- האזכור הראשון של הביטוי ארץ אחוזה במקרא הוא בסוף פרשת לך לך, בהבטחת הארץ לאחוזה שניתנה לאברהם בעת שינוי שמו מאברם לאברהם והציווי על ברית המילה. הבטחת הארץ לאחוזת עולם קשורה בקיום מצוות המילה בשלמותה, שיהושע קיים בכניסתו לארץ (יבמות עא ע"ב), לא בכדי מוזכרת המילה בברכה השנייה של ברכת המזון - ברכת הארץ. ראה רש"י ברכות מח ע"ב: "צריך שיזכור בה ברית - בברכת הארץ, שעל ידי ברית נתנה לאברהם בפרשת מילה (בראשית י"ז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך". אבל אברהם עצמו ברך רק את ברכת הזן, הברכה הראשונה. ראה דברינו ברכת המזון בפרשת מסעי.
- עשו שנלקחו ממנו הברכות, עשו שעזב את ארץ כנען מפני יעקב אחיו (בראשית לו ו-ז), זוכה לארץ אחוזה ולהעמיד שרשרת מלכים הרבה לפני יעקב. ראה שם הפסוק הפותח: "וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ־מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" והמדרשים שלפי שיעקב קרא לעשו "אדוני" שמונה פעמים, זכה להעמיד שמונה מלכים לפני מלך ראשון לישראל (מדרש אגדה בובר בראשית לב ה). דרכו של יעקב לארץ אחוזה עוד ארוכה ורבה.
- עוד טרם שזכו בני ישראל לארץ האחוזה שהובטחה לאברהם הסבא, הנה הם מקבלים אחוזה בארץ מצרים. ועל מנת להוציא ספק מלבנו שאולי לא באמת נאחזו במצרים, בא הפסוק החותם את פרשת ויגש, בראשית מז כז ואומר: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד". מתחילה אמרו לפרעה: "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי־כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (בראשית מז ד), אבל סופם שהשתקעו ונאחזו בארץ מצרים. ראה איך מדרש בראשית רבתי פרשת ויגש עמוד 219 מנסה להמעיט את האחיזה הזו בארץ מצרים: "ויאחזו בה. שנאחזו בעינוי ועבדות בשביל שטר חוב שיצא עליהם מאביהם ... ואעפי"כ ויפרו וירבו מאד". אבל מדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת ויגש - ויחי פרק מז סימן כז, לא מסתיר מה טיבה של ארץ האחוזה במצרים: "וישב ישראל בארץ מצרים [וגו'] ויאחזו בה - לקחו אחוזה בה: ויפרו וירבו מאד - ישתבח אלהינו שהוא מבטיח לצדיקיו ועושה עמהם כל טוב, שכן הוא אומר אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם". ובהגדה: "מלמד שהשתקעו שם".
- ראה רש"י על הפסוק, בעקבות המדרשים, שבמילה "קהל עמים" מסתתרת הברכה ליוסף ששני בניו: אפרים ומנשה, יימנו על שבטי ישראל: "גוי וקהל גוים - גוי אמר לי על בנימין, קהל גוים הרי שנים לבד בנימין, ושוב לא נולד לי בן, למדני שעתיד אחד משבטי ליחלק, ועתה אותה מתנה אני נותן לך". ראה גם מדרש שכל טוב (בובר) על הפסוק: "ויאמר יעקב אל יוסף - התחיל לספר לו שהיתה השכינה שורה עליו ובישרו הקב"ה להנחיל לזרעו ארץ ישראל בעוה"ז ולימות המשיח". האם לא נעצבה רוחו ולא דמעה עינו של יעקב על שנאלץ (או בחר) לעזוב את "ארץ אחוזת עולם" שהובטחה לו ולאבותיו ולסיים את חייו בארץ נֵיכָר? להשאיר שם את בית יעקב ללא עתיד ברור? לחשוש שהמצרים יעשו ממנו עבודה זרה! ראה דברינו אל תירא מרדה מצרימה בפרשת ויגש וכן האם נגזר על אבותינו לרדת למצרים בפרשת וארא.
- בדרך מ"ארץ אחוזה" מצרים אל "ארץ אחוזה" כנען, מקבלים בני ישראל תורה במדבר, במעמד חד-פעמי בהר סיני, ובכל שעה באוהל מועד; ובהם, בפרט, מצוות שחלותן "כי תבואו אל הארץ", ובהן: מצוות פסח דורות (שמות יב כה), נטיעת עצי מאכל (ויקרא יט כג), מצוות העומר (ויקרא כג י), מצוות שמיטה (ויקרא כה ב, בפרשתנו, ראה דברינו שמיטה אצל הר סיני בפרשה זו), מצוות נסכים (במדבר טו ב) ועוד. והנה "כי תבואו אל ארץ כנען ... ונתתי נגע צרעת בארץ אחוזתכם"! ראה תמיהת ר' חייא במדרש ויקרא רבה יז ו (ובעקבותיו רש"י על הפסוק): "וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם?". כבר הרחבנו בנושא זה בדברינו צרעת הבית בפרשת מצורע וכאן רק נצטרף לתמיהתו של ר' חייא, לאור הפסוקים שראינו עד כאן: הזה האזכור שחיכינו לו של 'ארץ אחוזה' שהובטחה לאבות, שקדמה לה ארץ אחוזת עשו "שמונה מלכים" לפני יעקב, ושנזכר בה יעקב לפני מותו בניכר? ארץ בה יינתן נגע הצרעת?
- זה הפסוק המקשר את הנושא שלנו לפרשת השבוע ובו אולי היינו צריכים לפתוח. הגענו סוף סוף אל "ארץ אחוזה" במובן החיובי, המזכירה את ההבטחה לאבות והבטחתם לבנים – ארץ שנאחזים בה. ואחיזה זו מתבטאת במצוות היובל אשר מאפשרת אחת לחמישים שנה מתן גאולה לארץ האחוזה. וחזר הציווי בלשון דומה בדין המקדיש שדהו בפרשת בחוקותי הסמוכה, ויקרא כז כד: "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר־לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ". ראה פירוש רש"י שם שמדובר בשדה מקנה שחוזרת לבעליה הראשונים, שהקדישו אותה למקדש, ושלא כדין "שדה חרם" שנשארת ביד ההקדש: " ... לכך הוצרך לומר לאשר לו אחוזת הארץ (פסוק כד), מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש".
- איך אומר יעקב בבראשית רבה פד ג בתחילת פרשת וישב, עפ"י הפסוק באיוב ג כו: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא־נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" - לא הספקנו להתבשם מארץ האחוזה של פרשתנו, זו שניתנת לאחר תלאות כה רבות, זו שאנו מוזהרים עליה בצרעת הבית, זו שניתנה וחוזרת ונגאלת אחת לחמישים שנה, וכבר קפץ עלינו רוגזם של בני גד ובני ראובן שמבקשים להם ארץ אחוזה מעבר לירדן. לא בכדי קצף עליהם משה. ראה דברינו תרבות אנשים חטאים בפרשת מטות. אך לבסוף נעתר להם משה והוא מָתְנֶה את ארץ האחוזה בעבר הירדן המזרחי בהשלמת ארץ האחוזה בעבר הירדן המערבי, במדבר לב כ-כב: " ... אִם־תַּעֲשׂוּן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה אִם־תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל־חָלוּץ אֶת־הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת־אֹיְבָיו מִפָּנָיו: ... וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה' ". ויהושע מאשר ומקיים את דברי משה, ככתוב: "וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל־אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (יהושע כב ד), אך גם קיום זה לא עובר בלי חששות כבדים כמוזכר שם בהמשך הפרק, כאשר שבטי עבר הירדן המזרחי מקימים מזבח על הירדן. ועכ"פ, הרי לנו שתי 'ארץ אחוזה' משני גדות הירדן. וכבר הקדשנו לשבטי עבר הירדן המזרחי שני דפים, בפרשת מטות, שם גם הראינו את סופם של בני גד ובני ראובן שלא נאחזו בארץ וגלו ראשונים.
- אדם שהרג נפש בשגגה נקרא 'רוצח' בלשון התורה. אבל עם ריצוי עונשו בעיר המקלט הוא שב אל "ארץ אחוזתו". ראה הדיון בגמרא מכות יג ע"א, אם חזרת הרוצח אל "ארץ אחוזתו", היא רק למשפחתו ולעירו, אבל לא "למה שהחזיקו אבותיו", היינו לתפקיד ציבורי ולשררה, כשיטת ר' יהודה; או גם "לשררה" - "למה שהחזיקו אבותיו", כשיטת ר' מאיר. ראה שם ההקבלה לעבד עברי שנמכר בגניבתו (גם אם נרצע) ועם תום תקופת העבדות, אומרת התורה: "וְשָׁב אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל־אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב" (ויקרא כה מא, גם הוא בפרשתנו). כל זה, כאמור, בהורג נפש בשגגה "אשר לא צדה והאלהים אינה לידו" (שמות כא יג). לזה יש תקנה בחזרה "אל ארץ אחוזתו". אבל אצל רוצח במזיד, הדם הוא שנאחז בארץ ומחניף אותה: "כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת־הָאָרֶץ" (במדבר לה לג) ואין לו כפרה. ראה דברינו חנופת הארץ בפרשת מסעי.
- ונסיים במשה שנשלח להוציא את בני ישראל ולהביאם אל ארץ האחוזה שהובטחה לאבות ולא זכה בעצמו להיאחז בה. ראה ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלו, על הפסוק בדברים ג כח בעת שמשה מעביר את התפקיד ליהושע: "את הארץ אשר תראה - מגיד שראה משה בעיניו מה שלא הלך יהושע ברגליו". ראה גם ההשוואה בין ראיית משה לראיית אברהם, דברינו בפרשת לך לך. אך כל זה מן הסתם אינו נחמה למי שנאמר לו באופן כה בוטה: "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת־הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב נב). אינה דומה ראייה עיניים לחרישת רגליים. וכבר הארכנו לדון באי כניסת משה לארץ בדברינו כי לא תעבור את הירדן הזה בפרשת ואתחנן ולא נחזור על הדברים כאן. עכ"פ, פסוק זה על משה חותם את "ארץ אחוזה" בתורה ובעצם במקרא כולו. יש עוד אזכור בספר יהושע פרק כב, שהוא המשך לפרשת בני גד ובני ראובן, כנזכר בהערה 7 לעיל, וכמו כן יש אזכור 'רפה' ביחזקאל מה ח בדין הנשיא לעתיד לבוא. אם לא טעינו, הביטוי "ארץ אחוזה" הוא אופייני לחומשי התורה וחוצה אותם, מספר בראשית בה מובטחת ארץ האחוזה לאבות, דרך ספרי ויקרא ובמדבר (נפקד ספר שמות) ועד ספר דברים בפרידה ממשה שנשלח, כאמור, לקיים את הבטחת ארץ האחוזה שניתנה לאבות, והוא לא זכה.
- אחרי מדרש בראשית רבתי המנסה להמעיט את האחיזה בארץ מצרים ומדרש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמציין את התרבות עם ישראל שם, ראה שניהם בהערה 3 לעיל, בא פירוש כלי יקר ומבקר את היאחזות בני ישראל בארץ מצרים באופן חד וברור. לשיטתו, הידיעה "כי לא בימיהם תהיה הגאולה", היא סיבת הפיכת הגלות לארץ אחוזה. וברור שהוא מדבר שם על דורותיו ולא רק מפרש את גלות מצרים. פירושו הוא על הפסוק: "ויחי יעקב בארץ מצרים" והוא מנסה לסנגר שם על יעקב, אבל, כפי שראינו בהערה 3, הפסוק: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד", חותם את פרשת ויגש והוא בעוד יעקב בחיים! ראו פירוש זה של כלי יקר בהרחבה בדברינו האם נגזר על אבותינו לרדת למצרים בפרשת וארא.
- אנחנו חוזרים לספר במדבר פרק לה הנ"ל, לדין רוצח בשגגה. המשנה שם (מכות פרק ב משנה ז) קובעת שרוצח בשגגה שגלה לעיר מקלט: "אינו יוצא משם לעולם ... לא לעדות מצוה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות ואפילו ישראל צריכין לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה, אינו יוצא משם לעולם, שנאמר: אשר נס שמה - שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו". אבל אביי בגמרא שם מביא הלכה פסוקה ("נקטינן") שאם מת ההורג בשגגה לפני מות הכהן הגדול ונקבר קבורה ראשונה בעיר המקלט, אפשר להוליך את עצמותיו ולקוברן קבורת קבע "בארץ אחוזתו" – הם קברי אבותיו. אברהם אבינו שהובטחה לו הארץ "לאחוזת עולם" (הפסוק הראשון שהבאנו בראש הדף), צריך לעמוד ולהתחנן לפני בני חת שיתנו לו אחוזת קבר! ראה בראשית רבה פרשה נח סימן ו: "ויקם אברהם מעל פני מתו .. שכך אמר לי הקב"ה: לזרעך נתתי את הארץ הזאת. תנו לי אחזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני - איני מבקש מכם אלא מת אחד ... ". (ראה דברינו קניית מערת המכפלה וכן גר ותושב אנכי בפרשת חיי שרה). רוצח בשגגה ישוב אל ארץ אחוזתו, אחרי מות הכהן הגדול, אם לא בחייו, אזי באיסוף עצמות ויזכה לקבורה משפחתית. אברהם לא מוצא אחוזת קבר בארץ שהובטחה לו "לאחוזת עולם" ובניו כשיזכו, שבעה דורות אחריו, גם הם לא בלי תלאות ומהמורות, ולא בלי תנאים ואזהרות.
- קץ החוב של בני יעקב בגין ברית בין הבתרים או בגין ירידת יעקב למצרים. ראה אזכור שטר החוב של האבות בדברי בני ישראל לאדום כשהם מנסים לעבור בגבולם: "משל לשני אחים שיצא שטר חוב על זקנם. פרע אותו אחד מהם. לימים התחיל לשאול חפץ מאחיו, אמר לו: אתה יודע שאותו חוב על שנינו היה, ואני הוא שפרעתיו. אל תחזירני מן חפצי שאני שואל" (במדבר רבה יט טו, תנחומא חוקת סימן יב, ראו בדברינו יעקב ועשו בספר דברים.
- ראה נוסח מקביל במדרש תדשא פרק יז. מקור מדרש זה הוא בראשית רבה (תיאודור-אלבק) כתב יד וותיקן פרשת ויגש פרשה צה: "וישם אותה יוסף וגו' וישב ישראל בארץ מצרים וגו' – הָכָה (הכא, כאן) אִיתְמַר: ויאחזו בה ולהלן איתמר אשר אני נותן לכם לאחוזה (ויקרא יד לד)! אלא, כן ארעה צרתון למגבי שטרה מינהון (ארעה צרתם לגבות השטר מהם), לפיכך הוא אומר: ויאחזו בה. ברם להלן: אשר אני נותן לכם לאחוזה, אם זכיתם לאחוזה ואם לאו אתם גולים ממנה". הדרשן מעמת את "ויאחזו בה" של בני יעקב בארץ מצרים, עליה הרחבנו לעיל, עם "לאחוזה" ו"ארץ אחוזתכם" שבפרשתנו. בארץ מצרים, אולי בכל גלות, הארץ אוחזת בעם, עד שיגיע הקץ, עד שייגבה השטר. בארץ ישראל, היא ארץ כנען, העם צריך לאחוז ולהיאחז בארץ, לתפוס אותה. היא ברשותו ולא הוא ברשותה, אין עוד שעבוד שצריך להיגבות ואין עוד גאולה לצפות לה. אך דא עקא, שרשות אחיזה זו היא על תנאי. אם לא יהיה העם נאמן למצוות הארץ, אם לא ייאחז בה כראוי, אם ינהג כמעשה הכנענים אשר גרו בה לפניו, יבוא נגע הצרעת ויאחז בהם. ראה דברינו כמעשה ארץ וכמעשה ארץ כנען בפרשת אחרי מות.
- למרות שכתוב פסוק קודם: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ", וגם בפסוק שלנו מדובר על "ארץ אחוזתכם", היינו על גאולת הארץ, כוונת התורה היא גם לגאולה בני אדם, לשחרור עבדים. ובפרטי הדין אם מדובר בעבד עברי שנמכר לישראל או לגוי, ראה בגמרא שם.
- היינו, שהגאולה איננה מותנית רק ביובל, אחת לחמישים שנה (מבחינת השדה או האדם יכול להיות גם פחות, תלוי גם באיזו שנה נמכרו), אלא גם ביכולת של האדם או קרוביו ("גואליו" בלשון התורה) לפדות את עצמו או את שדה אחוזתו עוד לפני היובל ע"י תשלום השנים שנותרו. ובגמרא קידושין שם יש מחלוקת בין ר' יהושע ור' אליעזר, אם גאולת קרובים זו היא רשות או חובה. ויש שם גם הבחנה בין שדה אחוזה ובין בית עיר חומה, היינו בין גאולת מקרקעין שהיא שדה חקלאית ובין בתי מגורים (נדל"ן בימינו). לפרטי הדינים, ראה שם. ראה גם שציווי התורה "לא תונו" נאמר בהקשר עם דינים אלה דווקא (ויקרא כה יד-יז בפרשתנו!) ומציווי כפול זה שם, לומדים חז"ל הן דין אונאת ממון והן דין אונאת דברים. ראה דברינו על אונאת דברים וכן על אונאת ממון ורכות הלשון, שניהם בפרשה זו.
- פירוש רש"י (פירוש הגמרא) שמדובר גם בגאולה של פדיון כספי לפני בוא היובל, מזקיק אותנו לומר שהפסוק: "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ", איננו מתייחס רק לפסוק שלפניו (ראה הערה 14), אלא גם לפסוקים הבאים אח"כ שמדברים על מכירת שדה אחוזה, בית עיר חומה ואדם שנמכר או מוכר עצמו לעבד. ראה פרק כה בפרשתנו מפסוק כה עד סוף הפרק. וזה לא נראה לרמב"ן מבחינת פשט המקרא. אבל פרשנים אחרים מצאו מקומות אחרים בתורה שתחילה מובא הרעיון הכללי ואח"כ הפרטים, ומסכימים עם רש"י. בוודאי רשב"ם הנכד שמפרש: "גאולה תתנו לארץ – אם ירצה המוכר לפדותה לפני היובל". וכך גם פענח רזא (רבי יצחק ב"ר יהודה הלוי, צרפת, מאה 13, סוף תקופת בעלי התוספות): "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה וגו' - שאל תאמרו כיון שביובל חוזרת לא יהיה לו גאולה אחרת. לכן הזהיר שבזולת זה יוכל לגואלה כמבאר והולך". וכבר קדם לכולם רס"ג שאומר: "גאולה – זכות למוכר לגאול ולפדות את ממכרו", שהוא ודאי לא מבית מדרשו של רש"י.
- העיקר היא גאולת הקרקע ביובל.
- הגאולה עליה מדבר הפסוק: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ", אומר רמב"ן, היא גאולת הקב"ה, בדומה לגאולת מצרים והגאולה לעתיד לבוא הנזכרת בישעיהו (ובנביאים אחרים). גאולה ארצית כוללת, המלווה בתקיעת היובל. גאולה שבני אדם מציינים אותה – בית הדין, אבל באמת היא גאולת הקב"ה שמזכירה כאמור את גאולת מצרים ורומזת לגאולה העתידית. גאולה זו היא ורק היא משמשת תזכורת ברורה שארץ אחוזתכם שייכת לקב"ה: "כי לי כל הארץ". אם באנו להגן על שיטת רש"י, נציע, בהיבט הרעיוני, שבדיוק על נקודה זו של גאולה כוללת מול גאולה פרטית הוא חולק על רמב"ן. לצד גאולת היובל הבאה להזכיר אחת לחמישים שנה שארץ אחוזתכם אינה בעצם שלכם, יש גאולות קטנות יותר ותדירות יותר, אנושיות יותר אפשר לומר, של גואלים וקרובים ששומרים כל הזמן על ארץ האחוזה, ומסייעים לקרוביהם שמָכָה ידם, להתאושש ולחזור לארץ אחוזתם בלי להמתין ליובל. וכמו שהגמרא בקידושין אומרת: "וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלים?". ראה רש"י שם: "שאין לו גואלים מזרע יעקב? בעוד אחד מכל מישראל קיים – הוא קרוב לו". ועל כך גם נחלקו כאמור ר' יהושע ור' אליעזר בגמרא בקידושין שם. ר' יהושע אומר שהגאולות של פדיון, שניתנות לביצוע בכל נקודת זמן, הן רשות. גאולת היובל "הגדולה", היא חובה. גאולות הקרובים הם רשות. אי אפשר להכריח אדם להרגיש קרוב ולהיות גואל (ראה מגילת רות). ור' אליעזר, כר' אליעזר, אומר שגם גאולות הקרובים, החזרה לארץ אחוזתכם היום-יומית, הן חובה על הקרובים! ומי הוא בישראל שאין לו גואל?
- וזה סיוע לשבטי עבר הירדן המזרחי. לא ברור למה מכוון רמב"ן כשהוא מרחיב את ארץ האחוזה ל-"בכל מקום האחוזה", בפרט שהוא מדבר על היובל כגאולה וחולק על רש"י. אולי הכוונה להרחבת גבולות במלחמת רשות (רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א). בין כך ובין כך, "כי לי הארץ" ודין היובל נוהג רק ב"ארץ אחוזתכם ולא חוצה לארץ". ובמעמד הר סיני "כי לי כל הארץ" (שמות יט ה) והדברים צריכים דרישה.
- ראה ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסא (על בסיס מדרש ספרא על הפסוק, פרשה ג פרק ד): "כי גרים ותושבים אתם עמדי אל תעשו עצמכם עיקר ... אתם עמדי - דיו לעבד שיהא שוה כרבו, כשתהיו שלי הרי היא שלכם". הרגשת הבעלות על הארץ קשורה בהרגשת אדנות הקב"ה. אם אתה "של הקב"ה", אז הארץ שלך ויש לך בה אחיזה ואחוזה. הארץ אינה כולה הקדש כמו אולי בתרבויות אחרות. האדם יכול לקנות ולמכור קרקעות, אך רק בתנאי שהוא מבין שהוא כאן גר ותושב. גר ותושב "עמדי". ראה דברינו כי גרים ותושבים אתם עמדי בפרשה זו בשנה האחרת.
- אצל רש"י וסיעתו ראינו לעיל שגם גאולה אנושית פשוטה של פדיון שוטף של שדות, בתים ואנשים כלולה בפסוק: "בכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". רמב"ן מנגד, מדגיש את גאולת היובל כגאולת הארץ המרכזית עליה מדבר הפסוק. בא אלשיך ואומר שיש "גאולה שלישית" – חזרתה של הארץ לידי הקב"ה שמפקיד אותה בידי שרים ושליטי העולם כנבוכדנצאר ומלכות אדום (רומא). אבל חזרה זו לקב"ה "כי לי הארץ", היא גם לכם, היא מעין פיקדון ששמור לכם לכשתרצו ותזכו לחזור לארץ אחוזתכם. בתוך כל זה, ראה פירוש צרור המור (רבי אברהם ב"ר יעקב, מאה 15, נדד רבות: ספרד, גורש לפורטוגל, פאס מרוקו, טורקיה, וורונה איטליה) על חשיבות הארץ עצמה: "ועוד רמז כי לי הארץ. שהארץ כלולה באומרו ברוך כבוד השם ממקומו. לכן כמו שראוי לחלוק לי כבוד. כן ראוי לחלוק כבוד לארץ. וזהו שחזר לומר ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ. כי טעם גאולה כטעם חופש". גם ארץ האחוזה צריכה לפעמים לחופש ולמנוחה מהאוחזים והנאחזים בה.
- בשיבת ציון של בית שני הייתה שמחה גדולה (לצד קשיים גדולים ועצב על בית שני הקטן מול בית ראשון המפואר) והם ראו בתקופתם קיום הפסוק בפרשתנו, ויקרא כה י: " ... וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל־אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל־מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ". פסוק שאמנם נאמר על היובל שהוא אחד לחמישים שנה, אבל החשבון שעושים חז"ל ועשו שבי ציון הוא ששבעים שנה אלה הם כנגד שבעים שמיטות שלא קיימו בבית ראשון (ספרא בחוקותי פרשה ב, דברי הימים ב לו כא, תנחומא בהר סימן א, רש"י ויקרא כו לה). עד כדי כך, שראו בחידוש הישיבה בארץ, קדוּשָׁה שנייה שגדולה מהקדושה הראשונה (שהתבטלה בגלות בית ראשון) ושוב לא יהיה צורך בקדושה שלישית. אבל קדושה (הלכה) לחוד וגאולה לחוד. ראה מדרש תנחומא (בובר) פרשת שופטים סימן י: "וְהָיָה בְכָל־הָאָרֶץ נְאֻם־ה' פִּי־שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ (זכריה יג ח), ... והשלישית יותר בה - שאין מתיישבין בארצם אלא בגאולה שלישית. גאולה ראשונה זו גאולת מצרים, שניה זו גאולת עזרא, שלישית אין לה הפסק". יהיה רצון שנזכה לגאולה השלישית השלימה בה נחזור איש אל משפחתו ואל אחוזתו, ובכל ארץ אחוזתנו, גאולה ניתן לארץ.