- הכוונה כמובן, למדרש מכילתא הידוע (בשלח - מס' דשירה בשלח פרשה ג): "זה אלי - ר' אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל? שנאמר: וביד הנביאים אדמה (הושע יב יב) וכתיב: נפתחו השמים ואראה מראות אלהים" (יחזקאל א א)". כבר הארכנו במדרשים נושא זה בדברינו זה אלי ואנווהו בפרשה זו והפעם נפנה אל הפיוט.
- ראה שמות רבה כג יג: "אשירה לה' כי גאה גאה - ... הכל מתגאין זה על זה ... והקב"ה מתגאה על הכל. אמר ר' אבין: ד' מיני גאים נבראו בעולם: גאה שבבריות אדם, גאה שבעופות נשר, גאה שבבהמות שור, גאה שבחיות ארי. וכולן נטלו מלכות ונתנה להם גדולה והם קבועים תחת המרכבה של הקב"ה שנאמר (יחזקאל א) ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה ופני שור ופני נשר. וכל כך למה? כדי שלא יתגאו בעולם וידעו שיש מלכות שמים עליהם, וע"ז נאמר (קהלת ה) כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם, הוי: כי גאה גאה". יחזקאל ראה את המרכבה ואת ארבעת הדמויות החקוקות בכסא הכבוד (ראה יחזקאל פרק א). השפחה ראתה את "גאה גאה" – את מי שמעל המרכבה ומעל כסא הכבוד. אך כאן אפשר גם לדרוש בשבחו של יחזקאל, שכידוע מרבה להשתמש בביטוי "בן אדם" ומתאר את דמות האדם הנבטת מכיסא הכבוד במעשה מרכבה (פרק א). ראה תנחומא (בובר) אמור סימן ה: "אמר לו הקב"ה: גבריאל, אל תעשה! יש בהן בני אדם שעושין תשובה וצדקה אלו עם אלו, שנאמר: וירא לכרובים תבנית יד אדם (יחזקאל י ח)". ועוד יותר במדרש ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שלז: "וידי אדם מתחת כנפיהם - א"ר כהנא משום רבי ישמעאל בר' יוסי ורבנן אמרי משום ר' יהודה נשיאה: זה ידיו של הקב"ה שפרושות תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מפני מדת הדין".
- ראה שמות רבה כג טו: "החיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ובשעה שמגיע זמנן לומר שירה הן אומרות: באיזה מקום הוא? אין אנו יודעות, אם כאן הוא, אם במקום אחר הוא, אלא בכל מקום שהוא: ברוך כבוד ה' ממקומו! ועולי הים היה כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: זה אלי ואנוהו"! שוב יש כאן השוואה עקיפה עם יחזקאל שמתנבא על החיות הנושאות את הכיסא ואילו השפחה רואה את היושב על הכיסא.
- ראה סוכה כה ע"ב שהכרובים היו כפני נערים. ואם נחבר את הגמרא ביומא נד ע"א: "ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה", הרי שהכרובים היו זכר ונקבה, נער ונערה. ראה דברינו מעשה הכרובים בפרשת תרומה.
- ראה הסיפור החביב במסכת כתובות סב ע"ב: על בנו של רבי שהשתדך עם בתו של ר' יוסי בן זמרא והסכימו (המחותנים) ביניהם שילך ללמוד תורה שתים עשרה שנה ואח"כ יעמיד חופה. אבל בשעת האירוסין, העבירו את הנערה לפני החתן וכשראה אותה אמר: יהיו אלה בבקשה רק שש שנים. עברה לפניו פעם נוספת, אמר: אולי קודם אכנוס ואח"כ אלך ללמוד תורה. והיה מתבייש מאביו. אבל ר' יהודה הנשיא שיבח אותו ואמר לו: דעת קונך יש בך, שאתה נוהג כדרך שנהג הקב"ה. שמעיקרו של דבר הייתה הכוונה להקים את המקדש בארץ ישראל: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ... מקדש ה' כוננו ידיך" ואח"כ הקדים את מעשה המשכן עוד בהיותם במדבר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". השפחה ראתה את המטרה הסופית והתעלמה מפסל מיכה שעבר איתם בים (שמות רבה מא א) שהוא שגרם לחטא העגל שבעקבותיו, לדעת כמה מהראשונים, הוקדם ציווי המשכן. ראה דברינו תביאמו ותטעמו בשביעי של פסח שבת שירה.
- ראה מסכת שמחות פרק א הלכה א: "כך התחיל הקב"ה לברוא את העולם מאבן שתיה ומקדש הקדשים ... וברא בית המקדש למעלה בשמים, ובית המקדש למטה בארץ, זה לעומת זה, שנאמר: תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך. אל תקרי מכון, אלא מכוון לשבתך - זה כנגד זה". ונקטנו לשון מקדש דשכינתא במקום מקדש של מעלה בשביל החרוז.
- מדרשים רבים מהללים ומשבחים את המלכת ה' על ים סוף ורואים בפסוק זה יסוד למלכויות וקבלת המצוות. ראה פסיקתא דרב כהנא פסקא ב: "א"ר אבין: למלך שהיה לו פורפיריה והיה מצוה את עבדו ואומר לו: נערו קפלו תן דעתך עליו. אמר לו: אדוני המלך, מכל פורפורין שיש לך אין אתה מצויני אלא על זה! אמר לו: מפני שאותה לבשתי בשעה שמלכתי תחילה. כך אמר משה לפני הקב"ה: ריבון העולמים, משבעים אומות העולם איתנטיות שיש לך בעולמך, אין אתה מצוני אלא על ישראל, דכתיב: ואל בני ישראל תאמר, ואל בני ישראל תדבר, אמור אל בני ישראל, דבר אל בני ישראל, צו את בני ישראל, ואתה תצוה את בני ישראל, כי תשא את ראש בני ישראל. אמר לו: מפני שהמליכוני על הים ואמרו י"י ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח)". לעומתם, בא ר' יוסי הגלילי ומנסה למתוח ביקורת. ראה מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דשירה פרשה י: "ר' יוסי הגלילי אומר: אילו אמרו ישראל על הים: ה' מלך לעולם ועד, לא היתה אומה ולשון שולטת בהן לעולם. אלא אמרו: ה' ימלוך לעולם ועד - לעתיד לבא. על עמך צאן מרעיתיך זרע אברהם אוהבך בני יחידך יצחק עדת יעקב בנך בכורך גפן שהסעתה ממצרים וכנה אשר נטעה ימינך. - ה' ימלוך לעולם ועד. מפני מה? כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם וגו' ". אך נראה מתוספת המדרש שבאה לאחר דבריו של ר' יוסי הגלילי: "על עמך צאן מרעיתיך זרע אברהם אוהבך בני יחידך יצחק עדת יעקב בנך בכורך גפן שהסעתה ממצרים וכנה אשר נטעה ימינך. - ה' ימלוך לעולם ועד", שאין גוף המדרש מסכים עם גישתו הביקורתית של ר' יוסי הגלילי. ראה שוב פסיקתא הנ"ל וכן שיר השירים רבה ה ב, מסכת ראש השנה לב ע"ב ועוד.
- פתחנו בבן אמוץ (ישעיהו) ובן בוזי (יחזקאל) והתמקדנו בסופו של דבר רק ביחזקאל (וגם אותו לא מיצינו) מקוצר זמן ויריעה. לא חסרה כידוע גם ביקורת על ישעיהו. ראה שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א: "אל תראוני שאני שחרחורת" - כך אמרה כנסת ישראל לנביאים: אל תראוני בשחרחרותי. אין לך שמח בבני יותר ממשה, ועל ידי שאמר (במדבר כ) שמעו נא המורים, נגזר עליו שלא יכנס לארץ. אין לך שמח בבני יותר מישעיהו, ועל ידי שאמר (ישעיה ו) ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, אמר לו הקב"ה: ישעיה! בנפשך את רשאי לומר: כי איש טמא שפתים אנכי (ישעיהו ו) – ניחא. שמא: ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב? אתמהא! תא חמי מה כתיב תמן: ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה, אמר רב שמואל: רצפה - רוץ פה. רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני". השפחה רואה את השחור והשחרוריות, גם את הכעור, בשחרו של עם היוצא לפדות, כדבר נאה ויפה. הנביאים מוצגים כדבר מנוגד ומתנגד לשחור. ראה שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א: "אם בשחורים שהיו שלי כך אני נאוה, בנביאים שלי על אחת כמה וכמה". ועל השאלה מה נפגם בחזונו של יחזקאל, להלן בהמשך הפיוט.
- ראה מדרש מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ד: "עשרה נסים נעשו לישראל על הים. נבקע הים ונעשה כמין כיפה ... נחלק לשנים עשר גזרים ... נעשה הים יבשה ... נעשה כמין טיט ... נעשה פירורין פירורין ... נעשה סלעים סלעים ...נעשה גזרים גזרים ... נעשה ערימות, שנאמר: וברוח אפיך נערמו מים, נעשו כמו נד, שנאמר: נצבו כמו נד נוזלים. הוציא להם זיכרי מים מתוקים מתוך מלוחים, שנאמר: ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים (תהלים עח טז). הקפיא להם את הים משני חלקים ונעשה כמין בולוס של זכוכית, שנאמר: קפאו תהומות בלב ים". ראה דברינו נצבו קפאו בשביעי של פסח.
- ראה תחילת פרק ד ביחזקאל: "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ לְבֵנָה וְנַתַתָּה אוֹתָהּ לְפָנֶיךָ וְחַקּוֹתָ עָלֶיהָ עִיר אֶת יְרוּשָׁלִָם: וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מָצוֹר וּבָנִיתָ עָלֶיהָ דָּיֵק וְשָׁפַכְתָּ עָלֶיהָ סֹלְלָה וְנָתַתָּה עָלֶיהָ מַחֲנוֹת וְשִׂים עָלֶיהָ כָּרִים סָבִיב: וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ אוֹת הִיא לְבֵית יִשְׂרָאֵל". וראה מסכת ברכות לב ע"ב: "אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר: ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר (יחזקאל ד א)". לעומתם ראה פירושו הפיוטי של אלשיך על ההכנות למתן תורה, שמות יט: "כי הנה עם בני ישראל נדמה לפניו יתברך אל אב ובנו אשר נפשו קשורה בנפשו. וכל עוד שאין דבר מפריד בין שניהם, פה אל פה ידברו ולא יספו. ויהי היום, ויבנה קיר ברזל בין זה לזה, ולא יכול הבן לשמוע את קול אביו מדבר אליו. וירבו הימים, ועצם כח הבן, ויסתור את הקיר ההוא ויפילהו ארצה, מיד נתראו פנים. וקרא זה אל זה ואמר אמרי נועם דודיהם וחשקתם כי רבה מאד".
- ראה דברינו יונתי בחגווי הסלע בשיר השירים (שבת המועד פסח) ושם הבאנו בין השאר את מדרש שיר השירים רבה פרשה ב, וילנא סימן ב, דונסקי סימן ל: "תני דבי ר' ישמעאל: בשעה שיצאו ישראל ממצרים למה היו דומין? ליונה שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע ומצאה שם הנחש מקנן, ונכנסה לפנים ולא היתה יכולה להיכנס שעדיין הנחש מקנן. תחזור לאחורה לא תהי יכולה שהנץ עומד בחוץ. מה עשתה היונה? התחילה צווחת ומטפחת באגפיה כדי שישמע לה בעל השובך ויבוא ויצילה. כך היו ישראל דומים על הים, לירד לים לא היו יכולין, שעדיין לא נקרע להם הים. לחזור לאחוריהם לא היו יכולין שכבר פרעה הקריב, מה עשו? וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'."
- ראה הפסוקים מיחזקאל פרק ז יד-טז: "תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ וְהָכִין הַכֹּל וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה כִּי חֲרוֹנִי אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ: הַחֶרֶב בַּחוּץ וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכֲלֶנּוּ: וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ". היונים כסמל לפליטים. אך יש גם נחמה. ראה מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ה: " ... הקב"ה אינו כן, אלא במה שהוא מכה הוא מרפא ... כשהגלה הקב"ה את ישראל לא הגלם אלא בעבים, שנאמר: איכה יעיב באפו ה' את בת ציון (איכה ב א) וכשהוא מכנסן אינו מכנסן אלא בעבים, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם (ישעיה ס ח). וכשפזרן לא פזרן אלא כיונים שנאמר: ופלטו פליטיהם והיו אל ההרים כיוני הגאיות כלם הומות איש בעונו (יחזקאל ז טז), וכשמחזירן אינו מחזירן אלא כיונים שנאמר: וכיונים אל ארובותיהם". אך דא עקא שפסוקי הגלות (העבים והיונים) הם של יחזקאל והשיבה והחזרה הם מישעיהו!
- מדרשים רבים יש לנו על כך שעם ישראל הוא אחד מארבעה או חמישה קניינים שהקב"ה קנה בעולמו: תורה, שמים וארץ, אברהם, ישראל ובית המקדש. ראה מסכת אבות פרק ו משנה י, גמרא פסחים פז ע"ב, מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ט ועוד. ובמסכת ברכות דף ד עמוד א למדנו: "עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית; עד יעבר עמך ה' - זו ביאה ראשונה, עד יעבור עם זו קנית - זו ביאה שניה; מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא". אולי ראתה השפחה גם את עליית בית שני, אבל לא את החטא שגרם.
- ראה יחזקאל ח ג: "וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רָאשִׁי וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה". ובאו על פסוק זה דברי מדרש ויקרא רבה יז ו: "כנגע נראה לי בבית - זו טינופת ע"ז ... זה צלמו של מנשה. זהו שכתוב: והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה (יחזקאל ח ה) מהו בביאה? אמר רבי אחא: ביא, ביא! התושב מפנה לבעל הבית! ... (ישעיה כח) כי קצר המצע מהשתרע - אין המטה יכולה לקבל אשה ובעלה וריעה כאחת". וראה עוד במדרש במדבר רבה ט, פרשת סוטה: "וקנא את אשתו - זה היה בימי יחזקאל שהיו ישראל עובדי עבודה זרה וקנא להם הקב"ה, שנאמר: ויאמר אלי בן אדם שא נא עיניך דרך צפונה ואשא עיני דרך צפונה והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה". והעמיד את האשה לפני ה' - שהוכיחם יחזקאל על זאת להשיבם להקב"ה ולא הועיל". אך בדברים רבה דברים רבה ב כ משמע שיחזקאל אשם בעקיפין בפסל מנשה: "למה עשה צלם של ד' פנים? כנגד ד' חיות שהן סובלות כסאו של הקב"ה".
- ראה ירושלמי מסכת סוכה פרק ד הלכה ג: "אמר ר' מיישה: בבבל כתיב [יחזקאל א כו] כמראה אבן ספיר ובמצרים כתיב [שם כד י] כמעשה לבנת הספיר. ללמדך שכשם שהאבן קשה מן הלבינה, כך שיעבודה של בבל היה קשה משיעבודה של מצרים. תני בר קפרא: עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היתה רשומה ברקיע משנגאלו עוד לא נראית ברקיע. מה טעמא וכעצם השמים לטוהר". וחשך תואר הוא מאיכה ד ח: "חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם".
- ט"ו בשבט חל ברוב שנים בסמיכות לפרשת בשלח, שבת שירה. ראה ספרי דברים פיסקא רג: "כי האדם עץ השדה, מלמד שחייו של אדם אינם אלא מן האילן". וראה עוד בראשית רבה כו ו: "כי האדם עץ השדה מה האדם נותן דין וחשבון אף עצים נותנין דין וחשבון". שירת האילנות כשירת האדם (ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א בדרשה על מעשה מרכבה של ר' אלעזר בן ערך ורבן יוחנן בן זכאי). כאן דווקא נוכל לתת שבח ליחזקאל, עליו מתחנו קצת ביקורת, על שהמחיש את הקץ המגולה בתפארת התחדשות צמחיית ארץ ישראל ועציה. וכלשון הגמרא במסכת סנהדרין צח א: "אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל (יחזקאל לו ח)". ט"ו בשבט בארץ ישראל המתחדשת הוא זיכרון טוב לנבואת הקץ המגולה של יחזקאל.
מים ראשונים: כבר הקדשנו דף של מדרשים לנושא זה בדברינו זה אלי ואנווהו – מה ראתה שפחה על הים בפרשה זו בשנה האחרת. והגיעה כעת שעת הפיוט. נעטר את הפיוט בהערות שוליים אשר יזכירו בקצרה את המקורות במדרשים.
מַהוּ שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם
שֶׁמִּיחֶזְקֵאל הַנָּבִיא נִסְתַּר וְנֶעְלַם?
מַה הַמַּחֲזֶה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא
שֶׁלְּעֶבֶד וְשִׁפְחָה
שֶׁזֶּה עַתָּה
יָצְאוּ לִגְאֻלָּה
נִגְלָה וְנִרְאָה,
וּמִבֶּן בּוּזִי וּבֶן אָמוֹץ
בְּמַחֲזוֹת הַנְּבוּאָה כִּי תַּחְפֹּץ
נִגְלַל, נִסְתַּם וְנִתְכַּסָּה?1
סוּס וְרוֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם –
"כִּי גָאֹה גָאֹה" – מֵעַל כֻּלָּם
כָּל זֹאת רָאוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה
וּפָתְחוּ וְעָנוּ בְּשִׁירָה וְשִׂמְחָה.2
"זֶה אֵלַי וְאַנְוֵהוּ"
הֶחְוְתָה הַשִּׁפְחָה בְּאֶצְבָּעָהּ
הִנֵּה מְקוֹמוֹ, כָּאן הֲרֵיהוּ
לְפָנָיו נָאֶה לוֹמַר שִׁירָה.3
"תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ … מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ"
כְּעֶלֶם הֶחָפֵץ לִקַּח לוֹ אִשָּׁה
כִּבְנֵי נְעוּרִים
בֵּינוֹת לַכְּרוּבִים4
יְמַהֵר יָחִישׁ, יָפָה הַשָּׁעָה
"יֵשׁ בְּךָ מִדַּעַת קוֹנְךָ".5
זֹאת אַף זֹאת רָאֲתָה הַשִּׁפְחָה
"כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" – בֵּית הַבְּחִירָה
מִקְדָּשׁ שֶׁל מַטָּה הִיא צָפְתָה
מְכֻוָּן אֶל מִקְדָּשׁ שֶׁלְּמַעְלָה
מִקְדָּשׁ דִּשְׁכִינְתָא.6
עֵת נֶעֶרְמוּ מַיִם וְנִצְּבוּ כְּמוֹ נֵד
קָרְאָה הַשִּׁפְחָה וְעָנָה לָהּ הַהֵד:
"ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וְעַד"
הַאִם הֻחְמְצָה הַשָּׁעָה?
הַאִם הִרְחִיקָה הָעֵת? 7
וּמָה רָאָה יְחֶזְקֵאל?
וּמַה לֹּא רָאָה?
בַּמֶּה חָסְרָה נְבוּאָתוֹ
וְנִפְגַּם חֲזוֹנוֹ
מִמַּרְאוֹת עֶבֶד וְשִׁפְחָה?8
קָפְאוּ תְהוֹמוֹת, נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נוֹזְלִים
וְיָצְאוּ מַיִם מְתוּקִים מִתּוֹךְ מְלוּחִים
עֲשָׂרָה נִסִּים
שְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים
לִשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים
כָּל אֵלֶּה רָאוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה בְּמַרְאוֹת הַפְּלָאִים.9
חָזְתָה הַשִּׁפְחָה בְּמַרְאוֹת הָאֵל,
קִיר וּמַחֲבַת בַּרְזֶל רָאָה יְחֶזְקֵאל
נִצָּבִים בֵּין הָאֵל לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
סוֹלְלָה וְדָיֵק, אוֹת וּמָצוֹר מִשָּׁמַיִם
כָּרִים וּמַחֲנוֹת, עָטִים סְבִיב יְרוּשָׁלַיִם.10
כְּיוֹנָה בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, חָרְדָה הַשִּׁפְחָה
טָפְחָה צָעֲקָה לִתְשׁוּעָה עִם כָּל הָעֵדָה11
יוֹנִים הוֹמוֹת בִּמְנוּסָתָן רָאָה יְחֶזְקֵאל
פְּלֵיטוֹת תּוֹעוֹת וַאֲבוּדוֹת מֵחֻרְבַּן אֲרִיאֵל.12
וְעוֹד זוֹ רָאֲתָה שִׁפְחָה: עַם זוּ קָנִיתָ
כִּנִּיתָ וְכוֹנַנְתָּ, כַּאֲשֶׁר עוֹלָם בָּנִיתָ13
וִיחֶזְקֵאל רָאָה אֶת סֵמֶל הַקִּנְאָה
כְּאִשָּׁה סוֹטָה הַמְסַלֶּקֶת אֶת אִישָׁהּ.14
וּשְׁנֵיהֶם רָאוּ אֶת הַסַּפִּיר.
זוֹ אֶת לִבְנַת הַסַּפִּיר כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר
וְזֶה אֶת אֶבֶן הַסַּפִּיר, שֶׁחָשַׁךְ מִמֶּנָּה תֹּאַר.15
"תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ"
שָׁמְעָה הַשִּׁפְחָה וּבַה' בָּטְחָה:
שִׁיבַת צִיּוֹן רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה
גַּם אַחֲרוֹנָה רָאֲתָה,
שִׁיבַת הָעָם וְשִׁיבַת הַשְּׁכִינָה.
וְשָׁמְעָה שִׁירַת הַלֵּל שֶׁל אָבוֹת וּבָנִים
עֵת עָלוּ מִמְּצוּלוֹת מַיִם זֵדוֹנִים
וּבָנִים כַּאֲבוֹתָם
עֵת שָׁבוּ לִגְבוּלָם
אֲחִישֶׁנָּה בְּעִתָּם
וְעָנְתָה לָהֶם הַשִּׁפְחָה בְּקוֹל רוֹעֵד:
"בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד"
שבת שלום
ושנה טובה לאילנות 16
מחלקי המים