- כך הוא בהודעה \ התראה לפרעה על מכת ערוב, המכה הרביעית הממשמשת ובאה – המכה הראשונה בה יש אזהרה לפרעה וקביעת מועד ברור להתחלתה. ומהחצי השני של הפסוק נלקח המוטיב לפיוט של ערב יום כיפור: "מחר יהיה האות הזה".
- פדות הוא כפשוטו הצלה. ראה גם תהלים קל ז: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי עִם ה' הַחֶסֶד וְהַרְבֵּה עִמּוֹ פְדוּת". זו הפדות לעתיד לבוא ואלה שלושה האזכורים של המילה פדות במקרא. (פעל פד"ה יש הרבה במקרא). ראה פירוש תולדות יצחק (ר' יצחק ב"ר יוסף קארו מאה 15 ספרד). על הפסוק שמדקדק בין פדות בפסוק שלנו שהוא בכתיב חסר ובין פדות בפסוק בתהלים שהוא בכתיב מלא: "ושמתי פדת – חסר, לפי שגאולת מצרים אחריה שעבוד, אבל גאולה עתידה תשועת עולמים פדות מלא זה הוא שנאמר [תהלים קיא ט] פדות שלח לעמו". כן יהיה רצון בב"א.
- וכבר קדם רש"י סבא ופירש: "ושמתי פדות - שיבדיל בין עמי ובין עמך". ולמה דווקא במכת הערוב? מסביר רשב"ם שם: "והפליתי ביום ההוא - לפי שהחיות רעות קלים הם ללכת בכל המלכויות כשהמכה משולחת, הוצרך לומר לשון הבדלה והפרשה יותר משאר מכות. וכן בדבר של בהמות". התפשטות נגיפים בימינו?
- ראה מדרש שכל טוב (בובר) על הפסוק שלנו: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. מתוך עמך אקח פדיון, וזה הפדיון יהא מפריש בין עמי ובין עמיך". ואנו נוסיף שמצוות פדיון פטר חמור ובכורות באה מיד לאחר יציאת מצרים והיא בין הראשונות שנצטוו בהן ישראל.
- רמב"ן מרחיב את פירוש רשב"ם ומדגיש שהפדות הייתה לא רק בין ארץ מצרים לארץ גושן, אלא גם בין יהודי למצרי בכל מקום בו הוא שרוי. ונראה שכבר קדם לו אבן עזרא שאומר על הפסוק שלנו: "ושמתי פדות - גם זה יהיה אות בתוך אות, כי יכיר הערוב מי הוא מעמי ומעמך, וזה נאמר על מי שהיה במצרים, ולא בארץ גושן". רבים וטובים ממשיכים שיטה זו של אבן עזרא ורמב"ן, ראה למשל ספורנו על הפסוק: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. שגם לקצת עמי שיבואו למקום הערוב לא יזיק הערוב כלל, ויזיק לעמך באותו המקום בעצמו". וכן אור החיים: "ושמתי פדות. פירוש מלבד שלא יכנסו לארץ גושן, עוד יעשה פדות אפילו לישראל שהם חוץ מארץ גושן לבל קרוב להם הערוב. ודקדק לומר בין עמי ובין עמך, פירוש: כשיהיו עמי ועמך עומדים בשוה יעשה ה' פדות לזה מבין זה ולנכרי ישיך ולאיש ישראל לא ישיך".
- אברבנאל מסביר שם את עניין הכבדת לב פרעה: "שאין ענין קושי הלב הנזכר בפרעה ובסיחון שהש"י הטה את לבבו שלא ישמע לדברי משה, כי (אלא) הוא קושי לבבו בעצם. אבל היה קושי לבבו נמשך מהמכות במקרה כי בראותו מכת הדם ושסרה מיד ולא התמידה חשב בלבבו שלא היתה המכה ההיא דבר אלהים אלא דבר טבעי או מפאת המערכה". ומכאן הוא ממשיך לשאר המכות. אך עניינינו הפעם הוא המיוחדות של מכת הערוב. ולעניין הכבדת הלב ראה דברינו כי אני הכבדתי את לבו בפרשת בא.
- אז הנה גם מכת הערוב סרה! בהמשך דבריו שם מסביר אברבנאל שאמנם פרעה חזר בו מהרשות שנתן לבני ישראל לזבוח לה' (חופש דת במצרים?) ולכאורה מכת הערוב אינה שונה מקודמותיה, אבל ממכת הערוב ואילך פסק השעבוד וזו היא תחילת הפדות במובן של הצלה: "אבל היותר נכון אצלי הוא, שמן היום ההוא והלאה נסתלק השעבוד מבני ישראל, שפרעה ראה ענין ההפלאה הסכים לכבדם וידע שעם ה' הם. וכמו שכתב הראב"ע (אבן עזרא) ולכן אמר להם (שמות ח' כ"א) לכו זבחו לאלהיכם בארץ. ואמר אנכי אשלח אתכם, שצוה שלא יעבדו עוד. וגם המצרים לא היו מענים אותם, כי נפל פחדם עליהם. ועם זה באמת נאמר ושמתי פדות בין עמי ובין עמך, שלא יהיו עוד ישראל לפניהם כעבדים. אבל כמו שיהיו המצריים אצל ישראל, יהיו בני ישראל אצל המצריים, כאילו כולם ביסורין ופדוים לא עבדים. וזהו הפדות אשר שלח לעמו שם". ראה הגמרא בראש השנה יא א שבראש השנה פסק השעבוד ובפסח נגאלו. ואברבנאל מדייק שהשעבוד פסק לא מתחילת המכות, אלא רק מתחילת מכת הערוב.
- ראה הפסוק שם בתהלים: "אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ לֹא זָכְרוּ אֶת רֹב חֲסָדֶיךָ וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף".
- מדברי רד"ק עד כאן אפשר להבין שהוא מבין שבכל המכות הייתה הבדלה ופדות בין ישראל למצריים. אך ממה שהבאנו עד כאן נראה שלא כך - שההבדלה והפדות הם אחד המאפיינים החשובים של מכת הערוב. ראה גם פירוש אבן עזרא לשמות ז כד שמגדיר את הפדות, את ההבדלה בין בני ישראל והמצרים בפירוש משלו "מדעתו". מדבריו שם עולה שגם אחרי הערוב היו מכות שגם הישראלים סבלו מהם. ואלה דבריו: "ולפי דעתי, כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצרים והעברים, כי אחר הכתוב נרדוף. ואלה השלוש מעט הזיקו, רק מכת הערוב שהיתה קשה, השם הפריש בין המצריים ובין ישראל. וככה מכת הדבר והברד בעבור מקניהם, ולא כן בשחין, ולא בארבה, כי הם יוצאים ממצרים, וכאשר חפרו המצרים כן חפרו העברים". וזה נושא מעניין לחפור בו בפעם אחרת בע"ה.
- זה הכעס על כפיות הטובה של עם ישראל במֶרְיָם על ים סוף, בתלונותיהם במדבר, בחטא העגל ובחטא המרגלים שמחלק מהם, אם לא מכולם, עולה השאיפה לחזור למצרים. ראה דברינו וימרו על ים סוף בפרשת בשלח. כנראה שקשה הפרידה, ההבדלה והפרישה מתרבות מצרים וארוכה הדרך לחרות ופדות מלאים. וכבר העירו רבים וטובים בפשר המכות והאותות והמופתים הרבים שעשה הקב"ה במצרים, שאולי הם היו מכוונים יותר לחינוך בני ישראל מאשר הראות כוחו למצרים וענישתם. וכמאמר הידוע שקשה היה להוציא את בני ישראל ממצרים, אך קשה שבעתיים להוציא את מצרים מבני ישראל. ראה דברינו משכו וקחו לכם בפרשת בא. ועכ"פ, התחלת הפדות וההינתקות היא ב"ושמתי פדות" של מכת ערוב.
- לשון קצרה, היינו שנתן הקב"ה את המצרים פדיונם של ישראל. המצרים קבלו את העונש שבני ישראל היו צריכים (בנוסף למה שהיה מגיע להם בזכות עצמם, או שנאמר שלא כל המצרים חטאו ואלה הזכאים פדו את ישראל).
- בנוסחאות כגון וילנא שינו מאימת הנזורה וכתבו כאן: " עובדי כוכבים ומזלות הקדמונים".
- ובמדרש מדרש שכל טוב (בובר) שכבר הבאנו לעיל: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. מתוך עמך אקח פדיון, וזה הפדיון יהא מפריש בין עמי ובין עמיך". ראה שני הפסוקים בישעיהו פרק מג ב-ג: "כִּי תַעֲבֹר בַּמַּיִם אִתְּךָ אָנִי וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּךָ כִּי תֵלֵךְ בְּמוֹ אֵשׁ לֹא תִכָּוֶה וְלֶהָבָה לֹא תִבְעַר בָּךְ: כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ". ראה שוב סוף דברי הרמב"ן לעיל שמביא גם הוא את הפסוק הזה מישעיהו אבל לא מפנה למדרש שלנו. מלבי"ם עושה זאת ואומר: "פירש הרמב"ן שגם אם יהיה איש מישראל בארץ מצרים ששם יהיה הערוב לא יזיק את איש ישראל, ותפס לשון פדות, לומר שהחיה שתרצה להשחית איש מישראל תשחית איש מצרי תחתיו, והמצרי יפדה את ישראל מידה, וכמו שכתוב במדרש: מלמד שהיו ישראל ראוים ללקות בזאת המכה ונתן הקדוש ברוך הוא את המצריים פדיונם". עוד ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק ח: "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך. היא היא הפליאה שתהא פדות לישראל ולא למצרים ואמר לו למחר יהיה האות הזה, לא כדרך שהיו בני ישראל אומרים, כי לימים רחוקים הוא ניבא, ארכו הימים ואבד כל חזון, אלא למחר יהיה האות הזה".
- זו ברכת הגאולה החותמת את חלק ה"מגיד" של ליל הסדר, החלק של ההגדה הנאמר לפני הסעודה, שלאחריו מברכים על הכוס השנייה מארבע הכוסות. זו הדרך הארוכה שאולי אנחנו עוד צועדים בה מ"ושמתי פדות" של הבדלה, הפרשה והתנתקות ממצרים ועד לפדות הנפש של עם עצמאי המיסב כבן חורין בארצו.