האם הוחמצה השעה? | מחלקי המים

פרשות השבוע

ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
hebrew
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
וילך
נצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
נצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחקתי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
כי תשא
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי
מטות
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בחוקותי
בהר
אמור
קדושים
אחרי מות
מצורע
תזריע
שמיני
צו
ויקרא
פקודי
ויקהל
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
וזאת-הברכה
האזינו
ניצבים-וילך
כי־תבוא
כי־תצא
שופטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מטות-מסעי
פינחס
בלק
חקת
קורח
שלח-לך
בהעלתך
נשא
במדבר
בהר-בחקתי
אמור
אחרי מות-קדושים
תזריע-מצורע
שמיני
צו
ויקרא
ויקהל-פקודי
כי תשא
תצוה
תרומה
משפטים
יתרו
בשלח
בא
וארא
שמות
ויחי
ויגש
מקץ
וישב
וישלח
ויצא
תולדות
חיי-שרה
וירא
לך־לך
נח
בראשית
זאת-הברכה
האזינו
וילך
ניצבים
כי־תבוא
כי־תצא
שפטים
ראה
עקב
ואתחנן
דברים
מסעי

האם הוחמצה השעה?

פרשת כי תבא, שישית לנחמה, תש"ס, תשס"ד

עדכון אחרון: 16/09/2022

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה: (דברים כט ג, פרשת כי תבוא).1

מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: (דברים ה כה, פרשת ואתחנן).2

 

דברים רבה ז י, פרשת כי תבוא – החמצה במעמד הר סיני

"ולא נתן ה' לכם לב לדעת …." (דברים כט ג). מהו "ולא נתן ה' לכם לב לדעת"? אמר רבי יצחק: בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד ז), אמר הקב"ה: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי … כל הימים" (דברים ה כה).3 שמעו ישראל ושתקו. אמר רבי יהודה בן לוי: למה הדבר דומה? לחַבָּר4 אחד קשה שראה עכנא [נחש] אחת קשה. אמר: מי יוכל לחבּוֹר את זו? אמרו לו: ולא אתה החַבָּר? הכל ממך! כך, כיון שאמר הקב"ה: "מי יתן והיה לבבם זה להם … כל הימים", היה להם [לבני ישראל] לומר:  ריבונו של עולם, אתה תן! לפיכך אמר משה: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת".5

פסיקתא רבתי (איש שלום) סוף פרשה מא (תקעו) – עקירת יצר הרע

… בשעה שעמדו ישראל בסיני ואמר להם משה: מבקש הקב"ה ליתן לכם התורה. אמרו לו: רבינו משה, כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. מיהו [ברם], מבקשים אנו לשמוע מפיו.6 אמר רב חנן בשם רבי אחא: ערבה לפני הקב"ה התשובה שהשיבו למשה ומיד נעקר כל יצר הרע שהיה בהם. הוא שהקב"ה אומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" … "לבם" אינו אומר אלא "לבבם" – יצר הטוב ויצר הרע שהיה בהם, נעשו שניהם לב אחד של יצר טוב.7 אמר רבי יוחנן: הקב"ה עומד ואומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם". ולא לומר: הן של מי, לא שלך לעקור יצר הרע מבינותינו?8 שאילו שאלו אותה שעה … שיעקר יצר הרע, היה נעקר מהם. אלא: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" – אתמה!9

מסכת עבודה זרה דף ה עמוד א – החמצה של חיי נצח

אמר ריש לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו, שאלמלא הן לא חטאו – אנו לא באנו לעולם, שנאמר: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם" (תהלים פב ו) – חבלתם מעשיכם: "אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ" (שם).10 למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מולדו? …11 לא תימא אנו לא באנו לעולם, אלא כמי שלא באנו לעולם. למימרא, דאי לא חטאו לא הוו מייתי …12 מיתיבי: "מי יתן והיה לבבם זה להם" – לבטל מהם מלאך המות אי אפשר שכבר נגזרה גזרה,13 הא לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן, שנאמר: "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם"!14 הוא דאמר כי האי תנא; דתניא, רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם", חבלתם מעשיכם, "אכן כאדם תמותון!".15

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דשירה פרשה י – החמצה על ים סוף

"ה' ימלוך לעולם ועד" – ר' יוסי הגלילי אומר: אילו אמרו ישראל על הים: ה' מלך לעולם ועד, לא היתה אומה ולשון שולטת בהן לעולם. אלא אמרו: ה' ימלוך לעולם ועד – לעתיד לבוא.16 על עמך צאן מרעיתיך זרע אברהם אוהבך בני יחידך יצחק עדת יעקב בנך בכורך גפן שהסעתה ממצרים וכנה אשר נטעה ימינך – ה' ימלוך לעולם ועד.17

שמות רבה ג א – החמצה של משה בסנה

לא יפה עשה משה כשהסתיר פניו, שאילולי לא הסתיר פניו, גילה לו הקב"ה למשה מה למעלה ומה למטה ומה שהיה ומה שעתיד להיות. ובסוף בקש לראות, שנאמר: "הראני נא את כבודך" (שמות לג). אמר הקב"ה למשה: אני באתי להראות לך והסתרת פניך. עכשיו אני אומר לך: "כי לא יראני האדם וחי". כשבקשתי לא בקשת.18

דברים רבה ז י – מי גנב את מי בסיני

דבר אחר: "מי יתן" – אמר ר' מאיר: מי גדול הגנב או הנגנב? הוי אומר: הנגנב גדול, שהוא יודע שהוא נגנב ושותק. כך, כתיב: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" (תהלים עח לו-לז), והוא אומר [כביכול]: "מי יתן והיה לבבם זה להם … כל הימים".19

מסכת עבודה זרה דף ד עמוד ב – הבסיס לתשובה

ואמר ר' יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים". והיינו דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראויין לאותו מעשה.20

ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו – בני אדם אינם מלאכים

וכן היה ר' סימיי אומר: כל בריות שנבראו מן השמים נפשם וגופם מן השמים. וכל בריות שנבראו מן הארץ נפשם וגופם מן הארץ. חוץ מאדם זה שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ. לפיכך, אם עשה אדם תורה ועשה רצון אביו שבשמים הרי הוא כבריות של מעלה שנאמר: "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם" (תהלים פב ו). לא עשה תורה ולא עשה רצון אביו שבשמים, הרי הוא כבריות של מטה שנאמר: "אכן כאדם תמותון" (שם פסוק ז).21

רש"י דברים פרק כט פסוק ג – עד היום הזה בו נהיית לעם

"ולא נתן ה' לכם לב לדעת" – להכיר את חסדי הקב"ה ולידבק בו: "עד היום הזה" – שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי. באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר: לא לכם נתנה, לנו ניתנה! ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם: "היום הזה נהיית לעם וגו' " (לעיל כז ט) – היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום.22

רמב"ן דברים פרק ה פסוק כה – כוח הבחירה

"מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי" – בעבור היות רשות האדם בידו להצדיק ולהרשיע, והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, יאמר הכתוב כן. והוא כלשון בני אדם. ועל דרך האמת הוא כמו: "ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה" (איוב כח כח).23

ספורנו דברים כט ג – כוח המרי

ולא נתן ה' לכם לב לדעת. אף על פי שהוא יתעלה השתדל בתורותיו ומופתיו לתת לכם לב לדעת כאמרו: "למען תספר וידעתם כי אני ה' " (שמות י, ב). לא הושג זה המכוון מרוב מריכם.24

ירמיהו פרק כד פסוק ז – נתינה ושיבה בגאולה

וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה' וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם:25

שיר השירים פרק ה פסוקים ב-ו – הרעיה והדוד

קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי … קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל: פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי:26

דברים ה כ-כז, פרשת ואתחנן – הטיבו כל אשר דברו27

וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ … אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ … קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' … הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים … לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם:28

דברים יח יד-יח, פרשת שופטים – בקשה לנביא ומורה דרך

כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:29

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו מסכתא דבחדש פרשה ט – אשרי מי שהמקום מודה לו

"ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה". מגיד שלא היה בהם כח לקבל יותר מעשרת הדברות, שנאמר: "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו" (דברים ה כב). אלא: "קרב אתה ושמע" (דברים ה כד).מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם המקום נביאים, שנאמר: "נביא אקים להם" (דברים יח יח) – נביא עתיד אני להעמיד מהם. אלא שקדמו הם בזכות, שנאמר: "ויאמר ה' אלי הטיבו אשר דברו" (דברים יח יז) – אשרי בני אדם שהמקום הודה לדבריהם.30

שבת שלום

מחלקי המים

מים אחרונים: ראו תרגום יונתן בן עוזיאל ו"פירוש יונתן" על הפסוק: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת". המאיר עינינו בדברים אלה, ובקשר האפשרי לדברינו, יבורך.

הערות שוליים

  1. לאחר התוכחה הקשה בפרק כח בספר דברים (שלכאורה מסתיימת ללא שום פסוקי נחמה ושלא כתוכחה של ספר ויקרא פרשת בחוקותי), פותח פרק כט בדברי כיבושין רכים של משה לבני ישראל כשהוא מזכיר להם את "המסות הגדולות", "האותות והמופתים", שאירעו לעם במצרים ובמדבר, מהם צריך היה העם ללמוד לקח ולשאוב אמונה וכוחות. בתוך דברים אלה, בא פסוק זה, עליו נבקש לדרוש. ראו אגב שם, את ההבדל הגדול בין החלוקה לפרשיות (סגורות או פתוחות, סימן "ס" או "פ") ולפרשות השבוע ובין החלוקה לפרקים. בחלוקה לפרשות, פסוקים א-ח של פרק כט חותמים את פרשת כי תבוא, כנראה על מנת לא לסיים בפרק כח הקשה). החצי השני של פרק כט, פסוקים ט-כח פותחים את פרשת נצבים. החלוקה לפרקים לעומת זאת, מצביעה על המשכיות ורואה ב"אתם נצבים" חלק מ"ויקרא משה" שבא לאחר התוכחה הקשה.
  2. פסוק זה (כה או כו בגלל הבדלים במסורה אם שני הדברות הראשונים הם פסוק אחד או שניים) נאמר לאחר הדברות של פרשת ואתחנן, כאשר בני ישראל יראים מהמעמד ואומרים: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ וכו' " ומבקשים ממשה: "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (שים לב: נשמע ונעשה). על כך אומר הקב"ה: "שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ" ומשם ממשיך לפסוק שלנו: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים". האם יש קשר בין פסוקים אלה שבפרשת ואתחנן שבתחילת ספר דברים ובין הפסוק בפרשתנו: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" שבסוף הספר? עפ"י פרשני המקרא שנראה בסוף דברינו, לא בהכרח. עפ"י המדרש יש ויש! משה מוכיח את בני ישראל: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' ", הקב"ה מביע משאלה: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי", איך לא נחבר אותם? ואגב, יש לשים לב להבדל בין דיאלוג חי זה בין העם לקב"ה (בתיווכו של משה יש להדגיש) ובין 'השתיקה' בספר שמות. ראו שמות יט ח-י, על דברי העם "כל אשר דבר ה' נעשה" ועוד פחות מכך על דבריהם "נעשה ונשמע" בפרק כד פסוק ז. האם משה 'מפצה' את דור הבנים בערבות מואב?
  3. הדגש בפסוק זה הוא לא רק על המלים "מי יתן", אלא גם על הביטוי "כל הימים" המביע משאלה ושאיפה שההתעלות של הרגע הנשגב של מעמד הר סיני בו אמרו בני ישראל: "נעשה ונשמע", תהפוך לנורמת חיים קבועה. שים לב שלמרות שהפסוק הוא בפרשת ואתחנן, הדרשן מעדיף את "נעשה ונשמע" שאחרי דברות יתרו (בפרשת משפטים) על פני "ושמענו ועשינו" שאחרי דברות ואתחנן. והרי אפשר ש"שמענו ועשינו" הוא תיקון לנעשה ונשמע שלאחריו בא חטא העגל כפי שהראינו בדברינו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד בפרשת ואתחנן. הדרשה כולה, אגב, בנויה על שילוב פסוקים משלוש פרשיות שונות הקשורות במעמד הר סיני: משפטים, ואתחנן ופרשתנו. אין פסוקים ממעמד הר סיני בפרשת יתרו, אולי בשל הערתנו לעיל על 'השתיקה' שבספר שמות.
  4. קוסם מאלף נחשים. אפשר שאזכור הנחש כאן איננו מקרי. ראו המדרש הבא ואזכור יצר הרע שם.
  5. במקבילה בגמרא עבודה זרה דף ה ע"א הלשון חריפה עוד יותר: "תנו רבנן: מי יתן והיה לבבם זה להם - אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה. בשעה שאמר הקב"ה לישראל: מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר: תן אתה". מדרש דברים רבה ז י מציג נימה מפויסת יותר ומביע צער על הרגע שהוחמץ. הוא גם מסכים שאין בעצם הרבה מה לעשות. אפשר לרמוז, אפשר להביע משאלה, אפשר אפילו להצטער ולהרגיש נגנב (ראו בהמשך). אבל את הצעד הראשון, את האמירה "תן אתה", את הבחירה, האדם צריך לעשות. כמאמר מדרש שיר השירים רבה פרשה ה סימן ג על הפסוק "קול דודי דופק": "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו". ואם האדם לא עושה זאת, אזי הרגע המיוחד עבר והשעה הוחמצה - "ודודי חמק עבר". זו המשמעות של מתן כח הבחירה לאדם.
  6. זו התוספת הראשונה של מדרש זה לעומת הקודם. מה שערב לקב"ה שאותו ביקש לשמר ועליו הוא אומר: "מי יתן והיה לבבם זה להם וכו' ", היא הבקשה של עם ישראל לשמוע דברים ישירות מפי הגבורה. וכבר נאמרו מדרשים רבים בנושא זה של שמיעה ישירות מפי ה' מול השמיעה באמצעות משה, בפרט על הפסוק בפרשת כי תשא "ויתן אל משה ככלותו לדבר איתו" (שמות רבה מא ג) ועל הפסוק משיר השירים "ישקני מנשיקות פיהו" (שיר השירים רבה א ב). ראו דברינו מעמד הר סיני – התגלות ופישרה בשבועות. אבל באמת, יש כאן קושי עם פשט הפסוקים. מהקטע בדברים פרק ה פסוק יט עד סוף הפרק, משתמע שאדרבא, הקב"ה משבח את בני ישראל על שנרתעו מקרבה יתירה מדי ובקשו לשמוע דברים באמצעות משה! ועל כך בהמשך.
  7. כמו תינוק טרם שנולד (סנהדרין צא ע"א: "לפתח חטאת רובץ", ראו מחלוקת רבי ואנטונינוס מאימתי ניתן יצר הרע בתינוק, סנהדרין צא ע"א בדברינו אנטונינוס ורבי בפרשת וישלח). מזכיר גם את דברי המשנה בברכות פרק ט משנה ה: "בכל לבבך - בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע". (רש"י דברים ו ה, פרשת שמע). הקשר של מתן תורה עם קריאת שמע איננו מקרי. כבר הראנו שקריאת שמע שאנו אומרים יום יום היא ה"נשמע ונעשה" שהוא התשובה ל"נעשה ונשמע" של מעמד הר סיני שהסתיים בחטא העגל. ראו דברינו נעשה ונשמע בפרשת משפטים וכן שוב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד בפרשת ואתחנן.
  8. הגרסה כאן קצת משובשת, אבל הכוונה ברורה. וצריך לתקנה עפ"י המדרש בדברים רבה שהבאנו ועפ"י הגמרא בעבודה זרה ה ע"א, כך: ולא היה להם לומר: הן (או תן) בידך הוא לעקור יצר הרע מביננו (ולגרום לכך שלבנו יישאר כפי שהוא היום כל הימים).
  9. התוספת השנייה של מדרש זה היא פירוט ההחמצה. הוחמצה ההזדמנות לעקור את יצר הרע מן העולם. ליצור עולם שכולו טוב. לחזור לגן העדן טרם החטא הראשון. האמנם? כאידיאל נשגב אולי כן, אבל לא במציאות כפי שחז"ל רואים אותה בהרבה מקומות אחרים. ביטול היצר הרע מן העולם ועקירתו המוחלטת איננה אפשרית (כפי שנראה בגמרא עבודה זרה ה ע"א להלן) ובאמת גם לא רצויה (יומא סט ע"ב – בקשת שבי ציון לעקירת יצר הרע בתחילת ימי בית שני, בראשית רבה ט ז – "אילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה"). מה שאפשרי ונחוץ הוא שעבוד הרע והפיכתו לחלק מעבודת הבורא. ועל נושא יצר הרע יש להאריך בפעם אחרת בע"ה.
  10. הפרק בתהלים שם מדבר על שועי הארץ שאינם מתנהגים כראוי ואינם שופטים צדק, אבל הדרשן לוקח פסוקים אלה לבני ישראל שאילו לא חטאו בעגל, אילו נשארו במצב הנשגב של מעמד הר סיני לא שלט בהם מלאך המוות, אבל גם לא היו מביאים ילדים לעולם. במתן תורה אומר ריש לקיש, הייתה אפשרות לחזור לימי גן עדן.
  11. כאן דלגנו על דיון נרחב בו אמוראי בבל מקשים על המאמר שהובא לפניהם בשם ריש לקיש: הרי יש ציווי בתורה של "פרו ורבו", הרי משה אומר להם אחרי מעמד הר סיני: "שובו לכם לאהליכם", וגם עולה קושיה מדרשה אחרת של ריש לקיש עצמו שהקב"ה הראה "לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו". אז כיצד אפשר לומר שהקב"ה ברא עולם בו שני יצורים יחיו לבדם בגן עדן לנצח?! ראו דברינו לא תוהו בראה לשבת יצרה בפרשת בראשית.
  12. מתקנת הגמרא את האמרה של ריש לקיש (שאולי השתבשה בגלגולה לבבל) שאילו לא חטאו בני ישראל בעגל היו חיים לעולם ולא מתים (וכן מביאים ילדים לעולם). גם על כך שואלת הגמרא שאלות פשוטות מדיני ירושה, ייבום ועוד. וגם השאלה שלהלן.
  13. על אדם הראשון: "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". ראו שבת נה ע"ב, עירובין יח ע"ב שאדם הראשון בחטאו הביא מיתה לעולם.
  14. לא נחה דעתם של אמוראי בבל גם מהמאמר המתוקן של ריש לקיש שאילו היו בני ישראל משמרים את המעמד הנשגב של הרגע הנשגב הר סיני לא היה שולט בהם מלאך המוות, שמשמעותו הוא שבני האדם יהפכו למלאכים! אף אנו יכולים להוסיף ולהקשות מכל המאמרים שהתורה ניתנה לבני אדם ולא למלאכים ומכל המצוות והדינים שנתנו בסיני – וכי חסרים עוד מלאכים לקב"ה? אך מעניינת במיוחד היא ההשגה על ריש לקיש מברייתא על הפסוק: "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי וכו' ". ברייתא זו קובעת ש"מי יתן" איננו איזו משאלה נשגבה על-מציאותית, אלא קביעת יעד וסימון מטרה שקבלת התורה ע"י בני ישראל תהיה "למען ייטב להם ולבניהם עד עולם". היינו, שלא תשלוט בהם אומה ולשון ויהיו בני חורין לקיים חיי רוח וחומר עצמאיים של לימוד התורה וקיום מצוותיה. "מי יתן" ארצי ופשוט (יחסית) שעומד כנגד אידיאל המלאכים של ריש לקיש. המילים: "מי ייתן ... להם ולבניהם" אומר במפורש שקיומנו כבנים של דור מקבלי התורה איננו בגלל חטא העגל או כל חטא או החמצה שהם.
  15. סוף דבר, הגמרא מוצאת סיוע לריש לקיש מר' יוסי (הגלילי?) שאכן במעמד הר סיני יכלו בני ישראל להשתחרר מלפיתתו של מלאך המוות והחמיצו את השעה. ראו תקציר (מקור) דיון זה במכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ט: "מי יתן והיה לבבם זה (דברים ה כו) - אילו איפשר להעביר מלאך המות הייתי מעבירו, אלא שכבר נגזרה גזירה. רבי יוסי אומר: על תנאי כך עמדו ישראל על הר סיני, על תנאי שלא ישלוט בהם מלאך המות, שנאמר: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם; חבלתם מעשיכם, אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו". שיטת ר' יוסי מצויה גם בשמות רבה לב ז, ויקרא פרשה ד ופרשה יא, במדבר רבה טז כד ועוד. אבל אנחנו שומעים כאן גם שיטות אחרות, לא הייתה החמצה במתן תורה. בני אדם אינם בני אלמוות.
  16. ההחמצה של מעמד הר סיני, איננה ההחמצה הראשונה וכבר קדמה לה ההחמצה, עפ"י המכילתא, של קריעת ים סוף ושירת הים, אילו רק אמרו: ה' מלך לעולם ועד. ואם נרצה לחפש עוד החמצות של עם ישראל, נוכל אולי ללכת לספר בראשית ולבחון את החמצות האבות. ראו למשל ויקרא רבה פרשה כט ב המתאר את החמצת יעקב שהתיירא ולא עלה בסולם: "אמר לו הקב"ה: אל תחת - עלה, שאתה עולה ואין אתה יורד. ואעפ"כ נתיירא ולא עלה. ... ר' מאיר היה דורש: בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו (תהלים עח, לב) - מדבר ביעקב שלא האמין ולא עלה". ראו דברינו סולם סמל יעקב וכן עולים ויורדים בפרשת ויצא.
  17. שאלה מעניינת על ההחמצה בקריעת ים סוף היא אם מדובר באותו ר' יוסי שבמקור הקודם. אם כן, אזי שם הוא איננו מסתפק בכך "שלא תהא אומה ולשון שולטת בהם", ואילו כאן כן. הפיסקה שנייה של המדרש (לא ברור בדפוסים איפה עובר הפסיק או הנקודה, אנחנו פיסקנו כהבנתנו) אפשר שאיננה שייכת לעניין והיא כבר דרשה אחרת. אבל אולי באה לרכך עוד את הביקורת על ההחמצה, בדומה לריכוך שכבר ראינו לגבי ההחמצה של מעמד הר סיני. אמנם לא אמרו: "ה' מלך לעולם ועד" ולכאורה החמיצו את השעה, אבל סופם שאמרו: "ה' ימלוך לעולם ועד" ויש תקווה וצפי לעתיד. וחכמי הדקדוק יאמרו ש"ימלוך" יכול לבוא גם במשמעות של הווה מתמשך.
  18. ועכשיו שאתה מבקש, אני אינני מבקש, כך נראה לנו להשלים עפ"י המקבילה בשמות רבה מה ובגמרא ברכות ז ע"א לגבי בקשת משה לראות את פני הקב"ה לאחר הריצוי של לוחות שניים: "כך אמר לו הקב"ה למשה: כשרציתי לא רצית, עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה". הרי לנו שההחמצה שהתחילה בחטא גן העדן והמשיכה אצל יעקב שהיסס ולא עלה בסולם (הערה 16 לעיל), ממשיכה אצל משה, בסירובו לקבל על עצמו את השליחות והסרת פניו מהתבוננות בסנה (שעל כך דווקא משבחים אותו מדרשים אחרים, ראו דברינו אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה בפרשת שמות). מכולם, ההחמצה של משה אולי הכי קשורה לעניינינו. הוא שמוכיח את עם ישראל: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", יודע על מה הוא מדבר.
  19. חזרנו למעמד הר סיני. מדרש זה, אשר נמצא מיד בהמשך מדרש דברים רבה שהבאנו בתחילת דברינו, מציג גישה אחרת לגמרי למשאלה "מי יתן" - גישה פסימית למדי, אך אולי ריאלית יותר. בני ישראל גונבים דעת עליון, הם חותמים, ברגע ההתלהבות, על שטר שאין בכוחם לפרוע. כי מי הוא ש"גדול יותר" (נפגע יותר, מחמיץ או מוחמץ יותר)? תשובת המדרש: לא הגנב (בני ישראל) הוא "הגדול" אלא הנגנב (הקב"ה), שיודע שהשטר בלתי ניתן לפירעון ובכל זאת הוא אומר "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים". מדוע? האם משום שהוא כבורא יודע שיצר לב האדם רע מנעוריו? האם משום שלמרות הכל יש כאן רגע של התעלות? או אולי יש כאן פשוט השלמה עם המציאות האנושית לצד תקווה שאולי בעתיד יתחדש רגע כזה. אגב, שורשי מדרש זה הם במכילתא דרבי ישמעאל משפטים – מסכתא דנזיקין פרשה יג וכן בתוספתא בבא קמא ז ט. ראו שם ההשוואה עם אבשלום (הגנב) ודוד (הנגנב): "שכל הגונב דעת הבריות נקרא גנב, שנאמר: ויגנוב אבשלום את לב אנשי ישראל. מי גדול, גונב או ניגנב? הוי אומר: ניגנב, שיודע שנגנב ושותק". דוד מבין מה אבשלום מתכנן ומבליג. משם ממשיך המדרש לבני ישראל שגנבו דעת עליון במעמד הר סיני כשאמרו: "נעשה ונשמע". רבי מאיר הולך כאן בשיטתו שחטא העגל התחיל עוד במעמד הר סיני, בעצם המעמד של "נעשה ונשמע". ראו שמות רבה מב ח: "סרו מהר - ר' מאיר אומר: ... היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים, שנאמר: ויפתוהו בפיהם", בדברינו מי פיתה את מי בסיני בפרשת יתרו. כאן גם מתאימים יותר דברי הגמרא בעבודה זרה דף ה ע"א שכבר הזכרנו בהערה 5 לעיל: "תנו רבנן: מי יתן והיה לבבם זה להם - אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה. בשעה שאמר הקב"ה לישראל: מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר: תן אתה".
  20. אם גלשנו לחטא העגל והזכרנו את שיטת ר' מאיר, מן הראוי להזכיר את שיטת ר' יהושע בן לוי הנגדית, הטוענת שאכן היה זה רגע נעלה שאפשר לומר עליו בפשטות: "מי יתן והיה לבבם זה ... כל הימים". וחטא העגל לא בא אלא לתת פתחון פה (הזדמנות ואפשרות תיקון) לכל בעלי התשובה בעתיד (וכך גם דוד בחטא בת שבע). "כי אדם אין צדיק בארץ אשר ישעה טוב ולא יחטא" (קהלת ז כ). המשותף לשיטת ר' מאיר (הפסימית, שמראש לא דברו בכנות) ושיטת ר' יהושע בן לוי (האופטימית, שפתחו פתח לשבים) הוא שלפי שתיהן לא הייתה כאן החמצה. כל אחד בסיבתו. ואת הפסוק "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" הם ידרשו בדרך אחרת, למשל, לפי האמרה שאין אדם עומד על דעתו של רבו עד ארבעים שנה (עבודה זרה שם דף ה ע"ב, להלן ברש"י).
  21. חזרנו לצמד הפסוקים מתהלים פרק פב: "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם: אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן וּכְאַחַד הַשָּׂרִים תִּפֹּלוּ", שנדרש בגמרא עבודה זרה פרק ה לעיל ועליו נשענת דרשתו של ריש לקיש. מדרש זה הוא ללא ספק ריכוך נוסף של ההחמצה שבמעמד הר סיני שבעקבותיה בא חטא העגל ומצטרפת לריכוך של ר' יהושע בן לוי לעיל. האדם אינו מלאך שנפשו וגופו (אם יש בכלל כזה) הם מהשמים. האדם אינו בן אלמוות כמלאכים, שהתנגדו לברייתו (בראשית רבה פרשה ח). האדם מוליד ומיישב עולמות ארציים שמשם נלקח גופו ולשם ישוב. מי שיצר את האדם "עפר מן האדמה" ובה בעת נפח באפיו "נשמת חיים", ידע מה הוא בורא, מה הוא יוצר. אדם זה יכול להתעלות ולהיות כאלהים שהרי נברא בצלמו, אבל בה בעת הוא "בריה של מטה". וכלשון בראשית רבה יד ג: "אמר הקב"ה: אם אני בוראו מן העליונים הוא חי ואינו מת, מן התחתונים הוא מת ואינו חי, אלא הריני בוראו מאלו ומאלו, ואם יחטא ימות, ואם לאו יחיה" (אבל אין הכוונה שם לחיי נצח כי אם המשך החיים בארץ).
  22. הגענו לפרשני המקרא. פרשני רש"י מפנים למדרשים הנ"ל לביסוס דברים אלה של רש"י, אבל נראה שרש"י אומר כאן דברים ברורים בנופך ברור משלו. "עד היום הזה" ולא ועד בכלל. שלא כמדרשים לעיל לפיהם "ועד בכלל", כולל היום הזה. כך למשל גם פירוש חזקוני שבד"כ הולך בדרכו של רש"י, אך כאן לא: "ואזנים לשמע עד היום הזה ויום זה בכלל". אבל לא כך רש"י. לא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה, אבל היום הזה נתן. באים בני ישראל בסוף ספר דברים כשמשה מסכם את כל התורה וכותבה ומוסרה לבני שבטו (זה כבר בפרשה הבאה), ואומרים: מורשה קהילת יעקב. התורה היא נחלת הכל. ושמח משה מאד על הדבר הזה – על הדיבור הזה. ראו איך לצורך מחבר רש"י פסוק מפרק כז בו משה מצווה על מעמד הר גריזים והר עיבל עם הפסוק שלנו שבפרק כט. באופן זה, נתחם פרק כח של התוכחה הקשה, בין שתי קביעות חיוביות: "עד היום הזה" אולי לא נתתם לבכם, אבל "היום הזה" נהייתם לעם! ראו עוד פירוש יוסף בכור שור שמציע את שתי הגישות: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת: שלא שמתם לבכם לכל הניסים הללו לבטוח בהקב"ה. עד היום הזה: כמו עדיין היום הזה. אי נמי, עד היום ששמתם לבבכם וקבלתם הברית, ואתם חפצים להיכנס לארץ ולהילחם, על בטחונו של הקב"ה". היה למשה בסוף גם רגע של נחת מבני ישראל.
  23. רש"י לעיל על הפסוק בפרשתנו, ורמב"ן כאן על הפסוק בפרשת ואתחנן. רמב"ן מעלה את הבעיה של כוח הבחירה (ראו דברינו על כח הבחירה ועל לפנים משורת הדין בפרשת ראה). כך גם אבן עזרא על הפסוק, רבי בחיי בן אשר ועוד. מכאן אפשר לחזור לפרשה שלנו ולפסוק: "ולא נתן ה' לכם לדעת" ולמדרש הקודם "מי גדול הגנב או הנגנב? הוי אומר: הנגנב גדול שהוא יודע שהוא נגנב ושותק". ידיו של הקב"ה כביכול כבולות. הוא אמנם יכול במחי יד אחת לגרום לכך שרגע ההתעלות יישאר לנצח. הרוע ייפסק לעולמים, הטוב יימשך לנצח, העולם יהיה מושלם. אבל אז בטל טעם העולם שברא, כי בטל כוח הבחירה שהוא נתן לבני האדם. משה יכול לומר: "ולא נתן ה' לכם לדעת" ולרמוז בכך לבני ישראל. אולי אפילו להביע צער ומשאלה "מי יתן" כלשון בני אדם אבל תו לא (ראו חזקוני על הפסוק: "אע"פ שיש בידו לתת, דברה תורה כלשון בני אדם"). אין כאן החמצה, כי זו המשמעות של כוח הבחירה שהופך את הקערה על פיה. וכלשון שיר השירים רבה ה ב על הפסוק "קול דודי דופק" שנראה עוד להלן: "פתחו לי פתח כחודה של מחט ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו"  - את הצעד הראשון, את האמירה "תן אתה", רק האדם יכול לעשות. בכך חזרנו אל המדרש הראשון בו פתחנו ולמשפט הפרדוכסלי שם: "היה להם לישראל לומר תן אתה". ו"על דרך האמת" הוא בלשון רמב"ן דרך הסוד. סוד היראה המושגת בחכמה ובבינה, היינו בבחירה אנושית.
  24. ספורנו הוא מהפרשנים הפסימיים על הפסוק בפרשתנו, אולי בעקבות המדרשים שהבאנו לעיל. הקב"ה ניסה לתת לעם "לב לדעת ועיניים לראות", אבל כח הבחירה (המרי) גבר על רצון הקב"ה. לפירוש רך יותר אבל גם הוא בקורתי-מה ראו רס"ג על הפסוק בפרשת ואתחנן: "מי יתן - ראוי להם לחמוד להתאוות ולומר מי יתן". ופירוש חזקוני שם: "מי יתן והיה לבבם – אף על פי שיש בידו לתת". כך או כך פרשני המקרא מתמקדים בכל אחד משני הפסוקים שהבאנו בראש דברינו לחוד. החיבור של שניהם ויצירת הדיאלוג: ולא נתן ה' לכם לב לדעת – אומר משה! מי יתן – אומר הקב"ה! והביקורת על בני ישראל הוא כולו של המדרש שכורך את שני הפסוקים יחדיו ומעצים ומכפיל את האתגר והקושי שיש בפסוקים אלה כל אחד בפני עצמו.
  25. תחילת הפסוק "ונתתי להם לב לדעת אותי" מרמז שלעתיד לבוא הקב"ה כן יתן לנו דעת. מה שלא קרה במעמד הר סיני (או אירע לרגע קצר) ועליו משה קובל: "ולא נתן ה' לכם לב לדעת", יקרה לעתיד לבוא. אבל סוף הפסוק: "כי ישובו אלי בכל לבם" מרמז שגם לעתיד לבוא בני האדם יצטרכו לעשות את הצעד הראשון. אם או כאשר ישובו בכל לבם. ואז אולי אין צורך בלב חדש – הלב לדעת יבוא מהתשובה של האדם ולא מגבוה. ראו דברינו מתשובה לשיבה בפרשת נצבים. ולא מצאנו מי מהמפרשים שפירש פסוק זה ואף ניסה לקשר אותו לפרשתנו.
  26. ספר שיר השירים מלא החמצות של אהבת הרעיה והדוד (כנסת ישראל והקב"ה) שמתעוררת ונעלמת וחוזר חלילה. אהבה המסמלת, בין השאר, את הקץ הנסתר שחומק ועובר מנגד עינינו, את רגעי ההתעלות והשיא שאח"כ נמוגים באפרוריות היום-יום, היא האפרוריות שאם לא ייעדרו ממנה הכיסופים והתקווה, בוא תבוא ההתעלות הבאה ואולי גם הרגע "עד שתחפץ". אבל הרעיה צריכה לפתוח את הדלת ולשמוע שהדוד דופק עליה (כדרשה על "פתח כחודה של מחט" שנזכרה לעיל). על עוד החמצה במדרש שיר השירים רבה, ראו בראש פרשה ה שם תיאור ההחמצה הגדולה של תקוות שיבת ציון ובית שני כאשר רק מעטים עלו לארץ והרוב נשאר בבבל. ראו דברינו עליית בית שני בשיר השירים.
  27. המדרשים לעיל מחברים את הפסוקים בפרשתנו (כי תבוא) עם הפסוקים בפרשת ואתחנן. "ולא נתן" עם "מי יתן". ואנו מבקשים לחבר את פסוקי פרשת ואתחנן עם הפסוקים בפרשת שופטים על נביא האמת. בשניהם חוזר הביטוי: "הטיבו אשר דברו".
  28. בקריאה של מכלול הפסוקים בדברים פרק ה, לא פסוק בודד, מתקבלת תמונה של פשט המקרא ותזכורת לכלל החשוב "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (דברינו בפרשת וישב, וכן דברינו בפרשת חיי שרה). על מה אומר הקב"ה: מי יתן והיה דברם זה? על דברי העם שפוחד מהאש הגדולה ומבקש שמשה יעמוד בינו ובין הקב"ה ויורה לו את החוקים ואת המשפטים. על כך אומר הקב"ה: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים"! משאלה פשוטה, שאמנם גם היא לא תמיד התגשמה. שים לב שוב גם למילים "וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינו" העומדות בניגוד ל"נעשה ונשמע" שכבר הזכרנו לעיל ועליו דנו בדברינו נעשה ונשמע בפרשת משפטים. אולי יש כאן גם חיזוק נוסף לכח של חכמים ולקביעה "לא בשמים היא".
  29. שוב "הטיבו אשר דברו"! במעמד הר סיני יראים בני ישראל מלהוסיף ולשמוע ישירות את הקב"ה, אחר שעפ"י מסורת חז"ל שמעו את שני הדברות הראשונים, והם מבקשים ממשה שיעמוד בינם ובין הקב"ה. אם זהו רגע ההחמצה, הרגע שיכלו לשמוע הכל מפי הגבורה, לסלק כל יצר רע מהם ולהיות כמלאכים – אזי זו החמצה ראויה וטובה. כי היא הבסיס לנבואה שתקום בכל דור ותהיה המשכיות לנבואת משה. בכל דור יקום נביא שימשיך את נבואת משה ויורה לעם את הדרך, כולל "הוראת שעה" כשצריך. ומי הוא שביקש זאת? בני ישראל במעמד הר סיני, כאשר משה עמד בין בני ישראל לשכינה והם מבקשים: "קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" (דברים ה כג). התורה לא מפרשת בקשה זו כחד-פעמית, אלא כבקשה מתמדת ורעיון לדורות. בעקבות זה באו הפסוקים בפרשתנו: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". בפרשתנו מוכיח משה את העם: "וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה". ואילו בפרשת שופטים קב"ה מתערב ואומר: "הטיבו אשר דברו" ומבטיח להם שבכל דור יקום נביא שימשיך את נבואתו של משה. ראו דברינו כיצד נכיר בנביא אמת בפרשת שופטים.
  30. ראו ברוח זו גם מדרש ספרי (פיסקא קעו) על פסוקים אלה: "בזו זכו שיעמדו להם נביאים ... כוונו לדעתי ... שבשכר יראה שיראו זכו שיעמדו להם נביאים". ובמקבילה במדרש תנאים לדברים יח טז: "באותה שעה זכו ישראל שיעמיד להן המקום נביאים ... אשריו לאדם שהמקום מודה לדבריו". ומהנביאים נמשכת השרשרת לחכמים שבכל דור, כלשון אבות דרבי נתן נוסח ב פרק א: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לשופטים ושופטים לנביאים ונביאים לחגי ולזכריה ולמלאכי חגי זכריה ומלאכי מסרו לאנשי כנסת הגדולה". ו"חכם עדיף מנביא" (בבא בתרא יב א). ומשעה שהגיע השרביט אל אנשי הכנסת הגדולה ומשם לחכמי בית שני, בנו אלה עולם מפואר של משנה, תוספתא ותלמודים ובהם מדרשי הלכה ואגדה לתפארת. והקב"ה מודה לדבריהם ואומר: אשרי שאלה הם בני ובוניי.

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה