למעשה ידיך תכסוף | מחלקי המים

פרשות השבוע

ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
hebrew
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
וילך
נצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחקתי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
כי תשא
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי
מטות
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחוקותי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
זאת-הברכה
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שפטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי

למעשה ידיך תכסוף

פרשת בהעלותך, תשס"ב

עדכון אחרון: 23/05/2023

תִּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף: (איוב יד טו). 1

וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ לָמָּה גָנַבְתָּ אֶת אֱלֹהָי: (בראשית לא ל).2

 

שמות רבה סוף פרשה לו – הקב"ה למעשה ידיו

"תקרא ואנכי אענך, למעשה ידיך תכסוף" (איוב יד טו). בארבעה דברים נתאווה הקב"ה למעשה ידיו … ואלו הן:3 הקב"ה סובל עולמו … וצווה לבני קהת שיסבלוהו … אמר ר' ברכיה: הארון סובל את סובליו … והקב"ה משמר עולמו … ואמר לישראל שישמרוהו … והקב"ה מאיר לעולם … ואמר לישראל להעלות נר לפניו … 4

ויקרא רבה לא ג – תכסוף ותשגיח

"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" (ויקרא כד ב)5 – זהו שכתוב: "אז תקרא וה' יענה" (ישעיה נח ט), "למעשה ידיך תכסוף" (איוב יד טו)6 – למעשה ידיך תתחמד נפשך, כמו שאתה אומר: "ועתה הלוך הלכת כי נכסוף נכספתה" (בראשית לא ל).7 אמר איוב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, העליונים והתחתונים ברשותך ואתה: "למעשה ידיך תכסוף"? אלא תשגיח במעשה ידיך, הוי: "צו את בני ישראל".8

מסכת מנחות דף פו עמוד ב – האור הוא אל האדם

"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך" – אמר רבי שמואל בר נחמני: אליך – ולא לי, לא לאורה אני צריך.9

במדבר רבה טו ה – הסומא מעלה אור לפקח

זהו שאמר הכתוב: "כי אתה תאיר נרי" (תהלים יח כט) – אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבש"ע, לנו אתה אומר שנאיר לפניך?! אתה הוא אורו של עולם והאורה דרה אצלך, שכתוב: "ונהורא עמיה שרא" (דניאל ב כב), ואתה אומר: "אל מול פני המנורה"? … אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי כדרך שהארתי לכם. למה לעלות אתכם בפני כל האומות, שיהיו אומרים: ראו היאך ישראל מאירים למי שהוא מאיר לכל העולם.

משל למה הדבר דומה לפיקח וסומא שהיו מהלכים בדרך. אמר לו פיקח לסומא כשנכנס לתוך הבית: צא והדלק לי את הנר הזה והאיר לי. אמר לו הסומא: בטובתך, כשהייתי בדרך אתה היית מסמכני, עד שנכנסנו לתוך הבית. אתה היית מלוה אותי ועכשיו אתה אומר: הדלק לי את הנר הזה והאר לי? אמר לו הפקח: שלא תהא מחזיק לי טובה שהייתי מלווך בדרך. לכך אמרתי לך: האר לי. כך, הפקח זה הקב"ה … והסומא אלו ישראל … והיה הקב"ה מנהיגן ומאיר להם שנאמר: "וה' הולך לפניהם יומם … להאיר להם" (שמות יג כא). כיון שעמד המשכן, קרא הקב"ה למשה ואמר לו: תאירו לי נרי, שנאמר: "בהעלותך את הנרות" – בשביל לעלות לכם.10

ויקרא רבה לא ד – נרי בידך ונרך בידי

בר קפרא פתח: "כי אתה תאיר נרי"  (תהלים יח כט) – אמר הקב"ה לאדם: נרך בידי ונרי בידך. נרך בידי – "נר ה' נשמת אדם (משלי כ כו). נרי בידך – "להעלות נר תמיד" (ויקרא כד ב). אמר הקב"ה: אם הארת נרי, הריני מאיר נרך, הוי: "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך".11

במדבר רבה טו ט – הוצרך הקב"ה לישב עם בשר ודם

אמרו ישראל: "שלח אורך ואמתך המה ינחוני" (תהלים מג ג) – גדול אורו של הקב"ה: החמה והלבנה מאירים לעולם. ומהיכן הן מאירים? מזיקוקי אור של מעלן הן חוטפים, שנאמר: "לאור חציך יתהלכו לנוגה ברק חניתך" (חבקוק ג יא). גדול האור של מעלן, שלא נתן ממנו לכל הבריות אלא אחד ממאה … לפיכך עשיתי חמה ולבנה שיאירו לפניך, שנאמר: "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר" (בראשית א יז).

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". אמר דוד: "באור פני מלך חיים" (משלי טז טו) –  אמר ר' יעקב בר' יוסי: נמנעה השמחה מן הרשעים ונתנה לישראל, שהוצרך הקב"ה לישב עם בשר ודם בנר, שאמר להם:  "אל מול פני המנורה יאירו".12

מדרש תנחומא פרשת ויקרא סימן ד – בשביל האהבה

"ויקרא אל משה" (ויקרא א א). מהיכן קרא לו? מאהל מועד.13 יהא שמיה מברך לעלם שמניח העליונים ובחר בתחתונים לשכן במשכן בשביל אהבתן של ישראל. וכן אמר שלמה: "כי האמנם ישב ה' אלהים על הארץ הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מלכים א ח כז)14 – יש פּוֹחֵר מתאוה לכלי חרס?15 כביכול, "כי יוצר הכל הוא" (ירמיהו י טז)16, אלא בשביל האהבה: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות".17

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: המפרשים התקשו מאד בביטוי "הוצרך הקב"ה לישב עם בשר ודם" שבמדרש במדבר רבה לעיל. מה "הוצרך" כאן? למה הוצרך ומי הצריכו? ואנו מציעים לקשר מדרש זה עם המדרש בו פתחנו. "הוצרך" = "נכסף" ועדיין שניהם כמובן באופן סמלי, כהאנשה של הקב"ה כפי שמצוי במקומות רבים וכלשון "כביכול" של חז"ל.18

הערות שוליים

  1.  פסוק זה נמצא במענה של איוב לרעיו, אשר מתחיל באיוב פרק יב, בסוף סבב הויכוח הראשון ביניהם. ראו דבריו הקשים ומלאי הייאוש של איוב, בפרט בראש פרק יד: "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז: כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד: אַף עַל זֶה פָּקַחְתָּ עֵינֶךָ וְאֹתִי תָבִיא בְמִשְׁפָּט עִמָּךְ" – פסוקים ששולבו בסוף פיוט ונתנה תוקף. לעומתם, בולט הפסוק לעיל בו איוב מדבר בביטחון לפני הקב"ה וקורא לו לקרוא אליו. ובתגובה לקריאת הקב"ה איוב יענה לו, שהרי הקב"ה נכסף למעשה ידיו (ולמילותיו). ראו גם הפסוק הסמוך שם: "כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר לֹא תִשְׁמוֹר עַל חַטָּאתִי". לפי גישה זו, פסוק זה הוא שינוי כיוון מרכזי בנאומו של איוב ומכאן חשיבותו. אבל המפרשים הלכו בדרך קצת אחרת. ראו רש"י, מצודות ודעת מקרא על הפסוק. והפירוש שהצענו חובר היטב למדרשים שנביא להלן (לפחות לחלק מהם).
  2. זכות הבכורה למילה לכסוף שמורה ליעקב אבינו שנכסף לבית אביו ולארץ ממנה נמלט. וחוזר הביטוי פעם שלישית במקרא בפסוק בתהלים פד ג: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי". (ראו גם תהלים יז יב: "דִּמְיֹנוֹ כְּאַרְיֵה יִכְסוֹף לִטְרוֹף וכו' "). ועדיין של איוב חזק מכולם. זה של יעקב וזה של בעל תהלים הם כיסופי אדם לארצו ומשפחתו ולמקום הקודש. אבל זה של איוב כביכול הקב"ה נכסף לבני האדם יצירי כפיו. בכיסופים אחרונים אלה נבקש להתמקד.
  3.  להלן רק שלושה דברים: הארון, העולם\המשכן והאור. והרביעי החסר הוא המזון המוזכר במקבילה בתנחומא תצוה ב: "אתה זן את כל העולם ואתה מצוה אותן להקריב את קרבני לחמי?" וגם האור מובא שם בהרחבה: "אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה להעלות נר תמיד? אנו באורך נראה אור ואתה אומר להדליק נרות? אמר ר' מאיר: אמר הקב"ה: חביב עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים". שני המדרשים משלימים זה את זה ("הייתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה - דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר", ירושלמי ראש השנה פרק ג הלכה ה). ראו דברינו נר תמיד בפרשת תצוה.
  4.  בשלושה מקומות מוזכרת בתורה פרשת המנורה והעלאת הנרות: בספר שמות - פרשת תצוה, בספר ויקרא - פרשת אמור (לאחר הציווי על החגים והמועדות) ובספר במדבר - פרשתנו: בהעלותך. מעט מצוות שולשו בתורה (מצא אילו עוד נזכרות שלוש פעמים בתורה, ויש גם מצוות שנזכרות יותר משלוש פעמים). וכבר הראינו בדברינו אבל הנרות לעולם בפרשה זו, שחשיבות מצוות הדלקת הנרות הובלטה עוד יותר אחרי החורבן, כנדרש במדרש במדבר רבה טו ו "הקורבנות – כל זמן שבית המקדש קיים היו נוהגים. אבל הנרות – לעולם: אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". אזכור המצווה שלוש פעמים בתורה ותקפותה לדורות היא אולי זו שגורמת לדרשן לראות דווקא בה את כיסופי הקב"ה למעשה בני האדם. ואולי גם האור הבראשיתי בתחילת מעשה הבריאה, הגם שאח"כ נגנז. ראו דברינו האור שנגנז בפרשת בראשית.
  5. מדרש זה הוא בפרשת אמור, בציווי הדלקת הנרות השלישי בתורה החותם את מצוות החגים והמועדות. נראה שלא בכדי חוזרת התורה על מצוות הדלקת הנרות היום-יומית (כמו גם מצוות לחם הפנים כל שבת הסמוכה שם), דווקא אחרי המועדים. נושא זה ראוי לעיון בפני עצמו. ראו בינתיים דברינו אין הקב"ה בא בִּטְרָחוֹת עם בריותיו בפרשת אמור.
  6.  הדרשן מחבר כאן את הפסוק מישעיהו נח (הפטרת יום הכיפורים, עליה הרחבנו לדרוש) עם הפסוק "שלנו" מאיוב ובכך יוצר מעין פסוק חדש, שהרי כל הפואנטה באיוב היא שה' יקרא והאדם יענה (ראו הערה 1 לעיל) ואילו הפסוק בישעיהו מדבר על המקרה ההפוך שהאדם קורא וה' עונה (ראו בנוסח וילנא כאן שהמעתיקים שיבשו ויצרו פסוק שלא קיים: "אז תקרא וה' יענה למען תכסוף למעשה ידיך"). למה עשה זאת הדרשן של ויקרא רבה? למה השמיט את החצי הראשון של הפסוק באיוב והדביק לו את תחילת הפסוק בישעיהו? למה לא הלך בדרכו של מדרש שמות רבה שהביא את הפסוק מאיוב בשלמותו? שאלה! ועכ"פ באנו למחלוקת הידועה מי עושה את הצעד הראשון: מי קורא למי? הקב"ה לאדם או האדם לקב"ה? ישעיהו עצמו מציע דרך שלישית: "טרם יקראו ואני אענה" (סה כד). וחז"ל אמרו: "פתחו לי פתח ... כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו" (שיר השירים רבה ה ב). ראו דברים שכתבנו בשבת שובה.
  7.  לכסוף, נכסף - מלשון השתוקק התאווה (רש"י בראשית לא ל) ומכאן גם הקשר לכסף שהכל נכספים אליו: "כסף על שם התאווה" (במדבר רבה יג כ, מצודת ציון הושע ג ב). מה קדם למה? שם העצם - המטבע או הפועל? כך או כך, משם בא כנראה גם הכסיף או הכסיפו (החווירו) פניו במובן של התבייש או נכלם (כיסופא בארמית). ובאנגלית want שהוא גם רוצה אבל גם חסר לו ואפילו עני (שמתבייש?). ומה בשפות אחרות?
  8.  "כיסופי אלהים לבריות מעידים על השגחתו וחיבתו להם ולא על הצטרכותו להם" (פירוש א.א. הלוי למדרש זה). הדגש במדרש זה הוא על הציווי: "צו את בני ישראל". הציווי כאן הוא במשמעות של השגחה, כמו אהרון שהיה מצווה על עבודה הלווים (במדבר רבה ו ה), שהיה משגיח עליהם שלא יבולע להם בקודש. ציווי הנרות, והמצוות כולן הוא לטובת האדם, להשגחתו ולמענו. מחד גיסא, על רקע דברים אלה של ויקרא רבה (ראו הערה 6 לעיל בדבר היפוך הפסוק בישעיהו מול איוב) נראים דבריו של שמות רבה חזקים עוד יותר. מאידך גיסא, ראו מה עושה כאן המדרש בשמו של איוב כשהוא שם סימן שאלה בסוף הפסוק! מדוע אתה צריך בכלל לכסוף למעשה ידיך, אומר איוב. דייך שתשגיח עליהם ותצוום את דבריך ותשפטם לפי מעשיהם במאזני צדק ומשפט. למה גם תכסוף אליהם? האין בכך סכנה? אולי כיסופים אלה הם שגורמים לך להביא על האדם ייסורים וניסיונות? בכך הגענו לנושא מורכב וסבוך עוד יותר: תכלית הייסורים שהקב"ה מביא על בני האדם והניסיונות שהוא מעמיד אותם בהם.
  9.  ובמקבילה במדרש במדבר רבה בפרשתנו: "שלא יטעה אותך יצרך לומר שהוא צריך אורה, ראה מה כתוב בחלונות בית המקדש ...שקופים אטומים" (פרשה טו סימנים א, ז). והובאו הדברים בהרחבה בויקרא רבה לא ז: "אמר ר' חנינא: חלונות היו לבית המקדש ומהם היתה אורה יוצאה לעולם שנאמר: ויעש לבית חלוני שקופים אטומים (מלכים א ו) - שקופות אטומות היו, מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה לעולם. א"ר לוי: משל למלך שבנה לו טרקלין ועשה חלונותיו מקטינות מבחוץ ומרחיבות מבפנים כדי להכניס אורה לתוכה. אבל חלונות של בית המקדש לא היו כן, אלא מקטינות מבפנים ומרחיבות מבחוץ כדי להוציא אורה גדולה". סוף דבר שאין הקב"ה צריך את אור הנרות, אבל הוא נכסף למעשה האדם המדליק את הנר.
  10. מדרש זה ממשיך את הקו של הגמרא במנחות ושל ויקרא רבה. אין סימטריה בין האדם לאלהים. כך גם עולה בברור מהמשל של הפקח והסומא. הקב"ה הוא הפקח, האדם הוא הסומא. הפקח מוליך את הסומא וגם כשמגיעים לבית (למשכן?) מקום שבו שניהם צריכים אור כי חשוך בפנים, הפקח יכול להדליק בעצמו אלא שהוא מכבד את הסומא. הכל "בשביל לעלות לכם", "לזכות אתכם", "שלא תהא מחזיק לי טובה". ראו בגמרא מגילה כד ע"ב הסיפור על הסומא והולך עם אבוקה כדי שיראו אותו אחרים ויזהירו אותו מהמכשולים שבדרך. האם זה קשור?
  11. כאן לכאורה יש סימטריה ברורה. כל צד מחזיק את הנר של הצד השני. אבל ניתן לשאול אם מדרש זה חוזר לשמות רבה בו פתחנו או שהוא שייך לקבוצת שלושת המדרשים האחרונים והסימטריה היא רק חינוכית מוסרית ונראית לעין האדם? ומה שנוגע לשמן הזית שנזכר מספר פעמים בדף זה, ראו דברינו בשבח שמן הזית ומעלותיו בפרשת תצוה.
  12. אור הנר שהאדם מעלה לפני הקב"ה הוא צמצום של צמצום. צמצום לעומת המאורות (השמש) שאורם הוא עצמו צמצום של אור שבעת הימים (בראשית רבה ג ו). כך הוא הצמצום בפתיחת פרשתנו, "בהעלותך את הנרות". ואילו פרשת נשא הקודמת מסתיימת בצמצום אחר, של הקול. ראו במדבר רבה יד כב החותם את פרשת נשא: "וידבר אליו - ולא למלאכי השרת שהיו שם. מגיד הכתוב שהיה יוצא הקול מפי הקב"ה כמין סילון לתוך אזנו של משה והמלאכים היו באמצע ולא היו שומעין אותו ... הוי: "וידבר אליו". (ראו דברינו וישמע את הקול מדבר אליו בפרשת נשא). עצם הצמצום אומר שאין סימטריה. צד אחד צריך לצמצם עצמו הרבה על מנת לרדת לדרגתו של הצד השני. אבל זו לא מהות אחרת, זה רק צמצום. ודווקא המדע המודרני מלמד אותנו שיש הרבה משותף בין אור הנר, חלש ככל שיהיה ואור השמש עז ככל שיהיה. שניהם שייכים לאותה תופעה פיסיקלית של קרינה אלקטרומגנטית. כל ההבדל הוא בעוצמה, בטמפרטורה ובספקטרום (אורך הגל והיפוכו בתדר), בעיקר הספקטרום הבלתי נראה. באור השמש (ועוד יותר באור הקב"ה שמזין את השמש, אבל זה כבר מחוץ לגבולות המדע) יש הרבה מן הספקטרום הבלתי נראה לעין האדם (האינפרה אדום) ובנר פחות. ודומה לו בקול שגם שם יש ספקטרום בלתי נשמע לאוזן האדם (ולאוזן המלאכים, לפי המדרש). והמדענים יתקנו אותנו – שגיאות מי יבין.
  13. דרשות רבות נדרשו על הפסוק הפותח את ספר ויקרא: "ויקרא אל משה", שנראה כממשיך או פותח פרק חדש אחרי סיום ספר שמות בפסוק: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". מקצתן הבאנו בדברינו הקריאה למשה בפרשת ויקרא. כאן, נראה לנו להציע פירוש נוסף שמתבסס על המשך הדרשה. פלא גדול הוא שהקב"ה בכלל משרה את שכינתו בארץ כפי שכבר ראינו לעיל, ומשירדה השכינה, אין האדם יכול להיכנס למחיצתה. אך אז מה? יישאר המשכן/מקדש שמם? לא יהיו בו חיים? התשובה היא: לא, יש "לאייש" אותו, יש להכניס אדם לתוכו. ומכאן הקריאה למשה!
  14. הדרשן, או שמא עורך המדרש מפנה כאן לפסוק בספר מלכים בתפילת שלמה בספר מלכים: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". ראו הפסוק המקביל בדברי הימים ב ו יח: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עַל הָאָרֶץ הִנֵּה שָׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". "את האדם על הארץ" כתוב בפסוק זה ולפיכך נראה לנו שהוא מתאים יותר. ראו דברינו האמנם ישב אלהים את האדם בפרשת תרומה.
  15. פּוֹחֵר או פֶּחָר הוא יוצר כלי חרס. מקור מילה זו נראה שהוא מדרש זה, או לקוח מהפיוטים. ראו במילונים. ומשמעות המשפט היא שליוצר כלים בכלל, כלי החרס הנוטים להישבר בפרט, אין 'זיקה' או קשר כלשהוא לכליו. משעה שיצר אותם הוא ניתק רגשית מהם, מוכר אותם לכל דורש ונפרד מהם (אולי לא כך באומנות). והנמשל ברור. ואגב, פיסוק המשפט הוא באחריותנו. בדפוסים מופיע המשפט ברצף בלי כל סימני פיסוק: "יש פּוֹחֵר מתאוה לכלי חרס כביכול כי יוצר הכל הוא".
  16. ראו שלושת הפסוקים שם, ירמיהו י יד-טז: "נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל צוֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא רוּחַ בָּם: הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְיִשְׂרָאֵל שֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ", וכך גם בירמיהו נא יז-יט, מקבילה מלאה של שלושה פסוקים ברצף. והכל קשור שם לעשיית הפסל: "הוביש כל צורף מפסל". נראה שהדרשן מכניס עצמו כאן לשדה מוקשים גדול. יוצר כלי חרס שמתאווה למעשה ידיו אין זה דבר מביש? האם ניתן להוציא פסוק אחד או קטע מפסוק: "כי יוצר הכל הוא" ולהפוך אותו מגנאי של יוצרי פסלים לעבודה זרה שלהם, למלך מלכי המלכים המתאווה לכלי החרס, הם בני האדם שהוא ברא והנוצרים מהעפר?
  17. שים לב לקיצור הפסוק ולהשמטת שם ה' ממנו. הפסוק אומר: "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' וכו' ", ואילו כאן נקטע הפסוק אחרי המילה "לחצרות". תאמר, אין זו אלא השמטה נפוצה של המעתיקים והמלהב"דים ויש להשלים את "ה' ", או שהקהל השומע את הדרשה כבר משלים בעצמו. אבל כיוון שכל הרעיון כאן הוא שהקב"ה מתאווה לשבת את האדם על הארץ, יוצר כלי החרס את כליו, והכל "בשביל האהבה" (שלו אותם) יש רגליים לדבר שלא בכדי הושמט כאן המילה "ה' ". בהשמטה זו מסובב הדרשן את המילים: "נכספה וגם כלתה נפשי" מהאדם, מבעל ספר תהלים (דוד?) אל הקב"ה! הוא שנפשו נכספה גם כלתה לחצרות שבנו בני האדם – למשכן ולמקדש. ואם טעינו והגזמנו בביאור מדרש זה, אין זה אלא "בשביל האהבה". "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי י יב).
  18. בכך גם נסגר המעגל שנפתח בספר שמות (אזכור המנורה הראשון, שמות רבה המדרש הראשון שהבאנו), דרך ספר ויקרא (אזכור המנורה השני, ויקרא רבה "נרי בידך ונרך בידי") והושלם בפרשתנו בספר במדבר (אזכור המנורה השלישי, "למעשה ידיך תכסוף").

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה