פתיחתא דאיכה רבה – 2 | מחלקי המים

מועדי ישראל

חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
פסח
ליל הסדר
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
פסח
ליל הסדר
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
פורים
מגילת אסתר
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
פסח
ליל הסדר
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
פורים
מגילת אסתר
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
סוכות
קהלת
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
שבועות
מגילת רות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
שבת וראש חודש
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
ליל הסדר
שיר השירים
פסח
שבת הגדול
שבת וראש חודש
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
שבת וראש חודש
שבועות
מגילת רות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת וראש חודש
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב
מגילת רות
שבועות
יום ירושלים
ל״ג-בעומר
יום העצמאות
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
שבת וראש חודש
יום הזכרון לשואה ולגבורה
שביעי של פסח
שיר השירים
ליל הסדר
פסח
שבת הגדול
שבת החודש
שבת פרה
מגילת אסתר
פורים
שבת זכור
שבת שקלים
ט״ו בשבט
חנוכה
טל ומטר
שמיני עצרת ושמחת תורה
קהלת
סוכות
יום הכיפורים
שבת שובה
ראש השנה
ט"ו באב
תשעה באב

פתיחתא דאיכה רבה – 2

תשעה באב, תשע"ה

עדכון אחרון: 24/05/2022

מים ראשונים: כבר הקדשנו דף מס' 1 לפתיחתא של מדרש איכה רבה, בו הגענו עד פתיחתא י ועד בכלל. והפעם נמשיך מפתיחתא יא ואילך ככל שיספיק הזמן והמקום.

פתח דברך יאיר: פתיחתא היא צורת פתיחה מקובלת למדרש ששורשיה במדרשים הקדומים, בראשם בראשית רבה וויקרא רבה, בהם דרשות רבות מתחילות ב"פתח": ר' יצחק פתח, ר' תנחומא פתח, ר' יוחנן פתח וכו'. ראש לכולם הוא: "ר' הושעיה רבה פתח" שבתחילת בראשית רבה שממנו, יש משערים, בא השם לכל מדרשי רבה. אך במדרשים אלה, הפתיחתא היא חלק מהדרשות (הפרשיות) עצמן; מדרש פותח שלאחריו בא גוף המדרש – פתיחתא וגופא. לעומתם, מדרשים מאוחרים יותר, כגון רות רבה ואסתר רבה, באים עם פתיחתאות כקובץ בפני עצמו, כך הוא לפחות עפ"י הדפוסים שבידינו. הפתיחתא לאיכה רבה (מהדורת בובר), היא הרחבה והמרשימה מכולם. שלושים וארבע פתיחתאות במספר (ויש מונים אותן שלושים ושש כמנין איכ"ה), שכל אחת היא דרשה בפני עצמה וכולן ביחד מהוות אוסף מדרשי ייחודי שהוא הרבה מעבר למבוא ופתיחה. בכתבי יד ובמהדורות דפוס מסוימים נמצא אוסף זה כמדרש נפרד ועצמאי, אך היום ברור שהוא אכן פתיחתא לאיכה רבה שאפשר שנכתב לאחר גוף המדרש (גופא) ומכאן החזרות המרובות בין הפתיחתאות ובין חמש הפרשות שבגוף המדרש. ועוד זאת נוסיף בפתח דברינו, שמי שדואג שמא ייכשל באיסור לימוד תורה בתשעה באב עקב קריאת דף זה, הרי דברי השולחן ערוך אורח חיים סימן תקנד סעיף ב: "ומותר ללמוד מדרש איכה ופרק אלו מגלחין, וכן ללמוד פירוש איכה ופירוש איוב". ואין לחוש ממה שנוסיף בהערות השוליים.

פתיחתא יא – אילו זכיתם

רבי יצחק פתח: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך … ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל" (דברים כח מז-מח) – אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו טז), ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: "תבוא כל רעתם לפניך". אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: "שמעו עמים ירגזון", ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: "שמעו כי נאנחה אני". אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים" (שמות ג ז), ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: "ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו" …1 אילו זכיתם הייתם קוראים בתורה: "איכה אשא לבדי" (דברים א יב), ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים: "איכה ישבה בדד".2

פתיחתא יב – הבגידה עם עבודה זרה

רבי חנינא בר פפא פתח: "מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל־נָתֶר וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב־רָע" (משלי כה כ), ר' חנינא ור' יונתן תרויהון אמרין: למה היו עשרת השבטים ושבט יהודה ובנימין דומין? לשני בני אדם שהיו מתכסים בשמלה חדשה בימות הגשמים, והיה זה בוגד מכאן וזה בוגד מכאן עד שקרעו אותה. כך, לא זזו עשרת השבטים עובדים עבודת כוכבים בשומרון, ושבט יהודה ובנימין עובדים עבודת כוכבים בירושלים, עד שגרמו לירושלים ליחרב.3

דבר אחר: "מעדה בגד ביום קרה" … ר' חנינא בר פפא אמר: יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל הֶעֱדָה מהם שני לבושין: בגדי כהונה ובגדי מלכות. "ביום קרה" – על שם שקראו לעגל: "אלה אלהיך ישראל" (שמות לב ד), "חומץ על נתר", א"ר יהושע: לאחד שהיה לו מרתף של יין, בדק חבית ראשונה ומצאה חומץ, שנייה ומצאה חומץ, שלישית ומצאה חומץ, אמר הא מסתיא דכולא בישא.4

וכתיב (מלכים ב כה ט): "וישרוף את בית ה'" – זה בית המקדש, "ואת בית המלך" – זה פלטין של צדקיהו. "ואת כל בתי ירושלים" – ר' פנחס בשם רבי הושעיא אמר: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים חוץ מבית המקדש, מנין "מלאתי" – בגימטריא הכי הוי.5 וכל אחת ואחת היה לה בית ספר למקרא ובית התלמוד למשנה. וכולן עלה אספסיאנוס והחריבן. "ואת כל בית גדול" – זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי. ולמה קורא אותו בית גדול? ששם מְתָנִים שבחו של הקב"ה. כיון שחטאו – גלו. וכיון שגלו, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.6

פתיחתא יד – אכזריות עם ישראל כלפי פנים וכלפי חוץ

רבי חנינא בר פפא פתח: "אִישׁ־חָכָם נִשְׁפָּט אֶת־אִישׁ אֱוִיל וְרָגַז וְשָׂחַק וְאֵין נָחַת" (משלי כט ט) … "איש חכם נשפט" – זה הקב"ה … "את איש אויל" – אלו ישראל … "ורגז ושחק ואין נחת" – רגזתי ואין נחת, שָׂחַקְתי ואין נחת. רגזתי עליכם בימי פקח בן רמליהו, שנאמר: "וַיַּהֲרֹג פֶּקַח בֶּן־רְמַלְיָהוּ בִּיהוּדָה מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף בְּיוֹם אֶחָד הַכֹּל בְּנֵי־חָיִל בְּעָזְבָם אֶת־ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם" (דברי הימים ב כח ו).7 שחקתי עליכם בימי אמציהו שנאמר: "וַאֲמַצְיָהוּ הִתְחַזַּק וַיִּנְהַג אֶת־עַמּוֹ וַיֵּלֶךְ גֵּיא הַמֶּלַח וַיַּךְ אֶת־בְּנֵי־שֵׂעִיר עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים" (דברי הימים ב כה יא).מהו "גיא המלח"? תחת כֵּפֵי המלח – תחת כפויי מלחמה.8 "וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים חַיִּים שָׁבוּ בְּנֵי יְהוּדָה וַיְבִיאוּם לְרֹאשׁ הַסָּלַע וַיַּשְׁלִיכוּם מֵרֹאשׁ־הַסֶּלַע וְכֻלָּם נִבְקָעוּ" (שם הפסוק העוקב). באותה שעה אמר הקב"ה: לא גזרתי מיתה לבני נח אלא בחרב,9 ואלו: "ויביאום לראש הסלע וישליכום וכולם נבקעו" – "ואין נחת".10 באותה שעה אמר הקב"ה: מה אלו עושין כאן? יגלו! כיון שחטאו – גלו, וכיון שגלו, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.11

פתיחתא טו – חילול השם שתש כוחו 

אמר ר' שמעון בן לקיש: "כָּבוֹד לָאִישׁ שֶׁבֶת מֵרִיב וְכָל־אֱוִיל יִתְגַּלָּע" (משלי כ ג) – אמר הקב"ה: כבוד היה לי אילו לא נזדווגתי לאומה זו.12 את מוצא בשעה שגלו ישראל לבין אומות העולם, היה הקב"ה מחזר על פתחיהן של אומות העולם לשמוע מה הם אומרים. ומה היו אומרים? אלהיהם של אומה זו נפרע הוא מפרעה ומסיסרא ומסנחריב וכיוצא בהן. וחוזרין ואומרין: ולעולם נער הוא? כביכול הזקינו הדברים. זהו שאומר הכתוב: "וַיָּבוֹא אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי" (יחזקאל לו כ).13

פתיחתא כג – דמו של זכריה

ר' יודן שאל לר' אחא: היכן הרגו ישראל את זכריה? בעזרת נשים או בעזרת ישראל? אמר ליה: לא בעזרת נשים ולא בעזרת ישראל, אלא בעזרת כהנים. ולא נהגו בדמו לא כדם הצבי ולא כדם האיל, דכתיב ביה: "ושפך את דמו וכסהו בעפר" (ויקרא יז יג). ברם הכא: "כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה עַל צְחִיחַ סֶלַע שָׂמָתְהוּ לֹא שְׁפָכַתְהוּ עַל הָאָרֶץ לְכַסּוֹת עָלָיו עָפָר" (יחזקאל כד ז). כל כך למה? "לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סָלַע לְבִלְתִּי הִכָּסוֹת" (שם שם ח). שבע עבירות עשו  ישראל באותו היום: הרגו כהן ונביא ודיין ושפכו דם נקי, וחללו את השם, וטמאו את העזרה,  ויום השבת ויום הכפורים היה.14

וכיון שעלה נבוזראדן, התחיל הדם תוסס. אמר להם: מה טיבו של דם זה? אמרו לו: דם פרים ואילים וכבשים שהיינו שוחטין. מיד שלח והביא דמי זבחים ולא דמו לו.15 אמר להם: אם תאמרו – מוטב, ואם לאו, אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל. אמרו לו: מה נאמר לך? נביא היה שהיה מוכיח אותנו וקמנו עליו והרגנוהו, והנה כמה שנים שלא נח דמו.16 אמר לה אותו. הביאו לפניו סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה והרגם, עד שהגיע דמם לדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: "פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (הושע ד ב). ועדיין הדם תוסס. הביא בחורים ובתולות והרג עליו … תינוקות של בית  רבן והרג עליו … שמונים אלף פרחי כהונה והרג עליו, עד שהגיע דמם לדמו של   זכריה. ועדיין היה הדם תוסס. אמר: זכריה, זכריה! כל טובים שבהם איבדתי, ניחא לך שאכלה את כולם? … מיד נח. באותה שעה הרהר לעשות תשובה בנפשו ואמר: ומה אם על נפש אחת כך, אותו האיש17 שהרג כל אלה הנפשות, על אחת כמה וכמה! ברח, שלח מתנה לביתו והתגייר.18

פתיחתא כד – ירמיהו מזעיק את אבות העולם

אמר להן הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו. וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר: בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי שבאו אויבים ועשו בו כרצונם. באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי! בני היכן אתם? כוהני היכן אתם? אוהבי היכן אתם? מה אעשה לכם? התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה! אמר הקב"ה לירמיה: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו. ואין לך כאב, לא עלי ולא על בני? לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבש"ע, איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקב"ה: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם, בן עמרם! עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים. מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשין לפני הקב"ה. אמרו לו: למה? אמר להם: איני יודע. מפני שהיה מתירא שלא יאמרו בימיך היתה לבנינו זאת. הניחן ירמיה ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם, בן עמרם! עמוד, הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מיומיים שאני מבוקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיה: איני יודע. הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותן משעת מתן תורה, אמר להם: משרתי עליונים, כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם! אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? והיה צועק ובוכה עד שהגיע לאבות העולם. מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש. כיון שראה אותם הקב"ה מיד: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". ואלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח.19

צום קל ושנזכה לגאולה השלמה

מחלקי המים

מים אחרונים: ועדיין לא סיימנו את הפתיחתא לאיכה רבה. יהי רצון שנזכה להשלימה בשנים הבאות, גם אם יבוא משיח בן דוד, שהרי האדם והמדרש הם תמיד כאן. מתוך הכאב הגדול והחורבן הנורא צצו ופרחו מדרשים נפלאים שתוקפם ומשמעותם לעולם.

הערות שוליים

  1. וכך ממשיך הדרשן בהקבלות של "אילו זכיתם ועכשיו שלא זכיתם" בסדר אל"ף-בי"ת יורד, כתקבולת ניגודית ברורה לפרקים א-ד של מגילת איכה שבנויים בסדר א"ב עולה. עד שהוא מגיע לאות אל"ף המסמלת את איכה.
  2. "איכה ישבה בדד" הוא סיומת של מדרשים רבים בפתיחתא ובגופא של מדרש איכה רבה ומסמל בשלוש מילים פשוטות אלה את תמצית השבר והחורבן. כאילו התקיימה "ברכתו" של בלעם: "עם לבדד ישכון". ראו למשל הסיומת של המדרש בסוף פתיחתא י: "ראו מה גרמו לי עונותיכם: לשרוף את ביתי ולחרוב את עירי ולהגלות את בני בין אומות העולם ולישב לי לבדי - איכה ישבה בדד". ובסוף פתיחתא ב: "למלך שהיו לו שנים עשר בנים ומתו שנים, התחיל מתנחם בעשרה. מתו עוד שנים והתחיל מתנחם בשמונה. מתו שנים התחיל מתנחם בשישה. מתו שנים התחיל מתנחם בארבעה. מתו שנים התחיל מתנחם בשנים. וכיון שמתו כולם התחיל מקונן עליהם: איכה ישבה בדד". וכן רבים. אבל החידוש של מדרש זה הוא שהפסוק בפרשת השבוע, דברים: "איכה אשא לבדי" הוא שבח! שעם ישראל הוא רב ועצום, ככתוב שם: "ה' אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב". ראו גם איכה רבה ראש פרשה א: "שלושה נתנבאו בלשון איכה: משה ישעיה וירמיה. משה אמר: איכה אשא לבדי וגו', ישעיה אמר: איכה היתה לזונה, ירמיה אמר: איכה ישבה בדד. משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינים: אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה. כך, משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר: איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר: איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר: איכה ישבה בדד". ומכאן שאולי המנהג לקרוא את הפסוק "איכה אשא לבדי" במנגינת איכה בקריאת התורה בשבת חזון איננו נכון, מה גם שאין אבילות בציבור בשבת.
  3. עבודה זרה היא חטא מרכזי בבית ראשון ומהגורמים המרכזיים לחורבנו (לצד גילוי עריות ושפיכות דמים, יומא ט ע"ב). דימוי מרכזי לכך הוא הפסוק בישעיהו כח כ: "כִּי־קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס", ביטוי שדרשו עליו במקומות רבים: "קצר המצע זה מלהשתרר עליו שני רעים כאחד" (יומא שם, סנהדרין קג ע"ב, ויקרא רבה יז ז ועוד). ראו פיתוח דרשה זו בפתיחתא כב אצלנו: "מי גרם למקום ליחרב? על שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודת כוכבים. בתחילה היו עובדין אותו במטמוניות ... וכיון שלא מיחו בידם, חזרו להיות עושין אחר הדלת ... וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין על הגגות ... חזרו להיות עושין בראשי ההרים ... חזרו להיות עושים ברחובות וכו' ... עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים ... א"ר ברכיה: כי קצר המצע מהשתרע - שתריע לקבל אשה ובעלה וריעה". וכאן, עשרת השבטים ובני יהודה, שומרון וירושלים, מתקוטטים ביניהם מי יבגוד יותר עם עבודה זרה, מי ימשוך את בגדָהּ אליו יותר חזק ויבגוד בקב"ה. וכלשון המדרש שם: "תוֹתָבָא מְפַנֵי מָארֵי בֵיתָא" – התושב מפנה את בעל הבית. ואגב כל זאת, קבלנו דרשה המקשרת את חורבן שומרון שאין לו תאריך ותזכורת עם חורבן ירושלים שיש לו מועד ותזכורת בלוח השנה.
  4. כל המרתף כולו רע, הכל חומץ. החיבור למעשה העגל אינו מקרי וחוזר גם במקומות אחרים באיכה רבה, כגון בפתיחתא יג הסמוכה: "רבי חנינא בר פפא פתח: מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר (משלי כה יח) ... הכל למי? לאיש עונה ברעהו עד שקר, אלו ישראל שהשיבו ואמרו: אלה אלהיך ישראל". וכך גם בפתיחתא כג שנראה להלן. ראו דברינו חטא העגל לדורות בפרשת כי תשא. ומכאן מקור למנהג המאוחר לחבר את י"ז בתמוז בו נשברו הלוחות עם תשעה באב (ראו סמך נוסף בפתיחתא כג בדרשה על השקד, סמל נבואת ירמיהו, ש"משעה שהוא מציץ עד שהוא גומר – עשרים ואחד יום"). הכל התחיל בעגל והגיע עד לחורבן הבית. וזו בשורה קשה לדרשות שהציווי על המשכן בא לכפר על חטא העגל.
  5. הכוונה לפסוק בהפטרת שבת חזון (ישעיהו א כא): "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". מלאת"י הוא בגימטריא 481, בית המקדש ועוד 480 בתי כנסיות, או שדרשו "מלתי" בהשמטת האלף, ראו ראש פרשה ב. ועכ"פ, בגימטראות אין משגיחים בהפרש של 1.
  6. במדרש זה יש תחילה לשים לב לערבוב של חורבן בית ראשון ובית שני: צדקיהו, אספניאנוס, ירמיהו, רבי יוחנן בן זכאי. מה שאולי מעיד על כך שזה מדרש מאוחר אשר רואה את שני החורבנות בפרספקטיבה משותפת. בערבוב זה נכנס נושא הגלות כצמוד לחורבן, שמתאים יותר לבית ראשון (אחרי חורבן בית שני לא גלה העם מאדמתו וזכה לכמה שנים טובות של פריחה רוחנית), אם כי גם זה ראוי לעיון ולימוד כמתואר בסוף ספר מלכים ב ובירמיהו פרקים לז-מד. נושא מעניין אחר הוא הריבוי הגדול, גם אם המדרש מגזים ונתפס למספר טיפולוגי 480, של בתי כנסיות שהיו גם בתי מדרש ופעלו לצד בית המקדש. ראו מדרש זה גם בשיר השירים רבה ה ב המקשר את 'מלאתי', עם 'יושבות על מלאת': "זה ממלא מקצת דבר וזה ממלא מקצת דבר, עד שתהא הלכה יוצאה כמין לבנון ... זה מלחים מקצת דבר וזה מלחים מקצת דבר עד שתהא הלכה יוצאה כמין לחיים". ומקור כולם הוא תלמוד ירושלמי מסכת מגילה פרק ג הלכה א, שם מסיקה הגמרא מסיפור זה את ההלכה שמותר למכור בית הכנסת ולקנות בדמיו בית מדרש. כך או כך, יש כאן מדרש המאיר את הסיפור של רבן יוחנן בן זכאי שנמלט מהמצור וביקש מאספנינוס "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נו ע"ב). יבנה לא היה ייסוד של בתי מדרש כפיצוי לחורבן של בית המקדש, בית מדרש תמורת בית המקדש. בתי מדרש ובתי כנסת היו ופעלו גם בזמן שבית המקדש היה קיים, כמתואר גם בתוספתא סוכה פרק ד הלכה ה, בתיאור שמחת בית השואבה (ראו דברינו שמחת בית השואבה בסוכות). יבנה וחכמיה היה חידוש אותם ארבע מאות ושמונים בתי הכנסת ובתי התלמוד שפעלו עוד בזמן הבית ולכך נענה אספניאנוס.
  7. ראו שם נפילת יהודה בימי אחז, בידי ארם, שאז מצטרף למערכה פקח בן רמליהו מלך ישראל, עושה ברית עם ארם, וטובח באחיו מיהודה מאה ועשרים אלף איש. ראו עניין זה גם במלכים ב פרק טו וישעיהו פרק ז (סוף הפטרת פרשת יתרו, לאשכנזים). עפ"י המדרשים, היה זה עונש לבני יהודה על חטאות אחז, ופקח בן רמליהו מצדו נענש שבימיו גלתה מלכות ישראל בראשונה בידי תגלת פלאסר מלך אשור, ופקח עצמו נהרג בידי הושע בן אלה שמרד עליו (כמו שהוא מרד על פקחיה קודמו). ובימיו של הושע בן אלה באה הגלות השנייה והסופית של מלכות ישראל בידי שלמנאסר. ראו מלכים ב פרקים טו-יז. ראו גמרא יומא ט ע"ב : "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים ... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם". בא מדרש זה ומצביע על כך שגם בבית ראשון לא חסרו מלחמות אחים, קשירת קשרים, שנאת חינם ובריתות עם אויבים, לצד שלוש העבירות החמורות הנ"ל. כל אלה, הביאו להתפוררות החברה והממלכה, לחורבן ולגלות. הגמרא ביומא מבקשת לחדד את ההבדלים בין מקדש ראשון ושני ומדרש זה מבקש לחבר אותם. ראו גם הדרשה בפתיחתא כא על "הצרוע אשר בו הנגע – זה בית המקדש, אשר בו הנגע – זו עבודת כוכבים ... וטמא טמא יקרא – חורבן בית ראשון ושני. בפרספקטיבה מרוחקת, כך גם בימינו, הכל עניין אחד ואוחדו התאריכים.
  8. משחק מילים בין "כפי המלח", אולי ההרים והסלעים שסביב ים המלח ובין "כפויי מלחמה", הם השבויים שנראה להלן.
  9. ראו סנהדרין נו ע"א: "שכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף".
  10. כאילו כתוב: הוי: ואין נחת. הדרשן חוזר לפסוק ממשלי שהביא בראש הדרשה.
  11. המקרא עצמו ממשיך שם ומתאר שאמציה נענש על מעשה זה: "וּבְנֵי הַגְּדוּד אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֲמַצְיָהוּ מִלֶּכֶת עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה וַיִּפְשְׁטוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה מִשֹּׁמְרוֹן וְעַד־בֵּית חוֹרוֹן וַיַּכּוּ מֵהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַיָּבֹזּוּ בִּזָּה רַבָּה". ראו פירוש רש"י ומלבי"ם על הפסוק. אבל המדרש הולך צעד גדול נוסף ברעיון שהחורבן והגלות הסופיים של מלכות יהודה, מספר לא מועט של שנים אחרי אמציה, באו בשל אכזריות יתר שנהגו בני ישראל (בני יהודה) בשכניהם, במקרה זה, "בני שעיר" הם אדום הם אחינו בני עשו, במלחמת אמציה. מדרשים רבים יש לנו על אכזריות העמים השכנים בשעת החורבן, שלא רק שעמדו מנגד, אלא אף סייעו ושחקו על גורל בני ישראל. ראו למשל המדרש באיכה רבה פרשה ב על הישמעאלים שהתעללו בשמונים אלף הכהנים הצמאים למים, המדרש באיכה א כה שכפתו את ידי הבחורים על מנת שלא יוכלו לנגב את דמעותיהם "ונושרות על לחייהם כצרבת השחין", כניסת הגויים לבית המקדש ועוד. וכאן אולי מדרש יחידאי בכיוון ההפוך – עם ישראל הוא האכזרי כלפי פנים וכלפי חוץ. אולי אפשר להשוות את זה עם הסיפור של מלך מואב שנאלץ להקריב את בנו בשעת מלחמה וכתוצאה מכך "וַיְהִי קֶצֶף־גָּדוֹל עַל־יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב פרק ג). ראו דרשה על סיפור קשה זה בגמרא סנהדרין לט ע"ב. וכל היודע על דרשה דומה על אכזריות יתירה של ישראל שגרמה לחורבן, אנא יחיש שמועתו אלינו במהרה.
  12. אם לא הייתי מתחבר לעם ישראל שכעת בגינו מתחלל שמי כדלהלן.
  13. ראו הפסוק המלא ביחזקאל: "וַיָּבוֹא אֶל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת־שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם־ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ", ממנו אפשר להבין שהעמים מבינים שהאשם הוא בעם ישראל ושהוא הגורם לחילול השם. עם ישראל נחלש והזקין ושוב איננו נער ולא הקב"ה. אבל לא כך אומר המדרש והשמטת סוף הפסוק מיחזקאל: "בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם־ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ", אולי איננה מקרית ולא בשל קיצור המעתיקים הידוע. ראו חזרה על המוטיב שכביכול הקב"ה הזקין וגבורתו נעלמה, בסוף פתיחתא כד המתארת את צעקת האבות על החורבן ומסיימת במשפט: "והיה הקב"ה סופד ואומר: אוי לו למלך שבקטנותו הצליח ובזקנותו לא הצליח". ראו גם אסתר רבה ז יג שאחשוורוש מתייעץ עם החכמים והחרטומים אם ניתן להשמיד את ישראל וכשהם מהססים ומשבחים את גבורתו של הקב"ה המגן על ישראל ומונים את כל המלכים שבעבר נפלו לפניהם, אומר להם המן: "אלוה שטבע פרעה בים ועשה לישראל נסים וגבורות ששמעתם, כבר הוא זקן ואינו יכול לעשות כלום. שכבר עלה נבוכדנצר והחריב ביתו, ושרף את היכלו, והגלה את ישראל ופזרן בין האומות. והיכן כוחו וגבורתו שכבר הזקין". וראש לכולם הוא משה בתפילתו עפ"י המדרש לאחר חטא העגל. בגמרא ברכות דף לב עמוד א: "אלא כך אמר משה לפני הקב"ה: ... עכשיו מה אני אומר להם? מבלתי יכולת ה', יכול ה' מיבעי ליה! - אמר רבי אלעזר, אמר משה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כחו כנקבה ואינו יכול להציל". וזה מה שעם ישראל גרם בחורבן. זהו ללא ספק החלק הקשה ביותר בכל החורבן: חילול השם! וכבר נאמרו הדברים גם על השואה בדורנו. ראו דברינו עבד שמכרו רבו בתשעה באב וכן על הנספים ועל המשרפות ביום השואה.
  14. הריגתו של זכריה הנביא, שבמקרא איננה תופסת 'מקום בולט', נחשבת במדרש לאחת מהעבירות הקשות ביותר בבית ראשון. אין הכוונה לנביא זכריה המוכר לנו כאחד מתרי-עשר נביאים, ואשר פעל בימי שיבת ציון, אלא בבנו של יהוידע הכהן. הוא יהוידע שהציל את המלך יואש בקטנותו וחנך אותו לאורך כל השנים וכל עוד חי היו בני יהודה נאמנים לה'. ראו הסיפור במלכים ב פרקים יא-יב ובדברי הימים ב פרקים כב-כד. ראו דברינו הפטרת שקלים – בדק הבית בפרשת שבת שקלים. וכשמת יהוידע שב יואש לחטוא בעצת שריו וזכריה בנו של יהוידע קם להוכיחם. עניין זה אגב מופיע רק במקור בדברי הימים. וכך גם במדרש, בקטע לפני זה שהבאנו לעיל: "והוא מזכיר עון להתפש, זה עונו של זכריה, זהו שכתוב: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת־זְכַרְיָה בֶּן־יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם - וכי מעל ראשי העם היה דאת אמר מעל לעם? אלא שראה עצמו גבוה מכל העם, חתן המלך וכהן גדול ונביא ודיין. התחיל מדבר גדולות: וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת־מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי־עֲזַבְתֶּם אֶת־ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה' ". והמשך הפסוקים שם: "וְלֹא־זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת־בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ". וניתן עוד לדרוש שהסיום "ויום השבת ויום הכפורים היה", עומד כנגד חנוכת מקדש שלמה בו לא קיימו את השבת ויום הכיפורים בשל השמחה הגדולה (בראשית רבה לה ג). וכאן, חללו בני ישראל ימים אלה!
  15. דם הזבחים לא היו דומים לדם שתסס. יש כאן אולי גם משחק מילים עם דם, למרות שהמקור הוא בארמית ואנחנו תרגמנו.
  16. המפרשים עושים חשבון של לפחות מאתיים וחמישים שנה מסוף מלכות יואש ועד החורבן בסוף מלכות צדקיהו.
  17. נבוזראדן, דיבור בגוף שלישי על עצמו.
  18. מקבילות רבות יש לסיפור זה על דמו של זכריה בן יהוידע שכבר נזכר גם בקצרה בפתיחתא ה המובאת בדברינו פתיחתא דאיכה רבה 1. ראו איכה רבה פרשה ב סימן ד וכן הוא בגמרא גיטין נז ע"ב שהיא גרסה אחות לאיכה רבה. ושם גם מופיעה רשימת כל הרשעים שחזרו בתשובה והתגיירו: נעמן, בני המן, בני סיסרא, בני סנחריב (מהם יצאו שמעיה ואבטליון) ועוד. אבל בירושלמי (תענית פרק ד הלכה ה) מצויה גרסה קצת שונה, פחות אכזרית ומסתיימת באופן קצת שונה, ובלי הגיור: "אמרו לו: דם כהן ונביא ודיין הוא, שהיה מתנבא עלינו כל מה שאתה עושה לנו, ועמדנו עליו והרגנוהו. מיד הביא שמונים אלף פירחי כהונה ושחטן עליו ואדיין הדם תוסס. בההיא שעתא נזף ביה, אמר ליה: מה את בעי? נובד כל אומתך עלך? מיד נתמלא הקב"ה רחמים ואמר: מה אם זה שהוא בשר ודם ואכזרי נתמלא רחמים על בני, אני שכתוב בי: כי אל רחום יי' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך, על אחת כמה וכמה. מיד רמז לדם ונבלע במקומו". נוסח זה מצוי גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא טו – איכה. עוצמת מדרש זה והקושי לקרוא אותו, אינם רק בשל ההרג הרב המתואר בו, אלא בשל שני דברים נוספים. הדם התוסס של הנביא שממאן להירגע, גם לאחר כל כך הרבה שנים, גם לאחר כל כך הרבה דמים. ומנגד, המוסריות העולה דווקא מדמות רב-טבחים נבוזראדן שאומר: עד כדי כך? מה עוד תבקש זכריה? (מה עוד תבקש אלוהי ישראל!). זעקה מוסרית זו היא שגורמת להפסקת שפיכות הדמים ולרגיעת תסיסת דמו של זכריה, עפ"י איכה רבה והגמרא בגיטין, או גורמת לקב"ה להתערב ולהשקיט את דמו של זכריה, עפ"י הירושלמי והפסיקתא. מה בא מדרש זה לומר? מה הוא בא ללמדנו מעבר לשפך הדם הרב?
  19. וההמשך שם, שנביא בדילוגים: "בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? ... מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את בית המקדש מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב"ה לאברהם:  בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה ... מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע, למאה שנה נתת לי בן וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלשים ושבע שנים אמרת לי העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני? פתח יצחק ואמר: רבש"ע, כשאמר לי אבא: אלהים יראה לו השה לעולה בני, לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח ופשטתי את צוארי תחת הסכין, ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני? פתח יעקב ואמר: רבש"ע, לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה, לאחר שגדלתם כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם. ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני? פתח משה ואמר: רבש"ע, לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה ורצתי לפניהם כסוס במדבר, וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ גזרת עלי במדבר יפלו עצמותי. ועכשיו שגלו שלחת לי לספוד ולבכות עליהם! ... באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבש"ע, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד ... וגמלתי חסד עמה, ולא קנאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר, לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן מפני מה קנאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם? מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. זהו שכתוב: כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו (ירמיה לא), וכתיב (שם): כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. וכתיב: ויש תקוה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם".

האתר פתוח לגלישה חופשית ואינו דורש רישום. נשמח לשמוע לקבל הערות והארות מכל המבקרים באתר.

בנוסף, דפי פרשת השבוע והמועדים המתחדשים נשלחים במייל לכל המעוניין ומועלים במקביל לאתר.

להצטרפות לרשימת התפוצה