- את הכעס הגדול ביותר של חז"ל על המרגלים אפשר לראות במשנה במסכת סנהדרין פרק י משנה ג (ובדיון עליה בגמרא בדפים קח קט). בעוד שלדור המדבר נסלח בסופו של דבר ורוב חכמים הפכו בזכותם כנגד דעתו הקשה של ר' עקיבא, על המרגלים אין מי שיגן, ונפסק: "מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר י"ד) וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה'. וימותו - בעולם הזה, במגפה - בעולם הבא". ראה דברינו דור המדבר וחלקו לעולם הבא בפרשה זו.
- כך מתחיל דיווח המרגלים החוזרים אל מחנה בני ישראל מקץ תורם את הארץ ארבעים יום. משם מתדרדר הדיווח והופך לעימות בין כלב ושאר המרגלים (איפה יהושע?): "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ". משם מתגלגל העניין להוצאת דיבה ל: "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ" (ראה דברינו דיבת הארץ בפרשה זו) ושוב באה הדגשה של חוזק הארץ ויושביה: אנשי מידות, ענקים ואנחנו חגבים. איפה פה נחצה הקו? איפה הפכו המרגלים ממוסרי דיווח כפי שהתבקשו למחווי דעה כפי שלא התבקשו? מעיתונאים שמדווחים מהשטח באופן אובייקטיבי ל'דבר העורך' ופובליציסטים?
- ראה שם הדיון בעגלה ערופה מי אומר מה, משם מתגלגל הירושלמי לחלוקה דומה של "מי אמר מה" בפרשתנו (מובאה זו לקוחה מתוספתא סוטה פרק ט הלכה ב). ייחוס הפסוק הראשון: "ויספרו לו ויאמרו וכו' " ליהושע, בא לפצות את היעדרותו בדיווח הראשון (כפי שהערנו לעיל), ויחד עם זאת גם מחמיר בדברי שאר המרגלים. את הדיווח החיובי שהארץ אכן זבת חלב ודבש וזה פריה, לקח המדרש מהמרגלים והעביר ליהושע ודבריהם מתחילים בפסוק: "אפס כי עז העם ... והערים בצורות גדולות מאד". אם כך, האם זה שורש הרע? האם מיד בתחילת דבריהם נחצה הקו?
- רמב"ן חולק על רש"י שנוקט (בעקבות המדרש) בדעה שהמרגלים היו מלכתחילה אנשים רשעים שיצאו לשליחות, שאולי הייתה בכלל מיותרת ("שלח לך – לדעתך, אני איני מצוה לך"), בכוונה שלילית. ראה פירושו בראש פרשתנו עם ריכוך קל בפסוק ג: "באותה שעה, כשרים היו". רמב"ן לעומתו מציג עמדה מנוגדת שעיקרה שהשליחות הייתה ראויה: "כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להילחם בארץ נכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים ובשובם ילכו התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים". ראה דברינו שלח לך אנשים בפרשה זו בה דנו במחלוקת זו. גם הפסוק: "אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות", אינו נחשב בעיני רמב"ן לחטא או הסתה, אלא לדיווח אמת. וכי ביקש משה שיקשטו את המציאות וידווחו שהארץ קלה לכיבוש, ואח"כ יינגפו במלחמה? "וכי על מנת שיעידו לו שקר שלח אותם?" ראה המשך דבריו שם שגם האמירה: "ארץ אוכלת יושביה", לא הייתה עיקר החטא. אז מה חטאם? איפה התהפך הגלגל ונחצה קו פרשת המים עפ"י רמב"ן?
- ואנחנו נוסיף את דברי הקב"ה לבלעם: "וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר" (במדבר כב לה), ועוד בישעיהו מה ו: "כִּי אֶפֶס בִּלְעָדָי אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד". ומהם נגזרה מטבע התפילה: "אפס זולתו" (עלינו לשבח) "אפס זולתך" (ברכות השחר שבת). ועל האפס לנצח חסדו שהיא קינה וטרוניה, ראה דברינו עבד שמכרו רבו בתשעה באב. מועד שכידוע קשור לחטא המרגלים.
- במחשבה שנייה, כאשר רמב"ן מחפש את נקודת המפנה, הוא חוזר לפסוק שלנו, זה שראה בו בתחילה דיווח אמת, ונתפס למילה "אפס" שמאפסת את כל דבריהם הקודמים והיא מקור או שורש רשעתם של המרגלים (רמב"ן מן הסתם לא מקבל את הצעת הירושלמי לעיל שאת הפסוק הקודם על הארץ הטובה אמר יהושע). בכך הוא מתחבר עם מדרשי חז"ל. ראה אבות דרבי נתן נוסח ב פרק מה שהמרגלים "דברו אמת". וכן בפירוש פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת שלח לך (המבוסס על גמרא סוטה לה א): "אפס כי עז העם. זה הוא שאמר רבי יוחנן: כל לשון הרע שאין דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו. לפיכך התחילו המרגלים לומר דבר אמת בתחילה ולשבח את הארץ כדי שיקבלו דבריהם באחרונה. אפס כי עז העם - עזים וקשים לעמוד במלחמה". המילה "אפס" מאפסת את דיווח האמת על הערים הגדולות והבצורות בשמים, והן הופכות לחלק מהמהפך בדברי המרגלים והוצאת הדיבה שלהם. בנושא זה נרצה להמשיך הפעם.
- כבר עמדו רבים וטובים על כך שמשה מקדים בדבריו לדור הבנים (היו בהם גם מדור יוצאי מצרים), בפתיחת ספר דברים, את חטא המרגלים לחטא העגל, ולא בכדי. פסוק זה מספר דברים מתלכד היטב עם הפסוק בפרשתנו: "אפס כי עז העם וכו' " והוא סיוע גדול לשיטת רמב"ן. איך נמס לבבנו? בשל הערים הגדולות והבצורות בשמים (ומפני בני הענק). ראה ספרי דברים פיסקא כה: "אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו לאמר - אמרו לו: רבינו משה, אילו מבני אדם אחרים היינו שומעים דברים הללו לא היינו מאמינים, אלא מבני אדם שבנינו בניהם ובנותינו בנותיהם". מנציגי כל שבט ושבט. ראה גם איך משולב פסוק זה מספר דברים בדרשות מדרש במדבר רבה (טז כא, יז ג) בפרשתנו: "אמרו להם (בני ישראל ליהושע וכלב שניסו להרגיע אותם): אין אתם נאמנים עלינו, אחינו חוששים בנו יותר מכם, שנאמר: אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבינו לאמר". ראה גם במדבר רבה כג ו שמשלב את המילה "ממנו" שבפרשתנו עם "ממנו", שבפסוק בספר דברים, לדרשה אחת: "אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו לאמר עם גדול ורם ממנו, כביכול אין בעל הבית יכול להוציא כליו משם". בסלאנג של היום היינו אומרים: פחד אלוהים, הערים הגדולות והבצורות האלה.
- או הָבָאי או הָבָיי, היינו, דברים משונים ומופרכים, מוגזמים. מקור מילה זו אינו ברור ומצוי לראשונה כאן בחז"ל.
- מה שאמרנו לעיל שתפוח שהיה באמצע המזבח הכיל שלוש מאות כור (ראה דברינו תרומת הדשן בפרשת צו) ומה שאמרנו שהיו משקים את התמיד בכוס של זהב.
- מעתיקי הש"ס מפנים בפסוק: "ערים גדולות ובצורות בשמים" המצוטט במדרש, לפסוק בדברים הנ"ל: "אחינו המסו את לבבנו וכו' ". (בפרשה שלנו כתוב: "ערים גדולות ובצורות מאד"). כך גם רש"י בדברים א כח: "ערים גדולות ובצורות בשמים - דברו הכתובים לשון הבאי". אבל מדרש תנאים לדברים א כח מפנה דווקא לפסוק בדברים ט א שנראה להלן: "ערים גדולות ובצורות בשמים - רבן שמעון בן גמליאל אומר: דברו כתובים לשון הבאי, שנאמר: שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו' (דברים ט א)". ועוד נגיע לפסוק זה להלן. סוף דבר, אם משה עומד בספר דברים וחוזר על דברי המרגלים בספר במדבר: "ערים גדולות ובצורות בשמים", והמדרש מכנה דברים אלה דברי הבאי או גוזמא, אולי נוכל בכך להקטין את פשעם של המרגלים, שאמרו גם הם דברי הבאי וגוזמא?
- לאחר שפתח משה את ספר דברים בחטא המרגלים, הוא איננו 'הולך אחורה' לתאר את קורות העם שקדמו לחטא זה (יציאת מצרים, מתן תורה, חטא העגל, אלה יגיעו מאוחר יותר), אלא ממשיך היישר להתחלת כיבוש ארץ ישראל המזרחית: ממלכות סיחון ועוג. ראה פרקים ב ו-ג בספר דברים. בפרקים אלה מוזכרים לא מעט הענקים והערים הגבוהות והבצורות שהנה דור הבנים כובשים ויורשים בכניסתם לארץ ועוד בחיי משה (שזכה גם להיקבר בנחלה זו). ראה גמרא מגילה י ע"א בדיון אם קדושה ראשונה קדשה לשעתה או גם לעתיד לבוא, וכן בירושלמי מגילה פרק א הלכה א שערים אלה הם הבסיס לקביעת דין ערי חומה, בין השאר לקריאת מגילה: "חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון". לעניינינו, האם בערים בצורות אלה אנחנו קוראים 'תיקון קטן' לערים הגדולות והבצורות של האבות שפחדו? למה שלא יְזַכּוּ הבנים את האבות? מדוע שהכניסה לבסוף לארץ לא תהיה השלמת "סלחתי ואולם". ה"אולם" התקיים בארבעים שנות הנדודים במדבר (ראה דברינו שנות המדבר העלומות בפרשת חוקת). למה שלא יתקיים כעת ה"סלחתי" כאשר עיני הבנים רואות שאכן יש ערים גדולות ובצורות בארץ והם יכולים להם? האם הצמדה זו של כיבוש ערים גדולות ובצורות לפרשת המרגלים שהמסו את לב העם בערים גדולות ובצורות יכולה להיחש סוג של תיקון?
- זה הפסוק הראשון אחרי פרשה ראשונה של קריאת שמע המסתיימת במילים: "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". אנחנו ממשיכים פעמיים בכל יום לפרשה השנייה של קריאת שמע: "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי וכו' ". אבל בסדר פסוקי המקרא בא פסוק זה: "והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ .... לתת לך ערים גדולות וטובות וכו' ". כאילו שהתורה אומרת: איפה תניח את המזוזה המכילה את שתי הפרשות של קריאת שמע? בפתחן של בתי הערים הגדולות והטובות אשר ירשת ולא בנית.
- המשך הפסוק חשוב שם מאד לפירוש שיבוא. ראה הפסוק המלא: "וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים".
- פירוש אור החיים מקשר את דברי משה למרגלים שיראו אם הארץ טובה אם רעה, לערים הגדולות הטובות להם זכו הבנים. זאת ועוד, דברי משה בספר דברים על ערים גדולות וטובות מעידות על כך שדיווח המרגלים בפרשתנו על ערים גדולות ובצורות, לא הוא היה חטאם. את זה התבקשו לבדוק, זה היה כלול בבקשת משה. (חטאם היה שהם דיווחו על חוזק העם היושב באותן ערים גדולות "עם גדול ורם בני ענק נפילים" שאת זה לא התבקשו לבדוק). ראה גם פירוש אלשיך על הפסוק בדברים ו י הנ"ל שמציין שהבתים והערים הגדולות והטובות הם נתינה לבנים יתר על מה שהובטח לאבות. לאבות הובטח: "רק ארץ זבת חלב ודבש, שהוא ארץ שפירותיה שמנים ומתוקים. אך לא שיהיו ערים על תילן בנויות, גדולות וטובות ולא נתוצות כדרך עיירות הנכבשות במלחמה, שעל ידי כובד מלחמה יתקלקלו בנייניה. אך אתה תראה ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, כי אם כבשת אותן שלמות וטובות, שלא הוצרכת לבנות הנהרסות". אז בין האבות האומה לדור נוחלי הארץ שזכו לרשת את הערים הגדולות והבצורות והטובות "אשר לא בנית", למה לא ייסלח לאבותם (דור יוצאי מצרים) שראו את הערים האלה (שלא הובטחו לאבות) ונבהלו?
- פסוק זה הוא אולי העומד בסתירה הגדולה ביותר לדברי המרגלים על "ערים גדולות ובצורות". הנה משה עומד לפני דור הבנים בפתח הארץ ואומר להם, לא כדברי המרגלים: "ערים גדולות ובצורות מאד", אלא "ערים גדולות ובצורות בשמים"! ועוד פותח ב"שמע ישראל"! (ראה הערה 12). מה נשגב יותר, "מאד" או "בשמים"? לעיל בהערה 10 ראינו את מדרש ספרי דברים (מדרש תנאים לדברים) שאלה דברי הבאי ושאלנו אם כך, מדוע לא ייחשבו דברי המרגלים כדברי הבאי?
- חזרנו לרמב"ן בו פתחנו המסנגר על המרגלים, והפעם באמצעות הפסוק הנ"ל מדברי משה: "שמע ישראל אתה עובר את הירדן ... ערים גדולות ובצורות בשמים". רמב"ן תמה על משה שאומר דברים אלה לבנים ועוד בפתיחה: "שמע ישראל!" וממילא משתמע סניגוריה על דברי המרגלים. תשובתו כפי שראינו לעיל, היא במילה "אפס". אפשר ומותר וצריך היה לדווח על הערים הגדולות והבצורות, אבל התוספת של המילה "אפס" היא שעשתה הכל. ועדיין, למה לא ייסלח להם עכשיו, שתמו ארבעים שנות המדבר, כשנכבשו הערים הגדולות והבצורות בעבר הירדן המזרחי וכאשר משה עצמו משתמש באותם מילים?
- מדוע אומר משה מה שאומר בספר דברים פרק ט לדור הבנים? מדוע הוא נוטל סיכון שאולי יישמעו דבריו כמו אלה של המרגלים? בשל הצורך להזהיר את העם הנכנס כעת לארץ ועוסק בכיבושה מפני הסכנה הגדולה של: "כוחי ועוצם ידי". המרגלים חטאו ברפיון כוח והסתה לפיק ברכיים ותבוסתנות, אבל מהעבר השני עומדת סכנה לא פחותה של שכרון כח וזחיחות הדעת. אפשר כמובן לומר שלמשה יש ביטחון בדור הבנים יתר על דור אבותיהם, שהלקח משנות הנדודים במדבר נלמד, שהניצחונות בעבר הירדן המזרחי שגם שם כבר ראינו ערים גדולות ובצורות שניתן לכבוש אותן – שכל אלה מבדילים בין "הערים הגדולות והבצורות" של המרגלים בספר במדבר, ובין אלה של משה בספר דברים. אבל הטענה של רמב"ן, שלאורו הגדול אנו הולכים בדף זה, היא ערכית ומוסרית יותר. "כוחי ועוצם ידי" הוא סכנה חמורה לא פחות מהפחד "כי חזק הוא ממנו". ודווקא בשל כך, אפשר להעריך את "תרומתם" בדיעבד ושלא לשמה, של המרגלים לדברי משה כאן. ראה שוב דבריו לעיל: "שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם, ואתה שמעת מימים ראשונים, שלא יתיצב אדם לפניהם. וכשיתברר לך כל זה, יש לך לדעת ולהאמין מן היום וכו' ". מעז יצא מתוק ומהמעשה הרע – לקח ומוסר לדור הבא.
- לקראת סוף ספר יהושע, בסוף פרק כא, אנחנו קוראים: "וַיָּנַח ה' לָהֶם מִסָּבִיב כְּכֹל אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתָם וְלֹא עָמַד אִישׁ בִּפְנֵיהֶם מִכָּל אֹיְבֵיהֶם אֵת כָּל אֹיְבֵיהֶם נָתַן ה' בְּיָדָם: לֹא נָפַל דָּבָר מִכֹּל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל הַכֹּל בָּא", אבל אנחנו יודעים, מפרקים אחרים בספר יהושע ומספר שופטים שבא אחריו, שכיבוש הארץ לא הושלם והיו לא מעט "ערים גדולות ובצורות", אולי גם שטחי פרזות, שלא נכבשו. ראה סוף פרק יז שם על טענות בני יוסף משבטו של יהושע עצמו (ראה רמב"ן במדבר כו נד שמתייחס לצווחה של בני מנשה שם), וכן גערתו של יהושע בעם שמתרפים בהשלמת הכיבוש בתחילת פרק יח. ומי הוא שבא כאן ומבקש מיהושע רשות ללכת ולכבוש את הענקים והערים הגדולות והבצורות: אולי ה' יהיה אתי והורשתים? כלב בן יפונה! כלב ויהושע שעמדו ניצבים כנגד המרגלים שטענו: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". מטכסים כאן עצה איך להוריש את ילידי הענק והערים הבצורות אשר באזור חברון! היא חברון שנזכרת בפרשתנו: "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם" (במדבר יג כב)! היא חברון שמלכה כבר הובס כמתואר ביהושע פרק י! מה עובר בראשם של יהושע וכלב כאן? היא חברון שממנה יצאה מלוכת בית דוד. האם זכרו את עשרה ראשי שבטי ישראל איתם יצאו לתור את הארץ? האם לא היה בדבריהם בכל זאת קורטוב של אמת?
- בן גבר הוא אחד מניצבי שלמה המלך. פסוק זה מחזיר אותנו לחבל ארגוב ושישים הערים שבו, שראינו בספר דברים לעיל בכיבוש ממלכת עוג בבשן. לגבי הערים הגדולות של חבל ארץ זה (שישים הוא מספר טיפולוגי) יש מסורת עתיקה הנשענת על ספר דברי הימים א (ב כב) ואף נזכר קדמוניות היהודים ח ליוסף בן מתתיהו). ראה פירוש דעת מקרא על פסוק זה.
- בנאום הווידוי הגדול וכריתת האמנה בימי בית שני, עזרא ונחמיה, נישאת אחת הסקירות ההיסטוריות המפורטות בתנ"ך, ראה דברינו סקירות היסטוריות בתנ"ך בפרשת מסעי. במה מאשים עזרא את אנשי בית ראשון (שבעטים גלו ישראל וכעת מנסים שבי ציון לחדש את היישוב בארץ בכוחות דלים)? באכילה ושביעה והשמנה בעקבות הערים בצורות שלכדו וירשו והבתים מלאים כל טוב שמצאו בארץ כנען. ראה שם שבסקירה זו אין שום אזכור לחטא המרגלים! ראה שם פסוקים יט-כד. אין "ערים בצורות" של חטא המרגלים, אלא ערים בצורות (ערי אחסון ואוצרות) ואדמה שמנה הגורמות להמריה ומרידה. הדברים מתחברים היטב עם דברי רמב"ן לעיל על סכנת "כוחי ועוצם ידי" וגם לדברי אור החיים ופירוש אלשיך (הערה 14). ולא נותר לנו אלא לחזור ולשאול את השאלה לא מצאנו לה מזור: מדוע נענשו המרגלים כל כך?
- מבארי רשב"ם (בתורת חיים למשל) מפנים כאן לדברים א כח: "אחינו המסו את לבבנו וכו' ", ראה פסוק זה בדברינו למעלה. אבל לנו נראה יותר נכון להפנות לדברי משה: "שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו' ", בדברים ט א לעיל. באופן זה, השאלה מה חטאו דור הפלגה ברורה יותר.
- גם אבן עזרא בפירושו לבראשית יא ג מקשר את מעשה דור הפלגה עם דברי משה: "הנה כי כן דבר משה ערים גדולות ובצורות בשמים, ואלה הבונים ראו בעצתם שלא יפרדו, והשם לא יעץ כן, והם לא ידעו". ראה דבריו גם בשיטה אחרת: "רק הפשט שרצו להיות במקום אחד. והשם הנכבד ראה בחכמתו שידורו בכל מקום. כי כן כתוב: ומלאו את הארץ (בראשית ט, א), והם דברי משה. והם לא ידעו מחשבות השם". מה יכול להיות הקשר הרעיוני בין דור הפלגה והמרגלים (או משה, תלוי מי הוא שאומר "ערים גדולות ובצורות בשמים")? ההתמקדות בערים הגדולות והבצורות, כמו במגדל אחד גדול, היא על חשבון ראיית הארץ והעולם כמקום רחב, פתוח וגדול יותר. ראיית "גדול" בגובה, על חשבון "גדול" במרחב. אילו השכילו המרגלים לראות את הארץ הרחבה ולא את המגדלים המתנשאים (שבלאו הכי כבשו אח"כ לאט לאט), אילו הבינו את ערך השליטה במרחב: "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", כפי שהובטח לאבות: "קום והתהלך בארץ", היו מבינים שהערים הבצורות המכונסות בתוך עצמן, סופן ליפול לידיהם, כפי שאכן קרה בהדרגה. ואמנם, כאשר בני ישראל התכנסו בערים גדולות וטובות המסמלות עוצמה וכוחנות, הם הובסו וגלו. האנלוגיה לדור הפלגה מעניינת גם בשל הפלגנות והמחלוקת שנוצרה בעקבות שימת הלב והדגש על הערים הבצורות ועל המגדל המתנשא מעל כולם. הדגש בירושת הארץ כמו בבניין העולם הוא ההתיישבות בכל מקום ובכפרים הקטנים ולא התכנסות בערים מבוצרות וסגורות. וכאן גם נסגר מעגל מעניין. הבנים היורשים את הארץ עם עריה הבצורות והגדולות הם צאצאי אברהם ובאים מכח הבטחת הארץ לאבות. אברהם הוא אנטיתזה לדור הפלגה שחשב לבנות "מגדל וראש בשמים". ראה דברינו אברהם ודור הפלגה בפרשת נח.
- הערה 1 לעיל.