וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: (במדבר ג י).1
וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת: (במדבר יח ז).2
רשב"ם במדבר פרק יז פסוק כז – חיוב מיתה בעקבות פרשת קרח
"כל הקרב הקרב אל משכן ה' יומת" – כל איש ואיש אשר יקרב אל המשכן לשומרו או אל כלי המשכן עם הלוים ימות. שעדיין לא התרה בם הקב"ה שעדיין לא נכתב והזר הקרב יומת. ולכך הוא מזהירם בפרשה זו וזר לא יקרב אליכם, והזר הקרב יומת, שמכאן ואילך לא יקרבו כלל ולא ימותו. שאפילו בפרשת אמור אל הכהנים שכתוב שם "דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב לחם אלהיו" – שם לא פסל אלא בעלי מומים, אבל זרים לא פסל. ומה שפסל בפרשה שלאחריה: "אמור אליהם כל איש אשר יקרב … וטומאתו עליו", באוכל בטומאת הגוף מדבר, אבל בעבודת זרים במשכן ובכליו לא ראינו עדיין חיוב מיתה.3
רמב"ן במדבר הקדמה – בהקבלה למעמד הר סיני
אחר שביאר תורת הקרבנות בספר השלישי, התחיל עתה לסדר בספר הזה המצות שנצטוו בענין אהל מועד. וכבר הזהיר על טומאת מקדש וקדשיו לדורות. ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר, כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם. צוה4: "והזר הקרב יומת", כאשר אמר שם: "כי סקול יסקל". וצוה: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו", כאשר הזהיר שם: "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב". וצוה: "ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח", כאשר אמר שם: "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' ".5
מסכת סנהדרין דף פד עמוד א – מיתה בידי אדם או בידי שמים
זר ששימש במקדש. תניא, רבי ישמעאל אומר: נאמר כאן: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח ז), ונאמר להלן: "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות" (במדבר יז כח) – מה להלן בידי שמים, אף כאן בידי שמים.6 רבי עקיבא אומר: נאמר כאן, "והזר הקרב יומת" ונאמר להלן: "והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת" (דברים יג ו) – מה להלן בסקילה – אף כאן בסקילה. רבי יוחנן בן נורי אומר: מה להלן בחנק – אף כאן בחנק.7
פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה מז – שני בני אהרון לפני ולפנים
אמר אהרן: ישראל שהיו הדיוטים ראו אותך בים ובסיני ולא הוזקו. ואני שהרשיתני אצלך במשכן "ומפתח אוהל מועד לא תצאו" (ויקרא ח לג) והזהרת את ישראל "והזר הקרב יומת" (במדבר א נא), נכנסו בניי לראות עוזך וכבודך ומתו?! אמר הקב"ה למשה: אמור לאחיך אהרן: חסד גדול עשיתי עמך וכבוד גדול חלקתי לך שנשרפו בניך. אני נתתי אותם לפנים מכל המחיצות אפילו למשה אחיך, היאך? ישראל מקיפין את הלוים, ומשה לוי "והלוים יחנו סביב למשכן העדות" (במדבר א נג)8 – נמצאת למד, אהרן ובניו לפנים ומשה בחוץ.9
ילקוט שמעוני תהילים רמז תשפה – תשובה אחרת לבני אהרון
מהו "לראות עוזך וכבודך"? אמר אהרן: ישראל שהיו הדיוטים ראו אותך על הים ובסיני ולא הוזקו, ואני שהשריתני אצלך במשכן, שנאמר: "ומפתח אהל מועד לא תצאו", והזהרת את ישראל "והזר הקרב יומת", ונכנסו בני לראות עוזך וכבודך ומתו! א"ל הקב"ה למשה: אמור לאהרן: כל מי שנכנס לאהל מועד שלא ברשות מצטרע. וכן אתה מוצא בעוזיהו. ואם אתה מבקש שיהיו בניך מצורעים, אותם שהם יושבים לפנים מכל המחיצות, היית מבקש שיהיו יושבים לעצמך חוץ לכל מחנות, שנאמר: "בדד ישב מחוץ למחנה"? כיון ששמע אהרן, אמר: טוב חסדך, שמתו בני מחיים מצורעים, שפתי ישבחונך, על כן אני מחוייב להודות לך ולשבחך.10
מסכת מכות דף כד עמוד ב – באו גויים ושועלים בנחלתך
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? 11
אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו" (ישעיהו ח ). וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" (מיכה ג), בזכריה כתיב: "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח ). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה – הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.12
רד"ק דברי הימים ב כד יז – יואש שעשה עצמו אלוהות
"וישתחוו למלך אז שמע המלך אליהם" – השתחוו לו ופיתו אותו בדבריהם ואמרו שיהיו נשמעים לו לכל מצותיו וגם הוא ישמע אליהם לעבוד האשרים ככל העמים וכיוצא בדברים האלו. אז שמע המלך אליהם ועזבו עבודת בית המקדש ועבדו האלילים. ובדרש, וישתחוו לו שעשאוהו לאלוה וכך אמרו: "והזר הקרב יומת" ואתה אדוני המלך היית בבית המקדש שש שנים ועדיין אתה חי וראוי אתה שנעבדך עבודת אלוה.13
מסכת ברכות דף כב עמוד א
תניא, רבי יהודה בן בתירא היה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה … שנאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה' " (ירמיהו כג) – מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומאה.14
שבת שלום
מחלקי המים
מים אחרונים: ראה המדרש על הנכרי שביקש להתגייר על מנת שיהיה כהן גדול (אבות דרבי נתן נוסח א פרק טו) ששמאי דחה אותו: "אין לנו כהנים גדולים שיעמדו וישתמשו בכהונה גדולה, אלא גר הקל שלא בא אלא במקלו ובתרמילו ויבא וישמש בכהונה גדולה?". וכשבא אצל הלל: "כתב לו תחילה אל"ף בי"ת ולמדו. תורת כהנים והיה לומד והולך עד שהגיע "והזר הקרב יומת" (במדבר א נא). "נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ואמר: מה אם ישראל שנקראו בנים למקום ועליהם אמרה שכינה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו), אע"פ כן הזהיר עליהם הכתוב: "והזר הקרב יומת"; אני גר הקל שלא באתי אלא בתרמילי – על אחת כמה וכמה!". ראה המדרש במלואו שם. קפדנותו של שמאי מרחיבה במובלע את משמעות הפסוק "והזר הקרב יומת", גם לנכרים שאינם יכולים להתקרב את הקודש, אל עם ישראל. ואילו הלל שמקרב אותו מצטט את הפסוק בגלוי ומסמן לו בכך שיש בתורה מסלולים ותהליכים מדורגים ולכל בן אדם המקום שלו. גם על הלל חל הפסוק "והזר הקרב יומת", גם על משה רבנו. ראה דברינו הגר שביקש להיות כהן גדול בפרשה זו בשנה האחרת, שם הרחבנו במדרש זה והראינו כיצד הוא מתחבר לפרשת במדבר, שתמיד סמוכה לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, לתורה שנתנה במדבר, ולגרים שבאים "מהמדבר" לחסות תחת כנפי השכינה. וכדברי בועז לרות: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם: יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (רות ב יא-יג).