… וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל־מֹשֶׁה כֹּה־תֹאמַר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם … לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם … פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת־הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם: … וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה־נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹהֵינוּ: (שמות ג טו-יח).1
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת־כָּל־זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל …וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי־פָקַד ה' אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת־עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:(שמות ד כט-לא).2
שמות רבה פרשה ה סימן יד – הזקנים שהשתמטו
"ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה" (שמות ה א)3 – היכן הלכו הזקנים שלא חשב אותם עמהם, שכבר אמר לו הקב"ה: "ובאת אתה וזקני ישראל"?4 אמרו רבותינו: הלכו עמהן הזקנים, והיו מְגַנְּבִים את עצמם ונשמטים אחד אחד, שניים שניים, והלכו להם. כיון שהגיעו לפלטרין של פרעה, לא נמצא אחד, שכן כתוב: "ואחר באו משה ואהרן". והיכן הזקנים? אלא שהלכו להם., אמר להם הקב"ה: כך עשיתם, חייכם שאני פורע לכם! אימתי? בשעה שעלה משה ואהרן עם הזקנים להר סיני לקבל התורה, החזירם הקב"ה, שנאמר: "ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה" (שמות כד יד).5
שמות רבה פרשה ז סימן ג – גם אם יקללו ויסקלו אתכם
"ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים" (שמות ו יג).6 "אל בני ישראל" – אמר להם הקב"ה: בָּנַי סָרְבָנִים הם, רגזנים הם, טרחנים הם. על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהיו מקללים אתכם, שיהיו מסקלים אתכם באבנים.7
כלי יקר בראשית פרק מז פסוק כז – השתקעו וסרבו לצאת
"וישב ישראל בארץ גושן … ויפרו וירבו מאד". … וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלושת ימי אפילה.8
שמות פרק יז פסוקים ב-ד – במי מרה
וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:9
ויקרא רבה פרשה י סימן ב (פסיקתא דרב כהנא פסקא טז) – ישעיהו
אמר ישעיה: מטייל הייתי בבית תלמודי ושמעתי קולו של הקב"ה אומר: "את מי אשלח ומי ילך לנו?" (ישעיה ו ח). שלחתי את מיכה והיו מכים אותו על הלחי … שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פְּסֶלוֹס … מעתה, את מי אשלח ומי ילך לנו? מיד: "ואומר הנני שלחני" (ישעיה שם). אמר לו הקב"ה: ישעיה, בָּנַי סרבנים הם, טרחנים הם. אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מִבָּנַי, אתה הולך בשליחותי. ואם לאו – אין אתה הולך בשליחותי. אמר לו: על מנת כן: "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים" (ישעיה נ ו) ואיני כדאי לילך בשליחות אצל בניך.10
יחזקאל פרק ב פסוק ו
וְאַתָּה בֶן אָדָם אַל תִּירָא מֵהֶם וּמִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא כִּי סָרָבִים וְסַלּוֹנִים אוֹתָךְ וְאֶל עַקְרַבִּים אַתָּה יוֹשֵׁב מִדִּבְרֵיהֶם אַל תִּירָא וּמִפְּנֵיהֶם אַל תֵּחָת כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה.11
פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כו ויהי בעת שסרחה – ממשה ואהרון לאליהו ואלישע
אמר לו הקב"ה: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מחרם הקדשתיך" (ירמיהו א ה) – עד שלא יצרתיך במעי אמך, מיניתיך להיות מתנבא על עמי. ענה ירמיה ואמר לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, איני יכול להתנבאות עליהם. איזה נביא יצא להם ולא בקשו להורגו? עמדו להם משה ואהרן, לא בקשו לרגום אותם באבנים? שנאמר: "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" (במדבר יד י). העמדת להם אליהו בעל קווצות, והיו מלעיגים ומשחקים עליו: הרי מסלסל קווצותיו 12 … העמדת להם אלישע והיו אומרים לו: "עלה קרח עלה קרח" (מלכים ב ב כג) – איני יכול לצאת על ידי ישראל: "הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי" (ירמיה א ו).13
ספרי במדבר פיסקא צא – בתלונות מתאווים14
"ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך … האנכי הריתי את כל העם הזה ואם אנכי ילדתיהו" (במדבר יא יא-יב) – והיכן דיבר לו כן?15 בשעה שאמר לו: "ועתה לך נחה את העם אל אשר דברתי לך" (שמות לב לד). עדיין דבר תלי בדלא תלי!16 תלמוד לומר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו יג) אמר להם: הֱיוּ יודעים שסרבנין וטרחנין הם. אלא על מנת שתקבלו עליכם, שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים.17
ילקוט שמעוני פרשת בהעלותך רמז תשלו – הפיתוי לזקנים
"ולקחת אותם אל אהל מועד" (במדבר יא טז) – אמר לו: קחם בדברים. בתחילה אמור להם דברי שבח: אשריכם שנתמניתם. וחזור ואמור להם דברי פגם: הוו יודעין שסרבנים וטרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם, שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים – מה שהתניתי עמך התנה עמהן.18
רש"י במדבר פרק כז פסוק יט – הציווי לזקנים
וצויתה אותו – על ישראל, דע שטרחנין הם סרבנים הם, על מנת שתקבל עליך.19
במדבר רבה יט ט פרשת חוקת – במי מריבה בדור הבנים
לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן, שהיה מתירא מן השבועה שנשבע הקב"ה: "אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ" (דברים א לה). אמרו לו: הרי סלע! כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר, הוצא מזה. צווח עליהם: "שמעו נא המורים" (במדבר כ י) – מהו "המורים"? שיטות הרבה יש בו: המורים – סרבנים, המורים – שוטים, שכן בכרכי הים קורים לשוטים מוֹרוֹס, המורים – מלמדים את מלמדיהם, המורים – חִצִים: "וימצאוהו המורים אנשים בקשת" (שמואל א לא ג). 20
פסיקתא דרב כהנא פסקא יד "שמעו" – קראת לבניי שוטים?
כתיב: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" (שמות ו יג) – מה ציוום? אמר להם: אל תהו קוראין לבני מורים. וכיון שהיקניטו על מי מריבה, אמר להם משה: "שמעו נא המורים" (במדבר כ י), אמר להם הקב"ה: כל עצמי הייתי מצוה אתכם ואומר לכם: אל תהו קורין לבני מורים, ואתם קורין לבניי מורים! לית עסקיה דערים מהלך עם שטי.21
מדרש תהלים (בובר) מזמור יח – קשה למלוך על עם ישראל וביותר על תלמידי חכמים
"תפלטני מריבי עם" – שלא יהא לי דין בפניהם. וכתיב "מריבי עמי" (שמואל ב כב מד) – שלא ארד מגדולתי, שידיינו עמי אותי. אמר בן עזאי: נוח לו למלוך על כל העולם כולו, ולא למלוך על שני עטופי סדינים22, אמר לו הקב"ה: דוד, אטילס.23 אמר לפניו: ריבונו של עולם, "תשימני לראש גוים" – לפי שישראל סרבנים הם, ואינן מודים על האמת, אבל אומות העולם כיון שמתגיירין קרובי תשובה הן, שנאמר: "לשמע אוזן ישמעו לי".24
מסכת ברכות דף לד עמוד א – סרבנות במידה
תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור, ומלח, וסרבנות.25
שבת שלום
מחלקי המים
מים אחרונים: ראה איך נפרד משה מבני ישראל, מדרש תנחומא (בובר) פרשת ואתחנן סימן ו: "באו ואמרו למשה: הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם. אמר להם: המתינו לי עד שאברך את ישראל, שלא מצאו ממני קורת רוח כל ימיי מפני תוכחות ואזהרות שהייתי מוכיחן. התחיל לברך כל שבט בפני עצמו, כיון שראה שנתקצרה השעה, כללן כולן בברכה אחת. באו ואמרו: הגיעה השעה שאתה נפטר מן העולם. אמר להם לישראל: הרבה ציערתי אתכם על התורה ועל המצוות, ועכשיו מחלו לי. אמרו לו: רבינו אדונינו, מחול לך. אף ישראל עמדו לפניו ואמרו לו: משה רבינו, הרבה הכעסנוך והרבינו עליך טורח, מחול לנו. אמר להם: מחול לכם". האם בסוף דרכו של משה אכן התפייסו העם הסרבן והמנהיג הקפדן, מלו וסלחו זה לזה בלב שלם?