- שבעה פסוקים מקדישה התורה לתיאור מסעות וחניות בני ישראל במדבר, בדגש חנייתם ומסעם "על פי ה' " ובשמירה על משמרת ה': "כי מיראת ה' ומשומרם משמרת מצוותו, לא יסעו" (פירוש רמב"ן). הענן אשר הנחה את בני ישראל ביציאתם ממצרים, כמתואר בשמות פרק יד: "ויסע עמוד הענן מפניהם ... ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל ... ויאר את הלילה וכו' ", חובר כאן למשכן ומכוון את בני ישראל בחנייתם ובנסיעתם במדבר סיני. קשר זה ענן-משכן, מתואר כבר בחתימת ספר שמות, בהשלמת מעשה המשכן והקמתו: "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם: וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ: כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". הדגש כאן הוא, כאמור, על "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" ועל "משמרת ה' ". ונחתמו וסוכמו כל המסעות בסוף הספר בפרשת מסעי, ראה דברינו אלה מסעי בפרשה זו. אך כאן, עדיין איננו יודעים שמסעות אלה יימשכו ארבעים שנה ...
- זהו המדרש היוצר את הקשר משכן-ענן-מסעות. אינם דומים מסעות בני ישראל לפני שהוקם המשכן ואחריו. המשכן העומד בלב המחנה, הוא המושך והמכוון למסע או למנוחה, הוא ה"משכני" שאחריו "נרוצה". והענן העולה מעל למשכן מושך אותו.
- שמות טו כב: "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וכו' ", מיד לאחר שירת הים. ראה רש"י על הפסוק, בעקבות מדרש תנחומא שם: "ויסע משה - הסיען בעל כרחם. שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים ... לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם". ובשמות רבה כד ב: "ויסע משה – הסיעם מחטאו של ים סוף". ראה דברינו וימרו על ים סוף בפרשת בשלח. (אבל מהר סיני מיהרו לברוח "כתינוק הבורח מבית הספר, ראה דברינו ויהי בנסוע הארון בפרשה זו.
- לא פורש במדרש מה הם אותם שנים-שלושה מקומות שבהם כתוב בבירור שהמסעות היו עפ"י ה', אולי הכוונה לפסוקים שלנו וצ"ע. ובנוסחאות אחרות של מדרש זה כתוב: "שכן מצינו בשאר מקומות שלא נסעו אלא עפ"י הגבורה".
- ראה מקבילות למדרש זה במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טו ובמדרש תנחומא (בובר) פרשת בשלח סימן טז. ר' יהושע מפריד בין המסע המיוחד שאחרי קריעת ים סוף (אולי בהשפעת הקשר משכן-מסעות שמתחיל רק כאן, בשנה השנית לצאתם ממצרים) ובין כל שאר המסעות, ואילו ר' אליעזר (בנוסחאות אחרות ר' אלעזר המודעי) איננו מוכן לקבל זאת. לשיטתו, כל המסעות כלולים בפסוק שלנו: "על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו בני ישראל", כולל אלה שקדמו לפרשתנו ולהקמת המשכן. באופן הפוך-מה יוצא שדווקא לשיטת ר' אליעזר, משה מקבל שבח גדול שהאמינו והלכו אחריו, והפסוק המפורסם של ירמיהו: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", הוא בעצם שבח גדול למשה! שאחריו הלכו ובו האמינו. ראה דברינו חסד נעורים בפרשת מטות.
- למרות כל הניסים והפלאות בעמוד הענן ובדיבור ה', הנסיעה הייתה גם עפ"י חצוצרות שתקעו בהם בשר ודם. וכאן שוב נרמז משה, שהרי החצוצרות היו כידוע עניין מיוחד למשה: "עשה לך – אתה משתמש בהם ולא אחר" (רש"י), "לא נעשו לדורות ולא ליהושע" (ספרי). ראה דברינו חצוצרות משה בפרשה זו.
- העבד הוא כמובן משה והמשל יתבאר עוד בהערת השוליים הבאה. מה שמצבץ כאן בין השיטין היא "הירושה". תכלית כל המסע הוא להגיע לארץ הירושה (מהאבות). מה שמעצים מאד את הנפילות שבהמשך הפרשה ובהמשך ספר במדבר.
- ראה איך המדרש לא מהסס לטעת בקורא את הרושם כאילו יש פסוק "על פי משה יחנו ועל פי משה יסעו" שמאזן את הפסוק: "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו" והכל, שוב לכבודו של משה. ראה מקבילה ספרי זוטא פיסקא י סימן לה: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה - מלמד שהיו נוסעין על פי משה. כתוב: ויהי בנסוע הארון ויאמר משה ובנחה יאמר שובה ה'. וכתוב: על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו (במדבר ט כג). וכי היאך אפשר לקיים כל הכתובים הללו? הא כיצד - בזמן שהיו נוסעין היה עמוד הענן נעקר ממקומו על פי המקום ולא היה לו רשות להלוך עד שיאמר לו משה. נמצאת מקיים על פי ה' ועל פי משה. משל למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו: הריני ישן לי עד שתעירני משנתי. כך אמר הקב"ה: איני מהלך עד שתאמר לי לך". ובפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת בהעלותך דף ק ע"א: "מלמד שהיה משה אומר קומה ה' ומיד הענן מתנשא". וכבר הרחבנו בנושא זה בדברינו ויהי בנסוע הארון בפרשה זו בשנה האחרת ואכמ"ל.
- מדרש זה מחבר את כל השלשה: על פי ה', על פי משה ועל פי החצוצרות, אבל למשה אין פסוק. ראה התיאור הציורי במדרש שם של כל תהליך ההכנה למסע והמסע עצמו: "כיון שהיו ישראל נוסעין, היה עמוד הענן מקופל וממושך על גבי בני יהודה כקורה. תקעו והריעו ותקעו נסע דגל יהודה תחילה ... מיד נכנסו אהרן ובניו ופירקו הפרכות וכיסו בה את הארון ... תקעו הריעו ותקעו ונסע דגל מחנה ראובן ... מיד נכנסו בני גרשון ובני מררי ופירקו המשכן וטענו אותו בעגלות והעמידוהו עד בוא בני קהת ... תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל אפרים ... מיד נכנסו בני קהת ופירקו את הקודש וטענו אותו בכתף ... תקעו והריעו ותקעו ונסע דגל דן ... נמצאו שני דגלים מלפניהם ושנים מאחריהם ומחנה שכינה ולויה באמצע ... כשם שהיו חונין כך היו נוסעין, שנאמר: כאשר יחנו כן יסעו". ובירושלמי עירובין פרק ה הלכה א יש על זה מחלוקת אם נסעו באותו מבנה כמו שחנו ("כְּתֵיבָה"), או שנסעו בטור אחד ארוך ("כקורה"): "כיצד היו ישראל מהלכין במדבר? ר' חמא בר חנינה ורבי הושעיה. חד אמר כתיבה וחרנה אמר כקורה. מאן דמר כתיבה - כאשר יחנו כן יסעו. מאן דמר כקורה - מאסף לכל המחנות לצבאותם".
- לא נראה שאבן עזרא בא להתווכח עם המדרשים הנ"ל, אלא לפרש באופן ייחודי ושונה את הפסוק בשירת האזינו. הפירוש המקובל שגם אבן עזרא לא פוסל ("יתכן להיות") הוא שעם ישראל הוא "עם לבדד ישכון" כדברי בלעם. אבל, אומר אבן עזרא, אם תקרא טוב את הפסוקים בשירת האזינו המתארים את נדודי ישראל במדבר: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ: ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר וכו' ", סביר יותר לפרש שה' לבדו הוא ורק הוא שהנחה את עם ישראל בנדודיו במדבר. נדודים שתוכננו בפרשתנו להיות קצרים והפכו לארבעים שנה. "בדד" איננו מוסב על עם ישראל, אלא על הקב"ה. בדד כמו לבד כמו בלעדי, כמו אין עוד מלבדו. ראה פירוש אבן עזרא לפסוק שלנו בפרשתנו המשלים פירוש זה: "על פי ה' יסעו. הטעם ידוע כי הענן - השם יניחנו ויסענו". ואם נוצר הרושם של עימות בין אבן עזרא והמדרשים הנ"ל, אין זה אלא באשמת מחלקי המים שסדרו אותם סמוכים.
- נעצור בענייני אגדה ונראה איך הפסוק שלנו נדרש גם בפנים של הלכה.
- לא נכנס לעובי הסוגיה שם הדנה בשיטת ר' יוסי במשנה בפרק מה מדליקין (מסכת שבת פרק ב משנה ה) שאנו אומרים כל ליל שבת: "המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובדי כוכבים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל החולה שיישן פטור. כחס על הנר, כחס על השמן, כחס על הפתילה חייב. ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם". עולא מנסה להסביר את שיטת ר' יוסי, שכל הכיבויים הם כסותר (בנין) על מנת לבנותו מחדש שלא במקומו ולכן הוא פטור משום מקלקל. ורק במכבה כחס על הפתילה – חייב, משום שזה כסותר על מנת לבנות במקומו, שמראה שהוא צריך לפתילה להדלקה אחרת. רבה מקשה על ר' יוסי ממלאכת המשכן (שהיא הבסיס לל"ט מלאכות האסורות בשבת) ששם, במשכן, הסתירה (הפירוק) היא על מנת לבנותו מחדש שלא במקומו, במקום החדש אליו יגיעו והרי זה נחשב למלאכת סותר. תשובת עולא לרבה היא שכל בניה של המשכן, גם במקומו החדש, היא כאילו באותו מקום בו עמד מקודם, שכן המשותף לכל המקומות הוא "על פי ה' ". או משום עצם הציווי או משום שבכל מקום שהמשכן מוצב זהו מקומו. והרוצה להרחיב, יעיין בגמרא שם ובפירוש תורה תמימה על הפסוק שלנו. ראה גם דברינו מקום בפרשת ויצא.
- פירוש רד"ק זה הוא על הפסוק ביהושע ה ז: "וְאֶת בְּנֵיהֶם הֵקִים תַּחְתָּם אֹתָם מָל יְהוֹשֻׁעַ כִּי עֲרֵלִים הָיוּ כִּי לֹא מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ", בפרשת מילת בני ישראל בכניסתם לארץ, לאחר ארבעים שנה במדבר שלא מלו (להוציא את המילה החד-פעמית של יציאת מצרים). ראה בראשית רבה מז יז: "ויפול אברהם על פניו וגו'. ר' פינחס בשם ר' לוי: שני פעמים נפל אברהם על פניו, כנגד כן ניטלה מילה מבניו: אחת במדבר ואחת במצרים, במצרים בא משה ומלן, במדבר בא יהושע ומלן". הגמרא במסכת יבמות (דף עב ע"א) נדרשת לנושא ומביאה שני נימוקים: "ובמדבר מאי טעמא לא מהול? איבעית אימא: משום חולשא דאורחא; ואיבעית אימא: משום דלא נשיב להו רוח צפונית, דתניא: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית". ורוח צפונית למה לא נשבה להם? "איבעית אימא: משום דנזופים הוו, ואי בעית אימא: דלא נבדור ענני כבוד". בא רד"ק ומציע הסבר נוסף מדוע לא מלו ארבעים שנה במדבר, כי בכל רגע היו עשויים "להיקרא לדגל" ולצאת למסע, שהיה עפ"י ה' וללא תכנון מראש, והנימולים היו עשויים להיות בסכנת הדרך (אולי זה ההסבר הראשון של הגמרא "חולשה דאורחא" ורד"ק רק מקשר את זה לפסוק שלנו). ראה בהמשך פירושו שם שבהשוואה עם משה הוא נדרש לעניין המלון בדרך שאולי משה באמת נענש על זה שלא מל. ראה דברינו בדרך במלון בפרשת שמות.
- כאשר הנביא הושע מוכיח את בני ישראל ואומר: "לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה' אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ", אומר רש"י, האמירה היא "על פי ה' ". לשון "יאמר ה' " של ישעיהו הוא כמו "על פי ה' " של נסיעת בני ישראל במדבר. ובשעת החורבן, אומר מדרש איכה רבה: "השכח חנות אל (תהלים עז י), השכח חניותיו אל, על פי ה' יחנו".
- בפרק ט מתואר מסע בני ישראל במדבר "על פי ה' " (לא חסרים תיאורים רבים אחרים במקרא ובמדרש על השגחת ה' הניסית בכל שנות הנדודים במדבר, ראה גם רמב"ם להלן) והנה בפרק הסמוך, פרק י, משה מפציר בחותנו שיישאר עם בני ישראל ויהיה להם לעיניים במדבר! הכיצד? כבר נדרשנו מעט לפרדוקס לכאורה זה בדברינו דו-שיח משה ויתרו בפרשה זו, ועדיין השאלה פתוחה ועומדת: כיצד אחרי כל ההנחיות היפות שראינו לעיל: הענן, הקודש (המשכן) והחצוצרות, נזקק משה ליתרו שיהיה לעם ישראל לעיניים ומורה דרך במדבר? מהמעט שדלינו מצאנו שפרשני המקרא, להוציא אולי רשב"ם, ממלאים פיהם מים בנושא ואילו המדרשים "בורחים" לדרשות כגון: "שתשב עמנו בסנהדרין ... שכל דבר שנתעלם מעינינו, תהא מאיר עינינו בו" (ספרי במדבר פ), "שלא תנעול דלת בפני גרים" (ספרי זוטא י לא) וכיוצא באלה. ואנו חוזרים ומבקשים מכל שואבי המים רעיונות והצעות לפתרון שאלה זו.
- בפרק זה, במורה נבוכים, מתמודד הרמב"ם עם החלקים הסיפוריים המפורטים בתורה שלכאורה אין בהם שום עניין של מצוות ויראת ה', רק סיפורי תולדות והיסטוריה ועוד של עמים לכאורה רחוקים ולא-שייכים. ראה פתיחת דבריו לפרק זה (עפ"י תרגום מיכאל שוורץ): "יש גם דברים מסתרי תורה ורבים נכשלו בהם ... הם סיפורים המסופרים בתורה, אשר חושבים שאין תועלת בהזכרתם ... בני שעיר החורי ותיאור המלכים אשר מלכו בארץ אדום ... ואחות לוטן תמנע".
- היינו שמסעות בני ישראל היו בספר המדבר קרוב למקומות יישוב ולא בלב המדבר.
- עד כאן ציטוט של הרמב"ם. לאחר שהביא את רש"י ואת הרמב"ם, פונה רמב"ן לומר את דברו הוא בקטע הבא.
- רמב"ן מתווכח כאן עם אבן עזרא לגבי פירוש הפסוק בפרשת מסעי: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ". "על פי ה' " היו המסעות, אומר אבן עזרא, שאת דבריו כבר הבאנו בהערה 10 לעיל. "על פי ה' " הייתה כתיבת משה את המסעות, טוען רמב"ן, המסעות עצמן שהיו "על פי ה' " כבר מוזכרים בפרשתנו: "על פי ה' יחנו ואל פי ה' יסעו". כאן מדובר בכתיבה החשובה כל כך לדורות. ולא הבאנו דברים אלה, אלא לסגור המעגל בין פרשתנו, שהיא עדיין בתחילת ספר במדבר, בתחילת הנדודים שלא תוכננו מראש לארבעים שנה, ובין פרשת מסעי החותמת ארבעים שנות נדודים וטלטולים במדבר. אלמלא חטאו בחטא המרגלים היו נוסעים "על פי ה' " לארץ ישראל ולא נזקקים לארבעים שנות נדודים ולדברי רש"י המנחמים בשם רבי משה הדרשן שרמב"ן מביא. יש "על פי ה' " לכתחילה ויש "על פי ה' " בדיעבד. ביניהם עומדים מעשי האדם ובחירתו החופשית, הן מעשי היחיד והן מעשי הציבור.