העם בחטא מי מריבה בפרק הקודם? ראו פירוש הזוהר החדש לתורה, פרשת בשלח דף נא ע"א, שאכן מקשר בין שני אירועים אלה שבפרשתנו: "א"ר אלעזר: כתיב ויעש משה נחש נחשת וישימהו על הנס. על נס לא כתיב, אלא על הנס. בעא לאתקן ולהשלים מה דחסר. א"ל קב"ה: משה, כתיב להקדישני במים, במים ולא בדבר אחר. כשם שהתחלתי במים, בעינא דישתלים בשמי הנס במים". ראו שם שהוא אף מקשר את הענין עם נס המטה שנהפך לנחש שעשה משה לפני פרעה.
- ראו רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה י: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס ... ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול – מוחל לו בלב שלם ובנפש חפצה". שם הוא בין אדם לחברו ואילו כאן הוא בין אדם למקום, ככתוב: "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ" ומשה מתפלל על שניהם. ראו שמואל א פרק ב פסוק כה: "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים וְאִם לַה' יֶחֱטָא אִישׁ מִי יִתְפַּלֶּל לוֹ". וכבר דרשנו רבות בפסוק זה. ראו למשל דברינו בין אדם לחברו ובינם למקום ביום הכיפורים.
- מה מבקש כאן הדרשן? לנצל את ההזדמנות ולדרוש במעלת מי שמתפלל על חבירו ונענה לו מיד, או שהדברים קשורים מהותית לענייננו? האם לרצון של משה לענות לתפילת העם ולהחיש מזור מיידי למכאוביו, היה חלק במעשה הנחש?
- ראו בירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג דף נט שמדקדק בין "ראה" ל"הביט": "רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: והיה הנשוך אין כתיב כאן, אלא כל הנשוך. אפילו נשיכת כלב, אפילו נשיכת נחש. ולא דמיא, נשיכת כלב – וראה, נשיכת נחש – והביט. רבי יודה גוזריא בשם רבי אחא: נשיכת כלב שאינו ממינו – וראה, נשיכת נחש שהוא ממינו – והביט. ורבנן אמרי: נשיכת כלב שאינו מחלחל – וראה, נשיכת נחש שהוא מחלחל - והביט". והובאו הדברים בשיטת רש"י להלן. ולהלן בדרשת המכילתא הפועל הסתכ"ל – השתכ"ל. האם יש בכל אלה רמז לרעיון שגם בדבר מוחשי שהוא לכאורה עבודה זרה לכל דבר, יש הבדל בראייה ובכוונה?
- יש כאן משחק מילים ברור של הדרשן, "נס" במשמעות של מוט גבוה, מקום בולט (pennant) ובמשמעות של פלא (miracle). האם אנחנו שומעים כאן הד למעשה העגל של אהרון: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב כד)? ראו פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק לב: "לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו, שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה ואמר: ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, כפרו המינין לומר מעצמו יצא" – שיכולים לומר שהיה משהו נסי בעגל. אז גם כאן, יש חשש שהעם יראה במעשה נחש הנחושת משהו נסי. אבל גם בלא תוספת זו, השאלה היא: מדוע משה עושה נחש נחושת? מדוע אין כאן איסור של "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"? אמנם, האיסור של עשיית דמויות ופסלים הוא רק על פרצוף אדם או גרמי השמיים, ראו רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ג הלכה י-יא ודמויות אחרות לנוי – מותר. אבל כאן אין זה לנוי, ויש חשש ברור שבני ישראל יטעו לחשוב שיש בנחש כח לרפא. ולגבי נס במשמעות של מוט גבוה ראו ההסבר בשם אורי אליצור ז"ל על נושא הדגל ההולך בראש המחנה ועיניו קדימה ולא למעלה. ההולכים אחריו רואים את הנס שהוא נושא. ראו בדברינו אין בעל הנס מכיר בניסו. ועל זריקת מוט לאוויר, ראו הביטוי: "זרוק חוטרא לאווירא ועל עיקרי הוא קאים" (בראשית רבה נג טו).
- נתפרש, מסביר א.א. הלוי – לא איך לעשות זאת (כמו שמשה התקשה במעשה המנורה, בדברינו מעשה המנורה בפרשת תרומה), אלא מאיזה חומר לעשות אותם.
- עצי קדרוס או קתרוס שהוא מין ארז, מסביר א.א. הלוי. ר' נתן, נכון יותר הדרשן, מסביר למי שלא יודע, מה הם עצי גופר. ראו גם הערך קדרינון במילון ג'סטרו.
- חרבות צורים לכאורה ברור, כל אחד יודע מה היא אבן צור, אבל המדרש בכל זאת טורח להסביר: גלבין דטינר – איזמלים מאבן צור.
- חומר כסף, לא צריך להסביר. אפילו הדרשן שעומד לפני הקהל ודורש מדרש זה מניח שהקהל יודע מהי מתכת כסף.
- כל שלושה המקרים הראשונים: עצי גופר, חרבות צורים וחצוצרות הכסף – התפרשו. לא רק שהתפרשו ע"י החכמים והדרשנים לקהל שומעם, אלא שהתפרשו והיו ברורים באותו הרגע, למי שנצטווה עליהם (נח, יהושע, משה). רק עשיית השרף שהקב"ה מצווה למשה בפרשתנו, היא לא פורשה ומשה היה צריך להגיע בדעתו לכוונת הקב"ה.
- שרק בלשון העברית, לא בארמית ולא ביוונית, שפות שמעניינות את הדרשן, יש לגבר ולאשה יש שם שורשי משותף (אולי גם באנגלית Man – woman?). ראו בירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג דף נט (שזה מן הסתם המקור של דרשה זו): "אמר רבי יסא: בארבעה מקומות נאמר עשה לך. בשלשה פירש ואחד לא פירש. עשה לך תיבת עצי גופר, עשה לך שתי חצוצרות כסף, עשה לך חרבות צורים. עשה לך שרף לא פירש. אמר משה: עיקרה לא נחש הוא? לפיכך: ויעש משה נחש נחושת. מיכן היה רבי מאיר דורש שמות". האם הרעיון של לשון נופל על לשון שהוא במהות עשיית נחש הנחושת, שהוא תוספת החכמה של משה בעשייה הנחש ("ישמע חכם ויוסיף לקח"), האם הוא נותן לנו קצה חוט של פתרון לכל מעשה נחש הנחושת? ראו רש"י בראשית פרק ב פסוק כג: "לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה - לשון נופל על לשון, מכאן שנברא העולם בלשון הקודש". המהלך שהדרשן מנסה להוביל הוא אולי כך: הקב"ה אומר למשה: "עשה לך שרף" ולא אומר לו מאיזה חומר לעשות זאת. שרף זה נחש. משה מנחש שמדובר בנחושת. למה נחושת דווקא? כי משה מבין שמדובר בבריאה של משהו מרפא. רפואה היא סוג של בריאה, ובריאה הייתה בלשון הקודש שיש לה את התכונה של לשון נופל על לשון. לפיכך, נחש הנחושת גם הוא מעין בריאה עם כח מרפא! ראו דבריו של משה בפרשת קרח, במדבר טז ל: "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ". אמנם, כבר נאמרו דברי ביקורת של חז"ל על דברים אלה של משה שכביכול כפה על הקב"ה לעשות כדבריו - פה לפחות יש ציווי של הקב"ה למשה: "עשה לך שרף וכו' ". האם ציווי זה יכול להתחיל לתת הסבר לעניין, כולל מדוע לא התפלל משה כפי שהתפלל על אחותו מרים ("כבר עשית אותי רופא, אם אתה מרפא אותה – מוטב, ואם לאו – אני מרפא אותה", בדברינו אל נא רפא נא לה)? אנו נמשיך לנחש מהו נחש הנחושת והאם הוא שורף או עלה שרף (או עלה טרף) ולנסות לעמוד על סוד נחש זה.
- מדרש זה הוא על מלחמת עמלק בפרשת בשלח, לא על מעשה נחש הנחושת בפרשתנו. הדרשן פותח ב"ידי משה" ומסיים בנחש הנחושת שעשה משה (בידיו). כאילו לומר לך, עד שאתה שואל על חשש עבודה זרה מצד פסל ותמונה, שאל על הבוטח באדם ושם בשר זרועו (ירמיהו יז ה), על חשש האלהה של מנהיגים (אפותיאוזיס). האם מכאן יכולה לבוא התחלה של פתרון כלשהוא? אם ידיו של משה גרמו לאמונה ולא חו"ח לטעות, אולי גם בנחש הנחושת יקרה כך?
- הנוסח היותר ידוע (שאף הפך לשיר) מצוי במסכת ראש השנה פרק ג משנה ח: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל (שמות יז) - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו, היו נופלין. כיוצא בדבר אתה אומר: עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי (במדבר כא ח) - וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים ואם לאו היו נימוקים". לשון המכילתא: "מסתכלים בו ומאמינים במי שפיקד את משה לעשות כן", יכול אולי לתת קצה חוט לפתרון חידת נחש הנחושת. ריאליה ואיקונוגרפיה, יכולים להיחשב כדבר מותר, אם באמת יש כאן כוונה אמיתית וטהורה של אמונה בסיבת הסיבות ועילת העילות (לשון הזוהר בהרבה מקומות), אם זוכרים כל הזמן את מה שהתמונה והדמות מסמלים. האם זו הייתה כוונת הקב"ה ומשה? האם היה כאן ניסיוו לבני ישראל?
- דברי המכילתא לעיל גרמו לנו לסטות מעט מהנושא העיקרי לשביל צדדי אבל חשוב. בתפיסת הרמב"ם, העולם הדתי הראשוני היה מונותיאיסטי ביסודו ורק בהדרגה הפך לפוליתיאיסטי ופולחן ריבוי אלילים. בשלב הראשון של עבודה זרה, בימי אנוש, חלקו אנשים כבוד לכוכבים וגלגלים, אבל ידעו שהם רק אמצעים ויש בורא עולם. כמו שהוא אומר שם בהמשך, שגם בשלב השני שבו התחילו בני האדם "לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ... ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה", עדיין היו מי שידעו שהכל הוא אמצעי, כפי שהוא אומר שם: "וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר: מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא". ראו גם מדרש שמות רבה טו יז שממנו ניתן לכאורה ללמד סניגוריה על עבודה זרה, על העץ בבית המרחץ שעשו ממנו איקונין למלך, שאמרו: "אין אנו כורעים לפניו בשבילו (בשביל העץ עצמו), אלא בשביל פרוטומי (דמות, איקונין) של מלך שהיא חקוקה עליו", בדברינו והלוא אין בה ממש בפרשת כי תשא (ראו גם הסניגוריה של הכוזרי בחטא העגל על הצורך בצורה מוחשית). האם איננו מדברים כאן על מצב מאד דומה? ברמב"ם, שלב ראשון בעבודה זרה, ואילו כאן, הכרה בצורך באמצעי מוחשי ובתנאי שיזכרו לכוון ליבם לאביהם שבשמים? האם חשב משה שלאורך זמן תישמר הבחנה דקה זו? שאפשר לחזור ללשון נופל על לשון של בריאת העולם ולהימנע מטעות דור אנוש, האם היה זה כאמור ניסיון?
- סטייה שנייה לשביל צדדי אך חשוב, בעקבות המכילתא לעיל, הוא המשפט שם: "כל זמן שהיה עושה כן, היו ישראל מסתכלין בו ומאמינין במי שפיקד את משה לעשות כן, והקב"ה שולח להם רפואות". לא כנוסח הגמרא בראש השנה: "בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים", אלא "מאמינים בפי שפיקד על השבת". בדומה ללשון מדרש ספרא הנ"ל "מתיירא ממי שפיקד על השבת ... ירא ממי שפקד על המקדש". ראו דברינו את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו בפרשת קדושים. שבת, המקדש, ונחש הנחושת בחבילה אחת (ובעצם כל התורה כולה). אל תימנע מלהבעיר אש בשבת מתוך מחשבה שבפעולת ההבערה הזו אירע משהו חריג, כאילו יצרת אש זרה וכדומה. אל תימנע מלנהוג קלות ראש במקדש משום שיש בו איזו קדושה מסתורית ואתה חיללת אותה. תימנע מכל אלה, משום שאתה מקבל על עצמך את מלכותו של מי שפקד על מצוות אלה ועושה את רצונך מפני רצונו. כך, אבל בכיוון הפוך בנחש הנחושת. אל תעלה בדעתך שהנחש ממית או מחיה. מה שיחיה אותך היא האמונה במי שפקד על משה לעשות את נחש הנחושת. נראה שנגענו בנימה מאד דקה ושברירת של האמונה הדתית. מה גם שבסופו של דבר, כיתת חזקיהו את נחש הנחושת, היינו ההליכה על חבל דק זה לא נשמרה לאורך זמן. נחזור לפירושים ומדרשים על נחש הנחושת.
- דברי רש"י אלה מבוססים על הירושלמי ראש השנה שהבאנו בהערה 9 לעיל. נשוכי הנחש היו צריכים להביט, לא סתם לראות. על מנת להירפא מנחש הנחושת, נדרשה כוונה אמיתית. בכיוון זה אפשר גם לראות את דברי אור החיים שהאריך בפירושו כאן ומסביר, מדוע תפילת משה לא הועילה, כמו שהיה במקרים אחרים, והיה צריך גם לנס נחש הנחושת אשר גורם לאנשים להתבונן במעשיהם. נחש הנחושת היה כמין ראי שגרם למתבונן בו להפנים את הסיבה לחוליו, את הגורם לכך שהנחש נשכו. את הכיוון הזה נראה במספר מדרשים ופרשנים להלן. ראו פירוש אור החיים כאן.
- הקב"ה אומר למשה: "עשה לך שרף" ואינו מזכיר נחש. ראו בראשית רבה לא ח לעיל: "שאמר הקב"ה למשה: עשה לך שרף ולא פרש".
- מדרש זה מתמקד בכוונה הקשורה בנחש הנחושת. לא סתם נושאים עיניים למרום, לא רק "מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים", אלא גם זוכרים מה הנחש מסמל, מבריאת העולם ועד מה שאירע להם ויארע מן הסתם בכל הדורות – לשון הרע, החטא (הנחש) הקדמון. ראו פרקי דרבי אליעזר פרק נב: "ר' אומר: עוד הלשינו ... ואמרו היינו יושבים בארץ מצרים שאנן ושלו והקב"ה ומשה הוציאנו ממצרים למות במדבר, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה. מה עשה להם הקב"ה? שלח להם הנחשים והיו נושכים וממיתים אותם, שנאמר: וישלח ה' בעם את הנחשים. וראה משה בצרתן של ישראל ועמד והתפלל עליהם. אמר לו הקב"ה: משה, עשה לך שרף נחש נחשת, כמין אותו נחש שהלשין ביני לבין אדם ועזרו ושים אותו במקום גבוה. וכל אדם שהוא נשוך והיה מתכוין לבו לאביו שבשמים ומסתכל באותו נחש מיד נתרפא, שנאמר: והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי". וכן הוא אומר: אם ישוך הנחש בלא לחש". ראו סיומת המדרש שם: "ר' מאיר אומר: אם יכנס הרופא אצל מי שנשכו וירפאהו ודאי לזה מחזיקין טובה" – זה משה שהיה רופא טוב תרתי משמע וידע ליצור דבר מה שיעמוד תמיד לנגד עיני החוטא ויזכיר לו הן את מקור הרעה והן את הרפואה. ראו אוצר המדרשים (אייזנשטיין) משה עמוד 383: "אדם ומשה למה היו דומים? לשני רופאים גדולים: אחד מהם נשכו נחש ולא היה יודע עיקרין לרפא את עצמו ומת. ואחד מהם כל מי שהנחש נושכו היה מרפא אותו. איזה גדול? לא זה שהוא מרפא את הכל? כך אדם הראשון מה כתיב בו: הנחש השיאני ואוכל, ומת בעטיו של נחש. אבל משה עשה נחש נחשת וכל מי שהנחש נושכו היה מביט בו ונתרפא, שנאמר: והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. הרי משה גדול מאדם הראשון". במעשה הנחש מנסה משה לחזור לשורש הבריאה ולתקן היכן שאדם הראשון נכשל.
- נראה כאילו ספורנו נשען על לפחות מקצת מהמדרשים שהבאנו לעיל, אך מחזיר אותנו למימד הנפשי והפסיכולוגי של הפנמת החטא ולימוד משגיאות העבר. לא "לשון נופל על לשון" פילוסופי, אלא פסיכולוגי. נחש הנחושת איננו תרופת פלא מיסטית, אלא אדרבא, תזכורת קבועה של החטא, בבחינת "וחטאתי לנגדי תמיד" (תהלים נא ה, דברי דוד אחרי חטא בת שבע). ורבו הדרשות על פסוק זה ואכמ"ל (ראו רמב"ן ויקרא ט ז על המזבח שהיה כתבנית שור והזכיר לאהרון יום יום את חטא העגל שעשה). ושוב, נראה לנו שבכיוון זה הולך גם אור החיים בפירושו הארוך למעשה נחש הנחושת – פירוש שהזכרנו אך לא הבאנו ונשאיר לשואבים המים לדלות מים חיים מבאר אור החיים..
- כוונתו למדרש מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ה, מובא בדברינו כי אני ה' רופאך בפרשת בשלח: "הקב"ה רופא הוא לכל באי העולם שנאמר: כי אני ה' רופאך ... בוא וראה רפואתו של הקב"ה אינה כרפואת בשר ודם. רפואת בשר ודם במה שהוא מכה אינו מרפא, אלא מכה באזמל ומרפא ברטייה". אבל הקב"ה ... במה שהוא מכה הוא מרפא". וכך גם בדרשות על הפסוק בשירת האזינו: "מחצתי ואני ארפא". ראו סנהדרין צא ע"ב, ויקרא רבה יח ה ועוד. האם זו הסיבה לבחירת נחש הנחושת כסמלה של ההסתדרות הרפואית הדסה?
- ב"דרכי הרפואות" הידועות לרמב"ן, שהיה רופא, הבטה במה שפגע באדם, אפילו דרך מראה (בבואה), הייתה מעצימה את המכה או את המחלה שפעו באדם. ודווקא לפיכך עשה משה את סמל הרפואה באותה צורה כמו צורת המזיק על מנת להראות - שרפואת הקב"ה אינה כרפואת בשר ודם, אלא היא נס בתוך נס (או שמא נס על הנס, ראו סוף הערה 10 לעיל). נדרש מהאדם לשעבד מאד את לבו ומחשבתו ולהאמין בקב"ה כנגד "דרכי הרפואות" (רמב"ן עומד כאן לצדו של רש"י במחלוקת הגדולה עם הרמב"ם לגבי גניזת ספר רפואות, כפי שראינו בדף ורפוא ירפא ונראה בדף המשלים נחושתן). אבל אם יורשה לנו לבנות קומה נוספת ע"ג הבניין שבנה רמב"ן, נשלב כאן את דרכי הרפואה המודרנית – את עולם החיסונים והנסיובים שבנוי על הקונספט שלעתים הריפוי מצוי במחלה עצמה. הניסיון לאדם המודרני הוא אם כך שונה ואולי אפילו הפוך, וגם כאן יש הליכה על חבל דק מאד. מצופה מהאדם שלא יראה בריפוי שלו דבר פשוט וברור "מדרכי הרפואה", אלא "נס בתוך נס". רפואה היא נס והיא טבע כאחד. או נאמר שהנס הגדול של הרפואה המודרנית הוא השכל האנושי שנברא בצלם אלהים והגיע להישגים כל כך גדולים. בין ובין כך, ראו דברינו ורפוא ירפא בפרשת משפטים, וכן כי אני ה' רופאך בפרשת בשלח.
- בפירושו לספר שמות, פרק כה פסוק ז, במעשה הכרובים ושאר כלי המשכן, נראה לרגע, כאילו אבן עזרא נותן טעם והסבר, כשהוא אומר שם: "והנה גם אנכי עתה אורה אותך בדרך האמת, שים לבך לדעת סוד הכרובים ... ואחר שתבין אלה תבין סוד נחש הנחשת". אבל נראה שגם שם סתם דבריו ולא פירש ומעשה נחש הנחושת נשאר בגדר סוד שנשגבה מאיתנו דעת עליון בו, כמוהו כמו מעשה הכרובים שגם הם דמות תלת ממדית שעשה משה במצוות הקב"ה. וגם עליהם רננו שהם עבודה זרה, ראו המדרש באיכה רבה פתיחתא ט: "בשעה שנכנסו שונאים לירושלים נכנסו עמהם עמונים ומואבים ... לבית קדשי הקדשים ומצאו שם שני כרובים נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים לא הייתם אומרים שאין האומה הזאת עובדת עבודת כוכבים ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים". ראו דברינו מעשה הכרובים בפרשת תרומה.
- מדרש זה ישמש קישור לדף המשלים נחושתן על חזקיהו שביטל את נחש הנחושת שעשה משה. האם אין ביטול זה מורה למפרע על כך שנחש הנחושת היה עבודה זרה? על כך דנה הגמרא במסכת עבודה זרה. הדיון הוא הלכתי בהקשר עם ביטול עבודה זרה. שיטת ר' יוסי (במשנה שם) היא אפשר לבטל עבודה זרה ע"י שחיקה וזריה לרוח ואין חובה להוליכה לים המלח. חכמים אוסרים, שמא ייהנה מכך, למשל כזבל לשדהו. ר' יוסי מביא ראיה לשיטתו מנחש הנחושת שחזקיהו כתת. תשובת חכמים החולקים עליו היא שאין להביא ראיה מנחש הנחושת, משום שנחש הנחושת לא היה עבודה זרה. מדוע? משום שמשה עשה אותו ולא בני ישראל ו"אין אדם אוסר דבר שאינו שלו" (היינו, גם אם מישהו מבני ישראל התכוון לעבודה זרה כאשר הביט בנחש, אין הוא יכול להפוך אותו לעבודה זרה משום שאיננו שלו, הוא חפץ פרטי של משה). מכאן משתמע שבעצם מהות העניין, היה בנחש הנחושת, בודאי באופן בו עבדו אותו הנוהים אחריו, משום עבודה זרה, אלא שבגדרי ההלכה המדוקדקים לא הייתה זו עבודה זרה משום שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. אבל בירושלמי עבודה זרה פרק ג דף מב וכן בתוספתא, עבודה זרה פרק ג הלכה יט הלשון קצת אחרת: "אמר להן ר' יוסי: הרי הוא אומר: וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה וכו'. אמרו לו: וכי עבודה זרה היה? והלא משה רבינו עשאו! מלמד שטעו ישראל אחריו עד שבא חזקיה וגנזו". מה שמשה עשה, לא היה עבודה זרה, מה עוד שזה היה בציווי הקב"ה, אבל בני ישראל אכן טעו אחריו, אם לא בדורו של משה, אז בדורות הבאים. והדברים חוזרים במלוא תוקפם לדברי הרמב"ם בראש הלכות עבודה זרה שהבאנו לעיל. אברהם אבינו חידש (החזיר) את האמונה באל אחד, אבל התהליך ההפוך של התדרדרות מאמונה מוחשית-גבולית שעדיין עובדיה יודעים למי באמת הם עובדים, לעבודה זרה ממש, היה ונשאר לאורך כל תולדות העמים, כולל עם ישראל. ואולי עד ימינו אנו.